שינויים

התמונה הזו צולמה לפני כמה ימים כשהיינו עוד בוורקאלה בהודו. אם הייתם מדברים איתי לפני כ-3 שנים על לשכור טוסטוס ולנהוג בהודו, הייתי אומר לכם שאתם כנראה לא שפויים, ובטח לא נורמלים! מן הסתם יש כאלו שיאמרו: מה הביג דיל? מה הבעיה עם הדבר הזה? והם צודקים. עבורם זה לא ביג דיל.   עבורי, לפני שלוש שנים, זה היה.   היינו אז בתחילת הטיול הגדול בעולם עם הילדים, והגענו לגואה בהודו. לעומת שאר המקומות שהיינו בהם בהודו לפני כן (דלהי, רישיקש וערי ראג'אסטן), החוף הקטן שהשתקענו בו בגואה היה הרבה יותר שקט, תנועה דלילה יחסית ברחובות ותשתיות כבישים הרבה יותר טובות (אשכרה היו כבישים!!).   כבר מהימים הראשונים שם, הילדים התחילו ללחוץ שנשכור טוסטוס.   אני סירבתי.   היו לי את כל הסיבות ה"נכונות" לסרב: זה הודו (עם כל המשתמע מזה), הם נוהגים בצד השני של הכביש (שמעולם לא נהגתי בו), לך תדע איזה טוסטוס תקבל כאן ומה המצב שלו, כמעט ולא נהגתי עד אז על טוסטוס לפני... ובכלל למה צריך, אנחנו במרחק הליכה מהים, מהחנויות ומכל מה שאנו צריכים, יש טוקטוקים בשפע סביבנו שאפשר לקחת בקלות וכמעט בלי כסף אם אנו רוצים לנסוע למקום רחוק יותר. אין שום סיבה הגיונית שנצטרך לשכור טוסטוס.   זה עבד לי! במשך כמה ימים, הצלחתי לעמוד בלחץ שלהם די בכבוד.   אבל את האמת לא גיליתי להם – פשוט פחדתי.   לשכור לנהוג על הטוסטוס, ועוד בהודו, היה עבורי משהו מאד שונה ממה שהייתי רגיל לו. לא משהו שנמצא באזור ה"נוחות" שלי.   וכמו תמיד, כאשר אנחנו יוצאים מעבר לרגיל, לוודאי, לבטוח ולנוח שלנו – עולה בנו הפחד. שמטרתו היא בסה"כ לאותת לנו שאנו חורגים מהגבולות ה"נורמליים" שלנו. אבל הפרשנות הכמעט אוטומטית ומיידית שלנו היא שמה שעורר בנו את הפחד הוא "לא טוב" ולכן אנו לרוב מתקפלים וחוזרים מהר מאד למוכר והבטוח שלנו.   ואז בוקר אחד, ליד הצ'אי שופ בפינה של הרחוב שלנו, ראיתי כמה טוסטוסים שעומדים פנויים להשכרה. החלטתי לעשות נסיון. בלי לספר לילדים, בלי להתייעץ עם אף אחד, שכרתי טוסטוס למשך יום אחד בודד.   אמרתי לעצמי שאראה איך אני מסתדר איתו במשך יום אחד ואז אקבל החלטה אם זה בשבילי או שלא.   שכרתי אותו ויצאתי לרכב, לבד, להתרגל להרגשה, לרעיון, לתנועה מסביב...   ככל שהתקדמה הנסיעה הראשונית, כך התגבר בי הבטחון. אמנם הפעם האחרונה שנהגתי על טוסטוס לפני כן היתה קרוב ל-30 שנים קודם לכן, אבל זה עדיין הרגיש לי מוכר ובטוח.   אחרי כשעה שנסעתי לבד, חזרתי לחדרים שלנו והפתעתי את הילדים עם הטוסטוס.   עוד באותו היום, כבר שכרתי טוסטוס אחר למשך כל החודש ששהינו שם. ומאז, בהמשך הטיול, גם בתאילנד בהמשך, הטוסטוס הפך לחלק בלתי נפרד מהשגרה שלנו.   בניתוח בדיעבד, אני חושב שמה שחוויתי באותה שעה של נסיעה, היה הדבר המשמעותי שיצר אצלי את השינוי בתפיסה לגבי הרכיבה על הטוסטוס. החוויה שלי היתה – חופש.   