יעוד

תמיד אהבתי את חג הפורים. עוד כילד. אבל כמבוגר, אפילו יותר. אם אני מנתח היום את הסיבות לכך, אני יכול לראות שישנה סיבה מרכזית לכך שפורים היה תמיד החג החביב עלי מכולם. והסיבה: כי בפורים יש לכאורה "לגיטימציה" לעשות דברים שביום יום הרגיל הם פחות מקובלים. אם זה להתחפש, להשתטות, לשתות וכו'... בפורים זו "מצווה" להיות שמחים ומשוחררים, ויש את כל הלגיטימציה לכך. ביום יום שלנו אנחנו הרבה יותר "עצורים", מחושבים, מתחשבים (במה יגידו/יחשבו אחרים) ושקולים באיך שאנחנו מופיעים בעולם. ולכאורה בפורים מותר לנו להשתחרר מכל אלו. להשתחרר ולהיות מי שאנו רוצים להיות. אנו נוטים לחשוב שבפורים אנו מתחפשים, אבל אני חושב שבעצם רוב הזמן אנו מחופשים, ובפורים פתאום אנו מרשים לעצמנו להיות אנחנו, אותנטיים, חופשיים ומשוחררים. עצם זה שאנו לובשים עלינו בפורים מסכה או תחפושת, מאפשר לנו "להוריד את המסכה" שאנו לובשים ביום יום ולהיות אנחנו באמת. זה קצת אבסורדי אולי להסתכל על זה ככה, אבל אני חושב שזה מאד מדוייק. ביום יום שלנו מרבית האנשים לובשים רוב הזמן סוג של "מסיכה" ומשחקים איזו הצגה שצריך לשחק. על פי מוסכמות סביבתיות וחברתיות, של איך הדברים צריכים להראות ולהישמע. כך זה בחיים, וכך זה גם בעסקים. אני פוגש לא פעם בעלי עסקים שעושים פעילויות מסויימות רק כי "ככה צריך" או כי "ככה כולם עושים" או שזה מה "שנחשב" היום. לא מזמן ישבתי עם בעלת עסק שסיפרה לי שהיא עומדת לצלם סדרה של סרטוני וידאו שיווקיים חדשים. היא לא היתה נראית מאושרת מדי מזה, ואפילו היה נראה שרק עצם המחשבה על כך גורמת לה סוג של "סבל". כששאלתי אותה על כך היא התוודתה בפני שהיא ממש לא אוהבת להצטלם. שלמעשה יש לה אפילו רתיעה מכך. היא אמרה שהיא הרבה יותר טובה בכתיבה או במפגש עם אנשים ובדיבור, שאלו הן הדרכים הכי אפקטיביות עבורה להביע את עצמה ולהעביר את המסרים שלה. השאלה המתבקשת ששאלתי אותה היתה – אז למה את מצטלמת עכשיו? והתשובה שלה היתה, "כולם עושים עכשיו סרטונים, אני חייבת לעשות גם". אני לא מסכים עם האמירה הזו. אני לא מתווכח עם זה שרבים כיום מצלמים סרטונים, אבל אני לא מסכים שהיא או כל אחד אחר, חייבים לצלם סרטונים כי כולם עושים את זה. אם זה לא משהו שהוא טבעי עבורה, ויותר מכך, אם היא סובלת מכך, אז זה מה שיופיע בסרטונים הללו. היא תופיעה שם מלאכותית, לא טבעית ולא אותנטית. שזה פחות או יותר הדבר האחרון שאתה רוצה שיהיה ויופיע באיזה שהוא חומר שיווקי שאתה יוצר. אני מכיר את זה גם על עצמי, שהייתי עושה כל מיני דברים בעסק רק כי "צריך" או כי זה מה ש"מקובל ונחשב". אבל זה אף פעם לא עבד לי. מה שלא מדוייק לנו, לא יעבוד לנו. גם אם זה מה שאחרים מצפים שנעשה או שנהיה. אם זה לא נכון לנו, אם אנו לובשים על עצמנו סוג של מסיכה והצגה, זה יופיע כך לאחרים. גם אם הם לא ידעו לומר מתוך מודעות למה זה ככה, בתת המודע שלהם הם ירגישו שיש כאן סוג של הצגה וזיוף. אני לא חושב שזה נכון לנו להיות מזוייפים. זה לא נכון לנו להסתובב בעולם עם מסיכות. הרבה יותר נכון ומדוייק לנו להסתובב אותנטיים ואמיתיים. אבל זה מפחיד. זה מפחיד, כי זה אומר שיראו כמה גם שאנו לא מושלמים. כי אין שום מסיכה שתסתיר את זה. זה מפחיד, כי כדי להיות אמיתיים החוצה, אנו צריכים קודם כל להיות אמיתיים פנימה. עם עצמנו. אנחנו צריכים להיות כנים עם עצמנו ולהבין מי אנחנו, מה אנחנו – באמת. נקי ובלי מסיכות. ולא כולם מוכנים לעשות את המסע הזה. לא כולם בשלים לעשות אותו. אבל אני יכול להבטיח למי שכן, שבצידו השני של המסע הזה יש חופש. חופש להיות מי שאנחנו באמת. בלי מסיכות ובלי איפור. אז ברוח הדברים הללו, אני מאחל לכולנו שבכל יום נוכל לחגוג את פורים הפנימי שלנו, ולקבל את הלגיטימציה להיות מי שאנחנו רוצים להיות. חג שמח! נ.ב. – אם נמאס לכם להתחפש ולהיות מי שאתם לא, אני מזמין אתכם לעשות את הצעד הראשון לקבל תשובות אמיתיות לגבי מי שאתם בסדנת ה"תגלית". 

