תוצאות

השיר הזה, של מרתה מדיירוס (שמיוחס בטעות לפאבלו נרודה), נוגע בי בכל פעם מחדש.   "אט אט דועך מי שלא נוסע מי שלא קורא מי שלא שומע מוסיקה מי שלא מוצא את החן בתוך עצמו   אט אט דועך זה שהורס את האהבה לעצמו זה שדוחה עזרה מושטת   אט אט דועך זה המשועבד להרגליו החוזר יום יום לאותם המסלולים   אט אט דועך זה שלא מחליף את המותג שלא מחליף את צבע הלבוש שלא משוחח עם מי שהוא לא מכיר   אט אט דועך זה שמתחמק ממערבולת החושים המונע מעצמו תשוקות המחזירות את ברק העיניים ומשקמות את הלב ההרוס   אט אט דועך זה שלא מסובב את ההגה כאשר הוא לא מאושר … מעבודתו, ממעשיו, מאהבתו   אט אט דועך זה שלא מסכן את הוודאי או הלא ודאי בכדי ללכת אחרי חלום   אט אט דועך זה שלא מרשה לעצמו אפילו פעם בחיים לברוח מהעצות הנבונות   חייה היום סכן היום עשה היום עשה מיד   אל תסכים לדעוך לאט הסר את המכשולים אל תסרב לאושר"   אני פוגש אינספור אנשים, שלאט לאט דועכים. חלקם תופסים את עצמם, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי, ועושים עם זה משהו. הם עושים שינוי.   אבל הרוב אינם כאלו. הם דועכים לאט לאט.   יש משהו מאד מסוכן בדעיכה האיטית הזו... זה כמו הסיפור על הצפרדע שיושבת בסיר המתחמם לאיטו על הכיריים. היא לא מרגישה בשינוי קיצוני שקורה לה, הטמפרטורה עולה לאיטה.. עשירית המעלה בכל רגע.. והצפרדע מתחממת לה לאט לאט לאט...   ואז, ברגע אחד, פתאום היא קולטת שהמים רותחים והיא מתבשלת בסיר.   אבל אז, לרוב, זה כבר מאוחר מדי.   (לכל אוהבי בעלי החיים, זה כמובן ניסוי מחשבתי, לא נוסה על בעלי חיים, לצפרדע שלום :) )   הרוב דועכים לאט לאט. רואים את זה בעיניים שלהם. אני קורא להם אנשי ה-Walking Dead – המתים המהלכים.   הם איבדו את כל חדוות החיים, אבל העצוב יותר מכל, הוא שהם גם איבדו את התקווה. את התקווה שהם יכולים לשפר משהו. את התקווה שמשהו יכול להשתנות. את התקווה שהם יכולים להשתנות.   ואז הם ממשיכים לדעוך, little by little, עוד ועוד.   בוב פרוקטור, אחד המנטורים המשמעותיים בחיי אמר על כך, ש"מרבית האנשים הולכים בזהירות, על קצות האצבעות, כל חייהם, רק כדי להגיע בבטחה אל המוות".   הם כל כך נזהרים, מחפשים את הוודאות (שלא באמת קיימת, כי מי יודע מה יהיה מחר), את הבטחון של להישאר במוכר ובבטוח, ומשלמים על כך מחירים מאד כבדים.   הם משלמים על כך בחייהם. בחוסר סיפוק, בתסכול, בשעמום.   רוב האנשים תמיד יסתכלו על "המחיר" שהם צריכים לשם כדי לעשות שינוי כלשהו, אבל כמעט ואינם מסתכלים על המחיר שהם משלמים כשהם לא עושים את השינוי. ולרוב, זהו מחיר יקר יותר.   ואז, אט אט, הם דועכים.   חזרו עכשיו לראש הפוסט, וקראו את השיר מההתחלה. תרגישו אותו, את המשמעות העמוקה של הדברים. ואז בחרו לחיות, בחרו לעשות צעד אחד, קטן ככל שיהיה, לשנות משהו אחד בחייכם.   ואז – עשו אותו!   שלכם, ערן.  

הי!   לפני כמה ימים, באחד ממפגשי הקבוצות של "עושים שינוי", הקרנתי להם את הסרטון הזה של החמישיה הקאמרית: פרספקטיבה.   שתיים וחצי דקות קורעות. לא אספר לכם על מה כדי לא לעשות ספויילר כשתצפו, אבל הקטע מסתיים עם המשפט הבא, כשאחד אומר לחברו: "אל תשתנה לי מותק!". וחשבתי כמה הקטע הזה הוא רלוונטי לחיים שלנו.

