מנהיגות

הי! באחת השיחות שקיימתי לפני כמה ימים עם לקוח שביקש להצטרף לתוכנית "עושים שינוי!" (המיוחדת לשכירים) שאני פותח בקרוב עלה לי בראש הדימוי הבא לגבי יכולות מסוימות, שלדעתי, בעידן של היום, הן הכרחיות להצלחה בכל תחום (בין אם אתה שכיר או בעל עסק), אבל בהרבה מקרים, דווקא אצל שכירים הן לפעמים מנוונות, חלשות יותר ובעיקר – לא מביאות את מלוא הפוטנציאל שלהן ושל המחזיק בהן לידי מימוש. הדימוי הזה עלה לי בראש כי מי ששוחחתי איתו הוא אדם שעוסק בספורט אינטנסיבי. וחשבתי על כך שכאשר הוא רק החל להתאמן, הוא גילה שיש לו בגוף שרירים חדשים שהוא לא היה מודע כלל לקיומם. רק כשהוא החל להתאמן הוא פתאום הכיר אותם, וגם הכיר בחשיבות הגדולה שלהם להצלחה שלו כספורטאי. באותו אופן בדיוק, יש לנו שרירים נוספים חשובים, שהם הכרחיים להצלחה שלנו, במיוחד היום בעולם שמשתנה בצורה כל כך מהירה ודרמטית: 1. שריר האי-וודאות אנחנו שונאים אי וודאות. כבני אדם, אנו חייבים וודאות, ומשלמים הרבה מחירים עבורה. איזה מחירים אתם שואלים? הסטטיסטיקה עומדת היום על כך שכ-85% מהאנשים הם שכירים. האם זה כי הם רוצים להיות שכירים? חלקם כן וחלקם לא. לפי הסקר שערכתי לפני כמה שבועות 84% מהשכירים אמרו שאם כסף לא היה בעיה הם היו עוזבים מיידית את מקום העבודה שלהם. כלומר, מרבית השכירים מחזיקים במקום העבודה שלהם, לא כי הם נהנים בו, מרגישים שם מוגשמים או מתוגמלים כראוי (מרביתם דרגו מאד נמוך את הפרמטרים הללו), אלא כי מקום העבודה שלהם מקנה להם (לפי תפיסתם) וודאות. אני לא נגד זה, ואין בזה שום דבר רע. ואני גם לא חושב שכולם צריכים להיות עצמאיים או לעזוב מחר בבוקר את מקום העבודה שלהם (ממש להיפך). אבל – מתוך כך שמרבית האנשים מורגלים לסמוך על הוודאות הזו, השריר של ההתמודדות עם חוסר הוודאות שלהם הוא מנוון עד לא קיים. וזו בעיה גדולה בעיני. הסיבה שזו בעיה, היא שעד כמה שנרצה וודאות, העולם שלנו הוא אזור נטול וודאות לחלוטין. וגם הוודאות שהשכיר מרגיש במקום העבודה שלו, היא וודאות אשלייתית, היא פיקציה. היא לא באמת קיימת. תשאלו את עובדי טבע שפוטרו בהמונייהם, איך תחושת הוודאות עבדה עבורם... ולכן, אם אתם רוצים להיות מוכנים ומיומנים לעולם הנוכחי שלנו, אתם חייבים לאמן את שריר האי וודאות. להתנסות בסיטואציות שדורשות מכם להתמודד עם חוסר וודאות ולא להפוך למשותקים בגללה. להצליח לחפש פתרונות, לפעול ולהתקדם גם כשחוסר הוודאות מרחף לכם מעל הראש. עצמאי יודע שהדבר הכי וודאי זהו חוסר הוודאות. וככל שאתה מרגיל את עצמך להיות בנוח עם התחושה הזו, כך קל לך יותר להתנהל בעולם, להתקדם, ליצור ולהתפתח. זה שריר שלגמרי אפשר לאמן אותו. וכך, כשתזדקקו לו באמת הוא יהיה זמין עבורכם. זו מיומנות שהיא הכרחית בעולמנו.   2. שריר האחריות האישית יש הרבה רמות שונות והגדרות שונות של אחריות ואחריות אישית. אני אסביר כיצד אני רואה את הדברים. אחריות אישית עבורי זוהי התפיסה שהדברים תלויים בי (לטוב ולרע). זה לא אומר שאדם שכיר הוא לא אחראי, אבל הרבה פעמים ישנם תחומים שהוא לא תופס בתחום אחריותו. למשל – ההכנסה שלו. רבים מאמינים שגובה ההכנסה שלהם תלוי במעסיק או בבוס שלהם, בממשלה או בהסתדרות. וכשאדם מחזיק בתפיסה כזו הוא מעניק את הכוח שיש לו בידיו למישהו אחר ומחליש את עצמו. כי ברגע שזה תלוי במישהו אחר, המשמעות היא שזה לא בידיים שלי לשנות את המצב. רבים סומכים על ה"פנסיה" שלהם שתדאג להם כשיצטרכו אותה (טעות עצובה...). כבר ב-2005 אני זוכר שקראתי מחקר של משרד האוצר שהראה שבמקרה הטוב והאופטימלי, אדם שחסך כל חייו לפנסיה, יזכה לקצבה בגובה 50% לכל היותר מההכנסה שהיתה לו, יום לפני שיצא לפנסיה. אני מאמין שזו האחריות האישית של כל אחד מאיתנו לדאוג למצב הכלכלי שלו, להכנסות שלו, לרמת האושר שלו, לסיפוק שלו, להגשמה ולמימוש שלו. אף אחד אחר לא יעשה את זה עבורנו. אבל, זה דורש לקחת אחריות. וזה משהו שמגיע עם מחירים. למשל, המחיר של "אני לא יכול להאשים אף אחד אחר במצב שלי", שהוא מחיר לא קטן לחלק מהאנשים. או המחיר של להתאמץ יותר, של להשקיע בעצמי, בהתפתחות שלי, בסדרי העדיפות שלי. גם אחריות אישית זהו שריר. שריר שניתן לאמן, לחזק ולהשתמש בו כשצריך.   3. שריר יכולת ההשתכרות כהמשך ישיר לסעיף הקודם, גם יכולת ההשתכרות, או בשפה אחרת: היכולת לייצר כסף. היא שריר. אצל מרבית השכירים (וגם אצל לא מעט עצמאיים) היכולת הזו מנוונת כמעט לגמרי. זה אומר שהם לרוב יודעים להרוויח כסף רק מדבר אחד: מהעבודה שלהם. מלהחליף את הזמן שהם משקיעים – בכסף. וגם, להרוויח כסף רק מלעבוד עבור מישהו אחר. עבור ההורים שלנו זה עבד מצוין. אני זוכר את הורי, חוזרים הביתה מהעבודה, אמא שלי בשעה 15:00, אבא שלי היה מגיע מאוחר יותר בדרך כלל בסביבות 16:00. היתה להם קביעות, המשכורת היתה מובטחת, יוקר המחייה היה סביר (בהרבה הרבה יותר מהיום) והיו להם חיים טובים. וככה הם גם חינכו אותנו. רק שהעולם השתנה!! ומי שלא מפתח את השריר שמאפשר לו להרוויח כסף, ממקורות שונים, בדרכים שונות, ובצורות נוספות, שלא תלויות רק בזמן האישי שלו, גוזר על עצמו חיים כלכליים לא פשוטים. אני לא מדבר כאן על לעשות מיליונים דווקא (למרות שבוודאי אין בכך שום דבר רע), אני מדבר על היכולת הבסיסית של לחיות בכבוד, ברמת חיים טובה שאני רוצה לעצמי ולאפשר לעצמי ולמשפחה שלי חיים טובים שבהם אנו גם יכולים לממש ולהגשים את הדברים שחשובים לנו. איך אתם מאמנים את השריר הזה?   4. שריר הכישלון זהו אחד השרירים היותר מוזנחים לטעמי. לא רק שהוא מוזנח ומנוון, מרבית האנשים בכלל לא רוצים לאמן אותו ולא מבינים את החשיבות העצומה שלו – דווקא להצלחה שלהם. אנחנו מחונכים, כנראה עוד מבית הספר, שכישלון זה דבר איום ונורא. מי שהיה נכשל במבחן זה היה קטסטרופלי. ההשלכות היו קשות. ההסתכלות של המורים, ההורים והסביבה על כשלון לימדו אותנו שזוהי חוויה שאנו ממש, אבל ממש, לא רוצים לחזור ולחוות אותה שוב. וכבני אדם בוגרים, אנו נעשה הכל, רק כדי שלא נצטרך לעבור שוב כישלון כלשהו. אצל רוב האנשים, המשמעות של – לעשות הכל רק כדי לא להיכשל, היא אחת: פשוט לא לנסות לעשות דברים חדשים, שונים או כאלו שבהם ההצלחה שלהם אינה מובטחת. וזה מביא רק לתוצאה אחת מובטחת: בינוניות. ואנחנו משלמים מחירים יקרים על הבינוניות הזו, אתם לא צריכים אותי להסביר את זה, אבל בכל זאת, למי שלא בטוח על מה אני מדבר, הנה המחירים שאנשים משלמים על הפחד שלהם מכישלון: תחושות קשות של תקיעות, חוסר סיפוק, חוסר מימוש, סבל במקום עבודה שלא אוהבים, או במערכת יחסים שלא טוב להם בה... מכירים את המחירים הללו? זה לא שאני מאחל לאף אחד להיכשל, אבל אם יש כמה דברים חשובים שלמדתי לאורך השנים, ומתוך לא מעט כישלונות קשים וצורבים הם ש: 1. הכישלון יגיע, במוקדם או במאוחר 2. ללא הכישלון, אין לאף אחד סיכוי להצליח באמת 3. דווקא בכישלונות קיבלתי כמה מהשיעורים היותר חשובים בחיים שלי כשאתם מאמנים את שריר הכישלון אצלכם, אתם מאמנים את עצמכם להתאושש מכישלון מאד מהר. לא להיעצר בגללו, לא לפחד לפעול שוב, לא להפסיק לנסות. יש