הי, אחת השיחות הפנימיות שמתקיימת לדעתי אצל כולנו היא שיחה על הפער. הפער בין איפה שאני נמצא לאיפה שאני רוצה להיות. ויש כאן משהו פרדוקסלי, שאין זה משנה כמה נתאמץ, נשתדל ונפעל להשיג את המטרות שלנו, מיד כשהשגנו אותן (או זמן קצר לאחר מכן) נתחיל מיד להרגיש שוב את אותו הפער. זה כמו לנסות ולהגיע אל האופק – כמה שלא נתקרב לקראתו הוא הולך ומתרחק מאיתנו. הסרטון הבא (גאוני בעיני) ממחיש זאת בצורה מצויינת אני מניח שהתחברתם לרעיון 😊 אם ננסה להבין את התהליך הזה, שקורה אצל כולנו, בעוד רמה, הרי שבעצם בכל פעם שאנו שמים לעצמנו מטרה מסויימת ומשיגים אותה, מיד עולה בנו הרצון והצורך הפנימי להשיג משהו נוסף. לרוב, אנו תולים בהשגת המטרה הזו, את מידת האושר שלנו. "אם רק אצליח לגור בבית שאני רוצה ואוהב אז אהיה מאושר" "אם רק אצא לחופשה שאני חולם עליה, אני אהיה מאושר" "אם ארוויח יותר כסף אז אהיה חופשי ומאושר" וכו'... לפני מספר ימים ישבתי עם לקוח, והשיחה שלנו נסובה על כסף. הוא מתמודד כעת עם סיטואציה לא פשוטה של סגירת חובות ורצון שלו "ליישר קו", ולהצליח לצמוח משם, לעזוב את העבודה שלו כשכיר ולהקים את העסק העצמאי שלו. הוא אמר לי משפט בסגנון של "אני רוצה להגיע למצב שיש לי מספיק כסף, כדי שאז אהיה חופשי". ניסיתי להסביר לו שההרגשה של חופש (שאליה הוא בעצם שואף) אינה קשורה לכמה כסף יש (או אין) לו בבנק. אחת החוויות שהיא זכורות לי בהקשר הזה הוא יום מסויים, לפני כשלוש שנים שבמהלכו רצה הגורל והיו לי 2 פגישות עם אנשים שונים. שניהם מצליחים מאד עסקית, כל אחד מהם הקים במו ידיו עסק שמגלגל מחזור של כ-130-150 מליון ₪ בשנה. טכנית "על הנייר" ובבנק – הם חופשיים כלכלית. למרות שמצבם הכלכלי היה מאד דומה (לכאורה נטולי דאגות כלכליות) החוויה שלי בפגישה עם כל אחד מהם היתה שונה לחלוטין. הראשון היה באמת חופשי. כשדיברתי איתו הרגשתי את החופש שהוא חווה, את תחושת השפע שהוא חי מתוכה, את האופטימיות שלו, את שמחת החיים ואת הרווחה והשקט הפנימי שהוא חי עמה. עם השני, למרות שמצבו הכלכלי כאמור זהה לראשון, החוויה היתה שונה לחלוטין. הוא היה מפוחד, השרדותי, חושש, סקפטי וציני. הוא דיבר איתי כל הזמן במונחים של פחד ושל כך שבעצם בכל רגע הכל יכול להשתבש, וכל העסק יכול ליפול. למרות מצבם הכלכלי הזהה – החיים שלהם שונים לחלוטין. חווית החיים שלהם שונה לחלוטין. המקרה הזה, הראה לי יותר מהכל, עד כמה התלות שלנו ב"דברים חיצוניים" היא גדולה ועד כמה גדולה הטעות שלנו כאן. כל יעד או מטרה חיצונית שנשיג לא יגרמו לנו להרגיש באמת את מה שאנו רוצים להרגיש. זה לא משהו חיצוני שמשפיע על מי שאנחנו בפנים. זה הפוך לגמרי. הרבה אנשים מסתובבים בעולם ומחפשים להשיג את "הדבר החיצוני" שיעניק להם את תחושת האושר שלהם. בדרך הם קצת מאבדים את מי שהם. את מי שהם באמת. את מה שנכון ומדוייק להם. הם אפילו מתרחקים עצמם כדי להשיג "משהו חיצוני", ואז כשהם משיגים אותו, תחושת ההישג נמשכת זמן קצר (לעיתים אפילו דקות בודדות), ומיד תופסת את מקומה תחושת התסכול, כי בעצם האושר שהם ציפו לא הגיע. אנחנו רוצים להגיע ל"שם", וכשאנו מגיעים לשם סוף סוף, ה"שם" הופך ל"כאן" ופתאום יש לנו "שם" חדש שאנו רוצים להשיג... וחוזר חלילה. אז מה הפתרון? אז אפשר להמשיך ולרדוף אחרי ה"שם" הבא שלנו... אבל אני חושב שבשלב הזה כבר הבנו שהאסטרטגיה של לרדוף אחרי האופק היא לאו דווקא האסטרטגיה היעילה ביותר. ואפשר ללכת לכיוון אחר. להבין מי אנחנו באמת. מה תפקידנו כאן בעולם. אחד הגורמים המשמעותיים שמשפיעים על תחושת האושר שלנו הוא המשמעות. שאנו עושים משהו בעל משמעות. שיש משמעות לנוכחות שלנו כאן בעולם. אנחנו לא תמיד מבינים את זה או ששוכחים ואז מחפשים את ה"דבר החיצוני" התורן שיעניק לנו קצת אושר. הדוגמה הפרקטית לכך, הוא למשל אדם שנמצא במקום עבודה שהוא אינו אוהב. הוא לא מרגיש שם ממומש ומוגשם. הוא מתוסכל מכך. הוא משווע לחופשה. הוא מאמין שאם תהיה לו את חופשת החלומות שלו, אז הוא יהיה סוף סוף שקט ומאושר כמו שהוא רוצה. הוא עובד מאד קשה על מנת להשיג את החופשה הזו, ומצליח סוף סוף להגיע אליה. אבל אז היא מסתיימת, ואפילו עוד לפני שהיא הסתיימה, תחושת התסכול מציפה אותו שוב. כי הפתרון לתסכול שלו הוא לא עוד חופשה (ממש אין לי דבר וחצי דבר נגד חופשות.. אני מאד בעד!!), אלא משמעות. הפתרון לתסכול שלו הוא החיבור לעצמו, למי שהוא באמת. למי שהוא חושב שהוא צריך להיות. הפתרון הוא לא "שם" בחוץ, הוא לגמרי "כאן" אצלנו.. בפנים. ומי שרוצה לעשות צעד משמעותי פנימה, אני מזמין אותו לפגוש אותי ב"תגלית". 