והפעם פוסט אורח של דבורה רומי שעובדת איתי כבר מספר שנים, ועד היום קיימה אלפי שיחות עם לקוחות לגבי התוכניות השונות שלנו... אז יש לה פרספקטיבה מאד רחבה ועמוקה.   מכירים את אלו שמספרים לכם, עד כמה הם היו רוצים שהדברים יהיו אחרת בחיים שלהם? אלו שמאמינים שהחיים שהם חיים, הם לא באמת החיים שהיו רוצים לחיות? שאם רק היה להם "את זה" ו"את זה" או אם היה כך או כך אז הם היו מאושרים? אבל באמת מאושרים?   מכירים אלה שיספרו לכם כמה הם כמהים לשינוי? ממש ממש משוועים לו? מבחינתם, זה ממש להיות, או לחדול!   הם בוחנים את חייהם ומבינים שלא לזה הם התכוונו, לא לשם הם כיוונו? מכירים את אלו שטוענים שהם רוצים שינוי ומחפשים את הדרך לעשות אותו, בכל מחיר!   הם יספרו ויסבירו שהסביבה לא מבינה או לא מקדמת אותם... שהם למדו ולמדו ולמדו והרחיבו את התודעה שלהם בכל מיני סדנאות ועם אינספור כלים, אבל הם אף פעם לא מיישמים... שהם יודעים בדיוק מה הם צריכים לעשות, אבל לא ממש מצליחים לסגל לעצמם הרגלים שיובילו אותם לשם... שהם "מאוהבים" באיזורי הנוחות של עצמם... שהם ממש, אבל ממש, צריכים מסגרת או ליווי צמוד שיראו להם את הדרך... שיש להם שפע של אמונות שמעכבות אותם... שהם יודעים רק מה הם לא רוצים ולא יודעים מה הם כן רוצים... שיש להם רעיון מדהים, אך הם לא יודעים אך ליישם אותו... שכל פעם שעולה להם רעיון מבריק, הוא נופל כי יש להם יותר מדי "למה לא"...   הם יודעים לתאר את הכל בפירוט מדויק להפליא. הם מנסים לשכנע את הצד השני למה לעשות שינוי זה הדבר הכי נכון עבורם עכשיו. הם מבינים בדיוק מה הם צריכים.   על פניו, הכל מעולה ונראה להם מתאים.   עד שפתאום מגיע לסביבה שלהם, משהו שיכול להיות פתרון אמיתי. משהו שעלול (בטעות!) להביא אותם למקום שהם רוצים להיות בו. עד שהם מגיעים לרגע האמת, שבו כל הסיפורים נגמרים, ובו צריך לנקוט בפעולה: להחליט, להתחייב לסגור ולשלם.   ואז ברגע הזה, ברגע האמת, ב-Money Time - פתאום כל הסיפור משתנה ומתחיל סיפור חדש...   סיפור חדש שהוא הפוך לגמרי מהסיפור הקודם שהם סיפרו: שמה פתאום שהם צריכים מסגרת? ברור שהם יכולים לבד, כי הם למדו כל כך הרבה סדנאות ורכשו כל כך הרבה כלים... (כן, עם אותו ידע ואותם כלים שהם לא השתמשו בהם עד היום...)   כי ממש עוד רגע הם יוצרים לעצמם את המסגרת שהם צריכים לעצמם, כי הם ממש אלופים בזה (בדיוק כמו שעד היום הם לא יצרו מסגרת כזו...)   שעכשיו זה לא ממש הזמן הנכון, כי רק לפני רגע סיימו ללמוד משהו אחר ועדיין לא הטמיעו אותו (בדיוק כמו שלא הטמיעו את כל מה שלמדו לפני כן...)   אם זה רק היה יותר קצר / אם זה רק היה יותר ארוך / אם זה רק היה בשעות הבוקר / אם זה רק היה בסופי שבוע / אם זה רק היה יותר כמו שבדיוק הכי נוח שיהיה להם... (וגם אז זה כנראה לא היה מתאים, כי זה לא בדיוק כמו...)   אם זה היה יותר אישי מקבוצתי / אם זה היה יותר קבוצתי מאישי...   שלא לא נוח להם כך ולא מתאים להם אחרת (ושוכחים שבעצם פנו מלכתחילה בגלל שממש לא נוח להם במצב הנוכחי).   שיש להם זמן / אין להם זמן... שעכשיו זה הזמן / עכשיו זה לא הזמן... שכרגע לא כל כך נוח בגלל הבן זוג, הבת זוג, הילדים, השכן והכלב...   כשיהיה זמן מתאים יותר, כי עכשיו ______ (השלימו את החסר). היתה קורונה, היתה מלחמה, השוק קשה... יש עבודה / אין עבודה... אם רק המחיר היה כזה וכזה...   אז: הם לרגע קט אפילו לא היו מתלבטים ומצטרפים לתוכנית ועושים את השינוי המיוחל שהם רוצים.   והם ממשיכים לשכנע (בעיקר את עצמם) שרק אם ילמדו עוד מיומנות אחת, רק אחת אחרונה (שתתווסף לאוסף המיומנויות שכבר יש להם) אז הם יתקדמו ויגיעו למטרה שלהם.   מה שתרצו. אני חושבת שבאמת כבר שמעתי את הכל...   