ברכה בכישלונות, יש ברכה בלמידה שהם מספקים לנו, הם מרחיבים את היכולות שלנו, מותחים את שאר השרירים שלנו ובאופן כללי, הם הופכים אותנו לאנשים עם יכולות חזקות יותר.   5. שריר הביטוי וההשפעה לדעתי, בעולם של היום, זהו אחד השרירים החשובים שעלינו לפתח. אין זה משנה מה העיסוק שלנו או אם אנו שכירים או עצמאיים. כל אחד רוצה להביא את עצמו לידי ביטוי, וכל אחד רוצה להשפיע. לאנשים רבים יש תפיסה שיכולת השפעה, יכולת הובלה ויכולת מנהיגות אלו הן יכולות שיש אותן רק למתי-מעט. רק לאותם ה"נבחרים". אני חושב שזו תפיסה מגבילה. כל אחד מאיתנו הוא מוביל ומנהיג. קודם כל בחייו האישיים, ואחר כך במעגלי ההשפעה שלו. מהקרובים יותר ועד לרחוקים יותר. וזהו שריר. כמו כל שריר אחר שאפשר לאמן. זו יכולת נרכשת. נשאלתי לא פעם כיצד השגתי את יכולת הביטוי שלי, כיצד למדתי לכתוב, לדבר מול קהל, להנחות אנשים. חלק אמרו לי שכנראה נולדתי עם זה. אני לא חושב שנולדתי עם זה. אני חושב שזו לגמרי יכולת שהתאמנתי בה המון לאורך החיים שלי, ובמיוחד בשנים האחרונות. כמו כל סוג של יכולת – יכולת שתשתמשו בה ותתאמנו בה הרבה – תתחזק. אבל עוד לפני אימון היכולת, השריר הזה נוצר מתוך תפיסת הערך העצמית שלנו. עד כמה אנו מאמינים שיש לנו ערך, שיש לנו מה לתת ולהעניק לעולם, שיש לנו מסר עם משמעות שאנו רוצים להוציא אותו החוצה לעולם. כשאנו מאמינים ותופסים את עצמנו, קודם כל, כבעלי ערך, אז נכנס השלב של פיתוח המיומנות עצמה. אז מה אתם עושים, עוד היום, כדי להעלות את תפיסת הערך העצמית שלכם? ולא, זה לא משהו שיקרה מעצמו, וזה לא משהו שיקרה "עם הזמן". זה יקרה רק אם אתם תגרמו לזה לקרות.   6. שריר היוזמה זהו שריר שגם אם אתה שכיר, ומתכוון להישאר שכיר כל חייך, כדאי מאד שתלמד לפתח אותו היטב. כל העולם הולך לכיוון שבו המשרות "הפשוטות", שלא דורשות יותר מדי יוזמה, מחשבה מעמיקה, יצירתיות וחדשנות, הולכות ונעלמות. הן מוחלפות על ידי אלגוריתמים, מחשבים ורובוטים. או על ידי אנשים המועסקים בשכר נמוך יותר. בעולם של היום ובזה של העתיד, המשרות הנדרשות יותר, הן אלו שדורשות מיומנויות של יוזמה, לקיחת אחריות, יכולת הובלה וביטוי עצמי. שריר היוזמה, לרוב מתפתח ביחד עם שריר האחריות האישית, ככל שתפיסת האחריות האישית שלנו גבוהה יותר, כך גם שריר היוזמה שלנו יתפתח ויתחזק יותר. זהו השריר שמאפשר לנו לצאת מאזורי נוחות רגילים שלנו, לקחת על עצמנו פרויקטים חדשים, ליזום מיזמים, רעיונות, עסקים, שיתופי פעולה ובעיקר לחדש לעצמנו (קודם כל) ולאחרים. עברו הימים שבהם רק קיבלנו משימות מהמנהל שלנו שאמר לנו בדיוק מה הוא רוצה שנעשה ואיך זה צריך לקרות ולהיראות. היום, מי שלא יוזם, מי שלא מחדש מאבד את זכות הקיום שלו. כך זה היה בעסקים מאז ומעולם, אך היום זו יכולת שחשוב מאד להחזיק בה, גם אם אתה שכיר.   7. שריר המחויבות המחויבות זה מה שגורם לנו בסופו של דבר לצאת ולפעול. ובלי פעולה, לא קורה שום דבר באמת. להבדיל ממוטיבציה, שלרוב היא חיצונית לנו, המחויבות זהו כח פנימי שאנו מפתחים בתוכנו. כאשר יש לנו משהו שמאד חשוב לנו, אנו נהיה מאד מחויבים לגרום לו לקרות. חישבו על מדורה המורכבת מעצים ומאש. העצים זו המחויבות, האש זו המוטיבציה. זה נכון שאי אפשר להדליק אש בלי שניהם, אבל הבסיס של המדורה זו המחויבות שעליה ניתן להדליק את אש המוטיבציה. ישנם כמה כוחות שעוזרים לנו ליצור את המחויבות בתוכנו. זה מתחיל ב"יעד ראוי" שמאד חשוב לנו להשיג אותו. אם הוא מספיק חשוב ומשמעותי, אז תהיה לנו מחויבות לפעול ולהשיג אותו. סביבה היא כח נוסף שיוצר בנו מחויבות, לא סתם הוטבע המשפט ש"סביבה חזקה יותר מכח רצון". כל העקרון של הגיבושונים והטירונות בצבא מבוסס על העוצמה של שייכות לסביבה מחויבת שיוצרת את המחויבות אצל כל אחד מהאינדיבידואלים. לא להרבה אנשים יש את שני אלו בצורה מובנית בחיים שלהם: 1. אין להם יעד ראוי שמרגש ומושך אותם 2. אין להם סביבה שמחזקת בהם את המחויבות אז מה יעשה מי שאין לו את שני אלו? יצור אותם לעצמו. אם אתה לא יודע מה אתה רוצה ומה היעד הראוי שלך – צא לחפש אותו. שים את עצמך בתהליך של גילוי וחקירה עד שתמצא אותו. כי אחרת, לעולם לא תמצא אותו. ואם אין לך סביבה שיוצרת לך את המחויבות הזו, צור לך אותה או הצטרף לאחת כזו. לאורך השנים יצרתי אינספור קבוצות שבהן אנשים התחברו אחד לשני, ויצרו לעצמם סביבה תומכת של מחויבות והתקדמות.   8. שריר המודעות העצמית והשריר האחרון, אך לא בחשיבותו, זהו שריר המודעות העצמית. זה אולי אחד השרירים החשובים יותר, כי ככל שהוא מפותח יותר, כך גדלה המחויבות הפנימית שלנו לפתח את שאר השרירים שלנו. כבני אדם, המודעות שלנו משפיעה באופן ישיר על התוצאות שלנו, על ההישגים ועל ההתקדמות שלנו. ככל שאנו הופכים למודעים יותר, כך אנו חשופים יותר ליכולות שלנו מצד אחד ולמגבלות שלנו מצד שני. והידיעה הזו, של אדם את עצמו מאפשרת לו כעת מסע של התפתחות. אם אני מודע לחולשות שלי, אני יכול לפעול בצורה מודעת לחזק אותן. ואם אני מודע לחוזקות שלי אני יכול להשתמש בהן יותר. יש סוג של קסם כאשר אנו נחשפים למודעות חדשה. היא מאפשרת לנו גישה לאזורים של "מה שאני לא יודע שאני לא יודע". אם אני אסתכל לאחור על חיי, ואחזור לנקודה של פני כ-15 שנים, הרי אז באותה הנקודה לא הייתי יכול לדמיין אפילו בחלומותי הפרועים ביותר את המקום שאני נמצא בו היום. ובטח לא הייתי מסוגל אז, לדמיין, את הדברים שעשיתי ב-15 השנים הללו. אנחנו אף פעם לא יכולים לראות זאת מראש, רק בדיעבד, אבל ההתפתחות של המודעות שלנו והעליה ברמת המודעות שלנו מאפשרת לנו להגיע למקומות חדשים. ולכן זהו אחד השרירים החשובים ביותר לאמן אותם. אפשר לאמן מודעות. עושים זאת דרך למידה, דרך התנסות, דרך חוויה של חוויות חדשות, וגם דרך העיניים של מישהו אחר. קוראים לזה: מנטור. מישהו שכבר עשה בהצלחה את מה שאני רוצה לעשות. הלימוד ממישהו כזה, שכבר התנסה במה שאני רוצה להתנסות, הוא בעל ערך בלתי נתפס. הוא יכול לחסוך לנו זמן, כסף, אנרגיה והרבה מאד אכזבות. ומעבר לכך, למישהו חיצוני לנו, בדרך כלל יהיה הרבה יותר קל לזהות ולראות בנו את הפוטנציאל שלנו לרוב קשה לראות בעצמנו. המשפט המפורסם של קרליבך אומר ש"כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו". ואני חושב שהמשפט הזה תופס לכולנו, לא רק לילדים. כל אחד מאיתנו צריך מישהו חיצוני שיאמין בנו ושיכול לראות בנו את אותם הדברים שאנו לא יכולים לראות בעצמנו, ושירחיב לנו את המודעות שלנו, למה שאפשרי עבורנו ובכלל.   אז מה עושים מכאן? מתחילים להתאמן! מתחילים לאמן את השרירים הללו. כל השקעה שתעשו באימון השרירים הללו שלכם, תחזיר את עצמה פי כמה וכמה ותשלם לכם דיווידנדים אינסופיים.   אימון נעים!   התוכנית החדשה "עושים שינוי!" נועדה לכך בדיוק - לשכירים שרוצים לאמן את השרירים הללו ואת היכולות הללו.   אם אתם רוצים לברר פרטים נוספים, אני מזמין אתכם לתאם שיחת בהירות עם היועצת המקצועית שלי, ולקבל את כל הפרטים מיידית.   מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם! שלכם, ערן.