הרגשתי שפתאום יש לי חווית חופש חדשה – היכולת לנסוע ולהגיע למקומות שקודם היו פחות נגישים לי. לכאורה זו שטות, כי הרי אין שום בעיה, לעלות בכל נקודת זמן על טוקטוק ולבקש מהנהג שיקח אותך לאן שאתה רוצה, אבל בכל זאת, התחושה והידיעה שאתה לא תלוי באף אחד, לא צריך שום דבר אחר, ובכל רגע נתון אתה מחליט לאן ואיך אתה מגיע, אין משהו שמשתווה לה.   אבל אל תתבלבלו, זה לא סיפור על טוסטוס!   זה סיפור על האופן שבו אנחנו יוצרים את המגבלות לעצמנו, ואנחנו לא באמת יודעים (עד שמתנסים בכך בפועל) מה עוד אפשרי עבורנו, כאשר אנחנו יוצאים אל מעבר למגבלות שאנו שמים לעצמנו.   לא יכולתי לדעת שהחוויה שהטוסטוס יעניק לי תהיה של חופש.   וכנראה, שגם אם הייתי משוחח עם אחרים, שהתנסו בכך לפני, הם לאו דווקא היו אומרים לי (מנסיונם) שזה מה שאני אחווה. כל אחד מן הסתם חווה את זה אחרת.   עד שעליתי לרכיבה הראשונה, הייתי שבוי בקונספציות ובתפיסות המוכרות שלי.   אנחנו לא יודעים, מה שאנחנו לא יודעים – עד שאנחנו מוכנים לנסות את זה.   השאלה היא – האם אנחנו מוכנים לנסות את זה? הרבה אנשים רוצים שינוי בחייהם, אבל לא מוכנים לעשות את מה שצריך לעשות על מנת להשתנות. הם אינם מוכנים לעשות, אפילו את הצעד הקטן ביותר (במקרה שלי זה היה לשכור טוסטוס ליום אחד בודד, רק להתנסות) כדי להרגיש איך זה יהיה עבורם "בצד השני".   הרבה אנשים משועבדים לחיים שהם לא אוהבים או שהם לא שלמים איתם רק בגלל שזה "מקובל", "נורמלי" או ש"צריך".   והם לא מאפשרים לעצמם אפילו רק את המחשבה (שלא נדבר על הפעולה) הקטנה ביותר על משהו שהוא שונה מה"נורמלי" שלהם. וזה חבל.

הי, מכירים את הספר "מילכוד 22" של ג'וזף הלר? הוא מתאר את קורותיו של טייס מטוס הפצצה במלחמת העולם השנייה שמתוסכל מהמצב וחושב כיצד להשתחרר מהצבא בנימוק של אי שפיות. השם של הספר נגזר ממספרו של סעיף בדיוני בחוק השירות הצבאי האמריקני, שעל פיו רק משוגעים יכולים להשתחרר משירות בצבא. המלכוד נובע מן המסקנה כי חייל המבקש להשתחרר מהצבא בטענה כי הוא מפחד מן הסכנות הכרוכות בשירות, סביר להניח שאינו משוגע, ולכן לא יזכה לשחרור. הא! חתיכת קאצ'... יש לנו מקרים דומים כאלו בסיטאוציות שונות בחיים. משיחות שלי עם הרבה מאד שכירים, הם מרגישים בדיוק באותו מקום שהם חשים את המילכוד הזה. ישנם הרבה מאד אנשים שאינם מרוצים במקום העבודה שלהם או אינם אוהבים יותר את התחום בו הם עוסקים. הסקר המיוחד שערכתי לשכירים לפני מספר שבועות הראה ש-84% מהם היו רוצים מחר בבוקר לעזוב את מקום העבודה שלהם. אני יודע מנסיוני האישי איך זה לקום בבוקר מתוך ידיעה שאתה הולך למקום עבודה ועיסוק שכבר לא מהנה אותך. קשה מאד לקום בבוקר. אין את חדוות היצירה, הסיפוק, תחושת