חוץ מאשר את האמת: שהם מ-פ-ח-ד-י-ם!   וזה מדהים כמה אנשים מפחדים שפתאום החיים שלהם יראו אחרת. כמה הם מפחדים שאולי יצטרכו (לפעמים לראשונה בחייהם) להסתכל על עצמם במראה ולא בהכרח לאהוב את מה שהם רואים – למרות שבתכל'ס, זה קורה כבר עכשיו (הם לא אוהבים את מה שהם רואים).   מפחדים שזה באמת יקרה. שהשינוי שהם כל כך משוועים לו – יקרה. ואם הם לא יאהבו אותו? או שיתגלה להם משהו שהם לא רוצים? או שחלילה יצטרכו לוותר על מקום של הקורבן, או של המסכן? ולקחת, רחמנא לצלן, אחריות על החיים שלהם? שיצטרכו לחיות את חייהם, בלי שיש להם את מי להאשים? זה מפחיד.   זה מפחיד שמישהו יגלה פתאום שהם המלך העירום? שהם לא באמת רוצים להשתנות, הם רק אוהבים (ומעדיפים) להתלונן? שהם מעדיפים לשמור על פוזיציית המסכן, והקורבן של "נסיבות החיים". שתכל'ס טוב להם שם במקום הזה, אז למה לוותר עליו ולזוז ממנו?   למדתי, מניסיוני, שאנשים יספרו הרבה דברים, הכל. הם יסגננו את השיח כך שלכאורה יראה שהם באמת רוצים להשתנות. הם ישתמשו בכל המילים היפות והמפוצצות ובכל הסיסמאות הנכונות, אבל בפנים, בתוך תוכם, הם מתים מפחד ולא מעיזים להודות, אפילו לעצמם שהם מפחדים להשתנות.   זה די מדהים איך אנשים מחפשים, בכל דרך, לשמר לעצמם את הסיפורים שלהם, להצדיק את המקום שהם נמצאים בו, לפעול מתוך אוטומט של הישרדות ומגננה. איך הם ממשיכים לשים לעצמם מכשולים ופועלים שוב ושוב ושוב, מתוך אותה תודעה ומתוך אותן הפעולות, כדי לקבל שוב ושוב את אותן התוצאות. את אותן התוצאות, שלטענתם הם לא רוצים.   אנשים חכמים ממני אמרו כי, אנשים לא נמדדים לפי המילים שלהם אלא לפי המעשים שלהם. ולדבר, עדיין, לא עולה כסף...    עד כאן הפוסט של דבורה. אם אתם רוצים להכיר אותה קצת יותר לעומק, מוזמנים להקשיב לפרק בפודקאסט "עושים שינוי" שהקלטתי איתה.   ואם הדברים האלו נגעו בכם, והחלטתם עם עצמכם שאתם מוכנים לשים את כל "הסיפורים" בצד ובאמת לעשות שינוי, בוחרים בכך ומוכנים להישתנות, הצעד הבא שלכם לא צריך להיות דרמטי או עצום. הוא צעד קטן...   צעד קטן שיכול לעשות שינוי גדול בהמשך.   והצעד שאני מציע לכם הוא להרשם לשוחח עם דבורה ולקיים איתה שיחת בהירות. ללא עלות וללא התחייבות. אבל עם מחויבות - לעצמכם ולשינוי שאתם רוצים ליצור בחייכם.

בינואר 2020 פתחנו את הקבוצה הראשונה בתוכנית "עושים שינוי".   שנה וחצי, ושש קבוצות מאוחר יותר, למדנו לזהות מי הם האנשים שבאמת רוצים שינוי בחיים שלהם. ולא רק כאלו שרוצים – אלא כאלו שהחליטו שהם מוכנים להשתנות.   הרבה אנשים רוצים שינוי. למעשה, אני משוכנע שאם תשאלו 100 אנשים סביבכם, להערכתי 80-85 מהם יאמרו שהם רוצים לשנות משהו בחיים שלהם.   לרצות להשתנות זה נחמד, אך לגמרי לגמרי לא מספיק. כדי להשתנות, לא מספיק לרצות, אלא ובעיקר, צריך להשתנות.   אנשים רוצים שינוי, אבל לא מוכנים להשתנות. הם לא מוכנים לעשות את מה שצריך כדי להיות מי שהם רוצים להיות ולקבל את החיים ואת התוצאות שהם רוצים לעצמם.   ובלי הנכונות להשתנות, לא יקרה שום דבר בחיים שלהם.   כלום.   כחלק מתהליך המועמדות לתוכנית "עושים שינוי" אני מבקש מהאנשים למלא שאלון הכרות קצר. אני באופן אישי עובר על כל השאלונים שהאנשים ממלאים ומתוכם ניתן לראות בסבירות די גבוה מי יכול להתאים לתוכנית ומי לא.   יש כמה שאלות שעוזרות להבין את הלך הרוח של האדם ובעיקר עד כמה הוא באמת רציני ומחוייב. לא כלפי או כלפי התוכנית. עד כמה הוא מחוייב כלפי עצמו. עד כמה הוא בשל עם ההחלטה לשנות את חייו. עד כמה הוא מוכן באמת לעשות שינוי בחייו. עד כמה הוא באמת מוכן להשתנות.   ואז אתמול קיבלנו את השאלון הזה (כאן למטה בתמונה).