את יובל שוורצמן הכרתי כבר בשנת 2013 (מסתבר שהוא הכיר אותי כבר מ-2008).  הוא תחילה הצטרף לקבוצת פרימיום יחודית שהובלתי לשכירים שהיו מעוניינים להקים עסקים ומאוחר יותר המשכתי גם ללוות אותו בדרכו העסקית המופלאה (עד היום).  הסיפור שלו תמיד מעורר בי השראה לאדם שעושה "את מה שצריך" ולא את מה שנוח, על מנת להתקדם ולהשיג את המטרות שלו.  יובל הוא דוגמה ומופת להתמדה, למחוייבות, לנכונות לעשות את מה שצריך ולהיכשל קדימה. לפני כמה חודשים, יובל ביקר בארץ (הוא גר כרגע באנגליה) ובאופן ספונטני הצטרף למפגש של קבוצת הליווי לשכירים שאני מוביל.  התוכנית היתה שידבר כ-20 דקות איתם ויתן להם השראה, אבל הם לא כל כך רצו לשחרר אותו וה-20 דקות הפכו ל-80 דקות :) אלו הם 80 דקות מלאות בהשראה, בתובנות חשובות לכל מי ששכיר או עצמאי.  מאחל לכם צפייה מהנה!

הפעם יש לנו פרק מיוחד שבו אני בחרתי להקריא לכם פרק נבחר מתוך ספרי השני רב-המכר "להתעורר". פרק 4 בספר נקרא "מי הם המנהיגים החדשים" ועוסק באותם אנשים, שהעולם צמא אליהם שיצרו כאן שינוי. האם גם אתם חלק מאותה קבוצה יחודית? כאשר אנו מדברים על מנהיגים, לרוב עולה לנו תמונה של פוליטיקאים או אנשי עסקים בכירים, אבל אני מאמין, שכל אחד מאיתנו הוא מנהיג. קודם כל את עצמו, לאחר מכן במעגלים הקרובים אליו, במשפחה ובהמשך במעגלים רחבים יותר. אבל המנהיגות מתחילה קודם כל פנימה, אצלנו ובתוכנו. האזינו לפרק בו אחשוף בפניכם: • מה מאפיין את אותם האנשים שטמון בהם אותו זרע המנהיגות שינבט ויגרום להם לצאת ולשנות את עצמם, את עולמם ובתוך כך גם להשפיע על עולמם של הסובבים אותם. • מה הם צריכים לעשות כדי לממש את אותו הזרע שקיים בתוכם. • במה תלויה יכולת ההובלה והמנהיגות שלכם

שכירים? רוצים שינוי? צריכים בטחון? האם הייתם רוצים להניע את עצמכם לחיים של הגשמה, מימוש וביטוי עצמי תוך כדי יצירת הבטחון הכלכלי שלכם? אם התשובה שלכם היא – כן! נסו רגע לענות גם על השאלה הבאה: האם הייתם יכולים להסביר לאדם עיוור מלידה כיצד נראית הקשת בענן? או מהם הצבעים? זה בלתי אפשרי להסביר למישהו משהו שנמצא מחוץ לתודעה שלו. אלו הם אותם הדברים שאנחנו "לא יודעים שאנחנו לא יודעים". מילדות אנחנו "מתוכנתים" להיות שכירים. זה לא דבר רע או טוב – זה פשוט כך. זה מתחיל בבית הספר, דרך האוניברסיטה, ולרוב גם החינוך והמודלים שאנחנו רואים וסופגים בבית. "תהיה תלמיד טוב, תלמד מקצוע טוב, כדי שתוכל למצוא עבודה בטוחה, שבה תוכל להפליג בביטחון עד לפנסיה! ואז כשאתה בפנסיה, אז באמת תוכל לעשות מה שאתה רוצה ולהנות מהחיים!" מזדהים עם זה? שמעתם את זה מהסביבה שלכם? זה מה שלמדנו. לרוב, זה מה שראינו סביבנו, וככה התעצבה התודעה שלנו. זה מה שאנחנו יודעים. אני זוכר, בסביבות 2004 (כשנתיים לפני שעזבתי את עבודתי באינטל) שיחה עם חבר שהציע לי לעזוב ולהקים עסק עצמאי, שאמרתי לו "אני לא יודע להיות עצמאי, אני יודע להיות שכיר מעולה". באותה התקופה, לעשות משהו שהוא שונה ממה שעשיתי אז, היה לגמרי מחוץ לתודעה שלי. לגמרי באזור של מה ש"אני לא יודע, שאני לא יודע". וכך אנו חיים את חיינו. שבויים באותו אזור של ה"מוכר והבטוח". מעבירים יום אחרי יום. סוג של שגרה של חיים. בהתחלה זה עוד נסבל. כבני אדם יש לנו את היכולת להכיל סבל. אז אנחנו ממשיכים להכיל אותו. זה גם קצת קל יותר, כשאנו רואים את כל החברים והאנשים האחרים סביבנו שמרביתם נמצאים באותו המקום כמונו, גם הם – שורדים יום אחר יום. בנקודה מסוימת, הנוחות הזו מפסיקה להיות נוחה. וככל שאנחנו מתחילים לזוז בחוסר נוחות, עולות המחשבות... אולי נעשה שינוי? אולי נשנה משהו? אבל לרוב, מיד לאחר מכן עולים גם הפחדים: הפחד לאבד את הפרנסה, את הבטחון ואת הוודאות. הפחד מלעשות שינוי כלשהו ושהדבר החדש לא יצליח, הפחד לעשות משהו שנראה או נחשב חריג בעיני האחרים. במרבית המקרים, מספיק שהפחדים הללו עולים, כדי להבריח כל מחשבה על שינוי. ואז אנחנו חוזרים בחזרה לשגרה. לעוד יום שעובר. זה סוג של לופ אינסופי (אלא אם נחליט באופן מודע לשבור אותו בשלב מסוים, עוד על כך, עוד רגע בהמשך...). אנו מוצאים את עצמנו לכודים בלופ של תסכול הולך וגדל, של חוסר שביעות רצון ושל תחושת פספוס. בסקר מיוחד לקהל של שכירים שערכתי לאחרונה, עלו התוצאות הבאות: רק 27% דירגו גבוה שהתפקיד שהם ממלאים בעבודתם הוא משמעותי ובעל ערך רק 10% דירגו גבוה שהם מרגישים שהם מממשים את עצמם ומביאים עצמם לידי ביטוי בעבודתם רק 8% דירגו גבוה שהם מרוצים מהתגמול הכלכלי שלהם רק 17% דירגו גבוה שהם מרגישים שמקום העבודה שלהם מעניק להם בטחון כלכלי המספרים הללו עגומים... מרבית השכירים מסתובבים מתוסכלים, לא מוגשמים, לא ממומשים, לא מסופקים אישית, רגשית וכלכלית, וגם ללא תחושת בטחון שהעבודה "אמורה" לספק להם. וזה משפיע.. משפיע על הכל. זה משפיע על היום יום, על ההתנהלות, על מערכות היחסים, וכמובן על האנרגיה שלנו. וכן, רק 12% דירגו את האנרגיה היום יומית שלהם כגבוהה... וזה לא פלא כשמסתכלים על הנתונים הללו. וכשתקועים במקום הזה, ישנם דברים שנראים לנו פשוט לא הגיוניים ולא אפשריים שיקרו עבורנו. פשוט, כי אנחנו לא יודעים, מה שאנחנו לא יודעים. מראיונות שקיימתי עם הרבה שכירים, הם שיתפו כמה מהדברים שנראים להם כרגע לא הגיוניים ולא אפשריים. למשל: להתחיל משהו חדש "מאפס". בין אם זו קריירה אחרת, או להקים עסק להרוויח כסף ממקורות אחרים / נוספים מבלי לרדת באיכות החיים למצוא עיסוק או תעסוקה אחר וטוב יותר ממה שאני עושה היום לשלב משהו חדש במקביל להיותי שכיר להצליח להרוויח ממקורות אחרים, את מה שאני מרוויח כיום לצאת לטיול ארוך בעולם עם כל המשפחה אבל הנה העניין: כמו שכתבתי למעלה, ב-2004 אני עצמי אמרתי שבחיים לא אעזוב את עבודתי כשכיר ואקים עסק. שנתיים מאוחר יותר זה קרה. אם הייתם אומרים לי ב-2014 שאני אצא עם כל המשפחה שלי לטיול של שנה בעולם, הייתי מתפוצץ מצחוק ואומר שאתם הוזים. זה קרה ב-2016. וזה לא שאני "מיוחד" או יוצא דופן. דברים מהסוג הזה קורים להרבה הרבה מאד אנשים שאני מכיר, שנמצאים בסביבה שלי ושליוויתי ב-13 השנים האחרונות. המשותף לכולם: הם מוכנים לעשות משהו, שמרבית האנשים לא מוכנים לעשות אותו. הם מוכנים להשתנות. הרבה אנשים רוצים שינוי בחייהם, אבל הם פוחדים להשתנות. רק מיעוט קטן מהם מוכן לעשות את מה