תודעה

"כשיהיה לי מספיק כסף, אז אהיה באמת חופשי" כמה פעמים שמעתם את המשפט הזה? כמה פעמים אמרתם את המשפט הזה לעצמכם? כמה פעמים חלמתם על היום שבו החשבון בבנק יהיה מלא מספיק כדי לפתור את כל הבעיות? אני יודע שאני חלמתי על זה. במשך שנים. אבל אז קרה משהו מפתיע. במהלך השנים, חוויתי עליות ומורדות כלכליים. היו תקופות של שפע, כשהרווחתי סכומים שפעם חשבתי שהם בלתי אפשריים. והיו תקופות של מחסור, כשהייתי צריך לספור כל שקל. והתובנה המפתיעה? בשני המצבים, תחושת החופש שלי לא השתנתה באופן משמעותי. כשהיה לי הרבה כסף, גיליתי שאני עדיין מרגיש לחוץ ומודאג בגלל כסף, הייתי עסוק בליצור עוד ממנו, וזה לא עשה אותי יותר מאושר או מסופק. מעבר לסיפוק רגעי של ה"הישג". וכשהיה לי פחות, למדתי להעריך דברים פשוטים שפעם התעלמתי מהם, מצאתי חופש בפשטות ובמינימליזם, בלשחרר דברים שהחזקתי בהם כי היה "צריך" או "מקובל" או "נחשב". בהמשך הדרך, ראיתי שזה נכון לא רק אצלי, אלא גם אצל אנשים אחרים שליוויתי לאורך השנים. ביניהם היו כאלו שהיה להם הרבה (מאד!) כסף, וכאלו שכמעט ולא. ולא היתה שום התאמה בין כמות הכסף של האדם, ובין תחושת החופש שהוא היה בה. בלא מעט מהמקרים, זה אפילו היה מדהים לראות את הקיצוניות בין כמות הכסף שהאדם החזיק בה, לעומת תחושת המלכוד והשעבוד שהוא היה נמצא בה. כך שהבנתי שחופש אמיתי לא תלוי בכמות הכסף בחשבון הבנק שלנו.

חלק ניכר מחיי הייתי אדם מרצה. קל לי לומר את זה היום, אבל בעבר לא יכולתי לראות שכך הייתי, לא הייתי מודע לכך. וכשאנחנו לא מודעים למשהו אנחנו נשארים שבויים בתוכו. ריצוי הוא דפוס פעולה טיפוסי להרבה אנשים. פשוט כי הוא נראה לנו כמו "פתרון קל" להרבה מצבים שאנו חוששים או לא רוצים להתמודד איתם. נכנסתם לקונפליקט עם מישהו? זה לא כיף. אז מרצים והבעיה "נעלמת" מתקשים לעמוד על דעתנו? או חסרי בטחון? ריצוי פותר את הבעיה, פשוט כי וויתרנו על דעתנו. מבקשים מאיתנו משהו שלא ממש בא לנו לעשות, אבל לא נעים לנו לומר "לא", או שאנו חוששים לפגוע במישהו? מרצים. מרצים, אך לא מרוצים.

פורים הוא החג החביב עלי. זוכרים את המסיבות בפורים כשהיינו ילדים? (וגם כמבוגרים), איך אנחנו אוהבים להתחפש, לשים מסיכה ותחפושת, ולהיות למישהו אחר ליום אחד? זה משחרר, מרגש, כיף. אבל מה קורה כשהמסיכה והתחפושת הזו הופכת להיות חלק קבוע מהחיים שלנו? לפני שנים, בתקופה שהייתי ב"קוד המנצח", הייתי לובש חליפות. לסדנאות, להרצאות, ולפעמים גם לפגישות "חשובות". אבל לא רק את החליפה לבשתי - לבשתי מסיכה שלמה. מסיכת "המצליחן", הבטוח בעצמו, זה שתמיד יודע מה לעשות. בבית, היתה לי מסיכה אחרת: של האבא "המושלם", הבעל "האידיאלי". תמיד חזק, תמיד יציב, אף פעם לא מראה חולשה. זה שיודע מה צריך לעשות ומה הדבר הנכון. עם החברים? מסיכה של הבחור הכיפי, השמח, המצליח, זה שאף פעם לא עייף או מדוכדך. כל יום, החלפתי מסיכות. הייתי מאסטר של הסוואה עצמית.

אני זוכר את הרגע ההוא, כשישבתי על שפת הבריכה של הבית היוקרתי שלי. מסתכל על הבריכה, על החצר הגדולה והבית הגדול, וחושב לעצמי שהנה, השגתי את זה. עכשיו אני אמור להרגיש מאושר. הרי השגתי את כל מה שהחברה שלנו אומרת שצריך להשיג: קריירה משגשגת ומצליחה, משפחה "מושלמת", בית חלומותי. אבל לא הרגשתי מאושר. אפילו לא קרוב לכך. הרגשתי ריקנות מוחלטת. סוג של חנק. כאילו קירות בלתי נראים סוגרים עליי מכל עבר. ואחרי הריקנות, הגיע הדיסוננס הפנימי הגדול: איך זה יכול להיות שיש לי את מה שרציתי אבל אני לא מרגיש מאושר מכך? או לכל הפחות מרגיש טוב. לא הרגשתי טוב. רק כמה שנים מאוחר יותר, בעקבות תהליכים עמוקים שעברתי עם עצמי, הבנתי למה. הבנתי שהייתי כלוא. אמנם זה היה כלא עם רמת חיים גבוהה, אבל עדיין – כלא.