אנחנו במלחמה. אזעקות, צבע אדום, נפילות... עכשיו זה לא זמן טוב ל....   אנחנו במגיפה. נדבקים, מאומתים, חיסונים... עכשיו זה לא זמן טוב ל...   אנחנו בחגים. קניות, מתנות, ארוחות משפחתיות... עכשיו זה לא זמן טוב ל...   אנחנו בקיץ. קייטנות, חם, חופשות.... עכשיו זה לא זמן טוב ל...   אנחנו בחורף. גשמים, קר, הצפות... עכשיו זה לא זמן טוב ל...   אנחנו ב_________. (השלימו את החסר...) עכשיו זה לא זמן טוב ל...     איך שלא נסתכל על זה, עכשיו זה לא זמן טוב ל....   אף פעם זה לא זמן טוב ל...   תמיד יהיה משהו שיפריע לנו.   תמיד יהיה משהו שימשוך את האנרגיה.   תמיד יהיה משהו שימשוך את תשומת הלב שלנו.   תמיד יהיה משהו שלכאורה הוא "חשוב יותר" ו"דחוף יותר".   אבל זה רק לכאורה. לא באמת.   כי מה חשוב יותר מאנחנו עצמנו?   תמיד יהיו סיבות, תירוצים, הסברים למה עכשיו הזמן לא מתאים. אבל אלו בדיוק: סיבות, תירוצים והסברים.   אם אתם רוצים לשנות משהו בחיים שלכם, אם אתם רוצים לשנות ולהשתנות, הדבר הראשון שצריך להשתנות הוא זה: ההבנה שאין זמן אחר.   אין זמן אחר. יש עכשיו. רק עכשיו.   ואין זמן טוב יותר לעשות שינוי מאשר: עכשיו!   תמיד יהיו הפרעות. תמיד יהיו הסחות דעת. תמיד יהיה משהו חיצוני שיפריע לנו.   אם ניתן לו להפריע לו. זו בחירה שלנו.   אפשר גם שלא. אפשר להחליט שעכשיו זה הזמן הטוב ביותר.   למה?   כי אין זמן אחר. יש עכשיו. רק עכשיו.   אז מה אתם עושים עכשיו? כדי לשנות משהו בחייכם?   אל תחכו שהאזעקות יפסקו. מחר יהיו אזעקות חדשות.   אל תחכו שהמגיפה תעלם. מחר תהיה מגיפה חדשה.   אל תחכו ל"אחרי החגים". מחר יהיו חגים חדשים.   אל תחכו שהקיץ יגמר. מחר יהיה קיץ חדש.   אל תחכו שהחורף יגמר. מחר יהיה חורף חדש.   אל תחכו שהתירוצים יגמרו. מחר יהיו תירוצים חדשים.   מה אתם עושים עכשיו?   אם קראתם עד לכאן, יש כמה פעולות שאתם כבר יכולים לעשות, עכשיו! 1. לתאם איתנו "שיחת בהירות" ללא עלות וללא התחייבות, שבה נעזור לכם להבין מה יהיה הצעד הבא שלכם.   2. לשלוח את הפוסט הזה, לאדם שאתם אוהבים, שמחכה לזמן המושלם כדי לעשות שינוי...

את הסרטון הזה שלח לי אחד הבוגרים שלנו בתוכנית "עושים שינוי". הוא אמר לי עליו: "ככה האגו שלי מרגיש לפעמים, שלמרות כמה שאני רוצה להשתנות ולשנות, כל מה שהוא רוצה לעשות זה לחזור למקום המוכר והבטוח שלו".

הי! במהלך התוכנית "עושים שינוי", אני מקיים מספר פגישות אישיות עם כל משתתף ולפני כמה ימים נפגשתי עם אחד המשתתפים. בחור צעיר, בן 22 (כמעט כמו הבן הגדול שלי), היה חובש קרבי והשתחרר לא מזמן מהצבא. עצם זה שהוא הצטרף לתוכנית כמו "עושים שינוי" אומר הרבה עליו. כבר היו לנו משתתפים צעירים בתוכנית בעבר, אבל בנתיים, הוא הצעיר ביותר שהצטרף לתוכנית עד כה. במהלך השיחה שלנו הוא דיבר על סביבת החברים שלו ואמר שהוא מתחיל לשים לב שהוא נתפס כ"מוזר" בעיניהם. כשהוא אמר את המילים האלו, הרגשתי שיש בו חלק שקצת מתכווץ למחשבה הזו. שהוא שונה מהם, שהם רואים בו משהו שונה. ומה שאמרתי לו זה שאני שמח שהוא "מוזר". שזה טוב שהוא "מוזר" ושבחיים לא יוותר או ישקיט את ה"מוזרות" שלו. בטח לא בשביל "למצוא חן" בעיני האחרים או כדי להתיישר עם הקו ולהיות "כמו כולם". כל החיים מחנכים אותנו שצריך להיות "כמו כולם". שצריך ללכת בין הקווים ולהישאר בתוך הקופסה. כל מי שחורג מהקווים או יוצא מהקופסה מיד מתוייג