שצריך, כדי להשתנות ולהשיג את השינוי שהם רוצים. ולמען הסר ספק: השינוי המיוחל לא קורה, כי פתאום ברגע מסוים, כל הכוכבים הסתדרו בשורה אחת מדויקת ונכונה ואז כל התנאים בשלים, וכל התמיכה, כסף, אומץ, משאבים (או כל דבר אחר שאתם חושבים שאתם צריכים) קיימים. זה לא קורה. מי שמחכה שהכוכבים יסתדרו עבורו, ימשיך לחכות עוד הרבה הרבה זמן... השינוי קורה – מתוך העשייה. ומתוך הנכונות והמוכנות לעבור שינוי. השינוי קורה, כאשר אתה מוכן לעשות צעד ראשון לתוך האזור של "מה שאני לא יודע, שאני לא יודע". צעד ראשון. קטן. אבל מאד משמעותי. כי הצעד הזה, מניע שרשרת והמשכיות של צעדים נוספים שיקרו אחריו. ואני רוצה לחדד כאן נקודה חשובה – מדובר בצעד ראשון. לא מדובר כעת על לעזוב את מקום העבודה ולהתפטר. לא מאמין בצעדים כאלו. חושב גם שזה לא אחראי ומסוכן. אני עזבתי את העבודה שלי לאחר כשנה וחצי שעברתי בהם תהליך שינוי פנימי עמוק. התכוננתי, הכנתי תשתיות – אישיות, רגשיות, זוגיות וכמובן גם כלכליות. אבל כל זה לא היה קורה, אם לא הייתי עושה את הצעד הקטן הראשון. מה יהיה הצעד הזה עבורכם? ישנם כאלו שיגידו בשלב הזה – אבל רגע, פה בדיוק כל הבעיה שלי. אני לא יודע מה אני רוצה. אני לא יודע מה הכיוון החדש שאני רוצה ללכת אליו. בסדר גמור – במקרה הזה, הייתי שואל את עצמי: אז מה יהיה הצעד הבא, שיעזור לי לגלות מה אני רוצה? מה יהיה התהליך שאם אעבור אותו, יעזור לי להבין מה הדבר הבא שלי? אם אתם מזדהים עם הדברים הללו, אני רוצה להמשיך ולספר לכם על הדבר הבא שלי. מאז שעזבתי את אינטל והתחלתי לעבוד עם אנשים וללוות אותם, תמיד נעתי בין שתי קבוצות שעבדתי איתם. בעלי העסקים והשכירים. כן, אני יודע, כל יועץ עסקי מתחיל יאמר (ובצדק כנראה) שזה לא ממוקד ושאני צריך לבחור. התקשיתי לבחור. אני אוהב את שני הקהלים הללו, ויודע שיש לי הרבה מה לתת להם. אבל לאורך השנים יותר ויותר התמקמתי בעולמם של בעלי העסקים. תמיד השארתי עוד רגל בעולם של השכירים, והוצאתי לאור את הספר השני שלי "להתעורר" שיועד רק עבורם, אבל מרבית התוכניות, הסדנאות והליוויים שעשיתי היו עם בעלי עסקים. אבל עכשיו הרגשתי שזה נכון לעזור גם לשכירים בצורה מעמיקה יותר. ויצרתי את התוכנית החדשה: עושים שינוי! זוהי תוכנית ייחודית, בפורמט מצומצם ובליווי האישי שלי לקבוצה קטנה ונבחרת של אנשים (עד 15 לכל היותר). זוהי תוכנית המיועדת לאנשים שנמצאים ברמת תודעה דומה (גבוהה), אנשים הישגיים (אך לא תחרותיים), שנעים בחברתם, מפרגנים וחברותיים. אנשים בעלי אחריות אישית גבוהה המבינים שהתוצאות שלהם קודם כל ולפני הכל תלויות בהם, אנשים שנמצאים בעשייה ואינם עסוקים בדחיינות, האשמה של אחרים ותירוצים. וגם – אלו חייבים להיות אנשים פתוחים, שיש להם את מה שאני קורא לו: "צניעות אינטלקטואלית", הם יודעים שהם לא יודעים הכל, ופתוחים ללמוד ולהתנסות בדברים חדשים. ביחד איתם, אנו נצא ביחד למסע של 8 חודשים. 8 חודשים שבמהלכם הם יעשו את השינוי שהם רוצים לעשות. כל אחד מה שהוא יבחר. זה לא אומר שבהכרח הם יעזבו מקום עבודה או יקימו עסקים... כל אחד יעשה מה שנכון ומה שמתאים לו. אבל מה שבטוח הוא שהם יגלו את מה ש"הם לא יודעים שהם לא יודעים". הם עומדים לעבור מסע של למידה ובעיקר של התנסות מעשית בשטח, בחיים שלהם, של שינוי ההרגלים שלהם, של שינוי התפיסות שלהם, של העלאת הערך העצמי, תפיסת המסוגלות שלהם, של יכולת הביטוי, ושל ההבנה הכלכלית שלהם. הם יצרו לעצמם תוכנית כלכלית שאם יתמידו בה, תיקח אותם למטרות הכלכליות שלהם, הם יפתחו לאפשרויות חדשות של יצירת הכנסות ושל מקורות הכנסה נוספים. אם הייתם מדברים איתי על הדברים הללו ב-2004, כנראה שלא הייתי מבין איך זה אפשרי בכלל ובמיוחד איך זה אפשרי עבורי. אבל שנה מאוחר יותר, אני זוכר את עצמי יושב עם ויקי, וביחד עם עזרה שלקחנו, בונים לעצמנו תוכנית כלכלית. נחשפים להזדמנויות חדשות ואפשרויות שלא ידענו על קיומן. אבל כל זה לא היה קורה, אילולא היינו עושים – את הצעד הראשון. המטרה של התוכנית "עושים שינוי!" היא להעביר את החברים שישתתפו בה מסע. מסע של גילוי ושל התפתחות, מתוך עשייה בפועל. לא מדובר כאן בקורס תאורטי, והתוכנית אינה מיועדת לעצלנים. זו תוכנית שתמתח את הגבולות של המשתתפים בה, שתגרום להם לעשות דברים שהם לא רגילים לעשות, ושגם לא יהיו בהכרח נוחים להם. מי שמעוניין להישאר בנוחות, מגלה לרוב, שהוא חי חיים לא כל כך נוחים. אז כדי שנוכל לבחון האם התוכנית מתאימה לכם והאם אתם מתאימים לתוכנית, יצרתי תהליך חשוב שיעזור לנו לבחון (הדדית) האם זה מתאים והאם זה מתאים עכשיו. אז הנה הצעד הבא (אם תבחרו לקבל אותו על עצמכם) – הכנסו כאן לאתר ומלאו את שאלון ההתאמה. לאחר שתעשו זאת, ואנו נעבור על הפרטים, נתאם אתכם שיחת בהירות. שיחת בהירות, כשמה כן היא. המטרה שלה היא לעזור לכם להבין האם אתם בשלים לשינוי. ומה נדרש שיאפשר לכם לעשות את השינוי הזה. היא נועדה לעזור לכם לזהות, איפה אתם נמצאים כרגע (ומה מעכב או תוקע אתכם בנקודה הזו), לאן אתם רוצים להגיע ומה השינוי שאתם רוצים ליצור, וכן – מה יעזור לכם ויקדם אתכם לשם. בהמשך, במידה וזה יהיה רלוונטי ואתם מתאימים לתוכנית והיא לכם, תקבלו גם את כל הפרטים לגביה. הנה הקישור לשאלון ההתאמה >>  רק מילה חשובה לפני כן: מדובר בתהליך שצורך ממני ומהצוות שלי זמן ומשאבים יקרים. מדובר בהשקעה משמעותית – בזמן, בכסף ובאנרגיה ואני לגמרי מבין שלא כולם נמצאים במקום הזה וברמת המוכנות והבשלות הנדרשת לתהליך מהסוג הזה. ולכן, אם אתם לא מחפשים שינוי ולא מוכנים להשתנות, אין צורך למלא את השאלון ולהתחיל את התהליך. אבל אם אתם מחויבים ומחפשים לעשות שינוי, הנה הצעד הבא עבורכם מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם! ערן נ.ב. - אם הדברים הללו מהדהדים בכם, ואתם מרגישים את הרצון לשינוי מבעבע בתוככם, אל תתמהמהו. כמות המקומות בתוכנית וכמות שיחות הבהירות שהצוות שלי יכול לקיים היא מוגבלת. אם אתם מחוייבים לעצמכם - עשו כעת את הצעד הראשון, זה לא דורש מכם דבר כמעט ומתחיל בלחיצה אחת על הקישור הזה.

את ארז ירושלמי זכיתי להכיר ולשמוע לראשונה בהרצאה שהעביר שהשתתפתי בה. מעבר להיותו יזם, סטארטאפיסט וממובילי קהילת השקעות האימקפט בישראל, ארז הוא גם מקור השראה יוצא דופן ליזמות שעושה שינוי והבדל משמעותי בעולם.

