ערן שטרן

והפעם יצאנו לדאבל דייט זוגי! ורד סבאג, בת זוגי, ביחד עם שלומי חסטר מהפודקאסט "מיינדסט" ואשתו שירן. וביחד צללנו לשיחה אינטימית במיוחד. דיברנו על משמעות האינטימיות בחיינו, ההבדל בין אינטימיות למיניות, ולמה כל כך קשה לנו לחשוף את עצמנו באמת. חקרנו איך התפיסה החברתית של פגיעות כחולשה מונעת מאיתנו להיות אותנטיים, ואיך אפשר לבנות מרחב בטוח בזוגיות. דנו גם בהשפעה של בינה מלאכותית על יחסים אנושיים, ובאתגר של שמירה על זוגיות עמוקה בעידן של תקשורת שטחית. תוכלו גם לשמוע: האם ואיך אפשר לשמור על אינטימיות בקשר ארוך טווח של שנים איך מתמודדים כשרק צד אחד רוצה להעמיק את הקשר האם מיניות טובה היא תוצאה של אינטימיות או להיפך איך שוברים את מעגל הזוגיות ה"תפעולית" ומחזירים את התשוקה לקשר למה אנחנו מסתירים את האמת מבני הזוג שלנו

מיקי אלון היא עורכת דין וחוקרת תודעה, שכבר התארחה בפודקאסט בעבר. ב2016 היא כבר הבינה שבמסגרת המעבר לעידן חדש משהו כלל עולמי עומד להשפיע על כל העולם ומרגע שהופיעה הקורונה היא התחילה לכתוב ולהסביר את הסדר היקומי בתוך הכאוס העולמי. למי שרוצה להעמיק בכך מוזמן להאזין לפרק 150 איתה. הזמנתי אותה שוב לשיחה פתוחה על העידן החדש שמתעצב לנגד עינינו. דיברנו על התהליך העמוק שישראל עוברת מאז ה-7 באוקטובר, על המעבר מתודעת הישרדות לתודעת חירות, ועל המשמעות הרוחנית של האירועים הקשים שחווינו. מיקי משתפת בתחזיות שלה לגבי העתיד, ההשלכות של השינויים העולמיים והתפקיד שלנו בעידן הזה. בין השאר תוכלו לשמוע: כיצד היא הגיעה לעולם התקשור מדוע יש סיבה לאופטימיות למרות הכאב שאנו חווים ועוברים כעת מהו הפצע הגדול של העם היהודי שנפתח ב-7/10 מדוע אנו חווים את האנטישמיות הגואה בעולם כיצד המשבר הנוכחי מוביל אותנו לתהליך לידה של עידן חדש מה התפקיד של טראמפ בעולם, כסוכן הרס של העידן החדש. למה הזעם הוא חלק הכרחי מתהליך הריפוי הלאומי שלנו איך האינדיבידואליזם מוביל לקולקטיביזם חדש מה התפקיד שלנו ומה אנו יכולים לעשות כדי לקדם את השינוי והריפוי

נתקלתי בסופ"ש בציטוט של ג'ים קארי, שלא הכרתי, שאמר פעם: "דיכאון הוא אווטר שלך, שאומר לך שנמאס לו לשחק את הדמות שאתה מנסה לגלם". חשבתי עליו לעומק, כי אני מכיר את זה, את הרגע שבו הנפש מתקוממת ואומרת "לא עוד". השאלה היא רק, אם אנחנו מספיק קשובים לשמוע אותה... נדמה לי שכל אחד מאיתנו מגלם כמה דמויות במקביל. זה מתחיל כבר בילדות - אנחנו לומדים איזו דמות "עובדת טוב" בבית, איזו "עובדת טוב" בבית הספר, עם חברים. ועם השנים, נוספות עוד דמויות - המנהל הקשוח, האמא הסופר-וומן, הבן הממושמע, החבר התומך שאף פעם לא מתלונן. אנחנו יוצרים לעצמנו אוסף של דמויות שונות, ולאורך השנים, אנחנו מאמינים להן, לדמויות שיצרנו, שהן אנחנו. אבל הנפש שלנו יודעת. היא יודעת מתי אנחנו משחקים איזו דמות, ומתי אנחנו אותנטיים באמת. התסריט שכתבו לנו, או שכתבנו לעצמנו - מתחיל ללחוץ. ככל שהדמות רחוקה יותר ממי שאנחנו באמת, כך הדיסוננס הפנימי, הפער והלחץ גדלים. אני זוכר כאשר הדמות שהייתי, המנטור המצליח שתמיד יודע, שתמיד חזק, שאף פעם לא מתבלבל - התחילה להתפורר. זה לא קורה ביום אחד. זה תהליך איטי וכמעט בלתי מורגש. בהתחלה אלה היו רק רגעים של עייפות מוזרה. לא עייפות פיזית. משהו עמוק יותר. כאילו חלק ממני רצה לישון, אבל לא בגלל חוסר שעות שינה. אחר כך התחילו רגעים של ריקנות. הייתי יושב בשיחה עם אנשים, או עומד על הבמה ומדבר, וחוץ מאשר המילים שיצאו מהפה שלי בצורה אוטומטית, הרגשתי כלום. כאילו אני מקריא מתסריט. ואז החלה ההימנעות. הייתי דוחה משימות שחשבתי שהן חשובות. חשבתי שמחר אהיה יותר בפוקוס, אבל מחר הגיע, והפוקוס לא.