כחריג, מוזר, שונה, לא נורמלי או לעיתים מקולקל. כחברה, קשה לנו לקבל משהו שהוא שונה מאיתנו. קשה עד בלתי נסבל, כך שבמקרים קיצוניים במיוחד, לוקחים את כל מי ששונה או "מוזר" ושמים אותו במוסד או מלעיטים אותו בתרופות. זה אחד האבסורדים הגדולים של האנושות – כולם רוצים להיות "נורמלים", מקובלים וכמו כולם. לא להיות חריגים בנוף. ומצד שני, אנחנו משוועים להביע את הייחודיות שלנו, שישימו אלינו לב, שיראו שאנחנו שונים ולא כמו כולם. כולם רוצים להיות נורמלים ואף אחד לא רוצה להיות ממוצע. אבל נורמלי הוא ממוצע. המשכנו לשוחח על כך שהוא באמת "חריג בנוף" ולא כמו כולם. לא תמצאו הרבה בני 22 כמוהו, שעסוקים בהתפתחות האישית שלהם, בתכנון כלכלי לטווח ארוך, ביצירה של מקורות הכנסה רבים. רוב החברים שלו עסוקים במחשבות על הטיול הגדול. ולא שיש בכך משהו פסול או רע. זה לגמרי חשוב שיצאו ויעשו את הטיול הגדול, ויבלו ויחייו את השנים הללו כשהם צעירים בחקירה והתנסות וצבירת חוויות. אבל זה לא סותר במקביל גם להשקיע בהתפתחות האישית שלך ובתכנון העתיד הכלכלי שלך. אותו לקוח שם לעצמו למטרה להתמקצע בעולם הנדל"ן, הוא מחפש כבר את הדרכים לרכוש את הנכס הראשון שלו ואיך לגייס לשם כך גם את ההון שהוא צריך. אתם יכולים להניח למה הוא נראה מוזר בעיני החברים שלו – מה שמעסיק אותו ביום יום שלו, לא קרוב למה שמעסיק אותם... להיות "מוזר" זה לפעמים קשה. אתה נתפס כחריג וזה דורש ממך להיות בעל חוסן ועמוד שדרה פנימי חזק כדי לעמוד בפני התגובות של הסביבה. גם לסביבה זה קשה. קשה לה לראות מישהו שהוא שונה. הוא מיד מהווה איום על הסביבה מעצם היותו שונה. מה זה אומר לחברים שלו שהוא מתעמק בעולם הנדל"ן? מה כל אחד מהם חושב לעצמו? למה הוא עושה את זה ואני לא... איפה הוא יהיה לעומת איפה אני נמצא כעת? אז הדרך הפשוטה ביותר להימנע מהמחשבות הללו, היא לתייג אותו כשונה וכמוזר ובכך להשקיט לעצמנו את השיחה הפנימית עוד לפני שהיא מתעוררת. ואז אפשר להמשיך לנמנם בחיים בשקט בין הקווים ובתוך הקופסה. אבל שום דבר מעניין לא קורה בקופסה או בין הקווים. יש שם חיים מנומנמים. חיים בינוניים, ממוצעים ולגמרי לא מרגשים. מתהלכים שם אנשים שלא פעם הם סוג של walking dead. אנשים שעוד יש להם דופק, אבל בפנים, עמוק בפנים הם מתים. הם חיים ללא תשוקה, ללא תכלית או משמעות אמיתית. הם מעבירים את הזמן. יום אחרי יום. בסוף הם ימותו. בסוף כולנו נמות. השאלה החשובה היא איך נחייה עד אז? אז התעקשתי איתו, שזה טוב שהוא מוזר. יותר מטוב – זה חשוב להישאר מוזר. ואפשר להזכיר כאן את כל המוזרים האלו, כמו סטיב ג'ובס או ריצ'רד ברנסון ודומיהם. אבל לא צריך להיות ג'ובס או ברנסון כדי להרגיש חי או מאושר. צריך להיות מי שאנחנו באמת. עם המוזרויות שלנו, עם השאיפות שלנו, עם החלומות, עם ההצלחות ועם הכישלונות. לא לחיות חיים של מישהו אחר, רק כי ככה זה מקובל או נחשב. להיות מוזר, זה הכי IN שאפשר! שלכם, ערן נ.ב. 1 - כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, כתבתי אותו על אותה שיחה בשבוע שעבר עם הלקוח הצעיר, ועכשיו כשסיימתי לכתוב אותו אני מבין שכתבתי אותו גם ובמיוחד עבור שלושת הבנים שלי. שיגדלו להיות "מוזרים"... :) נ.ב. 2 - אם אתם מזדהים עם הדברים, ורוצים גם להיות יותר "מוזרים" ובעיקר, יותר חיים... אולי הגיע הזמן ליצור שינוי? אם אתם באמת רוצים שינוי, הצעד הבא שלכם מתחיל כאן...