אזהרה: זה פוסט ארוך... אפילו מאד :) הפוסט פורסם במקור בפייסבוק וזכה למאות תגובות, ניתן לראות אותו כאן   אני שוכב על מיטת הטיפולים ורופאת המשפחה בודקת אותי במשך מספר שניות. היא מסיימת, ואומרת לנו: "זה לא נראה טוב". היא ניגשת מיד למחשב שלה ומתחילה להקליד, בלי לומר לנו עוד מילה נוספת. המדפסת מתחילה לזרוק דפים החוצה, דף ועוד דף ועוד אחד ועוד אחד... היא לוקחת את חבילת הדפים מהמדפסת ועם טוש צהוב זוהר כותבת עליהם בגדול – דחוף. אני שואל אותה מה זה? במה מדובר? היא עונה בשקט ומבלי להרים את העיניים אלינו: "חשש לגידול". ואז העיניים שלה מתרוממות ופוגשות את שלנו. אתם מבינים את המשמעות? היא שואלת. אתם צריכים להיכנס לנוהל מזורז. ולטפל בזה. מה הכי דחוף כרגע? אבחון של מומחה. חכו רגע בחוץ אני מנסה לקבוע לכם תור. כשלוש שעות מאוחר יותר, אצל הרופא המומחה, התסריט חוזר על עצמו. שוב על מיטת הטיפולים, שוב בדיקה שאורכת מספר שניות בודדות, וגם הוא חוזר על אותו משפט בדיוק: "זה לא נראה טוב". וגם הוא, כמוה, ניגש למחשב ומתחיל להקליד, והמדפסת יורקת עוד דף ועוד דף ועוד אחד החוצה. המדפסת מסיימת להדפיס, והוא אומר לי: "ב-99.9% זה גידול סרטני. עוד צריך לעשות את הCT והאולטראסאונד, אבל מאיך שזה נראה ומרגיש אין לי ספק שזה זה".   "אבל אתה תחיה" הוא אומר לי, תוך כדי שהוא מחתים את ערימת הדפים שלקח מהמדפסת, מכתב הסיכום וההפניות לבדיקות. רגע לפני שאני קם לצאת, הוא עוצר אותי "תראה, אני לא יודע אם אתה מבין את כל מה שאמרתי כאן. קשה לראות עליך כי אתה מאד רגוע. אבל זה משהו שלגמרי מחלימים ממנו. יש לזה תהליכי ריפוי מלאים. אתה מבין את ההבדל בין טיפול לריפוי?" "לא. מה ההבדל?" "מריפוי מחלימים לגמרי. וחיים חיים רגילים אחר כך. כאילו זה לא היה. יש ריפוי לדבר הזה. זה כמעט 100% החלמה. רק שברפואה, אתה יודע אין 100%". ככה הכל התחיל לפני כמה חודשים. ברגע אחד, הכל משתנה. כל מה שהיה חשוב עד לאותו הרגע, הופך להיות משני. סדרי העדיפות מתהפכים, כל הפוקוס זז למקום חדש. לטריטוריה חדשה, מפחידה ובלתי מוכרת. כל מה שהיה לכאורה ברור מאליו עד אותו רגע – כמו החיים עצמם, התוכניות שהיו להמשך השבוע, הפעילויות השונות – הכל מקבל משמעות חדשה. יומיים מאוחר יותר, בסיומו של יום ארוך של בדיקות במיון, הרופאים מאשרים את הקביעה הראשונית: גידול סרטני. יש גרורות. סוג נדיר יחסית (רק 5% מהגברים בעולם זוכים בו). והבשורות הטובות (כן, מסתבר שיש גם כאלו...): יש טיפול מאד אפקטיבי שמביא ל-98% החלמה. הימים הראשונים מאד מאתגרים. החיים מטולטלים ברגע. חוסר הוודאות, מה העתיד צופן, מה יש לי בכלל? מה הטיפול שנדרש? מהן תופעות הלוואי? איך זה ישפיע עלי? על המשפחה? על העסק? הרבה מדי שאלות ומעט מדי תשובות. יצאנו למסע. מסע שנכפה עלינו על ידי המציאות. לא בחרנו בו, לא ייחלנו לו, אבל הוא שם וצריך לעבור אותו ובדרך הטובה ביותר שאפשר. אני כותב יצאנו, כי לרגע אחד לא הייתי שם לבד. מהבדיקה הראשונה ולכל אורך הדרך ויקי היתה שם איתי ועבורי ואני חושב שהדבר הכי משמעותי שיצא מהמסע הזה (יש יותר מאחד) הוא שהוא חיבר ביננו בעוד רמה וחיזק אותנו כזוג וכמשפחה. לפני שאתאר את סיפור המסע והתחנות השונות, אני אתחיל מהסוף: אני בריא. אני כבר אחרי הטיפולים והבדיקות האחרונות הראו שזה כבר מאחורי. חשבתי הרבה האם לכתוב את הפוסט הזה. אני אדם פרטי וחשובה לי הפרטיות שלי. אני לא נוהג לשתף יותר מדי על הדברים האישיים שאני עובר. אבל הפעם אני מאמין שיש כאן דברים שיכולים לעזור גם לאחרים. בין אם הם מתמודדים עם מחלה, או כל אתגר אחר בחיים, אני חושב שבמסע שלי אספתי כמה הבנות ותובנות שאולי גם אחרים יוכלו למצוא בהן ערך. אז הנה, כמה תחנות במסע שלי... תחנה ראשונה - יש אתגרים בחיים, אף אחד לא חסין מהם במחלקה הרדיולוגית, בקומה -2 באיכילוב, פגשתי את כולם. מבוגרים וצעירים (וילדים קטנטנים), חרדים וחילוניים, יהודים וערבים, גברים ונשים, שכירים ועצמאיים. אף אחד לא חסין. וכאן כולם שווים. כולם מתמודדים. כל אחד בדרכו. חלקם מגיעים לבדם, האחרים עם בן משפחה או חבר. כולם בני אדם, לכולם יש אתגרים. לאתגרים שבוחרים אותנו לא משנה המגדר שלנו ולא אכפת מהגדרות וממאפיינים כאלו או אחרים. כל החיים יש לנו אתגרים. חלקם משמעותיים יותר, חלקם פחות. אחת האמונות שיש לי היא שאנו מקבלים על עצמנו את האתגרים שאנו יודעים להתמודד איתם. גם אם ברגעים הראשונים אין לנו מושג איך ומה לעשות, אני יודע בתוך תוכי, שאם קיבלתי אתגר מסויים, זה בגלל שיש לי את היכולת להתמודד איתו. זה כמו סוג של מחנה אימונים ליכולות שלנו. על מנת להתמודד עם אתגרים מורכבים יותר, אנו נדרשים לפתח יכולות חדשות. אחרי השוק, ההלם והפחדים הראשונים, קיבלתי על עצמי את האתגר, הבנתי שכעת, זה חדר הכושר שאני צריך להתאמן בו. ושבסוף התהליך, אני אצא לא רק בריא, אלא גם חזק יותר ועם יכולות גבוהות יותר לחיים. תחנה שניה – הכל מתחיל ונגמר באנרגיה הכל זה אנרגיה. האנרגיה שלנו והאנרגיה שבסביבה שלנו היא אולי הדבר החשוב ביותר. כבר מהרגעים הראשונים, ויקי ואני היינו מאד מודעים לאנרגיה שאנו נמצאים בה ולאנרגיה שאנו מאפשרים לה להתקיים בסביבתנו. זה משהו ששנים רבות הקפדנו עליו, אבל מהרגע של האבחון זה הפך להיות אפילו "קיצוני" יותר. היה לנו ברור שלכל מי שנספר תהיה השפעה על האנרגיה שבסביבה שלי. כי גם אם אתה האדם הכי מודע בעולם, ברמת המודעות המפותחת ביותר, עדיין יש לסביבה ולאנרגיה הסובבת אותנו השפעה. כך שמהרגע הראשון כמעט, קיבלנו החלטה שלא לשתף מה שאני עובר, אלא אם מדובר באנשים שאנחנו יודעים שיוכלו לסייע ולעזור וכאלו שידענו שנקבל מהם אנרגיה גבוהה. יש משהו במילה הזו: "סרטן" שמקושר אליה המון פחד. אני מודה, שאפילו אני היום, ובכלל לכל אורך הדרך, כמעט לא השתמשתי בה. גם כשסיפרתי על כך, השתמשתי לרוב במילה "גידול" במקום. פשוט הרגשתי מיד את הפחד שעולה גם אצלי וגם בצד השני כאשר השתמשתי במילה "סרטן". והיה כאן גם משהו נוסף, מרגע האבחון פתאום השתייכתי לקבוצה של "חולים" של אנשים שיש להם את ה-מחלה. לא רציתי שיתייגו אותי. לא רציתי לתייג את עצמי. יש כח עצום לסביבה שלנו ולאנרגיה שהיא מביאה איתה ופשוט החלטנו להיות זהירים ביותר עם סוג האנרגיה שאנו מאפשרים לה להיות במרחב שלנו. מצד אחד יש הקלה מסויימת בלספר לאחרים על מה שאתה עובר. גם תחושת השחרור, וגם התגובות, האמפתיה, האהבה שמקבלים מהצד השני. אבל היה לנו ברור שלצד אלו, במקרים מסויימים זה יכול להגיע גם עם פחד, רחמים וחשש. לא רצינו לאפשר את זה במרחב ולכן מיעטנו לספר ולשתף. שיתפנו עם קבוצה מצומצמת של אנשים, חברים ובני משפחה. מי שידענו שיכול לעזור, לתמוך ולקדם את ההחלמה שלי. יצרנו סוג של קבוצת תמיכה. אנשים שהיו שם עבורנו בשלבים שונים של המסע הזה, שנתנו יד, עצה טובה, ועזרו, כלאחד בדרכו ועם המון אהבה ואכפתיות. וזה אחד הדברים הכי ממלאים באנרגיה שיש. תחנה שלישית – ניהול משברים החיים בנויים ממשברים ומאתגרים. כמובן שלא רק, אבל יש כאלו. תמיד. לא מכיר מישהו שחסין מהם (עיינו ערך בתחנה הראשונה). אחד הסממנים של משברים ואתגרים הוא חוסר הידע וחוסר