הי! לפני כמה ימים נתקלתי בפוסט של מישהי בפייסבוק, שמתארת את מצבה ומבקשת הכוונה. היא מספרת שנרשמה ללימודים במכללה כלשהי, אבל שלא ממש מצליחה להביא את עצמה ללמוד שם, ולעבור לגור ליד המכללה.. בקיצור, יש בה סוג של התנגדות לכל המהלך הזה. ובכל כל התאור שלה, היה משפט אחד שקפץ לי לעין ומשך את תשומת הלב שלי: "אני נורא לא שלמה עם עצמי, אבל יש לי צורך לעשות תואר" והנה התשובה שעניתי לה: "הי ______, המשפט שתפס לי את העין הוא: "יש לי צורך לעשות תואר". והשאלה שאני מציע לך לשאול את עצמך היא: מאיפה נובע הצורך הזה? האם זה משהו שהנשמה שלי צועקת שאני חייבת לעשות? או שזה בגלל שההורים שלי החדירו לי את האמונה שחייבים תואר, או שכל החברים שלי עושים תואר ואני לא רוצה להיות שונה. או שאני מפחדת שאהיה שונה מכולם ואז מה יחשבו/יגידו עלי... לעשות תואר מהסיבות הלא נכונות זו טעות איומה בעיני... בזבוז של זמן וכסף, וכשתעשי אותו מהסיבות הלא נכונות, תסבלי כל הדרך להשלים אותו (רמז: את כבר סובלת בגלל זה ועדיין לא התחלת אותו!!), ואחרי שתסיימי אותו במאמץ רב, אני לא מאמין שיהיה לך חשק, אנרגיה ורצון לעסוק בתחום הזה... הייתי לוקח פסק זמן לחשיבה רצינית למה יש לך צורך לעשות תואר.. בהצלחה!" כמה פעמים אנו עושים דברים כי אנחנו "צריכים". יש הבדל תהומי בין "רוצה" ל"צריך". כמה דברים אנחנו חושבים שאנחנו "צריכים" בחיים שלנו: אנחנו צריכים לעבוד אנחנו צריכים לשלוח את הילדים לבית הספר כדי שילמדו אנחנו צריכים ללמוד ולעשות תואר אנחנו צריכים לקנות בית אנחנו צריכים .... לא חסרים דברים שאנחנו צריכים. והרבה מדברים הללו שאנו לכאורה "צריכים" גורמים לנו לא פעם לסבל. גורמים לנו לעשות דברים שהם לא בהלימה עם הלב שלנו. שהם לא מתאימים לנו. שהם לא מי שאנחנו באמת. אני יודע שיהיו מי שיקפצו עכשיו ויגידו, רגע, רגע, אבל אני באמת צריך לעבוד. והתשובה שלי היא שזה לא באמת נכון. אף אחד מאיתנו לא באמת צריך לעבוד. מי שלא רוצה לעבוד יכול להיות נתמך סעד. ויש כאלו. מי שעובד, רוצה לעבוד. הוא רוצה לגור בבית שנעים לו לגור בו, הוא רוצה לספק לילדים שלו את כל מה שהם רוצים. הוא רוצה. הוא לא צריך. ומצד שני, אנחנו לא באמת צריכים ללמוד ולעשות תואר. בטח לא אם זה בתחום שלא מדבר אלינו, רק כי זה תחום שעכשיו "נחשב". אנו חיים בעידן שונה, שונה מאד מהעידן שבו חיו ההורים שלנו. אנו חיים בעידן שיש לנו הרבה יותר חופש בחירה מאשר אי פעם. ועדיין, רבים עדיין שבויים ואינם באמת מרגישים בחופש. הם אינם מרגישים את החופש לחיות ולהיות כפי שהם באמת היו רוצים. וזה קורה כי הם לא תמיד יודעים מה נכון ומדויק להם. הם לא תמיד קשובים לכמיהה הפנימית של הלב שלהם. יש משהו חסום. תקשורת חסומה בינם לבין הלב שלהם, ולבין הידיעה הפנימית העמוקה של מי הם באמת, ושל מה הם באמת רוצים. מה הם באמת רוצים להיות, ומה הם באמת רוצים לעשות. לקראת השנה האזרחית הבאה עלינו לטובה, אני מזמין אתכם להחליף את כל ה"צריך" שיש לכם בחיים ב-"רוצה". ואם אתם רוצים (לא צריכים), לקחת את זה צעד אחד קדימה, אני מזמין אתכם להצטרף אלי ל"תגלית" הקרובה. כיצד להתחבר למקור ידע וכח פנימי שיאפשר לכם לקבל החלטות טובות יותר, לבחור נכון, להתמקד, ולהגביר את היצירתיות שלכם. מהו התהליך לזהות, לדייק ולממש את השליחות שלכם בעולם, את המסר שנועדתם להעביר ואת הטרנספורמציה שאתם יוצרים מהם 4 המרכיבים ההכרחיים לחיים של אושר, הגשמה וסיפוק, וכיצד ליצור אותם בחייכם כיצד להגביר את יכולת האינטואיציה שלכם, ולהשתמש בה על פי דרישה בעבודה, בעסק ובחיים האישיים. כיצד להגדיל את ההשפעה שלכם בעולם כיצד לזהות במדוייק מהם הדברים שעוצרים אתכם מלממש את השליחות שלכם בעולם, וכיצד ליצור לעצמכם את המעקף הנדרש כדי להתגבר עליהם ולצאת לעשייה מקדמת

הי, אני חושב שסדרת סרטי "המטריקס" הן אחת מיצירות המופת של השנים האחרונות. לא רק בגלל העלילה, האקשן, והשחקנים המצויינים, אלא בעיקר בגלל אינספור התובנות והשיקופים שיש בסרטים הללו (ובמיוחד בראשון) לגבי החיים שלנו. לפני כמה ימים הזדמן לי לצפות לכמה רגעים באחד הקטעים מהסרט הראשון ובו היה משפט שאמר מורפיוס: "יש הבדל בין לדעת את הדרך, ובין לצעוד בדרך" בום! איזה משפט חזק. איזו אמת חזקה. כמה שזה נכון. במהלך השנים פגשתי לא מעט אנשים שמחפשים ללמוד דברים חדשים. הם מחפשים ללמוד את אותם הדברים מתוך הרצון האמיתי שלהם לשנות משהו בחייהם. הרצון לשנות משהו בחייהם הוא הטריגר הראשוני. הוא מוביל אותם לחפש פתרונות למצבם, ואז הם מוצאים פתרונות