פוסט אורח של יעל לב-אור (  מאמנת היישום בתוכנית "עושים שינוי"  )   אופיר הגיע לתוכנית "עושים שינוי" בגיל 40, עם רזומה עשיר. עם תואר שני בכלכלה הוא התמחה בנדל"ן לעסקים בחברה המתמחה במבנים ושטחים עצומים. הוא הכניס לחברה שהוא עובד בה מיליארדים. עם השנים הוא שם לב שהוא מצליח לעזור לאחרים לקנות נדל"ן ולעשות רווחים עצומים. אבל לעצמו, הוא לא מתקרב למה שתכנן. הוא עשה כמה השקעות שמניבות, יש לו הכנסה פאסיבית, אבל עמוק בתוכו הוא ידע שהוא מסוגל הרבה יותר. הוא מרוויח מצוין ועם זאת הפער בין מה הרווחים שהוא יוצר לחברה שהוא עובד בה, לבין מה שהוא מרוויח לעצמו, הלך וגדל, וגם הפריע לו יותר ויותר. הוא יצא למסע של התפתחות עצמית, גילוי וצמיחה שהוביל אותו גם לתוכנית "עושים שינוי". הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה, הוא ידע גם מה הפעולות שצריך לעשות. אבל איכשהו בקצב החיים המטורף שהוא חי, לא מצא את הדרך להביא לידי ביטוי את כל הידע שלו. אף פעם לא מצא את הזמן. כבר בחודש הראשון, כתב תוכנית עם מצגת מרהיבה, לאנשים שרוצים לקנות דירות מגורים להשקעה בחו"ל. תוך חודש כבר נכנסו 2 אנשים שהוא ליווה אותם והיו מאד מרוצים. ואז הגיע הזמן לצאת לעולם , בגדול, להתחיל לנהל עסק, מיוחד, מורכב, שמכיל את כל אנשי המקצוע להם זקוק אדם בתהליך של רכישת נכס: שיתופי פעולה עם נדלניסטים בחו"ל, רואי חשבון, עורכי דין... ומכל תחום יש מבחר של אנשים מובילים, כדי שהלקוח יוכל לבחור. ושם אופיר נתקע. עבר עוד חודש והוא לא התקדם, הכי לא מתאים למישהו הישגי ופרקטי כמוהו, ומצד שני, אם זה היה זורם לו בקלות הוא לא היה בא לתוכנית מלכתחילה. כשבדקנו ראינו שאחד החסמים שעצרו אותו היה החשש שלו לפגוע במקום העבודה הקיים. ויותר מכך, עם השנים, אחד מבעלי החברה הפך לחבר טוב שלו. זה לא פשוט לספר לחבר על העסק החדש שהוא בונה, במיוחד כשהוא יודע שהוא איש מפתח בחברה ושאם הוא יעזוב זה יהיה לא פשוט לחברה. נכנסו לתהליך אימון שמטרתו בירור. בדקנו אפשרויות. את האופציה שיכניסו כשותף לחברה, אך זה פחות התאים ממיליון סיבות. בדקנו היטב, שהעסק החדש לא פוגע או מתחרה בלקוחות של החברה שהוא עובד בה ושאין ניגוד אינטרסים. אפילו גלשנו על ההזדמנות של הקורונה שצמצמה את ההכנסה שלו באופן משמעותי. וכך אופיר "זרק" לחבר שאין לו ברירה והוא חייב למצוא מקורות הכנסה נוספים. החבר ענה לו – "אני לא יכול לעצור אותך, אבל אני לא יודע על זה". אז זהו, הזזנו מסיחים, הדרך סלולה, הגיע הזמן לפרוח: להרים קמפיין, לפתוח אתר, לכתוב פוסטים, סרטונים, סיורים. את מה שהוא עשה כבר אינספור פעמים, עכשיו הוא רק צריך לעשות את זה לעצמו. "יעל. לא מתאים לי לצאת עכשיו בקמפיין, זאת לא הדרך שלי. אחפש שיתופי פעולה שיביאו לי לקוחות בשקט בלי רעש" "אופיר, כולנו חולמים על זה, שרק נעשה את מה שאנחנו טובים בו: נמכור, נאמן, נייצר, נכתוב... ומישהו אחרי יביא לנו על מגש של כסף את הלקוחות" זה הפך להיות דיאלוג חוזר ונשנה ביננו. במשך שלושה שבועות ניהלנו ויכוחים סוערים על לצאת לאור. אני התעקשתי שהוא פוחד הוא התעקש שזה לא פחד, אלא פשוט לא מתאים לו לצאת בגדול, כי הרבה יכולים להיפגע מהמהלך הזה. לבסוף הוא אמר לי "יעל, זה לא משפטי, זה לא טכני. את מתעקשת שאין ניגוד אינטרסים, אבל נאמנות, זה חשוב. חשוב לי לתת ביטחון לבעלי החברה, זה ערך עבורי ואת מבקשת ממני לפגוע בערכים שלי". זה נשמע כל כך משכנע. וכמובן מאד מוערך בעיני. עם זאת, לאדם כמו אופיר, זה לא התאים לי, הוא יכול להגיע כל כך רחוק. חייב להיות שם פחד. אז התעקשתי איתו. "ממה אתה פוחד" "אני לא פוחד, אני מכבד" "אם לא היית פוחד, מישהו כמוך כבר היה עם קמפיין מטורף באויר" אחרי שיחה של שעה וחצי לא הגענו לשום פריצת דרך. אופיר ציין כמה וכמה פעמים שבסך הכל הוא אוהב את מקום העבודה שלו, הוא