הוודאות. אתה פשוט לא יודע בפני מה אתה עומד ואין לך גם שום מושג כיצד לפתור את הבעיה ואיך מתמודדים איתה. הגישה שעבדה לי במקרה הזה היתה קודם כל להחליט שאני אחראי על ההחלמה שלי. יש לנו נטייה לפעמים, במקרים של מחלה, לשים את כל משקל האחריות להחלמה שלנו על מישהו אחר – בדרך כלל זה יהיה על הרופאים. וברור שתפקידם לסייע לנו להחלים, אבל לתפיסתי, האחריות היא קודם כל ולפני הכל שלנו. וזה מתחיל בלסמוך עלינו, על עצמנו. אפילו יותר מעל הרופאים. הם בני אדם כמונו. יש להם כמובן ידע ומומחיות שלנו אין, אבל זה לא מסיר מאיתנו גרם של אחריות לברר, ללמוד, לשאול, להתייעץ וגם להיות מי שמקבל את ההחלטות. אלו הם החיים שלנו. שיחת הטלפון הראשונה שלי, ביום הגילוי, אחרי שיצאתי מהרופא המומחה עם האבחנה הראשונית היתה לויקי לספר לה. שיחת הטלפון השניה, היתה ליובל. יובל הוא חבר, שלאורך השנים צבר נסיון רב בהתמודדות עם המחלה. תחילה במשפחה שלו ובהמשך כשעזר ועודנו עוזר לאנשים רבים. אני מחייג, הוא עונה ואני מייד מספר לו. הוא מתחקר אותי על מה שאני יודע. וזה לא הרבה. "טוב. תן לי שעתיים ואני חוזר אליך. מברר לך מי הכי טוב בארץ ואיך מגיעים אליו". זו שיחה מאד עניינית של מנהלי פרויקטים מנוסים. והוא הרבה הרבה יותר מנוסה ממני בתחום הזה. הוא אומר לי שאני פשוט צריך להכנס לתחום חדש וללמוד אותו. כמו שאני עושה בכל תחום אחר שמעניין אותי בחיים ובעסק. אז נכון שהפעם אני לא בחרתי את התחום הזה, אבל אופיין הפעילות הוא אותו הדבר. מסיימים את השיחה לא לפני שהוא אומר לי שהכל יהיה בסדר, שעוברים את זה. שזה מאד נפוץ, שיש טיפולים. ושהוא כאן עבורי לכל מה שאני צריך. חוסר ידע וחוסר וודאות – אלו הם שני הקשיים הגדולים באתגרים מסוג זה. הפתרון הוא פשוט – לצבור ידע. ללמוד, לדבר עם אנשים שעברו דברים דומים, לקרוא באינטרנט (באתרים רשמיים) ולהתייעץ עם אנשים שעברו משהו דומה. ככל שאני לומד יותר וחוקר יותר רמת הידע שלי עולה, רמת החששות יורדת. גם חוסר הוודאות מתחלף לאט לאט. לרגע לא היה לי חשש אם אחיה או אמות. גם הרופאים לכל אורך הדרך די הורידו את האפשרות הזו מהפרק. הפחד העיקרי שלי היה על ההשלכות של הטיפולים, תופעות הלוואי וההשפעות לטווח ארוך על איכות החיים והיכולות שלי. זה גרם לי לחקור ולחפש עוד פתרונות, עוד דרכים להתמודד, מה עוד יכול לעזור. הרפואה הקונבנציונאלית היא חשובה ובעלת ערך רב, אבל אני מאד מאמין ופתוח גם לדברים נוספים, ואני יודע שחלק משמעותי מההחלמה שלי הוא גם בזכות התהליכים הנוספים שעברתי לאורך הדרך. תחנה רביעית – הנכונות לבקש ולקבל עזרה אני חושב שעבורי, זה היה אחד השיעורים המשמעותיים ביותר שעברתי בחודשים הללו. באופן כללי, אני לא טיפוס שיותר מדי מבקש עזרה. יותר מכך, ברוב המקרים ומן הסתם גם מתוקף העשייה שלי, אני לרוב בצד השני – זה שעוזר לאחרים. גיליתי שהפעם אני חייב לבקש עזרה. לא הכל אני יכול ללמוד בעצמי. לא הכל אני יכול לעשות בעצמי. וגם היו רגעים וימים תוך כדי הטיפולים שעברתי, שפשוט לא יכולתי לעשות דברים שקודם היו מאד טריוויאליים עבורי. אני חושב שלבקש עזרה, עבורי היה סוג של סימן לחולשה. ואני לא יכול להפגין חולשה. זה משהו שלאגו שלי מאד קשה איתו. קשה לו להיות במקום הזה. אבל הפעם, לא היתה לי יותר מדי ברירה. הייתי חייב לבקש עזרה. לבקש עזרה זה רק צד אחד של המשוואה. צריך גם לדעת לקבל אותה. ולפעמים, זה לא פחות קשה מלבקש אותה. אז ביקשתי, וגם קיבלתי עזרה. לא מעט. זו אחת החוויות המרגשות והממלאות יותר שחוויתי מעודי. האנשים שביקשתי מהם עזרה מילאו אותי בכל כך הרבה אהבה והכרת תודה. באחת הנסיעות שלנו ברכב, בדרך לבדיקה כלשהי, אמרתי לויקי שאני מרגיש מבורך. מבורך על כך שלאורך השנים צברנו כל כך הרבה אנשים שאכפת להם מאיתנו, שאוהבים אותנו ורק רוצים לעזור. תחנה חמישית – שינויים מיידיים בהתנהלות הכל קרה די מהר. בתוך כשבוע מהאבחון הראשוני כבר עברתי ניתוח. לא משהו מורכב, אבל עדיין ניתוח. זה הצריך הערכות. היו לי פעילויות מתוכננות, היו מחויבויות ותוכניות. סדר העדיפות היה ברור, וניקינו מיד מהלו"ז את מה שצריך. התנצלתי בפני מי שצריך ופיניתי את היומן. עושים את מה שצריך. אחד הדברים הראשוניים שלמדנו הוא שלתזונה יש משקל מכריע בהחלמה. זה לא משהו שלמדנו מהרופאים (לרוב הם גם לא ייחסו לכך יותר מדי חשיבות), אבל הבנו שזה מאד משמעותי. בתוך ימים ספורים הפכתי לטבעוני, ללא גלוטן, שומן, סוכר ואלכוהול. התחלתי לקחת תוספי תזונה ספציפיים שהומלצו לי על ידי נטורופתית שמתמחה בטיפול באנשים עם מחלות דומות. אפילו את המים שאנחנו שותים החלפנו במים מיוחדים, בסיסיים מאד ואנטי אוקסידנטיים. זה מדהים שלפעמים אנחנו רוצים לעשות שינויים בחיים מהסוג הזה, וזה נראה לנו כל כך מורכב ולפעמים אפילו בלתי אפשרי. אבל כשיש לנו את הסיבות הנכונות, זה קורה בכלום זמן. לא רק שהשינוי הוא מיידי, אלא גם פתאום לא קשה להתמיד ואין נפילות. בסופו של דבר, זה רק עניין של סדרי העדיפות שאנו נותנים לדברים. תחנה שישית – להתמסר לתהליך אני מודה שזה אחד הדברים שהיו לי קשים בדרך, ושאני שמח שהתנסיתי בהם. מהרגע הראשון, כל ההתייחסות שלי היתה כאל סוג של "פרוייקט" שצריך לנהל אותו ולעבור אותו. שיש בו משימות שצריך לבצע, תוצאות שצריך להגיע אליהן. כך אני יודע להגיע לתוצאות בחיים שלי. אני מנהל פרוייקטים מצטיין. היכולות והכישורים שלי בתחום הזה הביאו אותי להישגים רבים לאורך השנים. אבל הפעם, זה דורש גם מיומנויות נוספות שכמעט ולא התנסיתי בהן בחיי. אחת מהן, זו המיומנות שצריך לפעמים לדעת גם להתמסר לתהליך. להבין שאין משימה ספציפית שצריך לנהל או להספיק, אלא פשוט לאפשר לעצמך לחוות את מה שאתה עובר. גם ובמיוחד אם החוויה לאו דווקא נעימה, רצויה או טובה. בתחילת המסע, ובמיוחד עוד כשאופן הטיפול הרפואי לא היה עדיין מוגדר וברור, גיליתי שיש בי הרבה התנגדות. התנגדות למחלה, התנגדות לטיפולים מסויימים שמאד הפחידו אותי, התנגדות לתופעות הלוואי. אני זוכר סוף שבוע קשה במיוחד, שלכל אורכו התהפכתי מבפנים. היתה בי התנגדות עצומה למה שחשבתי שעומד לפני ושאני צריך לעבור. בראשון בבוקר, לאחר ששוחחתי בטלפון עם אדם שעבר את מה שאני הייתי אמור לעבור, משהו בי השתנה. השיחה איתו היתה מאד משמעותית עבורי. הוא היה מדהים. מכיל, תומך ועוזר ולאחר השיחה איתו הרגשתי כאילו מטען של כמה טונות השתחרר לי מהלב. אני חושב שזו הייתה הנקודה הראשונה שבה השלמתי עם מה שאני עובר והסכמתי להתמסר לתהליך. שחררתי את ההתנגדות העצומה שהייתה בתוכי וקיבלתי בתוכי מתוך הסכמה פנימית את התהליך שאני צריך לעבור. קרה שם משהו בנקודה הזו. שאני יודע ששם החלה ההחלמה המלאה שלי. ממש באותו הרגע. כשהסכמתי לקבל ולהתמסר לתהליך. מרבית הזמן הרגשתי טוב. מי שלא ידע על מה שאני עובר, לא היה יכול לנחש. אבל היו ימים שבהם לא הרגשתי טוב וגם בנקודות האלה החלטתי לשחרר ולהתמסר, לכאבים, לחוסר הנוחות, לחוסר האונים ולחוסר היכולת להשפיע על המצב באותו הרגע. פשוט הייתי צריך לעבור דרך זה. לעבור דרך הכאב. עזרה לי כאן מאד אקסיומה שלמדתי בעבר שאומרת ש"הכאב הוא סופי". הוא לא ימשך לתמיד. יש לו תוקף מסוים