50 גוונים של חופש

"כשיהיה לי מספיק כסף, אז אהיה באמת חופשי" כמה פעמים שמעתם את המשפט הזה? כמה פעמים אמרתם את המשפט הזה לעצמכם? כמה פעמים חלמתם על היום שבו החשבון בבנק יהיה מלא מספיק כדי לפתור את כל הבעיות? אני יודע שאני חלמתי על זה. במשך שנים. אבל אז קרה משהו מפתיע. במהלך השנים, חוויתי עליות ומורדות כלכליים. היו תקופות של שפע, כשהרווחתי סכומים שפעם חשבתי שהם בלתי אפשריים. והיו תקופות של מחסור, כשהייתי צריך לספור כל שקל. והתובנה המפתיעה? בשני המצבים, תחושת החופש שלי לא השתנתה באופן משמעותי. כשהיה לי הרבה כסף, גיליתי שאני עדיין מרגיש לחוץ ומודאג בגלל כסף, הייתי עסוק בליצור עוד ממנו, וזה לא עשה אותי יותר מאושר או מסופק. מעבר לסיפוק רגעי של ה"הישג". וכשהיה לי פחות, למדתי להעריך דברים פשוטים שפעם התעלמתי מהם, מצאתי חופש בפשטות ובמינימליזם, בלשחרר דברים שהחזקתי בהם כי היה "צריך" או "מקובל" או "נחשב". בהמשך הדרך, ראיתי שזה נכון לא רק אצלי, אלא גם אצל אנשים אחרים שליוויתי לאורך השנים. ביניהם היו כאלו שהיה להם הרבה (מאד!) כסף, וכאלו שכמעט ולא. ולא היתה שום התאמה בין כמות הכסף של האדם, ובין תחושת החופש שהוא היה בה. בלא מעט מהמקרים, זה אפילו היה מדהים לראות את הקיצוניות בין כמות הכסף שהאדם החזיק בה, לעומת תחושת המלכוד והשעבוד שהוא היה נמצא בה. כך שהבנתי שחופש אמיתי לא תלוי בכמות הכסף בחשבון הבנק שלנו.

חלק ניכר מחיי הייתי אדם מרצה. קל לי לומר את זה היום, אבל בעבר לא יכולתי לראות שכך הייתי, לא הייתי מודע לכך. וכשאנחנו לא מודעים למשהו אנחנו נשארים שבויים בתוכו. ריצוי הוא דפוס פעולה טיפוסי להרבה אנשים. פשוט כי הוא נראה לנו כמו "פתרון קל" להרבה מצבים שאנו חוששים או לא רוצים להתמודד איתם. נכנסתם לקונפליקט עם מישהו? זה לא כיף. אז מרצים והבעיה "נעלמת" מתקשים לעמוד על דעתנו? או חסרי בטחון? ריצוי פותר את הבעיה, פשוט כי וויתרנו על דעתנו. מבקשים מאיתנו משהו שלא ממש בא לנו לעשות, אבל לא נעים לנו לומר "לא", או שאנו חוששים לפגוע במישהו? מרצים. מרצים, אך לא מרוצים.

פורים הוא החג החביב עלי. זוכרים את המסיבות בפורים כשהיינו ילדים? (וגם כמבוגרים), איך אנחנו אוהבים להתחפש, לשים מסיכה ותחפושת, ולהיות למישהו אחר ליום אחד? זה משחרר, מרגש, כיף. אבל מה קורה כשהמסיכה והתחפושת הזו הופכת להיות חלק קבוע מהחיים שלנו? לפני שנים, בתקופה שהייתי ב"קוד המנצח", הייתי לובש חליפות. לסדנאות, להרצאות, ולפעמים גם לפגישות "חשובות". אבל לא רק את החליפה לבשתי - לבשתי מסיכה שלמה. מסיכת "המצליחן", הבטוח בעצמו, זה שתמיד יודע מה לעשות. בבית, היתה לי מסיכה אחרת: של האבא "המושלם", הבעל "האידיאלי". תמיד חזק, תמיד יציב, אף פעם לא מראה חולשה. זה שיודע מה צריך לעשות ומה הדבר הנכון. עם החברים? מסיכה של הבחור הכיפי, השמח, המצליח, זה שאף פעם לא עייף או מדוכדך. כל יום, החלפתי מסיכות. הייתי מאסטר של הסוואה עצמית.