כאלו בצורה של קורסים כאלו ואחרים, ספרים ויעוץ כזה או אחר. כלומר, הנחת היסוד שלהם היא, שבגלל שחסר להם ידע או הנחיה מסויימת, הם לא יודעים לעשות את מה שנדרש על מנת לשנות את אותו דבר בחייהם שמפריע להם. ולפעמים, אכן זה המצב. לפעמים באמת חסר לנו ידע מסויים כדי להשיג משהו חדש או להתקדם למקום חדש בחיינו. אבל במקרים רבים, אנחנו משיגים את הידע החדש, ומעבר לתחושת הסיפוק וה"הי" הראשוני שיש לנו, אנו לא באמת עושים שום דבר חדש עם אותו ידע שרכשנו. זה הופך להיות עוד משהו שעשינו, אבל לא באמת השתמשנו בו. והידע, כל סוג של ידע שזה לא יהיה, לא באמת עושה הבדל. ידע לא עושה הבדל! זה מה שאנו עושים עם הידע שעושה את ההבדל הזה. דמיינו שאתם עומדים לפני יציאה לטיול ארוך לחו"ל. אתם יושבים בבית ומכינים את עצמכם, אתם קוראים ספרים ובלוגים אודות המקומות שאתם רוצים לבקר בהם, מתייעצים עם אנשים שכבר ביקרו שם, בונים ומתכננים את מסלול הטיול שלכם, ואתם עושים את זה כל כך טוב, עד שאתם מרגישים שאתם מכירים את הדרך בצורה הטובה ביותר שאפשר. יש לכם את כל הידע שנדרש על מנת לצאת לדרך. אבל אז, אתם נעצרים. ובזה מסתיים העניין. אתם לא באמת יוצאים לטיול. יש לכם את כל הידע שצריך אודות המסלול והדרך בטיול, אבל אתם נשארים לשבת בכורסא בסלון. "יש הבדל בין לדעת את הדרך, ובין לצעוד בדרך" כשיוצאים לדרך, אין זה משנה כמה התכוננו לה, היא תמיד תהיה שונה ממה שחשבנו, ממה שלמדנו וממה שתכננו. ישנן סיטואציות שאנו פוגשים, שאין זה משנה כמה התכוננו ולמדנו מראש, אנו לא נהיה מוכנים לקראתן. וכשהן קורות, אין לנו ברירה אלא להתמודד איתן ולמצוא פתרונות. וכשאנו עושים זאת – מתמודדים ומוצאים פתרונות, שם קורית הלמידה האמיתית שלנו. שם באמת אנו לומדים ומפתחים בתוכנו יכולות חדשות. והיכולות החדשות שאנו לומדים ומפתחים הן נובעות מתוכנו, התשובות מגיעות מתוכנו, הן האינדיקציה האמיתית לכך שלמדנו משהו חדש.  אני לא אומר שזה לא חשוב ללמוד או שלא צריך, להיפך, אני חושב שזה אחד הדברים הכי חשובים והכי מפתחים שיש לנו כבני אדם לעשות כאן, אבל אין לנו את הפריווילגיה להשאיר את הלמידה שלנו תאורטית בלבד, אנו חייבים וצריכים להיות מחוייבים (כלפי עצמנו קודם כל) להתנסות ולהוריד את הדברים לקרקע – ליישם. אני פוגש הרבה אנשים. ובאופן טבעי, מה שמעסיק אותי היום, זיהוי ומימוש השליחות של האדם, הופך להיות חלק מהשיחה שלנו די מהר. אני מאמין שלכל אחד מאיתנו יש שליחות אמיתית בעולם, לכל אחד מאיתנו יש כאן תפקיד מסויים, וכל אחד מאיתנו, בדרכו היחודית, משפיע על אחרים ועוזר להפוך את העולם שלנו לקצת יותר טוב, ובכל יום מחדש. אבל הסטטיסטיקה משקפת שמרבית האנשים אינם באמת מממשים את היעוד והשליחות שלהם בעולם. המחקרים האחרונים מראים שרק כ-13% מהאנשים באמת מממשים את שליחותם, יום יום. רק 13% מהאנשים צועדים בדרך. השאר לא. מתוך 87% הנותרים, יש כאלו שבוחרים לחפש את הדרך שלהם, אבל הם גם חלק קטן. מרבית האנשים אינם יודעים מהי הדרך שלהם, או שהם חושבים שהם יודעים, אבל הם לא באמת צועדים בה. כי רק אם יתחילו לצעוד בה, הם באמת ידעו אם זו הדרך הנכונה שלהם, או שלא. והנה קטע מעניין – אנחנו לא חייבים לדעת מהי הדרך, כדי לדעת אם אנו בדרך הנכונה שלנו או שלא. אנחנו יכולים להרגיש זאת, כמעט מיידית. ואני אסביר: האם אתם זוכרים מקרים ותקופות בחייכם, בהם עשיתם דברים מסויימים, הייתם בתפקידים מסויימים, או בעשייה כלשהי והרגשתם מוגשמים? הרגשתם סיפוק והגשמה, תחושת משמעות גבוהה, דיוק פנימי, וידיעה שמה שאתם עושים הוא בעל ערך אמיתי? ומצד שני, אני בטוח שאתם מכירים תקופות ומקרים אחרים, בהם לעשייה שלכם לא היתה שום משמעות בעינכם, עשיתם אותה בחוסר חשק, בלי התלהבות ובלי תשוקה, רק בגלל שאתם "חייבים". יש הבדל משמעותי בין שתי הסיטואציות הללו. וברור לכם שהראשונה משקפת שצעדתם בדרך המדוייקת לכם, והבאתם לידי ביטוי את השליחות שלכם, והשניה היא סטייה מהנתיב המדוייק שלכם. אתם יכולים כבר כעת לבחון את עצמכם: באיזו דרך אתם צועדים כעת? ואם אתם צועדים בדרך שאינה מדוייקת עבורכם, ורוצים לחזור לנתיב המדוייק של השליחות שלכם, והמימוש האמיתי של השליחות שלכם, אני מזמין אתכם לבחון את קהילת "השליחות" שאני מוביל ביחד עם ויקי אשתי, בשנתיים וחצי האחרונות. קהילת "השליחות" זה הדבר הכי מדוייק שעשיתי בכל שנות חיי. זוהי חממה התפתחותית יוצאת דופן לאנשים שיודעים שיש להם תפקיד אמיתי בעולם, ולקחו על עצמם את המחוייבות לא רק ללמוד מהי הדרך שלהם, אלא לצעוד בה באופן מעשי יום יום. אם אתם מרגישים שאתם חלק מאותם אנשים, שיש בהם מחוייבות אמיתית לדייק את עצמם ואת השליחות שלהם, ולהתחיל לצעוד בנתיב השליחות שלהם באופן מעשי, אני מזמין אתכם ליצור איתנו קשר ולקבל את כל הפרטים לגבי הקהילה, התהליך שתעברו בה והדרך להצטרף ולהיות חלק מקבוצת אנשים שיום שיום פועלת באופן מעשי למימוש האמיתית של השליחות שלהם בעולם. ליצירת קשר אנחנו מחכים לכם! שלכם, ערן. נ.ב. – הנה מה שמספרים חלק מחברי הקהילה, על התהליך שהם עברו ועוברים:

