דימוי עצמי

אופיר הלפרין הוא מרצה, מאמן אישי, מטפל NLP, מנטור להצלחה, קוסם חובב לילדים וקוסם חיים. מחבר הספר "חכמת הדג" ספר העצמה והתפתחות אישית לילדים ובני נוער. לפני כשנה, ימים ספורים לפני שהיה אמור לרוץ חצי מרתון, מתגלה בגופו גידול סרטני והוא יוצא למסע החלמה אינטנסיבי. בשיחה כנה ואינטימית, אופיר משתף בבחירות שהובילו להחלמה שלו. בין השאר תוכלו לשמוע: על הנפילה לתוך לוע של הר געש פעיל בקוסטה ריקה מתי נשברה אצלו התדמית של המצליח והמוצלח המסע שעבר מעולם השכל וההגיון לעולם הרגש על הדפוסים המחשבתיים שמגדירים את מי שאנחנו על המפגש עם מחלת הסרטן באמצע החיים מדוע החליט לשתף עם העולם כולו, באופן יומיומי את מסע ההחלמה שלו מה עזר לו וסייע להחלמה שלו על הקשר שגילה בין המחלה לדימוי העצמי והבטחון בעצמו מה השיעורים שלקח איתו ממסע ההחלמה

רון לנדסמן הוא בעלים של חברת Landsman, מחבר הספר ״המתווך״ ומנטור לסוכני נדל״ן בישראל. בשיחתנו רון שיתף בפתיחות ובכנות על הדרך המיוחדת שעבר מילדות במשפחה במצב כלכלי קשה ועד להצלחה שלו כיום. בין השאר תוכלו לשמוע: מדוע לא רצה לעשות רישיון נהיגה לרכב על הסיבה שבגללה התעקש בשירותו הצבאי להפוך מג'ובניק לקרבי מדוע הפסיק להיות נחמד ומה זה אפשר לו מה הכוח שיש בלומר "לא" לאנשים על המשבר שעבר שכמעט וגרם לו לפרוש מעולם הנדל"ן מדוע הסביבה שלנו משתנה עם השנים ומדוע חשוב לשנות סביבה באופן יזום ומכוון

"ראיתי את המלאך בתוך השיש וגילפתי אותו לחופשי" זהו אחד הציטוטים הידועים של מיכאלאנג'לו אחרי שהוא פיסל את "דוויד". מיכאלאנג'לו נחשב (ומן הסתם בצדק) לאחד האומנים הגדולים שהיו באנושות. היכולת שלו לראות את הפרטים, לדמיין אותם ובסופו של דבר להביע אותם ביצירות שלו היא מופלאה. כך היה עם "דוויד". נדרש דמיון מאד חזק על מנת להסתכל על גוש השיש ולראות בתוכו את "דוויד", או כל יצירה אחרת שהוא פיסל. הוא קודם כל ראה את הדמות בדמיונו ורק אחר כך החל לפסל ולחצוב אותה בשיש. זה לא פשוט לראות את הדמות של "דוויד" כשהיא מוקפת בכל השיש העודף שבעצם מסתיר ומגן עליה. הציטוט הזה של מיכאלאנג'לו תפס אותי, כי הוא בעצם גם מאד רלוונטי על החיים שלנו, של כולנו. בכולנו יש "דוויד" מופלא שכזה. לכולנו יש מהות ושליחות גבוהה יותר. אבל לרוב אנו לא רואים אותה, כי היא מוסתרת עם המון "שיש עודף" שמכסה ומסתיר אותה. אנחנו מסתכלים על עצמנו ורואים עוד גוש שיש סתמי. אנו לא רואים שבעצם בתוכו מסתתרת לה יצירת מופת מופלאה. השיש שמקיף את יצירת המופת הזו שלנו מורכב מהרבה שכבות של שמסתירות את היצירה עצמה: כל הפצעים והמכות שצברנו לאורך השנים... כל האמונות המקטינות... כל הסיפורים שהכנסנו לעצמנו לראש לגבי מי אנחנו ולמה אנו מסוגלים... כל השיח הפנימי הביקורתי והשיפוטי של האגו שלנו כלפי עצמנו... מתחת לכל השיש העודף הזה מסתתרת לה יצירת מופת שהיא המהות האמיתית שלנו. אבל לרוב אנו לא רואים אותה. לכאורה אפשר לומר שבעצם לא כל אחד הוא מיכאלאנג'לו שיכול לראות את יצירות המופת המסתתרות בתוך השיש. הרי זה מה שהפך את מיכאלאנג'לו למיכאלאנג'לו. אבל הבשורות הטובות שיש לי עבורכם, שעל מנת לפסל את ה"דוויד" שמסתתר בתוככם, אתם גם יכולים להיות סוג של מיכאלאנג'לו. מיכאלאנג'לו של החיים שלכם. ובמקרה הזה, זה גם לא דורש דמיון מפותח ומדהים כמו של מיכאלאנג'לו. צריך, בדיוק כמו שהוא אמר: "לגלף את השיש מסביב ולשחרר את המלאך לחופשי". לגלף ולהזיז הצידה את השיש העודף, את האגו ואת כל השכבות שמסתירות, ואז לגלות את מי שאנו באמת – את המהות האמיתית שלנו: את השליחות שלנו לעולם. ב-4 השנים האחרונות, העברתי תהליכים כאלו עם מאות אנשים. מאות מלאכים ששוחררו לחופשי וגילו מי הם באמת. בכל אחד מאיתנו ישנו מלאך כזה, שמשווע לצאת לחופשי, אם רק נאפשר לו. הצעד הראשון מתחיל ב"תגלית" - כל הפרטים כאן.