ההגשמה שבעשייה. הדבר אף קשה יותר במקרים (כמו שקרה שלי) שתחושת הסיפוק וההגשמה היתה קיימת קודם לכן, וכך פתאום נעלמה. זהו ניגוד עצום, בין הימים בהם הייתי קם בקפיצה מהמיטה לתוך יום חדש של עשייה והתרגשות ולימים בהם אני “גונב” עוד כמה דקות במיטה, כי אני יודע שאין דבר ממש מרגש שמחכה לי במהלך היום במקום העבודה שלי. אז מצד אחד - הרצון לעזוב, לעשות שינוי ולצאת לדרך חדשה ומרגשת הוא מאד משמעותי וחזק. מצד שני, ישנו את עניין הוודאות והבטחון (ובמיוחד תחושת הבטחון הכלכלי). כבני אדם, אנו מחפשים את הבטחון והוודאות. אפשר לומר, שבמקרים קיצוניים אנחנו אפילו מכורים לוודאות ולבטחון ועושים כל שביכולתנו כדי להישאר במקום המוגן והבטוח. כל צעד של שינוי מערער את המערכת הפנימית שלנו. האגו שלנו נכנס למצב כוננות, ומפעיל בתוכנו סוגים שונים של "מנגנוני הגנה" שיגרמו לנו לרדת מהרעיון של השינוי ולחזור למוכר והבטוח שלנו. את מנגנוני ההגנה שהאגו מפעיל בתוכנו אתם מכירים היטב: פחד, ספק, סקפטיות, דחיינות, ביקורתיות, שיפוטיות, הקטנה, ציניות ועוד... בכל פעם שעולה בכם אחד מאלו, כדאי להסתכל ולבחון - מה קרה שגרם לאגו שלי להפעיל בתוכי את מנגנון ההגנה הזה? מה מוציא את האגו שלי מאזור הנוחות, כך שהוא נכנס לכוננות? ומה אנחנו עושים כשעולים בנו הפחד, הספק, הסקפטיות וכל האחרים? חוזרים למוכר והבטוח. והנה המלכוד: אנחנו רוצים שינוי, אבל בכל פעם שאנו עושים את הצעד הכי קטן בכיוון של שינוי, או אפילו רק חושבים עליו, האגו מיד מפעיל בתוכנו את התהליך ואנו מייד מוותרים על השינוי. כלומר, עצם המחשבה על שינוי מפעילה בתוכנו כוחות מאד עוצמתיים שגורמים לנו לוותר על השינוי. ישנם מקרים שזה אפילו קיצוני עוד יותר. חשבו על מישהו שמתוסכל בעבודתו ואז מפוטר ממנה. והמלכוד: אם לפני הפיטורים הוא היה עסוק בתחושת חוסר הסיפוק ורצון לעזוב את העבודה או להחליף עיסוק לעיסוק או עבודה שתמלא אותו סיפוק, הרי שמרגע הפיטורים הוא הופך להיות עסוק בלנסות ולחזור לאותו מקום עבודה (או דומה לו) ולעיסוק שממנו הוא רצה רק ימים ספורים קודם לכן – לברוח ולהחליף. אז מה עושים? החדשות הטובות הן שאפשר לצאת מהמלכוד הזה. בניגוד לדיעה רווחת, הפתרון הוא לא לעשות שינוי קיצוני דווקא, אלא להכין את האגו שלנו לשינוי בצורה הדרגתית ומבוקרת. החדשות הטובות עוד יותר הן, שלאחרונה קיימתי הדרכה מיוחדת לקהל השכירים, שבה פרשתי בפני המשתתפים נתיב מעשי לחיים של הגשמה, מימוש וביטוי עצמי, מבלי לוותר על הבטחון שהעבודה מעניקה להם (אף על פי שמדובר בפייק-בטחון) ותוך כדי כך לבסס בטחון כלכלי אמיתי שאינו תלוי במעסיק שלהם.   