והוא נגמר ועובר. וזה באמת ככה. וככל שהפסקתי להתנגד לזה ולהתמסר לתהליך, כך זה עבר מהר יותר. תחנה שביעית – העבודה הפנימית אחת השיחות הראשונות, עוד ביום הראשון של האבחון הראשוני, הייתה למטפלת הרוחנית והרגשית שלי. זו הייתה שיחה מאד משמעותית עבורי. היא עזרה לי לקבל פרספקטיבות חשובות על מה שאני עובר ועל מה שאני צפוי עוד לעבור. ממש באותה שיחה התחלתי תהליך של חקירה פנימית בתוכי (תהליך שעדיין נמשך), שבו אני מברר עם עצמי למה זה קרה? למה עכשיו? למה ככה? מה השיעורים שיש כאן עבורי? לאן זה יכול להוביל אותי? וכיצד זה יכול לפתח אותי? ברור לי שאם משהו כזה פוגש אותי, יש לכך סיבה. אני לא מאמין שדברים קורים סתם או במקרה. יש להם סיבות גבוהות יותר. לא תמיד אנו יכולים לדעת או להבין אותם ואת הסיבות הגבוהות הללו. לפעמים זה מתאפשר רק בפרספקטיבה של זמן ולפעמים גם אז לא. אז יצאתי לחקירה. תהליכים, טיפולים, שיחות עם מטפלים שונים והרבה שיחות עם עצמי. אני יודע שלתהליך הפנימי שעברתי ועודני עובר יש משקל משמעותי ביותר בהחלמה שלי. אני הרגשתי את זה בנקודות מסוימות בתהליך ממש בזמן אמת. אם זה בטיפולים מסוימים שבהם הרגשתי פיסית איך מתרחש בתוכי ריפוי מסוים ובמקרים אחרים דרך תובנות חדשות והבנות חדשות שהגיעו לתודעה שלי. התהליכים הללו גם עזרו לי בהתמודדות הרגשית. הטלטלה הראשונית, חוסר הוודאות והפחד היו מאד כבדים ומורידי אנרגיה. אבל ככל שהתקדמתי, הם השתחררו והוחלפו בתחושת בטחון, וודאות והחלמה. תחנה שמינית – חשיבות השגרה כמו שכתבתי קודם, לרוב הרגשתי טוב. וכחלק מתהליך ההחלמה היה לי ברור שהשגרה, עד כמה שאצליח לשמור עליה, גם תשמור עלי. אז ככל שיכולתי, המשכתי לקיים את השגרה שלי. היו כמובן ימים מסויימים שבהם ביטלתי פעילויות והייתי עסוק בהתאוששות, אבל ככל שהמצב הפיסי שלי אפשר לי (ולשמחתי זה היה רוב הזמן) שמרתי על השגרה שלי. פגישות עם לקוחות, הרצאות, סדנאות ופעילות עסקית שוטפת. זכור לי במיוחד מפגש בקורס שהעברתי. זה היה המפגש השני בקורס (מתוך ארבעה) והוא היה יום למחרת האבחון הראשוני והפגישה אצל רופאת המשפחה. בדרך לשם עוד שוחחנו איתה והיא הפנתה אותי להגיע למיון יום למחרת כדי לעבור את כל הבדיקות הנדרשות. איך נכנסים ככה למפגש? איך מעבירים ככה מפגש? הראש בכלל לא במפגש. אבל בכל זאת, יש כאן את המחויבות לאנשים. נזכרתי כאן במשפט ששמעתי לפני הרבה שנים מהמנטור שלי בוב פרוקטור. הוא אמר: “A pro, is at it’s best, regardless…” כלומר, שמקצוען תמיד יהיה במיטבו, ללא קשר לנסיבות. אז השתדלתי, עד כמה שיכולתי לפעול כך ככל שיכולתי. דווקא בתקופות סוערות, השגרה שומרת עלינו. תחנה תשיעית – מה טוב בזה עבורי? באחד הלילות, יום או יומיים אחרי שכבר היתה לנו אבחנה ברורה ותוכנית טיפולים, ישבנו ויקי ואני במיטה והכנו ביחד רשימה של כל הדברים הטובים שהחוויה הזו מביאה לחיים שלנו. גם בארועים הקשים והמאתגרים יש ברכה עבורנו – אם אנו מחפשים אותה. יצרנו רשימה לא קצרה של דברים שיכולנו לראות, כבר בתחילת הדרך, שהם ברכה עבורנו. חלק גדול מהם כבר התממש ואני מלא תודה והוקרה על כך. החשובים בהם עבורי, הם קודם כל החיבור עם ויקי, עם הילדים והמשפחה. חוויתי (ועודני חווה) כמויות גדולות של אהבה ותמיכה שקיבלתי מהאנשים סביבי. יכולתי לראות עד כמה אני חשוב עבורם ועד כמה הם חשובים ומשמעותיים עבורי. קיבלתי שיעורים שהם priceless לחיים: בסדרי עדיפות. בהתמסרות, בבקשת עזרה ובקבלת עזרה, בשמירה על האנרגיה שלי, ביכולת ההתמודדות שלי עם אתגרים וביכולת שלי להכיל חוסר וודאות ופחד. התזונה שלי השתפרה בצורה משמעותית, הורדתי כמה ק"ג מיותרים, חזרתי לרוץ ואני היום בכושר טוב יותר משהייתי מלפני שהכל התחיל. זה יכול להישמע כעוד תובנה רוחנית קלישאתית, אבל הכרת תודה ופחד לא יכולים לגור ביחד. חוויתי את זה בצורה הכי משמעותית שאפשר. היו הרבה ברכות במה שעברתי וחוויתי. ולסיום, כמה מילות חשובות ביותר של תודה. קודם כל לויקי, אהבת חיי, הנפש התאומה שלי. אי אפשר לתאר כמה עוצמות שגיליתי בך וכמה אהבה שלא דמיינתי שאפשר לקבל. האהבה שלך מרפאת. היא ריפאה אותי. לבנים שלי, לאחים ולמשפחה שלי, על כל האהבה, הדאגה והעזרה. לכל החברים שעזרו, תמכו, חיבקו ובעיקר אהבו אותי ואותנו. לכל המטפלים שנעזרתי ועודני נעזר בהם, על התובנות, התמיכה והאנרגיה שקיבלתי מכם. לרופאים ורופאות שטיפלו בי במסירות לאורך כל הדרך. מהפחד שאשכח ואפספס מישהו אני בכוונה לא מציין שמות כי היו כל כך רבים ומשמעותיים עבורי. ותודה אחרונה היא לכם. למי שקראו עד כאן... על ההקשבה (בקריאה) הנדיבה שלכם ועל שאפשרתם לי לפרוק. זה גם חלק מהריפוי שלי.

את היומיים האחרונים ביליתי בטבריה. יומיים אינטנסיביים, מהנים ומרתקים ביחד עם עוד כ-25 חברים, בקורס הראשון של הכשרת שגרירים של קפיטליזם קשוב ישראל. מעבר לציניות, לחשדנות ולסקפטיות הטבעית של אנשים רבים כלפי עסקים, חברות ותאגידים, צומחת, מתפתחת ומתהווה לאט לאט, אבל בבטחה, תנועה חדשה של עסקים. עסקים של העולם החדש. עסקים שבהם יעוד ושליחות הן לא מילים "גסות", "גבוהות" או "רוחניות מדי" אלא הדלק שמניע את כל החברה. עסקים שבהם קבלת ההחלטות מונעת קודם כל מהרצון של הבעלים, המנהלים והעובדים שבחברה לשמור על נאמנות ל"נתיב היעוד" שלהם, ולא משורת הרווח. עסקים שבהם הרווחיות והרווחים הינם מרכיבים חשובים בהחלט, אבל אלו הם לא "רווחים בכל מחיר" אלא "רווחים לצד ערכים". עסקים שבהם רמות החיבור של העובדים לחברה, ליעוד ולשליחות של החברה, מביאים אותם למקומות שעסקים אחרים יכולים רק לחלום או לדמיין שקיימים. עסקים שהביצועים העסקיים שלהם מגיעים לעד פי 10 מול עסקים "מסורתיים". וזוהי רק טעימה קטנה. בארבע השנים האחרונות מאז שהקמתי את קהילת "השליחות", פגשתי וליוויתי מאד יזמים ובעלי עסקים קטנים, שמפתחים "עסקים מבוססי שליחות". האנשים בקהילת "השליחות" הם אמנם עדיין "עסק קטן" בהגדרה, לרוב one man show, אבל בחשיבה שלהם, בהתכווננות שלהם, ובפעולות היום יומיות שהם עושים - הם "גדולים". גדולים מאד. הם אמנם אולי בתחילת הדרך העסקית שלהם, אבל הם כבר היום פועלים, כפי שיותר ויותר עסקים וחברות יפעלו בעתיד. האנשים הללו, הם האנשים שבונים ומפתחים את היסודות לעולם העסקים החדש. בהתמדה, לעיתים בסיזיפיות, ובעיקר עם הרבה אמונה, התלהבות ותשוקה, שנובעים מתוך השליחות המדוייקת שלהם בעולם. העתיד קורה עכשיו. עולם העסקים של העתיד מתהווה ברגעים הללו.   יצאתי נרגש ומלא מחשבות מהיומיים האלו. מעבר לכל ההערות שרשמתי לעצמי, ל-4 עמודי ה-To Do של משימות שרשמתי, יצאתי גם עם עוד יותר שאלות. שאלות בנוגע לאתגרים שעוד עומדים בדרך. לאיך "מורידים את זה לקרקע" בצורה מהירה יותר. איך מפשטים את זה עוד יותר לאנשים שפתוחים כבר היום לרעיונות הללו. ואיך מחברים וסוחפים עוד ועוד אנשים למגמה הזו. אם הדברים הללו מדברים אליכם, אם אתם מרגישים שאתם חלק מאותם "המנהיגים החדשים", אם המילים "עסקים" ו"שליחות" מתחברים לכם בראש, ובעיקר בלב, נשמח לחבר אתכם לקהילת "השליחות". יכולים לקרוא כאן עוד פרטים על קהילת "עסקים מבוססי שליחות". נתראה בשליחות! שלכם, ערן.