הי, השבוע נחשפתי לסרטון מדהים שחובה לצפות בו של הראפר האמריקאי Prince EA. קודם כל צפו בו עכשיו (רק 4:35 דק'). אישית, אני מאד התחברתי לכך. המסר שלו הוא כל כך נכון ומדוייק – אנו בוחנים כל אחד סביבנו, כולל את עצמנו, על בסיס התוויות שאנו שמים עליהם. ולתוויות הללו אין שום קשר למי שאנחנו באמת. התוויות שאנו רגילים לשים על עצמנו ועל אחרים, הן לא מי שאנחנו. הן לא המהות האמיתית שלנו. אנחנו בסה"כ מסתובבים בעולם הזה בתוך נייר אריזה מסויים שעוטף אותנו. נייר האריזה הזה שונה מאד לאדם. אבל לא הוא מה שחשוב באמת. זה לא נייר האריזה החיצוני, זה מה שיש בפנים. המהות האמיתית של כל אחד ואחת מאיתנו. הגענו לעולם הזה, עם מהות טהורה, נקייה, מושלמת. עם שליחות מסויימת שעלינו לגלות ולממש כאן בעולם. אבל שכחנו. שכחנו מי אנחנו באמת. ומהי המהות האמיתית שלנו. נכנענו לתכתיבים חיצוניים, לתוויות חיצוניות שמגדירות אותנו. וכאילו שהפכנו להיות התווית החיצונית, במקום המהות האמיתית שלנו. זה לא קל תמיד להבין ולהפנים את זה. הרבה יותר קל להתמסר לחשיבה ההמונית שסביבנו. קל יותר להאמין לתוויות החיצוניות מאשר לזכור מי אנחנו באמת קל יותר להאמין במה שנראה חיצוני, מאשר במה שיש בפנים. וזה לא כל כך קל, לעשות ההיפך. להבין מי אנחנו באמת, ומה הערך האמיתי שלנו להבין שהערך האמיתי שלנו לא נגזר מהתוויות שאנו לובשים או שאחרים מלבישים עלינו להבין שמה שנותן לנו אושר אמיתי זו לא התווית, אלא ההכרה בערך האמיתי שלנו, במהות הפנימית שלנו. הרבה יותר קל לדבר ולהבין את זה, מאשר ליישם ולחיות את זה. זה דורש עבודה פנימית משמעותית. זה דורש להיות מוכנים להתמודד עם האגו שלנו, שגם הוא מושפע מתוויות חיצוניות. וזה דורש להתמיד בתהליך. זה לא קל, אבל זה שווה. זו עבודה פנימית לא פשוטה, אבל מתגמלת. וזה חלק מתהליך ההתפתחות והגדילה שלנו. זה חלק מהצמיחה שלנו. ולשם כך אני מאמין שהגענו לכאן – לצמוח ולהתפתח. מקווה שלקחתם מכאן משהו, ותזכרו שהתוויות לא עושות את מי שאנחנו. זו המהות הפנימית שלנו. אשמח למחשבות ולתגובות שלכם כאן! שלכם ערן. נ.ב. – להבין ולגלות מהי המהות האמיתית שלנו, זה חלק מהתהליך שאני מקנה לאנשים בתוכנית "התגלית". אם הדברים הללו הדהדו לכם, אני מזמין אתכם להצטרף אלי לסדנה הקרובה!