במשך כמה תקופות במהלך החיים שלי, הסתובבתי בהרגשה שאני כלוא. כלוא בחיים שיצרתי לעצמי. שזה אולי אחד האבסורדים הגדולים שקיימים בחיים שלנו: לרוב אנחנו הסוהרים והכולאים של עצמנו. חיפשתי את החופש בהרבה דברים חיצוניים, עוד כסף, בית גדול יותר, טיול ארוך לחו"ל והתנתקות מהחיים "הרגילים" כאן בארץ. חשבתי שאם רק יהיה לי את ה______ אז אגיע לחופש הנכסף. אף אחד מאלו לא נתן לי את החופש שביקשתי ורציתי. כששואלים אותי איך אני מגדיר חופש, אז ההגדרה הפשוטה שלי היא: *לחיות את החיים בתנאים שלי.* בגדול זה אומר: היכולת שלי לקבל החלטות עצמאיות, לא מתוך כפייה או הכרח חיצוני, שיש לי אפשרויות בחירה שונות ושאני יכול לנווט את חיי בהתאם לרצונות ולאמונות שלי. וזה לא דבר פשוט בעולם שרק מנסה לשעבד אותנו וליישר אותנו לתוך מסגרות, מערכות אמונה, כללים וחוקים.

מני ברזילאי מגדיר את עצמו כמהפכן ואוטו-דידקט,למרות שרכש השכלה פורמלית רחבה. הוא ממפתחי שיטת מיכא"ל: מיצוי כישורים אישיים למנהיגות ולמצוינות, שיטה שזכתה בפרסים רבים ביניהם,פעמיים בפרס הקרן הבינלאומית לחינוך. הוא נבחר לאחד ממדליקי המשואות בטקס המרכזי בהר הרצל ביום העצמאות, ונכלל ברשימת המי ומי של המקצוענים המצטיינים בארה"ב. בראיון המרתק ומעורר ההשראה שקיימתי איתו, תוכלו בין השאר לשמוע: על ההחלטה לעזוב את הבית ואת שכונת הקטמונים בגיל 14 ויציאה לעבודה. כיצד התשוקה העצומה לידע מגיל צעיר הובילה אותו בחייו. ההשפעה הדרמטית של הסביבה שלנו עלינו ועל מי שאנו הופכים להיות. מהן שתי הברירות הדרמטיות שעומדות בפני כל אדם הנמצא בתהליך התפתחות תודעתית. למה חלק מאיתנו בכל זאת בוחרים להישאר בעמדת הקורבן בחיים שלהם. על תפקידו בעבר כיועץ לשמעון פרס . מדוע אופטימיות היא סם החיים. כיצד פותחה ויושמה שיטת מיכא"ל ,שלה עד היום למעלה מחצי מיליון בוגרים ,ועל המהפכה שהיא מחוללת בחינוך בישראל ובמדינות רבות בעולם. העוצמה של הסיפור שהסביבה ואנו מספרים על עצמנו וכיצד הוא משפיע על מסלול חיינו. מדוע היכולת של אדם לקבל את עצמו משפיעה באופן ישיר על האושר שלו. ההזדמנות שיש בצמיחה לאחר הטראומה הגדולה שאנו חווים אחרי ה-7/10.

לא מזמן עשיתי קצת סדר בספרייה שלי ונתקלתי בספר "מחכים לגודו", המחזה שכתב סמואל בקט. פעם לפני הרבה שנים קניתי אותו כי השתמשתי בקטע קצר ממנו בסדנה שהעברתי. מאז לא פתחתי אותו. תכל'ס זה אחד המחזות הכי משעממים שיש בעולם. שני קבצנים/בטלנים יושבים מתחת לעץ כל היום ומחכים. מחכים לגודו. הם בדיאלוגים אינסופיים ומשמימים, תוהים, שוקלים וחושבים מה יעשו אם הוא יבוא, ומתי הוא יבוא, ואם בכלל... ובפועל, בנתיים לא קורה כלום. הם עדיין יושבים שם מתחת לעץ ומחכים, באותו המקום שלפני כ-15 שנים היו כשקניתי את הספר הזה. כל המצב הזה די מזכיר את המצב של הרבה אנשים כרגע סביב המצב עם אירן. יושבים, ומחכים. קוראים פרשנויות, מלהגים, מתדיינים, שוקלים לכאן ולכאן, יוצרים תרחישים משל עצמם, מנתחים תרחישים של אחרים... ובפועל – לא עושים כלום.

איתמר ניומן הוא אמן, מורה לאמנות ומדיטציה ובעליו של מרכז ניומן למדיטציה וויפאסנה. מסע החיים שלו הוא מרתק ועובר בתחנות רבות עד לנוכחית במרכז הויפאסנה שהקים ביבניאל. בין השאר תוכלו לשמוע בשיחתנו: על הדרך שלו מעולם הקולנוע והפרסום לעולמות הדיטציה מדוע חקר במשך שנים ארוכות את השואה ומה למד מכך על מתנת המדיטציה שגילה מהם שלושת הדברים שגורמים לנו לסבל כיצד ניתן להפסיק את הסבל מדוע כדאי להפסיק את הריצה והמרדף אחרי האושר הפרספקטיבה שלו על אירועי ה- 7/10

שרי אינדיג היא מעצבת תודעה, מאמנת ומובילת מועדון חמש בבוקר "מתעוררות על החיים". היא גדלה בחברה חרדית כילדה מפוחדת וחסרת בטחון, ללא זהות עצמית ומבלי שהיא יודעת אפילו לזהות את הטעם והדעת שלה. בשיחה שלנו דיברנו על תחושת החריגות וההסתרה, על הפחד מהחיים והארוע ששינה אותם, כיצד ומדוע יצרה את המיזם "פסוק אחד ביום", מדוע הקימה את "מועדון 5 בבוקר" וגם על המשבר שחוותה לאחר שהגיע השינוי שיחלה לו.