הי!   לפני מספר ימים השתתפתי בהרצאה מרתקת של ארז ירושלמי שנתן כמה דוגמאות מאד מעניינות כיצד יזמים נועזים משנים את נתיב ההיסטוריה. למי שלא מכיר, ארז הוא יזם סדרתי, ומנטור ליזמות וחדשנות בקרב סטארט-אפים רבים. בהרצאה שלו הוא אמר משפט שמאד התחברתי אליו ותפס אותי: שעל מנת להוביל, מנהיגים צריכים להרחיב את כלי הקיבול שלהם.   במה מדובר בעצם? חישבו על הניסוי הבא – אתם מחזיקים בידכם כוס שיכולה להכיל 300 סמ"ק של נוזל. ויש לכם ביד השניה בקבוק של ליטר וחצי. כמה נוזלים מתוך הבקבוק הכוס תוכל להכיל? כן, זו לא שאלה טריקית, התשובה היא ברורה: רק 300 סמ"ק. כל סמ"ק נוסף של נוזלים שננסה למזוג לכוס, מיד ייזל החוצה וישפך. הכוס לא יכולה להכיל את הנוזל הזה. אין זה משנה כמה נתאמץ או כמה נרצה, כל עוד הכוס היא של 300 סמ"ק, זה כל מה שהיא תוכל להכיל.   עד כאן היה המשל, שלנו... אז מה הנמשל? החוק הזה תקף גם עלינו כבני אדם. לכל אחד מאיתנו יש את "כלי הקיבול" שלו. את היכולת שלנו להכיל את השליחות שלנו ואת הגדולה שלנו בעולם. אנחנו לעולם, אבל לעולם, לא נוכל להכיל יותר מהקיבולת שלנו. יותר ממה שה"כלי" שלנו מסוגל להכיל בתוכו. זהו אינו קונספט חדש או חדשני. הוא מוכר בהרבה תורות וגם בקבלה שלנו.   כלומר, אם כאדם אני רוצה להכיל יותר, להשיג יותר, להתקדם יותר, אני ראשית צריך להרחיב את יכולת הכלי שלי ויכולת הקיבול שלו.   לדוגמה – אם אדם מרוויח היום 10,000 ₪ לחודש, על מנת שיוכל להרוויח יותר, הוא קודם כל צריך להרחיב את יכולת הכלי שלו בכל הנוגע לכסף. רק כשזה יקרה, הוא יוכל להרוויח יותר כסף. זו הסיבה העמוקה יותר מאחורי הסטטיסטיקה העולמית שאומרת שרוב ל-90% מזוכי הלוטו למיניהם, מאבדים את כל כספם.   זה לא מקרי. הם קיבלו סכומי כסף שהם פשוט לא מסוגלים להכיל. והכסף נוזל ומהם והלאה.   אז איך זה קשור ליכולת המנהיגות, ההובלה וההשפעה שלנו? כפי שארז ציין בהרצאה שלו, מנהיגים צריכים להרחיב את כלי הקיבול שלהם. קודם כל.   השליחות שלי בעולם היא: להוציא לאור את מנהיגי המחר, להסיר את הקטנות מליבם, ולהביאם לידי מימוש נשמתי מלא.   מה שזה אומר בפועל, הוא שכחלק מן התהליכים שאני עושה עם האנשים אני עוזר להם להסיר מעצמם את הקטנות, המגבלות, התפיסות המעכבות שלהם וכל מה שעוצר וחוסם אותם מלהביא אותם לידי ביטוי עצמי מלא.   לשמחתי, זכיתי לעבוד עד היום עם אלפי אנשים מופלאים שעברו תהליכים מרגשים של השלה של תפיסות מעכבות, של צמיחה ושל התפתחות, או אם תרצו: של הרחבת הכלי שלהם.   וככל שהכלי שלהם הלך והתרחב, כך גם ההשפעה שלהם בעולם הלכה והתפתחה. הם הרשו לעצמם להביא לידי ביטוי עוד ועוד מהמתנות שיש להם לחלוק עם העולם. הם הרשו לעצמם ליצור את היצירה היחודית שלהם. הם הרשו ואפשרו לעצמם – להוביל, להנהיג ולהשפיע.   ואני מאמין, שכל אחד מאיתנו, בדרכו היחודית שלו, נועד להשפיע על אחרים. זה לא יבוא לידי ביטוי באותה צורה אצל כל האנשים. לא כולם יעמדו על במות וידברו אל אלפי אנשים, לא כולם יכתבו ספרים שיקראו על ידי מליונים. לא אלו המדדים האמיתיים להשפעה.   אני מכיר אינספור אנשים, שבדרכם היחודית, משפיעים על אינספור אנשים סביבם, במילה, במשפט, במבט או בנגיעה. כמו שאמר לי פעם באחת השיחות שלנו, המנטור שלי בוב פרוקטור, שהדרך ליצור שינוי בעולם, על מליוני אנשים, היא "אדם אחד בכל פעם".   אין לנו באמת מושג עד כמה אנו באמת משפיעים ומהדהדים על אנשים אחרים. אין לנו באמת מושג עד כמה השובלים שאנו משאירים אחרינו נוגעים באחרים. באמת שלא.   אז אם תרצו לקחת מכאן דבר אחד משמעותי – הנה הוא: על מנת להשפיע, להוביל ולהנהיג, אנחנו צריכים להרחיב את הכלי שלנו – להרחיב את עצמנו, את היכולות שלנו. והדרך היחידה שאני מכיר לעשות את זה היא דרך תהליכי ההתפתחות שאנו עוברים. ככל שאנו נמצאים בתהליכי התפתחות מואצים יותר, כך הכלי שלנו מתרחב יותר. רוצים לפתח את עצמכם? אני מזמין אתכם לסדנה שלי, התגלית, שתסייע לכם לזהות, לדייק ולממש את השליחות האישית והעסקית שלכם בעולם.

הי! לפני כחמש שנים נכנסתי לתהליך עמוק שמטרתו היתה להבין פעם אחת ולתמיד מה התפקיד שלי בעולם. למה אני כאן? מה השליחות שלי? בסיומו של התהליך הזה קיבלתי בהירות והגדרה מאד מדוייקת ומשמעותית עבורי מהי השליחות שלי ומהי הטרנספורמציה שנועדתי לעשות בעולם. אני מאמין שלכל אחד מאיתנו יש כאן תפקיד מסויים שבאנו לעשות. לא סתם הופענו בעולם הזה כאשר הופענו, ולנוכחות שלנו כאן יש משמעות. אני מאמין שכל אחד מאיתנו כאן על מנת לעשות הבדל כלשהו, על מנת להפוך את העולם שלנו ל"קצת יותר טוב" מאיך שקיבלנו אותו. אני מאמין שכל אחד מאיתנו, כאשר יסיים את תפקידו בעולם הזה, ירצה לדעת שהוא עשה איזה שהוא הבדל, שהוא משאיר אחריו סוג של "מורשת" כלשהי. אני מאמין שלא הגענו לכאן על מנת לסבול, או רק "להעביר את הזמן". הגענו לכאן לממש את השליחות שלנו, בדרך המיטבית עבורנו, והמיטבית עבור הסובבים אותנו. מאז שקיבלתי את הבהירות הזו, הכל השתנה. העסק שלי השתנה, התחלתי להתמקד בפעילויות הנכונות והמדויקות עבורי, והפסקתי לחלוטין לעשות דברים שלא נכונים ולא מדוייקים יותר, ושלקחו ממני אנרגיה מיותרת. קבלת ההחלטות שלי השתנתה לחלוטין. יכולתי לקבל החלטות מדוייקות יותר, ומהירות יותר. הלקוחות שהגיעו אלי היו מדויקים יותר ונכונים יותר, ומצד שני הרגשתי מאד בנוח לסיים ולהפסיק פעילויות עם לקוחות שכבר לא היו נכונים לעסק ולי. אני בטוח שגם אתם חוויתם במהלך החיים את החוויה הזו של הדיוק, של השקט הפנימי ושל הבטחון. סוג של ידיעה פנימית שאתם במקום הנכון והמדוייק לכם. הבעיה היא בדרך כלל, שככל שאנו מתקדמים ומתפתחים, גם אם היינו במקום הנכון והמדוייק, פתאום משהו משתנה ואנו כבר לא. וזה גם מה שקרה לי. ההבדל הוא, שעכשיו ידעתי מיד מה עלי לעשות ובאיזה כלים עלי להשתמש על מנת לזהות ולדייק את עצמי מחדש. אז בחודשים האחרונים ישבתי שוב, והעברתי את עצמי את התהליך על מנת לקבל את ההגדרה העדכנית של השליחות שלי, ואני שמח לשתף אותה כעת אתכם. אז השליחות שלי היא להוציא לאור את מנהיגי המחר, להסיר את הקטנות מליבם, כך שיוכלו להביא את עצמם לביטוי נשמתי מלא. ישנם הרבה אנשים שמסתובבים בעולם שלנו שיודעים שיש להם תפקיד, שהם נועדו להנהיג ולהוביל. הם לא תמיד יודעים עדיין איך וכיצד עליהם לעשות זאת, אך יש בהם תחושה פנימית חזקה שזו השליחות שלהם בעולם. לרוב, הבעיה היא שבמקביל לאותה תחושה ברורה שהם נועדו להוביל ולהנהיג, קיים בהם פחד גדול. פחד וקטנות. מי אני שאוביל? מי אני שאנהיג אנשים? מי אני שאעשה שינוי בעולם? לכל אחד מאיתנו יש את הסיפורים הפנימיים הללו. את הפחדים הללו ואת הקטנות הזו. אני הייתי שם בעצמי, במקומות הללו. והייתי שם עם אינספור לקוחות. אני יודע מה זה אומר וכיצד להתמודד עם זה. ואני יודע שזה שלב מהותי בתהליך של אדם שהופך לכזה שמוביל ומנהיג אחרים. אין קיצורי דרך ואי אפשר לדלג על השלב הזה. כאשר אנו מוכנים להתמודד עם הפחדים שלנו, עם אותם סיפורים פנימיים ועם אותה הקטנות אז אנחנו משתנים. אנחנו גדלים בעוד קומה, והגדילה הזו מאפשרת לנו להיות אלו שמובילים ומנהיגים אחרים. אך המסע לא מסתיים שם. יש בו עוד שלב מהותי וחשוב והוא היכולת שלנו להביא את עצמנו לידי ביטוי עצמי נשמתי מלא. והכוונה שלי בכך, היא להיות מי שאנו באמת. ללא מסיכות וללא הצגות. ללא הצורך "למצוא חן" או להיות מה שאנחנו לא. לצערי בעולם העסקי היום, יש לא מעט "זיוף", יש לא מעט מסיכות והצגות שנועדו להראות כלפי חוץ איזו שהיא תדמית "נכונה" של מי שאנחנו. ובעידן ה"פייק-בוק" זה קל לעשות את זה יותר מתמיד. אבל אנשים מרגישים. אנשים מרגישים ויודעים מתי זה נכון ומתי זה מזויף. וכשזה מזוייף, זה לא עובד, לפחות לא לאורך זמן. וגם זה שלב לא קל. זה לא קל תמיד להישאר נאמן לעצמך ולמי שאתה, במיוחד כשאתה מסתכל סביבך ורואה את כל האחרים שעסוקים בליצור תדמיות כאלו ואחרות. אבל במקומות שאנו נשארים נאמנים לעצמנו, שם אנו באמת משפיעים, שם אנו באמת עושים הבדל. הדרך שאני מאמין בה היא דרך של התכנסות פנימה לפני שאנו יוצאים החוצה. כלומר, קודם כל להבין מי אנחנו, מה השליחות שלנו, המדויקת, האמיתית. להבין מה באמת מפחיד אותנו ולדעת להתמודד עם זה, ואז אנו מופיעים בעולם במלוא עוצמתנו. אנו מופיעים אותנטיים ואמיתיים. אנו לא מדרשים להצגות או מסכות. אם אנסה לתאר את התחושה הזו, היא כמו – לחזור הביתה. לחזור ולהיות מי שאנחנו באמת. ולאפשר לעצמנו להישאר שם. בבית. אז אם אתם מרגישים שאתם חלק מאותם מנהיגי העולם החדש, והדברים הללו מהדהדים בכם, אשמח להושיט יד. הצעד הבא שלכם יכול להיות בסדנת "התגלית" אשמח לפגוש אתכם! ערן.