הי, תארו לכם שהייתם עומדים להכנס לבניין מסויים, ובפניכם היו עומדות 2 דלתות: על הראשונה היה רשום: אני ממוצע ועל השניה היה רשום: אני יפה באיזו דלת הייתם בוחרים? דרך איזו דלת הייתם נכנסים לבניין? השאלה הזו היא לא שאלה תאורטית / היפוטית. זו שאלה שהועמדה למבחן בפני אלפי אנשים (בעיקר נשים) ברחבי העולם. (עוד על כך עוד רגע בהמשך...) רבים מכירים את חברת הקוסמטיקה דאב (Dove). מרביתנו מכירים את המוצרים שלהם: מוצרי הגיינה, סבונים, קוסמטיקה וכו' אבל לא רבים מכירים את השליחות של החברה. לחברת דאב יש שליחות בעולם. הם חשבו עליה, הגו אותה וניסחו אותה כך: "אנו רואים עולם בו יופי הוא מקור לבטחון ולא לחרדה. השליחות שלנו היא לעזור לדור הבא של הנשים בעולם, לפתח מערכת יחסים חיובית עם המראה שלהן, לעזור להן להעלות את הדימוי העצמי שלהן ולממש את הפוטנציאל שלהן." המוצרים של החברה הם אולי דומים למוצרים של מתחרים אחרים, אבל דאב פועלים ממקום אחר לגמרי, ממרבית המתחרים שלהם. הם פועלים ממקום של שליחות אמיתית. ומהמקום הזה, הם מקיימים פעילות שלמה להעלאת המודעות של נשים, ובעיקר נערות ונשים צעירות לכך שהיופי נובע מבפנים ולא מהחיצוניות של האדם. לפני מספר חודשים, החברה שלחה צוות מיוחד לערים מסביב לכל העולם. הם ביקרו בסן פרנסיסקו, שנחאי, דלהי, לונדון וסאן פאולו. ובכל הערים הללו הם קיימו את אותו הניסוי: הם עצבו את הכניסה לבניין כך שהנכנס לבניין צריך לבחור דרך איזו דלת הוא נכנס פנימה: הדלת שעליה רשום: אני ממוצע או זו שרשום עליה: אני יפה מה לדעתכם קרה? דרך איזו דלת בחרו הנשים להכנס? צפו כאן בסרטון: הניסוי של דאב הוא מדהים בעיני. הוא מדהים כי הוא משקף בצורה די מדוייקת כיצד אנשים מסתכלים על עצמם. כיצד הם מעריכים את עצמם, ועל פי מה הם שופטים את עצמם. אמנם דאב מכוונים במסרים שלהם ליופי חיצוני מול היופי הפנימי של האדם, אבל אני חושב שניתן להשליך מכך בצורה רחבה הרבה יותר על החיים ועסקים. כמה תובנות מעניינות: תפיסת הערך העצמי שלנו עד כמה היא מושפעת מסממנים חיצוניים: יופי חיצוני, לבוש, רכוש, כסף, מעמד, הכרה, פרסום וכו'...? אני לא אומר שיש רע בדברים הללו, הם מספקים כמה צרכים חיוניים ונחוצים לאגו שלנו. הבעיה היא, שלפעמים הם (האגו שלנו) משתלטים ובעצם הופכים להיות אלו שמנהלים אותנו, במקום להיפך. ואנו הופכים להיות שבויים בידם. המסר של דאב כאן הוא כל כך חשוב בעיני – יופי הוא קודם כל פנימי. מעבר לעניין החיצוני, אני רואה כאן הקבלה שלמה גם לעולם העסקי – כמה בעלי עסקים עסוקים בחיצוניות של הדברים: לוגו, אתר, ניראות, הוכחה חברתית, עדויות, יחצנות וכו'. ואני לא בא לומר שאלו הם לא דברים חשובים, בהחלט יש להם את המקום שלהם. אבל בעיני, קודם כל חשובה תפיסת הערך העצמית של בעל העסק – את עצמו ואת העסק שלו. האם הוא תופס את עצמו כבעל ערך לעולם? את המוצרים והשרותים שלו ככאלו? יש הבדל מהותי בין אדם שקם בבוקר ועסוק באיך הדברים נראים, בכמה לקוחות, כסף, הכרה או פרסום הוא מקבל מהעסק שלו.. לעומת אדם שקם בבוקר, ועסוק בשליחות שלו, ובאיך להביא את הערך שלו לעולם. בעיני חשוב יותר איך אתה תופס את עצמך, קודם כל. ורק אחר כך איך אחרים תופסים אותך. כשאדם תופס את עצמו בעל ערך, את העסק שלו והמוצרים / שרותים שלו כבעלי משמעות, תפיסת