נורמלי

מיכאל פינקל הוא אומן, יוצר, ויזם חברתי. הוא עוסק בקרקס, תקשורת מקרבת, טנגו ועולם סדנאות המיניות. מחבר את כל מה שקשור בתנועה, הקשבה, יחסים וחיבור בין גוף, רגש ותודעה. השיחה איתו היתה מרתקת, ועברה דרך נקודות ציון משמעותיות בחייו, שאין בהם דבר אחד שגרתי או רגיל. בין השאר תוכלו לשמוע: כיצד נפל מבלון הליום מגובה 1000 מטר ונשאר בחיים לספר על זה על תהליך החיפוש העצמי לאחר הצבא שהוביל אותו ללימודי קרקס איך מפתחים יציבות במציאות של חוסר בטחון כיצד דינמיות של השתנות מאפשרת לנו יציבות על החיים בלי כסף מדוע דווקא לנו כישראלים יש חוסן פנימי חזק יותר מאחרים מדוע המניע העיקרי לשינוי בחיים שלנו הוא דרך הכאב למה חשוב לא לקחת את עצמנו ברצינות יותר מדי, ועל החופש שזה מאפשר לנו מה זו אהבה? על תסמונת המתחזה והפחד שמתלווה לכל עשייה חדשה, ומה עוזר להתמודד איתם מה יעזור לנו לפצח את הקוד של חופש בחיים שלנו

הי! זה רק אני, או שגם אתם התעייפתם מלשמוע את צמד המילים: "חזרה לשגרה"? נראה שבכל מקום ומכל צד אנו שומעים את המילים הללו... והאמת היא, שבעיני הן כל כך רחוקות מהמציאות.   כי אין באמת דבר כזה של "שגרה", אנחנו לא באמת עומדים לחזור ל"שגרה" כפי שהכרנו אותה. החיים כפי שהכרנו אותם, טרום התפרצות הקורונה (לאו דווקא הוירוס עצמו, אלא יותר התגובה האנושית לפחד מהוירוס), כבר לא יחזרו להיות מה שהכרנו אותם לפני כן.   החודשים האחרונים שינו אותנו. שינו את העולם כפי שהכרנו אותו.   אין באמת "שגרה" לחזור אליה.   לשלוח את הילדים לבית הספר, לשבת עם מסכות על הפרצוף (בחום של 40 מעלות) - זו לא באמת שגרה... לשמור על מרחק אחד מהשני, לחשוב פעמיים אם לחבק את החבר שפגשת - זו לא באמת שגרה... לחזור למקום העבודה, תחת מגבלות שונות ומשונות, ולדעת שבכל רגע מחר, יכול לקרות שוב משהו שיגרום לך לאבד את הבטחון התעסוקתי שלך – זו לא באמת שגרה... ובנימה אישית: לפגוש את האנשים שבאים לנחם אותך, בהלוויה של אבא שלך, כאשר הם עוטים מסיכה על הפרצוף, ואתה לא מזהה אותם – זו לא באמת שגרה... השגרה הנורמלית, כפי שהכרנו אותה עד היום – מתה. היא לא קיימת, והיא גם לא תחזור.   אני חושב, שמעבר למשבר הבריאותי והכלכלי, אנו עומדים לפגוש במשבר נוסף: "משבר היום שאחרי" שבו אנשים יתעוררו ויבינו, שהשגרה שהם כל כך מייחלים לה, לא באמת תחזור שוב. זה עומד להיות משבר רציני למי שלא מבין זאת כעת, ולא מתכונן לכך, ולא מכין את עצמו, את היכולות שלו ומפתח את ה"שרירים" המנטאליים, הרגשיים והרוחניים שלו (גם את הפיסיים כדאי) לעולם החדש.   המציאות החדשה שהעולם מתעורר אליה כעת, תהיה שונה מזו שהכרנו לפני התפרצות הקורונה. וזו תהיה – השגרה החדשה.   יותר מהכל, בעיני, הקורונה היא מאיצת תהליכים. מאיצה של תהליכי שינוי. שינויים שקודם לכן היו לוקחים עוד הרבה זמן, קרו בזמן שיא של שבועות ואפילו ימים. ולנו בני האדם, שכל כך אוהבים וודאות, בטחון וקביעות, השינויים הללו הם לא תמיד פשוטים. הטבע האנושי לרוב מתנגד לשינוי. מפחד ממנו. מרבית האנשים עוברים תהליכי שינוי משמעותיים רק כש"קורה" משהו. כשהם נלחצים עם הגב אל הקיר ואין להם ברירה.   וזה מה שהקורונה עשתה. דחפה את מרבית האנשים אל נקודת ה"אין ברירה" ומשם נוצרו הרבה מאד תהליכי שינוי.   ועכשיו, הדבר שכולנו רוצים, זה רק לחזור לשגרה הבטוחה והמוכרת.   רק שאין כזו באמת.   וגם לא תהיה.   אני חושב שהתקופה הזו שעברנו, היא רק סימן לבאות. היא סוג של מחנה אימונים או טירונות, לקראת העתיד שהעולם נכנס אליו. עתיד שבו יש פחות יציבות, פחות וודאות, ויותר, הרבה הרבה יותר – שינויים.