כמו כן, הסברתי בה מהם הכוחות המניעים אותנו לבצע את השינוי שאנו רוצים וכיצד לזהות מה עוצר ותוקע אותנו שוב ושוב באותו המקום. את ההדרכה הזו אתם לא רוצים לפספס: עושים שינוי! איך להניע את עצמך לחיים של הגשמה, מימוש וביטוי עצמי תוך כדי יצירת הבטחון הכלכלי שלך מה יהיה בהדרכה? הנה... 3 המרכיבים ההכרחיים לבצע שינוי אמיתי ומתמשך בחיינו (מבלי לחזור ולהיתקע שוב ושוב באותו המקום) כיצד לזהות ולעקר מהשורש את הגורם העיקרי שמחזיר אותנו שוב ושוב לאזור הנוחות שלנו ומונע מאיתנו לעשות את השינוי שאנו רוצים מה השאלה האחת הכי חשובה שצריך לשאול את עצמנו שתגרום לנו לזוז ולעשות שינוי מהם 4 השלבים להבטיח את הבטחון הכלכלי שלנו מה הכלים שיעזרו לנו לחיות חיים של הגשמה, מימוש וביטוי עצמי (אם נשתמש בהם) מה יהיה הצעד הבא עבורכם? ההדרכה היא ללא עלות, לצפייה מיידית דרך האינטרנט, בנוחות של הבית שלכם.   פשוט הכנסו לקישור ותוכלו לצפות בהדרכה:

הי! בסרט המעולה "רוקט-מן" שמתאר את חייו של אלטון ג'ון, מראים רגע בתחילת הקריירה שלו, שבו שניה לפני שהוא עולה לבמה לאחת ההופעות הראשונות שלו, תופס אותו הסוכן שלו ואומר לו: "אתה צריך להרוג את האדם שאתה,  כדי להפוך להיות האדם שאתה רוצה להיות" המשפט הזה ממש תפס אותי. גרם לי לעצור לרגע ולחשוב. מצד אחד, יש בו משהו מאד "דרמטי": להרוג את האדם שאתה. למה צריך להרוג משהו כדי להתקדם? ומצד שני, יש בו משהו מאד מאד נכון. קשה לנו לעשות שינויים משמעותיים בלי לשנות משהו בתוכנו. כל שנוי שאנו רוצים לעשות דורש קודם כל שמשהו אצלנו ישתנה. כי אנחנו אנשים של הרגלים. לרוב אנו פועלים מתוך ה"אוטומט" הרגיל שלנו. וזה לא קשור רק לאופן שבו אנו מצחצחים את השיניים בכל בוקר (תבדקו את עצמכם, אתם עושים את זה בדיוק באותה הצורה בכל בוקר מחדש). באחד הראיונות המרתקים שקיימתי בעבר עם דר' ברוס ליפטון, הוא חשף עובדה מדהימה שלמעשה 95% מהמחשבות שלנו הן מחשבות "אוטומטיות" כלומר נובעות באופן אוטומטי לחלוטין מתת המודע שלנו. אנחנו חושבים שאנו חושבים, אבל בפועל רק כ-5% מהמחשבות היומיות שלנו הן באמת מחשבות מודעות, כל השאר המחשבות הן אוטומטיות לחלוטין. וכך אנו חושבים שוב ושוב את אותן המחשבות, ו"משום מה" מתפלאים שאנו ממשיכים לקבל בדיוק את אותן התוצאות. איינשטיין הגדיר זאת כחוסר שפיות כשאמר, שזה "חוסר שפיות להמשיך ולעשות את אותן הפעולות ולצפות שהתוצאה תהיה שונה". לכן כל כך קשה לנו לשנות הרגלים. כי אנו מונעים בצורה אוטומטית לחלוטין מתוך תת המודע שלנו. ואז מגיע המשפט הזה: "להרוג את מי שאתה" כן, אנחנו צריכים להרוג חלקים "אוטומטיים" שונים שקיימים בתוכנו כדי להתקדם, כדי לשנות, כדי להגיע לתוצאות חדשות ולמקומות חדשים. הנה כמה דברים למשל, שאנו צריכים להרוג: את החלק הפחדן שחושש מכל מה שהוא חדש ושונה ממה שאנו רגילים לו את החלק שזקוק נואשות לוודאות כדי להרגיש מוגן ובטוח את החלק שמונע ומושפע מ"מה אחרים יחשבו או יגידו עלי?" את החלק שבי שאינו מאמין בעצמי ויש עוד הרבה כאלו... אני זוכר את עצמי, בנקודות שונות בחיים, שבהן עמדתי לפני שינויים משמעותיים או צעדים משמעותיים בחיים, ואז בפרוש הייתי צריך להרוג חלקים מסויימים בתוכי, כדי להפוך לאדם שאני רוצה להיות.   