הערך העצמית שלו מהדהדת לעולם. זה מתחיל מבפנים ומהדהד החוצה, ולא להיפך כפי שמרבית האנשים פועלים. הבחירות שלנו כמה מהבחירות שאנו עושים והפעולות שנובעות מהן, מונעות מתוך "מה נכון / נחשב / מקובל" בעיני הסביבה... לעומת מה נכון עבורי? במה אני מאמין? בעבור מה אני מוכן "להלחם"? הרבה אנשים בוחרים מתוך הרצון שלהם להיות "מקובלים", חלק מהסטטוס-קוו, חלק מהסביבה, וכדי לעמוד בציפיות ובסטנדרטים החיצוניים. ובשביל זה, הרבה פעמים, הם מוותרים. הם מוותרים על מה שחשוב להם באמת. ובגלל הצורך והרצון "להיות כמו כולם" – הם בוחרים להיות ממוצעים. כמו כולם. לפעמים זה בגלל שהם לא בהכרח חשוב או הגדירו לעצמם מה חשוב להם באמת... כשאדם קם בבוקר מתוך שליחות, מתוך ידיעה עמוקה של מה התפקיד שלו בעולם, למה הוא כאן, ובמה הוא מאמין – יש לו כוח ועוצמה פנימית, ללכת עם האמת הפנימית שלו. ולבחור על פי האמת הפנימית שלו. בלי קשר למה נחשב / נכון או מקובל. לפעול מתוך האמת הפנימית שלך – זה לקום בבוקר ולומר לעולם: אני יפה! אני יפה, בלי קשר למראה החיצוני שלי. אני יפה = יש לי תפקיד בעולם. יש לי כאן שליחות אמיתית. בידי מי נמצאת ההחלטה? ישנם "סטנדרטים" חיצוניים כאלו ואחרים שמגדירים אותנו. לרוב לא אנחנו הגדרנו אותם, אבל בהחלט עזרנו לקבע אותם. איך? פשוט על ידי כך שהחלטנו להתיישר ולפעול על פיהם. מי באמת קובע או מחליט מה נחשב ליפה ומה לא? אני מאמין שכל אחד מאיתנו יכול להיות "יפה" – אם הוא יבחר בכך. כל אחד מאיתנו יכול להיות בעל משמעות – אם הוא יבחר בכך. וכל אחד מאיתנו יכול להביא ערך לעולם, לשנות ולהשפיע – אם הוא רק יבחר בכך. הדלת של ה"יפה" פתוחה בפני כל אחד מאיתנו – אם רק נבחר בכך! אני מאחל לכם שתמצאו את היפה שבכם, ותצאו איתו לעולם. יש שם הרבה אנשים שמחכים לכך... והנה שאלה שאני רוצה להשאיר אתכם אותה, לפני סיום: מה יפה בכם? מה מיוחד בכם? אשמח שתכתבו לי כאן בתגובות – מה יפה בכם? מה מיוחד? מה השליחות שלכם בעולם? שלכם, ערן. נ.ב. – ביום שישי הקרוב, אני עומד לקיים פעם נוספת את סדנת "התגלית". זו סדנה המיועדת לכל מי שמעוניין ורוצה לגלות מה יפה ומיוחד בו. ומה השליחות האמיתית שלו בעולם. לחצו על הכפתור לקבל את כל הפרטים והמידע:

שלום חברים, אני רוצה לשתף אתכם היום, בארוע אמיתי על עצמי שקרה לי בכיתה ד' – זה היה בשיעור ערבית. עד כמה שזה יכול להשמע מוזר, ובמיוחד על רקע העיסוק שלי, שבו אני עומד ומרצה מול קהלים של מאות אנשים, בבסיסי אני אדם מאוד ביישן. בצעירותי, הייתי אפילו עוד יותר ביישן. הייתי אחד מאותם הילדים שמעולם לא משתתפים בשיעור, גם אם ידעתי את התשובות, כמעט ואף פעם לא הייתי מרים את היד להצביע. עד אותו שיעור ערבית בכיתה ד'... עד היום לא ממש ברור לי מה קרה באותו היום בשיעור, כאשר המורה שאלה שאלה מסויימת, שהתשובה עליה היתה לי ברורה לגמרי, והחלטתי לאזור אומץ ולהצביע. עד היום לא ברור מי מבין שנינו התרגש יותר: אני שהצבעתי, או המורה שראתה אותי מצביע, ונוכח הארוע יוצא הדופן הזה, כמובן שהיא פנתה אלי ואמרה "כן ערן... מה התשובה?". אני בטוח שאתם מכירים את הרגעים האלו של הבלק-אאוט. שפתאום המחשבה שלכם דוממת, ואתם לא זוכרים דבר? זה מה שקרה לי. באותו הרגע, כאשר הבנתי שבאמת אני עומד לדבר – השתתקתי! שכחתי מה רציתי