הוא התקשר אלי והתעניין בתהליך של ליווי עסקי איתי. הוא סיפר לי קצת על עצמו, ועל המקום שהוא נמצא בו, לקראת פרישה מארגון גדול, יש לו חלום להקים עסק בתחום מסויים, ורוצה לחסוך זמן, כסף וטעויות. ולכן פנה והתעניין בליווי. שוחחנו ואז הבנתי שהדבר שהוא מחפש קודם כל הוא לדעת האם הכיוון שבחר מדוייק ונכון עבורו. הוא מתחיל עכשיו סוג של "קריירה שניה" באמצע החיים, ולא רוצה לבזבז את זמנו ואת עצמו בנסיונות. הוא רוצה לדעת כמה שניתן שהוא בכיוון שמתאים לו. ואז הוא זרק את המשפט: "אבל אני מחפש תהליך פרקטי. לא משהו רוחני". האמת היא שאני מבין אותו. גם אני כמוהו. או לפחות הייתי כמוהו. גם אני, מרבית חיי חיפשתי את הדברים הפרקטיים, המעשיים. חלק גדול מהקריירה שלי אני לימדתי ועודני מלמד עקרונות של "הצלחה מעשית". בשיחה ביננו הקשבתי לו. ובמקביל גם הקשבתי לעצמי, לאינטואיציה שלי, והבנתי שלפני שאנו ניגשים לכלים הפרקטיים והעסקיים, הוא צריך לעבור תהליך אחר. הוא צריך לעבור תהליך פנימי ועמוק יותר. אנו חיים בעידן שאין לנו סבלנות לתהליכים. הכל נגיש, מהיר ומיידי. אנו רוצים תוצאות כאן ועכשיו! אנו מחפשים את הכלים והאסטרטגיות שיביאו לנו תוצאות מיידיות. אנו רוצים את התכ'לס. וגם הוא רצה. ויכולתי לתת לו את זה. הרי אני עושה זאת כל הזמן עם לקוחות אחרים. אבל היתה לי ידיעה פנימית שאם אזרום עם הבקשה שלו, ונתמקד בכלים העסקיים הפרקטיים, בשלב שהוא נמצא בו כעת, אני לא באמת אעזור לו. ואולי אפילו אפגע בו יותר מלעזור, כי לא זה מה שהוא באמת צריך כרגע. הלקוחות שלנו באים אלינו תמיד עם מה שהם חושבים שהם רוצים. אבל יש לפעמים פער בין מה שהם רוצים, ובין מה שהם צריכים באמת. אני רואה כחלק מהשליחות שלי, כחלק מהתפקיד שלי, להיות מאד קשוב ומדוייק עם הלקוחות שלי, ועבור הלקוחות שלי. ובמקרה שלו, ידעתי שאנו צריכים קודם כל להתמקד פנימה. לעבור תהליך פנימי של דיוק. לזהות באמת מי הוא ומה השליחות שלו בעולם, ורק אחר כך לפנות לתהליך העסקי ולמימוש העסקי של השליחות שלו. ואז הסברתי לו את זה. הסברתי לו מה אני חושב שבאמת מתאים ונכון לו בנקודת הזמן שהוא נמצא בה. הסברתי לו שאני מאמין שקודם כל כדאי שידייק את עצמו, יבין מה השליחות האמיתית שלו, ורק אחר כך יצא לדרך עסקית. זה יהיה מאד פרקטי עבורו, בגלל שהוא קודם כל יוודא שהכיוון שהוא צועד בו הוא נכון ומדוייק עבורו. ראיתי לא מעט בעלי עסקים, כולל אני עצמי בתקופות מסויימות, שהיו כל כך עסוקים בהתקדמות ובטיפוס על סולם ההצלחה, רק בשביל לגלות שהסולם שעון על הקיר הלא נכון... סיימתי את ההצעה שלי במילים: "אתה אולי תקרא לתהליך הזה רוחני, אבל אני יכול להבטיח לך שזה יהיה התהליך הרוחני הכי פרקטי שתעבור!" ???? ולשמחתי הוא הסכים. זה הדהד לו נכון מבפנים. זה הרגיש לו מדוייק. ויצאנו לדרך ביחד. אתמול אמרה לי חברה קרובה שפגשתי סוף סוף לאחר שחזרתי מהטיול הארוך שלנו, שאני נראה לה היום "רוחני" יותר. אולי... אני יודע שאני היום מדוייק יותר. ברור יותר עם עצמי, מה נכון ומה לא נכון. וגם מי נכון לי ומי לא נכון לי. אני יודע היום, שלתהליכים שאנשים קוראים "רוחניים" יש משקל עצום בהצלחה שלנו. בכל מימד, ובוודאי במימד העסקי. והתהליכים הללו הם סוג של "רוחניות מעשית", מאד מאד פרקטית ומאד מאד מקדמת. למי שפתוח לכך ומוכן לעשות תהליך, ולא רק לחפש פתרונות של "זבנג וגמרנו" או סוגים שונים של "גלולות קסם". וזו בעיני פריצת הדרך החדשה בעולם העסקי כיום. לשלב תהליכי עומק פנימיים לצד תהליכים וידע עסקי מוביל. זה מה שאנו עושים כבר למעלה משנתיים עם עסקים שונים בקהילת "השליחות" שלנו. והתהליכים שאנשים חווים שם הם מרגשים, מדוייקים, ובעיקר – אפקטיביים – גם במימד העסקי, וגם במימד האישי / רוחני. מוזמנים להציץ כאן, ולראות קצת ממה שמספרים על כך האנשים בקהילת "השליחות", וגם בהזדמנות הזו להרשם להדרכה מיוחדת שאערוך בנושא ביום שלישי הבא, ה-11 ביולי. כל הפרטים כאן מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם! ערן.