מוערך, מוביל הלכים חדשים ומפתיעים. זה לא שהוא סובל וחייב לעזוב. אני התעקשתי שהוא מוותר על החלום שלו, ברגע האמת, שצריך לעשות את קפיצת הבאנג'י ולעזוב מקום בטוח לטובת הגשמת החלום. (זאת למרות שהיתה לו תוכנית כלכלית, לחצי שנה. מסתבר שאלה ששמים בצד כסף לזמנים מיוחדים, מפחדים, אפילו כמעט חרדים כשצריך להשתמש בו). בשלב מתקדם של התוכנית יש מפגש עוצמתי שנקרא "מאסטר מיינד", במפגש זה משתתפי התוכנית מקבלים במה להציג את המטרה הגדולה שלהם בפני שאר המשתתפים. קבוצה של ארבעה אנשים דנו בסוגיה שאופיר הציג. אחד הדברים שהוא סיפר במפגש היה על המיומנות המיוחדת שפיתח עם השנים כנדל"ניסט, שהיא לעזור לאנשים לגייס כסף למימון רכישה, כסף שהם שלא יודעים שקיים עבורם, הוא ממש טוב בזה וגם מאד אוהב את זה. החברים בקבוצת המאסטרמיינד הציעו לו לעסוק בכלל בליווי של לקוחות לגיוס כספים, הוא מכיר מלא נדל"ניסטים שישמחו להפנות אליו לקוחות. זה WIN-WIN שלא מצריך ממנו לצאת לאור בגדול. חשבתי שאופיר מצא את הפתרון המושלם עבורו, אבל הוא התעקש על נאמנות, על כך שהוא אוהב את מקום העבודה. שוב נאמתי לו על לנסות לפתוח אופציה שיהיה שותף. אמרתי לו ש"דרכים חסומות נפתחות" וכמו שהוא הצליח לפצח את מלכוד הפרסום ומצא דרך עוקפת, אולי גם הדרך הזו תפתח. אבל לא התאים לו. לבסוף אחר שיחת אימון ארוכה הצלחנו להבין שלמרות שיש לאופיר חלום גדול, הוא עדיין לא מיצה זמנו במקום העבודה שלו. הוא עדיין מוערך, עדיין יש לו עוד מלא רעיונות שבא לו להוציא לאור. "חלומות מתנגשים". אז זהו שחלומות וערכים, אף פעם לא מתנגשים, לכל חלום יש את הזמן שלו. ואופיר מדויק, הוא בונה את עצמו לאט לאט, כדי שכשיגיע הזמן שלו הוא יעבור בצורה חלקה ממקום עבודה אחד עם פרנסה גבוהה למקום שני שכבר יש בו הכנסה טובה כך שהוא לא יצטרך לגעת בחסכונות. ההבנה הזו שהדרך כמו שהיא מדויקת, ושהוא לא מוותר על החלום הוא רק בונה אותו לאט ונכון, החזירה לו את השקט שלו עם עצמו, עם הידיעה הפנימית שהוא במקום שנכון לו. חודש לאחר שהתוכנית הסתיימה הוא סימס לי שהזרעים שזרע מתחילים לנבוט, חברה שהוא היה בשיח איתם בהתחלה, עושה כנס גדול לאנשים שרוצים להשקיע בחו"ל והציעו לו לתת הרצאה על הדרכים שניתן לגייס את הסכום להשקעה בכנס בפני 300 איש. הוא התרגש מההרצאה, זה בפני עצמו היה השג. אחרי ההרצאה פנו אליו 10 אנשים, וזאת בטח רק ההתחלה. ואני כמאמנת שלו למדתי שיעור חשוב עבורי. שתמיד, תמיד ניתן לסלול דרך. גם אם אף אחד לפנינו עוד לא סלל אותה. Never say never.     ומה אתכם? איפה הדברים הללו פוגשים אתכם? עד כמה אתם מחויבים ליצור שינוי בחיים שלכם? אם אתם באמת רוצים שינוי, הצעד הבא שלכם מתחיל כאן... שלכם, ערן.

פוסט אורח של יעל לב-אור ( מאמנת היישום בתוכנית "עושים שינוי" )   אתם מכירים את האנשים באלה שהם גם יפים, גם חכמים, גם נחמדים, גם מוכשרים, גם מתקתקים הכל, תמיד אופטימיים? לא, לא מישהו מהסרטים, אדם אמיתי! כן, מסתבר שיש כאלו. יפעת (שם בדוי) היא אחת כזו. בשיחת האימון הראשונה שלנו במסגרת התוכנית "עושים שינוי" היא סיפרה לי שהיא עובדת במשרה כעורכת דין בגוף פיננסי מוביל, עם הרבה אחריות על הכתפיים. היא לומדת במקביל לתואר שני, הרבה בחינות ועבודות להגיש. היא בהריון עם חמישי ובחרה להצטרף ל"עושים שינוי" לתוכנית שדורשת הרבה השקעה של זמן, מחשבה ורצון. היום, לאחר שהתוכנית הסתיימה, היא מצאה את העבודה שמרגשת אותה, ועוברת הכשרת מנחים. היא ילדה את בנה החמישי, כותבת בלוג פעם בשבוע ואפילו מספיקה לקחת רבע שעה ביום למדיטציה. היא המציאה את הזמן, לי זה נראה כאילו שיש לה 48 שעות ביממה. לגמרי על-אנושי. יפעת ידעה מהרגע הראשון מה שהיא רוצה: "אנשים אפילו לא יודעים לחלום בגדול. לי, בעבר, אפילו לא היה חלום. אני רוצה לפתוח לאנשים את עולם האפשרויות". אבל לא התחשק לה