לומר! ובסוף – לא הוצאתי הגה מהפה והרגשתי מגוחך שבכלל ניסיתי. מילמלתי איזה שהוא משפט עמום שאני בעצם לא זוכר, וכפי שאתם יכולים לצפות, גרפתי קולות צחוק רבים מן הילדים האחרים בכיתה. :-) לכאורה הארוע הטראומתי הזה יכול היה להסתיים שם. אבל זה לא מה שקרה... הארוע הזה נחקק בראשי כל כך טוב ובאופן כל כך עוצמתי, שבאותו הרגע אני זוכר שאמרתי לעצמי "שמעולם אני לא אדבר שוב בפני אנשים אחרים!". באותו רגע, ילד בן 10, קיבל החלטה שעתידה להשפיע על כל חייו לאחר מכן. אני זוכר את זה כאילו זה היה היום. במשך שנים עמדתי בהבטחתי ואותה החלטה מנעה ממני להשתתף ולהתבטא. בכל פעם שרציתי לפתוח את הפה... אותו זיכרון הדהד בראשי, אותו שופט פנימי נדנד לי והזכיר לי "הרי ניסית בעבר ולא הצלחת" והתחרטתי באותה מהירות שבה החלטתי לדבר. מאותו יום הבנתי שאני לא נועדתי לדבר מול קהל וככה יהיה מעתה ועד עולם. היום אני יודע לומר, שמה שבעצם עשיתי הוא זה: לקחתי תוצאה מסוימת שקרתה בעבר, וקיבעתי אותה כמציאות מאותו רגע ואילך, ולעתיד. בפועל מה שקרה, הוא שקיבעתי לעצמי את הדימוי העצמי שלי כנמוך, בהקשר של עמידה מול קהל ומול אנשים. זה מה שקורה לנו בכל פעם שאנו מקבלים החלטות מסוג זה לגבי עצמנו – אנו מקבעים את הדימוי העצמי שלנו. האם אתם גם מכירים מקרים דומים לגבי עצמכם? שבהם לקחתם תוצאה מהעבר שלכם וקיבעתם אותה חזק לתוך העתיד שלכם? היום אני יודע, שרובנו עושים זאת שוב ושוב. אנו נותנים יותר מדי כוח ומשמעות לחוויות שלנו מן העבר. ובמקרה שלי, מי שיחס את החשיבות הגדולה הזו לאותה החוויה, היה – רק אני! אז לא הבנתי את העובדה, שביכולתי לשנות את התפיסה הזאת של עצמי. הרבה אנשים נותנים כוח למצבים קבועים שבעצם יכולים להשתנות. להרבה מאוד אנשים יש הרגל להשאיר תוצאות לא רצויות או נסיבות כאלה ואחרות בראשם ולהגדירם כמציאות. הם תולים את האשמות שלהם ואת התרוצים שלהם באותן נסיבות ומגדירים את עצמם לפיהם כאילו שהם היו קבועים ובלתי ניתנים לשינוי. השאלה שאני שאלתי את עצמי ושאתם צריכים לשאול את עצמכם במצבים כאלו היא, האם זה ניתן לשינוי או האם זה בשליטתי? האם ישנם ארועים שהאמונה שאני מחזיק בה אינה נכונה לגביהם? למשל, אדם שנמצא במצב כלכלי קשה, נוטה לייחס למצב הזה קביעות מוחלטת, שהוא אף פעם לא יוכל לצאת מאותו מצב נתון. אבל מה אם הוא ישאל את עצמו, האם זה ניתן לשינוי? האם זה בשליטתי והאם ביכולתי לשנות את המצב? מעצם השאלה הזאת, אנחנו פותחים את עצמנו לידיעה שכל מה שנמצא בשליטתנו - ניתן לשינוי. אנחנו פותחים את עצמנו לשינוי תפיסתי לגבי עצמנו ולגבי המצב בו אנחנו נמצאים. זה מאוד מאוד חשוב להיות מודעים ולשים לב לזה. לפעמים אני חושב עם עצמי – מה היה קורה אילו הייתי ממשיך לקיים את ההבטחה שנתתי לעצמי באותו יום בכיתה ובאמת הייתי ממשיך להיות נחוש בדעתי לא לדבר מול קהל? מה אם הייתי ממשיך לייחס לאותו יום משמעות כאילו מעתה ועד עולם אני לא אהיה מסוגל לדבר מול קהל? כי זה מה שקרה ואם זה קרה – אז זה בטוח ימשיך לקרות פעם אחר פעם. אז למה בעצם לנסות אחרת? מה היה קורה אם לא הייתי משנה את הדימוי העצמי שלי? לי ברורה התשובה – לא הייתי מממש את הייעוד שלי. לא הייתי חי חיים מלאים ומספקים, לא היה ביכולתי לעזור לאחרים. ולא הייתי מבין כתוצאה מזה, שהיכולת שלי לעמוד מול