"אני אהיה חופשי כשהילדים יגדלו" "אהיה חופשי כשאסיים לשלם את המשכנתא" "אהיה חופשי כשיהיה לי מספיק כסף בבנק" "אהיה חופשי כשאפרוש לפנסיה" כמה פעמים אמרתם את המשפטים האלה לעצמכם? כמה פעמים דחיתם את החופש שלכם ל"יום אחד", למועד עתידי שבו כל התנאים החיצוניים יסתדרו בדיוק כמו שצריך? אני אמרתי זאת לעצמי לא מעט פעמים בעבר. חשבתי שאם רק אצא קצת מהמרתון של חיי היומיום – רשימת ה-TODO שלא מסתיימת, רשימת המטלות האינסופית בבית, הוואטסאפים שלא מפסיקים להכנס – אז ארגיש חופשי. אז לקחתי את המשפחה ויצאנו לטיול של שנה בעולם. רחוק מכולם. ואתם יודעים מה? המחשבות, תחושת המחנק, חוסר המנוחה – הם פשוט ארזו מזוודה ונסעו איתי. שינוי המיקום לא שינה את מה שהתרחש בתוכי.

אורלי אשריאן היא בלוגרית טיולים ולייף סטייל וסוכנת נסיעות. בגיל 33 חייה השתנו לחלוטין כשהתגלה אצלה גידול במוח. דיברנו על המסע המטלטל מהאבחון דרך ניתוח מורכב שהותיר אותה עם שיתוק בחצי פנים (פציאליס), ועד לשיקום ולצמיחה מחדש. שוחחנו על המאבק עם הדימוי העצמי, קבלה עצמית, והטרנספורמציה העמוקה שעברה - מאשה שהתמקדה בחיצוניות לאדם עמוק ומחוברת לעצמה. בין השאר תוכלו לשמוע: על רגע הגילוי של הגידול וכיצד הוא שינה את מהלך חייה על תהליך הפרידה מהחיים שעברה עם עצמה, לפני שנכנסה לניתוח המורכב שעברה מה עזר לה בתהליך השיקום כיצד היא מתמודדת עם השיתוק בפנים מה המשמעות של לחיות "כאילו אין מחר" מה עזר לה לקבל את עצמה ואת המצב שלה מדוע היא חוששת לאבד את השיתוק מה השליחות שהיא מוצאת במי שהיא כיום

צפיתי לאחרונה בסדרה "הזוג המושלם" בנטפליקס. לא אעשה לכם ספוילר גדול מדי, אבל הסיפור הוא ידוע ומוכר: זוג יפה ומושלם, משפחה יפה, חיים מושלמים, קריירות מבריקות, בית חלומי, הכל נראה מבחוץ בדיוק כמו שצריך להיראות. ואז מתברר (כצפוי) שהכל פאסון. מאחורי הדלתות הסגורות, בין ארבע הקירות – לא כל הנוצץ הוא זהב. ישבתי מול המסך וחשבתי לעצמי: "וואו, כמה זה מוכר". יכולתי לראות תקופות קודמות בחיים שלי, שבהם זה היה בדיוק כך, שמבחוץ הכל היה נראה יפה ונוצץ, אבל מבפנים התמונה היתה אחרת לחלוטין. ובטיימינג מעניין היום, חג הפורים, חג התחפושות והמסכות, החג שבו מותר לנו להיות מישהו אחר ליום אחד, אולי דווקא היום אפשר במקום להתחפש (כמו שאנו עושים 364 ימים בשנה), אולי דווקא היום, בחג הזה, נרשה לעצמנו להסיר אותה.