להיות עוד מאמנת. היא עוברת תהליך של אימון בתוכנית, היא יודעת שזה עוזר, אבל ידעה שלהיות מאמנת רגילה זו לא תהיה הדרך שלה. אחד התרגולים הראשונים בתוכנית עוסק בשפע. אני יודעת שזה נדוש, לכאורה "רוחניקי". כולנו מכירים את כל האמירות הנדושות: "להתחבר לתדר של השפע", "הכל נמצא וקיים סביבי, רק צריך לקחת" ואחרות... אני לא יודעת מה אתכם, אבל בפעם אחרונה שהסתובבתי בשכונה שלי, הכסף לא גדל על העצים ולא הושטתי יד וקטפתי אותו וגם לא חילקו במכולת השכונתית שעות-פנויות לנזקקים, לאלה מאתנו שרצים אחרי הזמן שלהם. מהרגע שיפעת הבינה שמחשבה מייצרת מציאות ושהיא מייצרת לעצמה את המציאות, היא התחילה להניע את זה בתוכה, בהתמסרות מלאה, כאילו קיבלה לידיים מכשיר חשמלי שלוחצים על כפתור והוא מייצר מציאות. זה החל בלמצוא חניה בתל-אביב ביום שישי בצהריים, דרך יצירת קשר עם מנחים בחו"ל שפנו אליה, מתוך זום של עשרות משתתפים בכל העולם, וקשר אישי שנוצר עם אחד המנחים הראשיים שהוביל לכך שכיום היא היא עוברת הכשרת מנחים של תוכנית בינלאומית ומביאה את התוכנית שלהם לנציגות בישראל. ואפילו את הרגע שבו היא תלד, היא בחרה: דקה אחרי שסיימה עם כל מיליון המטלות שלקחה על עצמה. הפלא הגדול בעיני הוא פלא ההתמסרות. הרבה מתאמנים נחשפים להבנה הזו, אבל לוקח זמן לנקות פחדים, לבסס אמונה, להיות ALL IN בעיצוב החיים של עצמם. אצל יפעת זה היה מידי: נחשפה – הבינה - הפנימה, וזה היה כאילו היא נולדה עם זה באופן טבעי. אימנתי לאורך השנים מאות אנשים בתחום הורות, זוגיות, עסקים, life style ועוד... ואני יכולה לספור על יד אחת, את מספר האנשים שהכל הלך להם חלק. אז לפגוש אותם, זה משהו קסום בעיני. אני חושבת שהם הניצנים של התודעה החדשה. תודעה שבה אנשים כבר לא יצטרכו "לעבוד קשה" כדי לחיות את החיים שהם רוצים. יהיה להם ביד (בראש) את השלט של החיים שלהם עם כל הערוצים הפתוחים בפניהם, והם רק יצטרכו לבחור על מה ללחוץ ואיזה ערוץ הם רוצים ליצור בחייהם. זה שפע אמיתי.   ומה אתכם? איפה הדברים הללו פוגשים אתכם? עד כמה אתם מחויבים ליצור שינוי בחיים שלכם? אם אתם באמת רוצים שינוי, הצעד הבא שלכם מתחיל כאן... שלכם, ערן.

לימודים. תיכון. צבא. אוניברסיטה. עבודה. חתונה. ילדים. בית. משכנתא. חוגים. קידום בעבודה. אסיפות הורים. שגרה....   מכירים את המסלול הזה? לא מכיר הרבה אנשים שלא הלכו/הולכים בו עדיין.   ובתוך כל השגרה הזו, לעצור רגע ולשאול את עצמך: מתי תורי? מתי יגיע הזמן שלי?   מתי אעשה את מה שאני באמת רוצה לעשות?   מתי אשקיע את הזמן בעצמי? מתי אשקיע את הכסף בעצמי? מתי אשקיע את האנרגיה, הכוונה והמאמץ בעצמי?   אנשים רבים חיים את חייהם במעגל השגרה. ללא דלת יציאה. ללא פניה בכביש שמובילה לדרך חדשה. שמובילה לגילוי של מי הם באמת.   כך גם אני הייתי שנים רבות.   עד שהתחלתי לשאול את עצמי שאלות. עד שהתחלתי להטיל ספק במה שאני מכיר ויודע. עד שהתחלתי לפתוח את עצמי לאפשרות שיש אולי דרכים נוספות שאני לא מכיר עד שהתחלתי להיפתח לרעיונות חדשים ובעיקר – עד שהתחלתי לעשות פעולות חדשות.   פעולות ששונות מכל מה שידעתי לעשות לפני כן פעולות שונות ממה שהכרתי פעולות שונות מאיך שהתרגלתי לעשות את הדברים. פעולות, שבסופו של דבר, הובילו אותי למקומות חדשים.   מקומות חדשים בעשייה שלי מקומות חדשים ביחסים שלי מקומות חדשים בכסף שלי מקומות חדשים בהתפתחות שלי מקומות חדשים באהבה שלי מקומות חדשים במי שאני – בעצמי.   יש רגע בחיים, שבו, אחרי שחיינו כל חיינו עבור מישהו אחר, ובשביל אחרים, וכי "צריך" או "מקובל", יש רגע אחד שבו הגיע הזמן שלי.   הזמן שלי לצמוח, להתפתח ולגדול כאדם הזמן שלי להכיר את עצמי באמת הזמן שלי לצאת לדרכים חדשות, בלתי מוכרות ומרגשות   עכשיו זה הזמן שלי! ואם אתם גם מרגישים שעכשיו זה הזמן שלכם, הצעד הבא שלכם מתחיל מכאן