קהל זו רק אחת מהתפיסות שלי לגבי עצמי ששיניתי, וככה אני יכול להמשיך לתפיסה הבאה שמעכבת אותי ולמוסס גם אותה. ולהמשיך להתפתח. היכולת הזו למוסס תפיסות שונות נכונה לכל אדם. הרי לכולנו יש את השופט הפנימי הזה שאומר לנו "היי, הרי לא הצלחת בעבר... היי, עשית לעצמך פדיחות בעבר... " לכולנו! גם לבן אדם שנראה הכי בטוח בעצמו! היכולת הזו למוסס תפיסות שאינן מקדמות אותנו – היא יכולת שקיימת בכולנו. אנחנו רק צריכים להחליט להסתכל על עצמנו במשקפיים ורודים יותר ולהפסיק לשפוט את עצמנו לחומרה כל כך. כולנו יכולים להעיף את השדונים הקטנים האלה או לפחות להחליש להם את עוצמת הווליום. כולנו יכולים, באופן מכוון ומודע לשנות את תפיסת הדימוי העצמי שלנו. האופן שבו אנו יכולים להשפיע ולשנות את הדימוי העצמי שלנו, הוא אחד מהתחומים בהם התמחתי בשנים האחרונות. במהלך כל שנות פעילותי, קיבלתי המון שאלות שנוגעות לדימוי העצמי שלנו, ובאופן ספציפי יותר, כיצד ניתן להעלות את הדימוי העצמי שלנו. לכם החלטתי לקיים שיחת אימון מיוחדת שנועדה רק לנושא הזה! ביום ראשון הבא, 13.2.2011 בשעה 21:00, אני אקיים שיחה שבה אענה על כל השאלות שלכם בנוגע לדימוי העצמי. ההשתתפות בשיחה היא בחינם – יש להירשם מראש באתר. אני מזמין אתכם לשאול אותי כל שאלה שנוגעת לדימוי עצמי. אני לא מבטיח שאספיק לענות על כל השאלות במהלך השעה של השיחה – אך אני בהחלט מבטיח לנסות. וכמובן, אשמח להערות והתגובות שלכם כאן בבלוג! שלכם, ערן.

שלום חברים, ביום רביעי הקרוב נפלה בחלקי הזכות לקיים ראיון מיוחד עם לא אחר מאשר ג'ון אסאראף (המוכר מהסרט והספר "הסוד") לקראת צאתו לאור בעברית של ספרו האחרון – "התשובה". (אגב אם טרם נרשמתם לראיון החינם המיוחד הזה – זה הזמן לעשות זאת כעת!). לקראת הראיון, קראתי שוב את הספר ונתקלתי בסיפור הבא שיש לו מוסר השכל חשוב ביותר בעיני: "הטעות הגדולה שש צפרדעים ישבו על עלה של שושנת מים. צפרדע אחת החליטה לקפוץ מהעלה. כמה צפרדעים נשארו? אם עניתם "חמש" – כל הכבוד! יכולת החשיבה האנליטית שלכם בכושר. למרבה הצער, זו אינה התשובה הנכונה. התשובה הנכונה היא "שש". בדיוק כך: כל שש הצפרדעים עדיין יושבות על אותו עלה של שושנת מים. מדוע? משום שצפרדע אחת רק החליטה לקפוץ מהעלה, ולמעשה היא לא קפצה בכלל." מתוך הספר "התשובה" / מאת: ג'ון אסאראף בקרו באתר הספר לקבלת פרק ראשון בחינם: www.the-answer.co.il הסיפור הזה ממחיש את אחת הטעויות הגדולות שלנו כבני אדם. אנו מניחים שבגלל שהבנו משהו, תכננו, רצינו או התכוונו לעשותו – אנו אכן נעשה אותו. לרוב זה לא המקרה, אלא להיפך! כמה אנשים אתם מכירים שהחליטו שממחר הם עושים דיאטה, או מתחילים לעסוק בספורט, או מקימים סוף סוף את העסק שהם חלמו עליו כל השנים, או שיתקשרו לבחור/ה שרצו להזמין לדייט... ומה קרה למחרת? הם נשארו "לשבת על שושנת המים" ולא קפצו למים. ישנו פער משמעותי בין הדברים שאנו רוצים לעשות לבין מה שאנו עושים בפועל. לקוחותי הוותיקים יודעים כבר לצטט אותי אומר כי "העולם אינו מתגמל אותנו על כישרון, ידע, כוונות ורצון. העולם מתגמל אותנו על מה שאנו עושים עם הכישרון, הידע, הכוונות והרצון שלנו." העולם מתגמל אותנו על הפעולות שאנו עושים. הפער הזה נעוץ בעובדה שמי שלמעשה באמת מחליט עבורנו מה נעשה ומה לא נעשה, זה