והפעם פרק סולו מיוחד, שבו שיתפתי את המדריך האינטראקטיבי החדש שכתבתי: "הכלא הסמוי: כיצד לזהות ולהשתחרר מהמלכודות שקולעות את חייך". חשפתי בו שלושת המלכודות העיקריות שמגבילות את החופש האישי שלנו: מלכודת הזהות, המלכודת החברתית והמלכודת הרגשית. שיתפתי גם במסע האישי שלי, מהקריירה מצליחה באינטל, דרך חיפוש אחר חופש כלכלי, מסע משפחתי בעולם, התמודדות עם סרטן, ועד להבנות העמוקות על משמעות החופש האמיתי. דיברתי על איך רובנו חיים בכלא בלתי נראה שבנינו לעצמנו, ואיך אפשר להשתחרר ממנו. בין השאר תוכלו עוד לשמוע: מה ההבדל בין ריצוי ובחירה בחיינו? איך מזהים את המלכודות הסמויות שכולאות אותנו? האם אפשר לחיות בחופש אמיתי גם בעולם של מחויבויות? מה הקשר בין אותנטיות ותחושת חופש פנימי? איך אפשר להפסיק לחיות לפי תסריט שמישהו אחר כתב עבורנו?

אני חושב שכעת, כולנו כבר מבינים שאנחנו כבר כמעט שנה וחצי חיים בעולם אחר. אנחנו חיים במציאות חדשה. מציאות של אי-ודאות מתמשכת. כיצורים אנושיים אנחנו מאד זקוקים לוודאות הזו. אפילו מכורים לה. היא מעניקה לנו איזה שהוא בסיס מוכר ובטוח שאנחנו יכולים לעמוד עליו. וכשהוודאות הזו איננה, אנחנו מרגישים מאד לא יציבים ולא בטוחים. בשיחות שלי עם אנשים בתקופה האחרונה, אני שומע את אותו המשפט שוב ושוב: "אני מחכה שהדברים יתייצבו קצת לפני שאני מקבל החלטות". "אולי אחרי המלחמה..." "כשיהיה ברור מה קורה עם המשק..." "כשאדע מה יהיה עם המילואים..." אבל כמו שכולנו מבינים – אנחנו עלולים לחכות הרבה זמן. לפני שחליתי בסרטן, גם אני חייתי באשליה שיש לי שליטה. שאני יכול לתכנן את החיים שלי קדימה, לדעת מה יקרה. ואז, בן רגע, הקרקע נשמטה מתחת לרגליים שלי.

איך אדם חופשי, שנולד עם אינסוף אפשרויות, מוצא את עצמו בתוך כלא בלתי נראה? זה מתחיל מוקדם מאוד. חשבו על תינוק שזה עתה נולד. אותו תינוק בדיוק, אם היה נולד בבני ברק, היה גדל להיות מישהו אחד ואם היה נולד בצפון תל אביב – היה גדל להיות מישהו אחר לחלוטין. בהודו? בסין? בניו יורק? בכל מקום הוא היה מתפתח לאדם שונה, עם אמונות שונות, עם תפיסות עולם שונות, עם "אמיתות" שונות לגמרי על החיים – וכמובן, עם תוצאות אחרות ועם חיים אחרים לחלוטין. ישנם כמה שלבים שגורמים לכלא הסמוי שלנו להיווצר.

מיכל חדש היא מעצבת פנים ומומחית לסידור וארגון בתים. שוחחנו על הקשר העמוק בין החפצים שלנו לבין מצבנו הנפשי, על ההשפעה של עומס חפצים על חיינו, ועל הדרך לשחרור והתחדשות. דיברנו על התמודדות עם אגרנות, על הקושי להיפרד מחפצים, ועל האופן שבו סביבה מסודרת יכולה לשנות את חיינו. בין השאר תוכלו לשמוע: כיצד החפצים משפיעים על הנפש שלנו ואף יכולים לשבש את החיים שלנו למה אנחנו כל כך אוהבים לקנות ולרכוש "דברים" מדוע אנו חווים תחושת שחרור וחופש כאשר אנו מפנים חפצים מהמרחב שלנו מה המחירים שאנו משלמים על צבירת רכוש וחפצים שונים שאנו לא צריכים כיצד הבית שלנו משקף את מצבנו הרגשי הפנימי מה יכול לעזור לנו להשתלט על הדחף של הצריכה המוגזמת כיצד החפצים משפיעים על האנרגיה בבית שלנו מאיפה מתחילים אם רוצים לסדר את המרחב שלנו שיהיה נעים יותר