אני זוכר את הרגע ההוא, כשישבתי על שפת הבריכה של הבית היוקרתי שלי. מסתכל על הבריכה, על החצר הגדולה והבית הגדול, וחושב לעצמי שהנה, השגתי את זה. עכשיו אני אמור להרגיש מאושר. הרי השגתי את כל מה שהחברה שלנו אומרת שצריך להשיג: קריירה משגשגת ומצליחה, משפחה "מושלמת", בית חלומותי. אבל לא הרגשתי מאושר. אפילו לא קרוב לכך. הרגשתי ריקנות מוחלטת. סוג של חנק. כאילו קירות בלתי נראים סוגרים עליי מכל עבר. ואחרי הריקנות, הגיע הדיסוננס הפנימי הגדול: איך זה יכול להיות שיש לי את מה שרציתי אבל אני לא מרגיש מאושר מכך? או לכל הפחות מרגיש טוב. לא הרגשתי טוב. רק כמה שנים מאוחר יותר, בעקבות תהליכים עמוקים שעברתי עם עצמי, הבנתי למה. הבנתי שהייתי כלוא. אמנם זה היה כלא עם רמת חיים גבוהה, אבל עדיין – כלא.

במשך כמה תקופות במהלך החיים שלי, הסתובבתי בהרגשה שאני כלוא. כלוא בחיים שיצרתי לעצמי. שזה אולי אחד האבסורדים הגדולים שקיימים בחיים שלנו: לרוב אנחנו הסוהרים והכולאים של עצמנו. חיפשתי את החופש בהרבה דברים חיצוניים, עוד כסף, בית גדול יותר, טיול ארוך לחו"ל והתנתקות מהחיים "הרגילים" כאן בארץ. חשבתי שאם רק יהיה לי את ה______ אז אגיע לחופש הנכסף. אף אחד מאלו לא נתן לי את החופש שביקשתי ורציתי. כששואלים אותי איך אני מגדיר חופש, אז ההגדרה הפשוטה שלי היא: *לחיות את החיים בתנאים שלי.* בגדול זה אומר: היכולת שלי לקבל החלטות עצמאיות, לא מתוך כפייה או הכרח חיצוני, שיש לי אפשרויות בחירה שונות ושאני יכול לנווט את חיי בהתאם לרצונות ולאמונות שלי. וזה לא דבר פשוט בעולם שרק מנסה לשעבד אותנו וליישר אותנו לתוך מסגרות, מערכות אמונה, כללים וחוקים.

חופש! הוא אחד הכמיהות העמוקות שלנו כבני אדם. הרבה מן המטרות והיעדים שאנו מציבים לעצמנו, בבסיסם נובעים מהרצון שלנו ליצור ולהרחיב את תחושת החופש בחיים שלנו. אספתי לשיחה מרתקת, שלושה משתתפים מהריטריט "50 גוונים של חופש": נטע לוקסמבורג נעמני, נילי שריל ושי קלמנוביץ. עסקנו בכמה היבטים מעניינים של חופש בחיים שלנו, בין השאר דיברנו על: כיצד החופש שלנו גדל כאשר אנו מסכימים להסיר תחפושות, הגנות ומגננות כיצד הכנות, הפתיחות והאותנטיות מאפשרת לנו קלילות מדוע חשוב להכיר ולקבל את כל החלקים וההיבטים השונים שבתוכנו למה כל כך קשה לנו "לעוף על עצמנו" ועל התחושה כשאנו מאפשרים זאת מהן מלכודות החופש הכובלות ומצמצמות אותנו כיצד השינוי שהם חוו בריטריט הדהד לילדים ובני המשפחה שלהם על החוויה היחודית שלהם שחוו וכיצד היא ממשיכה ללוות אותם גם היום