השכל התת המודע והחושב שלנו (הפתעה, הפתעה...) – למעשה השכל המודע שלנו אחראי לעד 4% מהפעולות שאנו עושים. למרבית הפעולות וההתנהגויות שלנו אחראי השכל התת מודע שלנו. בעוד אנו מסתובבים בעולם וחושבים שאנו נוהגים ברכב (שזה אנו עצמנו), שולטים בעניינים, ואנו משפיעים באמת על הפעולות וההתנהגויות שלנו, ישנו נהג אחר – הנהג האמיתי של הרכב שהוא אנחנו – וזה תת המודע שלנו. תת המודע אחראי לכ-96% מהפעולות שאנו עושים, והוא עושה זאת על בסיס מערכת האמונות וההתניות שעוצבו בנו מילדות. כולנו תוכנתנו בצורה כזו או אחרת על ידי ההורים, הסביבה וההתנסויות שלנו כילדים. מערכת האמונות הזו, שעליה מבוסס גם הדימוי העצמי שלנו, היא זו שלמעשה קובעת ומכתיבה את הפעולות שלנו. עד אשר לא נשנה את "התיכנות" שלנו בתת המודע, עד אשר לא נשנה את תמונת הדימוי העצמי שלנו – נמשיך לפעול ולהתנהג בדיוק באותו האופן והצורה שהתנהגנו ופעלנו עד היום. ואם יש לכם איזה שהוא ספק, איזה תוצאות נמשיך לקבל – זה לא קשה לצפות – בדיוק את אותן התוצאות! מי שרוצה להמשיך ולהעמיק את ההבנה שבה המנגנון הזה פועל, מוזמן להרשם לקורס החינם שפרסמתי כאן לפני כשבוע בנושא: "דימוי עצמי מנצח", וכמובן להרשם לראיון שלי עם ג'ון אסאראף ביום רביעי הקרוב. אז מה עושים עכשיו? עוצרים רגע לחשוב – מה היה הדבר שבפעם האחרונה אמרתי שאעשה ולא עשיתי? מדוע לא? מה האמונה שמעכבת אותי מלעשות זאת? מגיבים כאן בבלוג! שלכם, ערן. נ.ב – אל תשכחו לסמן ביומנים ולהרשם לראיון עם ג'ון אסאראף – יום רביעי (18/8/10) בשעה 19:00 (שימו לב לשעה השונה!!). זה הזמן גם לשלוח את השאלות שלכם לג'ון ואלי. נ.ב. 2 – בקרוב נפרסם כאן פרטים על ארוע מיוחד ויוצא דופן... בנתיים סמנו ביומנים את ה-1/9 בשעות הערב... אתם לא תרצו לפספס את זה...

שלום חברים, אני חושב שכל אחד מאיתנו רוצה יותר. באיזה שהוא תחום בחיים שלנו. זה חלק מהאישיות שלנו, של כל אחד מאיתנו – לרצות לצמוח, לגדול, להתפתח ולהשיג יותר בחיים שלנו. כל אחד מסתובב עם איזו רשימה שהיא בראש של כל הדברים שהוא היה רוצה, או ש"חסרים" לו בחייו. מי מכם שמכיר אותי כבר מספיק זמן, יודע שאני עובד עם אנשים רבים ומלווה אותם להשיג את הדברים שהם רוצים בחייהם – בכל תחום שזה לא יהיה. אנשים מגדירים לעצמם מה הם רוצים ומקבלים גישה, כלים, מוטיבציה וסביבה שתעזור להם להשיג זאת. אחת הבעיות שמונעת מאנשים להשיג את הדברים שהם רוצים, היא שהם יותר מדי ממוקדים בפער בין מה שיש להם כרגע ובין מה שהם רוצים שיהיה להם. הם מפנים חלק גדול מהאנרגיה שלהם למה ש"חסר" בחיים שלהם, במקום למה שהם היו רוצים שיהיה. וכפי שאמר אחד הפילוסופים הגדולים ראלף וולדו אמרסון: "יצמח רק הדבר שניתן לו אנרגיה". כלומר, אם אדם ממקד את כל מרצו, תשומת הלב שלו והאנרגיה במה שחסר לו בחיים, זה מה שיצמח: החוסר שהוא רואה בחיים שלו. ולעומתו, מי שיקדיש את מרצו, מיקודו והאנרגיה שלו לדבר שהוא רוצה בחיים שלו – זה מה שיופיע בחייו. דוגמה נפוצה לכך היא אנשים שנמצאים בחוסר כלכלי, הם ממוקדים במה שחסר להם, באוברדרפט, במינוס בבנק וכו'... הם כמעט ואינם מקדישים אנרגיה או מחשבה לאיך יוכלו להשיג יותר או ליצור יותר כסף או שפע כלכלי בחייהם. וכמובן, שככל שהם מתמקדים יותר בחוסר הכלכלי שלהם – הוא גדל. אבל – זה לא פשוט... קל