הי! נתקלתי בהרצאה קצרה של אדם ליפציג, שנקראת "כיצד לדעת מה היעוד של חייך בתוך 5 דקות". אישית אני לא מכיר אנשים שבאמת מצאו את היעוד שלהם ב-5 דקות, בשביל באמת לגלות את היעוד והשליחות שלך בעולם נדרשות קצת יותר מ-5 דקות... אבל כמה מהרעיונות שהוא מדבר עליהן בהרצאה מאד נכונים ומדוייקים לטעמי. הנה שני רעיונות מרכזיים שבעיני כדאי להקדיש להם קצת מחשבה: הוא מספר על מפגש מחזור שבו הוא השתתף, ושרבים מחבריו שם לא היום באמת מאושרים. רק 20% מהאנשים שם היו באמת מאושרים מחייהם, אלו היו האנשים שידעו שיש להם תכלית ויעוד אמיתי בחייהם. הם ידעו 5 דברים לגבי עצמם: מי הם היו מה הם עושים עבור מי הם עושים זאת מה האנשים הללו רוצים וצריכים ומה האנשים הללו קיבלו כתוצאה מכך (איך חייהם השתנו כתוצאה מכך) אלו הן 5 שאלות מאד חשובות ועוצמתיות בעיני, שלא הרבה אנשים יודעים לענות עליהן באופן מדוייק. הרעיון השני שהוא הזכיר בהרצאה שלו, הוא שלמעשה 3 מתוך 5 השאלות הללו ממוקדות באדם האחר ולא בעצמנו. וזו המשמעות האמיתית של העניין – השליחות שלנו בעולם היא תמיד כלפי מישהו אחר. זה לא עלינו. אנחנו כאן על מנת להעניק ערך ולשרת אחרים. ודרך כך שאנו מביאים את השליחות והיעוד שלנו לידי ביטוי אנו מיטיבים את חייהם של אנשים אחרים – אנו משנים את חייהם. השליחות שלי בעולם היא להעיר אנשים למימוש הגדולה ומלוא הפוטנציאל שבהם, כך שהם יהפכו למנהיגים שמשנים את העולם. אם אתם יודעים שיש לכם ערך משמעותי לתת לעולם (גם אם אינכם יודעים במדוייק מהו), ואתם יודעים שיש לכם שליחות כאן – אז אני מזמין אתכם לפגוש אותי בסדנת "התגלית" הקרובה. אני אחשוף בפניכם שם דרך יחודית, מעשית ומאד מדוייקת לאופן שבו ניתן לזהות ולדייק את השליחות והיעוד שלכם, וגם לתרגם אותה לעשייה העסקית והכלכלית שלכם. אנו מתקרבים כבר לכ-1,000 משתתפים שחוו את "התגלית" עד היום. מה אתך? נפגש ב"תגלית"? כתמיד, אשמח להערות והארות שלכם! ערן.

שלום חברים, מכירים את הטוקבקים השונים שבהם אנשים חותמים במקום בשם האמיתי שלהם במילים: "אחד שיודע"? אלו תמיד הצחיקו אותי, בעיקר כי אנחנו כבני אדם – יודעים כל כך מעט. אנו מסתובבים בעולם עם תחושה שאנחנו יודעים הכל ומבינים בהכל, אבל האמת היא, שאם נהיה לרגע קצת כנים עם עצמנו, אנחנו באמת יודעים ממש מעט מתוך כל מה שיש ואפשר לדעת. ולכן מי שלוקח לעצמו את התואר המכובד "אחד שיודע" משעשע אותי :) כבני אדם אנו נחשבים לבעלי ידע רב. אנו נדרשים להציג ידע ומעריכים גם ידע. החל מהגן ובית הספר מלמדים אותנו לאסוף ידע ולצבור, ולשנן ולזכור... ואנו הולכים לאוניברסיטה, ולקורסים – ולומדים ולומדים ולומדים. בשביל מה? בשביל לדעת. זה מעניין להסתכל על כך ולראות שאם כל הידע שאנו צוברים לאורך השנים, יש דבר אחד שלרוב בני האדם חסר בו ידע. והרבה ידע. וזה לא קשור לרמות ההשכלה של האדם, ולכמה ידע הוא צבר, למד והשיג במהלך חייו. כי את הדבר הספציפי הזה, מרבית האנשים, אפילו אלו בעלי ההשכלה הרחבה יותר, אינם יודעים. הרבה אנשים יודעים הרבה לגבי הרבה דברים, אבל יודעים מעט כל כך לגבי עצמם. הם מבינים בדברים מאד מורכבים, במערכות מאד מסובכות. אבל בדבר הכי חשוב והכי קרוב לליבם (כך אני מקווה) הם אינם מבינים דבר. כי עם כל הידע שיש להם, עדיין ישנן 3 שאלות שהם לא יודעים לענות עליהן: מי אני באמת? למה אני כאן? למה נועדתי בעולם הזה? אני חושב שמי שיודע את התשובות לשאלות הללו, באמת ובתמים יכול להיחשב ל"אחד שיודע". הוא באמת זכאי לתואר הזה :) אלו הן לא שאלות פשוטות, ומרבית האנשים יסיימו את חייהם, מבלי שיש להם תשובה ברורה ומדוייקת. אבל זה לא חייב להיות כך. כי האמת היא, שבתוך כל אחד מאיתנו, ישנו חלק מסויים שיודע. החלק הזה יודע מי אנחנו באמת, ומה אנחנו שווים באמת. הוא יודע למה אנחנו כאן, מה השליחות, היעוד והתפקיד שלנו בעולם. הוא יודע לכוון, להדריך ולהראות לנו את הדרך המדוייקת עבורנו. הוא באמת יודע. לפני כשלוש שנים, אני עצמי התוודעתי ליכולת המופלאה שיש לנו כבני אדם להתחבר לאותו חלק פנימי, לקבל תשובות מדוייקות, לקבל את ההכוונה שלפעמים אנחנו צריכים ולהיות במקום של ידיעה אמיתית, מדוייקת ונכונה. בעיני, אין לכך מחיר. אין מחיר ליכולת שלנו להיות מדוייקים יותר, מכוונים יותר, מבינים יותר, ומכירים בערך האמיתי של עצמנו. מה המחיר האמיתי של אדם שיודע מה הסיבה האמיתית שלשמה הוא נמצא כאן? כמה זה שווה לו באמת? מה המחיר האמיתי של אדם שיודע מה המשמעות האמיתית של העשייה שלו? של העבודה או העסק שלו? כמה זה באמת שווה לו? כמה זה שווה לכם? הידע הזה קיים בתוכנו. אנו רק צריכים ללמוד כיצד להתחבר אליו, ולהשתמש בו. האם גם אתם מחוברים לאותו "אחד שיודע"? ערן. נ.ב. – אם אתם רוצים ללמוד כיצד להתחבר אליו, לאותו חלק בכם שיודע, אני מזמין אתכם להצטרף אלי לסדנת "התגלית" הקרובה. תקבלו בה את הדרך המהירה והפשוטה ביותר להתחבר לאותו החלק בכם "שיודע"!