למשל כשהחלטתי לעזוב קריירה מפוארת שבניתי במשך 9 שנים באינטל ולצאת לדרך חדשה כבעל עסק, לבנות את עצמי מחדש, מאפס...   הייתי צריך להרוג את ה"ערן הישן" שהאמין עד אז שהעבודה היא מה שמעניק לו בטחון בחיים כדי לאפשר צמיחה ל"ערן החדש" שמבין שבטחון לא תלוי במקום עבודה, אלא באמונה שלי בעצמי, ביכולות שלי ובאמביציה, בדרייב ובאנרגיה שלי.   להרוג את ה"ערן הישן" שהרגיש כבר מאד נוח בקריירה שלו, בעבודה שלו ובדרך שהתקדם בה כדי לאפשר מקום ל"ערן חדש" שמוכן להתמודד עם חוסר וודאות, עם תחומים חדשים ועם יכולות חדשות שהוא צריך ללמוד ולפתח.   ויש עוד הרבה חלקים בתוכי שהיו צריכים למות, כדי שמשהו חדש יוכל לצמוח.   כך היה גם כשהחלטנו לצאת לטיול של שנה בעולם עם הילדים. להוציא אותם ממסגרות הלימודים, לקפל את הבית ולנסוע. היו הרבה דברים ש"הרגנו" בתוכנו לפני, תוך כדי ואחרי הטיול הזה. למשל: שהרבה יותר חשוב לנו לצבור חוויות מאשר "רכוש" או דברים שבמקום "לחכות לפנסיה" או "לזמן הנכון" או "לרגע שכל הכוכבים יסתדרו במקום הנכון" כדי שנפעל לממש את החלומות שלנו, לממש אותן עכשיו שחוסר וודאות יכול להיות מאד מפחיד ומאיים, אבל מביא איתו גם הרבה הזדמנויות וחוויות חדשות שלא היינו יכולים לראות ולחוות אם לא היינו מאפשרים לעצמנו לחוות חוסר וודאות שמה שאחרים סביבנו חושבים ואומרים לפעמים חשוב, לפעמים פחותובעיקר חשוב מה אנחנו חושבים שמה שאחרים חושבים או קוראים לו "לא נורמלי" מבחינתנו הוא הכי נורמלי בעולם ושה"נורמלי" שלהם בעינינו הוא לא שפוי (וזה לא עושה אותנו צודקים ואותם טועים, כי אין באמת דבר כזה בכלל) שיש יותר מדרך אחת "נכונה" לחיות את החיים שלנו בשורה התחתונה, אני מאמין שהמשפט שנאמר לאלטון ג'ון הצעיר בתחילת דרכו (לפחות לפי הסרט רוקט-מן) – הוא נכון. אנחנו באמת צריכים "להרוג" את ה"אני הישן" כדי לאפשר לחדש לצמוח. זה לא תמיד קל, לרוב זה לא. ה-95% של המחשבה האוטומטית וההרגלים שלנו לרוב חזקים יותר. אבל אם הרצון הפנימי, האמיתי שלנו הוא ברור, חזק ופועם, אז יש לנו סיכוי גדול יותר לשנות. זה לא תמיד יצליח. זה לא תמיד יקרה כמו שחשבנו או ציפינו. אבל בוודאות – זה ישנה אותנו ובדרך כלל לטובה. אז שני דברים שאני ממליץ לכם לעשות בעקבות הפוסט הזה: לכו לראות את הסרט "רוקט-מן" חוויה צרופה ובמיוחד למי שגדל על שיריו של אלטון ג'ון תבחרו משהו, קטן ככל שיהיה, שאתם רוצים ובוחרים להרוג ב"אני הישן" שלכם כדי לאפשר למשהו חדש לצמוח מוזמנים לכתוב לי בחזרה, מה בחרתם "להרוג"... :) שלכם, ערן.