יותר להבין את זה מאשר לעשות את זה! כלומר, אני בטוח שכבר כעת ישנם ביניכם כאלו שחושבים – אבל איך אני יכול להתמקד בשפע של כסף אם כרגע בבנק שלי יש מינוס??? והם צודקים – זה קשה. אבל זה הכרחי! כי עד אשר לא נהיה מסוגלים להמיר את המחשבה שלנו ממה שאנו לא רוצים ולמקד אותה במה שאנו כן רוצים – לא נצליח ליצור איזה שהוא שינוי בחיים שלנו. מדוע? מהסיבה הפשוטה הבאה: כאשר אנו מתמקדים במה שאין, אנו למעשה יוצרים מחשבה מאד חזקה המנוגדת למחשבה של מה שאנו כן רוצים. בעצם, מה שאני אומר לכם כאן הוא – "להתעלם מן המציאות". להפסיק להסתכל על המציאות בבנק, ולהתחיל להתמקד במציאות העתידית שאתם רוצים ליצור. ואם תחשבו על כך רגע, מהר מאד תוכלו לראות שרבים מההשגים הגדולים, ההמצאות הגדולות בעולם, והתוצאות המזהירות אליהם הגיעו אנשים בעולם, היו כאשר הם עשו בדיוק את זה – הם "התעלמו מהמציאות". הם לא נתנו ל"עובדות" לבלבל אותם. כמה דוגמאות שיבהירו: אדיסון התעלם מהנרות והעששיות שהיו קיימות בעולם והמציא את הנורה. הרצל התעלם מכך שאין מדינה ליהודים, וחלם, הגה ודמיין על מדינה כזו עד שהפכה למציאות. הוריכם התעלמו מהעובדה שאתם אינכם קיימים עדיין במציאות כאשר הם חשבו על היצירה שלכם... וכמובן שאפשר לתת כאן עוד דוגמאות רבות נוספות.... אני רוצה שוב להדגיש – כדי להסיר את "ההתנגדות" הפנימית שלכם לדברים שאתם רוצים בחייכם, אתם קודם כל צריכים להשלים עם התוצאות הנוכחיות בחייכם, לא לכעוס עליהן, לא להיות עצובים בגללן, לקבל אותן כמו שהן. ולמקד את המחשבות, הרגשות והמעשים שלכם – במה שאתם רוצים. לפני מספר חודשים נפלה בחלקי הזכות  להכיר זוג מדהים – ורד ואריק פלד, מנכל"ים משותפים של מרכז "פתח למחשבה" שהוא מרכז לשיטת "העבודה" של ביירון קייטי.   וכאשר נחשפתי דרכם לשיטת "העבודה" ראיתי עד כמה השיטה הפשוטה הזו, יכולה לסייע בלהשלים עם "מה שיש", עם המציאות הנוכחית, לקבל אותה כמו שהיא, להפיג את המתח סביב מה שאין ולפתוח פתח נקי לקבל את מה שאתם רוצים. ביום חמישי הקרוב, ה-18/2/10 אני אקיים ראיון משותף עם אריק פלד, ובו נדבר כיצד משלבים את שני העולמות הללו – של "לקבל את מה שיש" ולהשיג את "מה שאין". זו הולכת להיות שיחה מרתקת! ואתם מוזמנים לשלוח לנו שאלות שנתייחס אליהן בשיחה – השיחה בחינם לגמרי! בין הנושאים שנשוחח עליהם בשיחה: מהם עקרונות המפתח של "העבודה" כיצד להשיג את היעדים המשמעותיים בחיינו? כיצד "לאהוב את מה שיש" והאם זה אומר להסתפק במה שיש? מזמין אתכם להרשם עכשיו – ולהבטיח את מקומכם בשיחה! כתמיד אשמח לתגובות והערות, שלכם, ערן. נ.ב. – ב-25/2/10 אני עומד לקיים את "סמינר משיגי היעדים" היחודי. זוהי הפעם האחרונה שאני אקיים את הסמינר הזה עד חודש יוני 2010. הסמינר כמעט מלא לחלוטין ונותרו לנו מקומות אחרונים בהחלט. אם חשבתם בעבר להשתתף – זו ההזדמנות שלכם. אני מזכיר לכם כי אני מעניק אחריות מלאה על הסמינר, כך שההשקעה שלכם בטוחה לחלוטין! ישנן הזדמנויות שכאשר הן מופיעות – צריך פשוט לומר להן "כן!" נ.ב.2 – ביום רביעי הקרוב ה-17/2/10, אני עומד לקיים הרצאה מיוחדת בשיתוף מועדון "קלאב 50" בנושא "דימוי עצמי מנצח" בתל אביב – אם אתם בסביבה – אני ממליץ לכם להשתתף! תוכלו לקבל פרטים נוספים ולהרשם דרך "קלאב 50" או בטלפון 03-693-9314.