שלום חברים, נתקלתי בסיפור מעניין לחנוכה באתר AISH.co.il מסופר שם על ילד שנשלח לניו יורק עם הוריו בגיל 8. מייד לאחר שהגיעו לעיר, היה חנוכה והם הוזמנו להדלקת נר ראשון אצל חברים, הם נסעו ברחובות ניו יורק המושלגת והילד כ"כ התפעל מהיופי של העיר, ומיופיים של כל האורות שקישטו את הבתים בעקבות חג המולד שנחגג באותם הימים. ואז הם הגיעו לבית של החברים שלהם, והוא התאכזב לגלות שהם חנו ליד בית חשוך יחסית. והם הדליקו נר ראשון ואור החנוכיה לא גבר על שלל האורות והצבעים בחוץ והילד אפילו די כעס והתמרמר על כך. בעודו עסוק במרמור ובכעס שלו, קרתה לפתע הפסקת חשמל. כל האורות מבחוץ כבו. ורק החנוכיה המשיכה לדלוק ולהפיץ מאורה.... האורות מבחוץ מסמלים לנו את הרצונות המיותרים, ההשפעות החיצוניות, ההשוואה לאחרים והדחפים שלנו שמונעים מתוך "מה יחשבו", "מה יגידו" ו"איך זה נראה". כל אלו הם נגזרים מתוך האגו שלנו. אבל בתוך כל אחד מאיתנו יש אור יחודי ומיוחד. זו השליחות שלנו בעולם. זו המהות של מי שאנו ואיך שאנו מביאים אותה לידי ביטוי בעולם. ולפעמים, כאשר יש כל כך הרבה הפרעות מסביב, וכל כך הרבה אור של אחרים, אנו שוכחים את האור היחודי והמיוחד שלנו. אנו שוכחים מי אנחנו באמת. מה השליחות האמיתית שלנו, והסיבה האמיתית לכך שהגענו לעולם הזה. האור האמיתי שלנו, הוא זה שתמיד זורח וזה שתמיד ימשיך להאיר. ולפעמים דווקא בתקופות החשוכות ביותר שלנו, דווקא אז, באותם רגעים מאתגרים, קשים וחשוכים – שם הוא מאיר ביתר עוז. שם, במקומות של האתגרים שלנו, אנו לפעמים פוגשים את מי שאנחנו באמת. שם אנו פוגשים את העוצמה האמיתית שלנו, את הערך הגדול שלנו, את היכולות שתמיד היו בנו, אבל חיכו להזדמנות לבוא לידי ביטוי. לפעמים דווקא כשמסביב חשוך – דווקא אז – אנחנו זורחים! אני מאחל לכם חג חנוכה שמח, ושתמיד תאפשרו לאור המיוחד שלכם, להמשיך להאיר ולהפיץ את היחוד והשליחות שלכם בעולם, ובעוצמה! שלכם, ערן. נ.ב. – אם אתם רוצים לזהות את אותו אור מיוחד שלכם, את השליחות האמיתית שלכם בעולם, וכיצד אתם גם יכולים להפוך אותה לעסק שיתגמל אתכם על כך, הצטרפו אלי לסדנת "התגלית" הקרובה.

שלום חברים! במהלך השבועיים האחרונים, קיבלתי משבעה אנשים שונים הפניה להרצאת ב-TED של אמילי וופניק (Emilie Wapnick). נושא ההרצאה שלה הוא: מדוע לחלקנו אין ייעוד אמיתי אחד. טוב, אחרי שכל כך הרבה אנשים שלחו לי הפניה להרצאה, הבנתי שאין ברירה ושחייבים לצפות בה  ;-) אז צפיתי בה. והאמת שגם מאד התחברתי ונהניתי ממנה. (תוכלו לצפות בהרצאה שלה כאן בהמשך הפוסט) בגדול מה שהיא טוענת, הוא שישנם אנשים שלא נועדו לעשות רק דבר אחד במהלך כל חייהם. היא קוראת לאנשים הללו, אנשים "מולטי פוטנציאליים". כלומר, אלו הם אנשים שיש להם הרבה מאד כישורים, יכולות, תחומי עיסוק ועניין שמושכים אותם, ושאם הם ינסו לעשות רק דבר אחד, הם לא באמת יביאו את מלוא הפוטנציאל שלהם לידי ביטוי. לאנשים כאלו, הדבר הנכון הוא לא להינעל על דבר אחד שהם עושים, אלא דווקא לנצל את מגוון הכישורים, היכולות ותחומי העניין שלהם. וזה מה שיגרום להם הנאה, סיפוק ואושר. והאמת היא, שהיא צודקת. אני מאד מאמין בכך. כמה מאלו שהפנו אותי להרצאה שלה, שאלו אותי גם, אם מה שהיא אומרת הוא אכן נכון, אז כיצד זה מתיישב עם מה שאני מאמין בו שלכל אחד מאיתנו יש יעוד ושליחות בעולם שלנו. כי הרי אם אני יכול ורוצה לעשות כמה וכמה דברים שונים, אז זה הרי מתנגש עם כך שיש לי יעוד אחד... לכאורה, זה נשמעת כמו טענה הגיונית, אבל כאן בעצם טמונה אחת הטעויות הגדולות שאנשים עושים בהקשר של היעוד והשליחות שלהם. ואגב, זוהי גם הסיבה העיקרית לכך שאנשים אינם מגלים מהו היעוד והשליחות שלהם בעולם (עוד על כך בהמשך...). אני אסביר: חשוב להפריד בין 2 דברים שונים: עשייה שליחות עשייה ושליחות הם אינם אותו הדבר. אבל הנטייה הטבעית של אנשים רבים היא לחבר בין השניים. אדם יכול שתהיה לו שליחות מסויימת (בין אם הוא מודע לה או שאינו מודע לה) ושיעסוק בעשייה מסויימת שמביאה או שאינה מביאה את השליחות שלו לידי ביטוי. בדוגמה הזו כאן, אנו יכולים לראות אדם, שיש לו שליחות מסויימת ושיש לו עשייה מסויימת, ושהעשייה והשליחות שלו מנותקות לגמרי אחת מהשניה. זה למשל יכול להיות אדם שיש לו שליחות ויעוד בעולם, שהוא אינו מודע אליהם כלל, והוא עוסק בכל מיני דברים שאינם מביאים בכלל את השליחות שלו לידי ביטוי בעשייה שלו. אני לא חושב אגב שהרבה אנשים נמצאים במקום הזה. ישנם הרבה אנשים שהעשייה שלהם מביאה לידי ביטוי חלק (קטן יותר או פחות) מהשליחות שלהם בעולם, אך בגלל שהם לא טרחו לברר, או שפשוט אינם ודעים מה השליחות שלהם בעולם, הם לא תופסים את עצמם ככאלו שיש להם שליחות ואז הם יכולים אולי לחשוב שהם נמצאים כאן במקום הזה. ברמה השניה, ישנם אנשים שלגביהם ישנה חפיפה מסויימת בין השליחות לעשייה שלהם. הרבה אנשים נמצאים כאן. הם עושים דברים כאלו ואחרים, שחלקם מביאים לידי ביטוי את השליחות שלהם, בין אם הם מודעים לכך או שלא. זה כמובן יכול להיות שונה מאדם לאדם. רמת החפיפה בין השליחות לעשייה תהיה שונה, אצל חלק תהיה חפיפה גבוהה יותר (כלומר יותר מהעשייה שלהם מביאה לידי ביטוי את השליחות והיעוד שלהם בעולם), ואצל חלקם פחות. היום אני יכול לראות, כיצד השנים שביליתי באינטל, היו בדיוק במקום הזה. העשייה שלי הביאה לידי ביטוי, חלק (קטן יחסית) מהשליחות שלי לידי ביטוי. אבל פשוט לא הייתי מודע לכך. כי בעצם, לא הייתי מודע למהי השליחות שלי בעולם. וברמה השלישית, ישנם את אלו שכל העשייה שלהם נובעת מתוך השליחות שלהם. כלומר, אלו הם אנשים שכל דבר שהם עושים מביא לידי ביטוי את השליחות שלהם. הם בהחלט להיות אותם אנשים, שאמילי וופינק קוראת להם אנשים "מולטי פוטנציאליים". הם יכולים לעשות הרבה מאד דברים שונים, מתחומים שונים. אבל בכל דבר שהם עושים, הם מביאים את השליחות שלהם לידי ביטוי. כי שליחות קשורה למהות שלנו כבני אדם ולהשפעה שלנו על העולם. אנו יכולים להשפיע על העולם בדרכים רבות ומגוונות, בהחלט לא דרך עשייה אחת בלבד, אלא דרך עשייה מגוונת, בתחומים שונים, שגם מביאה לידי ביטוי את היכולות והכישורים השונים שיש לנו. אבל בכל נדבך של העשייה שלנו, השליחות שלנו תבוא לידי ביטוי ומימוש. זהו כמובן המצב שלטעמי, אדם צריך לשאוף ולהיות בו. למה? פשוט כי במקום הזה, אתה מביא את עצמך לידי ביטוי באופן הרחב ביותר האפשרי. זה המקום שבו נחווה, מימוש, הגשמה, סיפוק ואושר. אז אין באמת סתירה בין הדברים, כפי שאמילי וופינק רואה אותם, וכפי שאני רואה אותם. להיפך, הם בהחלט משתלבים. ועוד כמה מילים לגבי הסיבה שבגללה הרבה מאד אנשים אינם יודעים מה השליחות ומה היעוד שלהם. בגלל שאנשים מבלבלים בין השליחות שלהם ובין העשייה שלהם, הם חוששים, שאם הם יגלו שיש להם שליחות ויעוד בעולם, הם בעצם יצמצמו את האפשרויות שלהם. באחת מתוכניות הליווי שלי משתתף שחקן תאטרון. ובתהליך שלו לזהות ולדייק את השליחות שלו, עלה בו פחד וחשש שאולי הוא עתיד לגלות שהמשחק הוא לא השליחות שלו. החשש והפחד שהוא חווה, למעשה מנעו ממנו ועצרו אותו מלגלות מהי השליחות המדוייקת שלו. רק כאשר הוא הבין ששליחות ועשייה הם שני דברים שונים, התהליך נפתח והשתחרר אצלו. הוא יכול להביא לידי ביטוי את השליחות שלו דרך האופן שבו הוא משחק, בהצגות, בתאטרון, ואפילו בפרסומות שהוא משתתף בהן. החשש הטבעי שלנו, לצמצם אפשרויות, לוותר על משהו הוא זה שגורם לכך שאנו מפחדים לגלות מה השליחות שלנו כי אולי זה עלול להגביל אותנו. אך זה לגמרי להיפך! כשאדם יודע מה השליחות שלו בעולם, הוא יכול להכניס אותה לכל דבר שהוא עושה. לכל מימד בעשייה שלו. ולהיפך, זה רק יעצים עוד יותר את העשייה שלו כי למעשה הוא הכניס לתוכה מימד חדש נוסף – מהות ומשמעות. הוא מוסיף לעשייה שלו אנרגיה משמעותית ביותר. כי שליחות ויעוד הן אנרגיה שמלווה אותנו בכל מה שאנו עושים. אשמח לתגובות שלכם, ושגם תכתבו לי כאן איך אתם מכניסים את השליחות שלכם לעשייה שלכם? שלכם, ערן נ.ב. – למי מכם שרוצה לזהות, לדייק ולממש את השליחות והיעוד שלו בעולם – אני מזמין אתכם להצטרף אלי לסדנת "התגלית" – זה בדיוק מה שאנו עושים שם!