יעוד

דניאל בן ארי הוא מוסיקאי ומייסד קהילת "חלוצי המהפכה" שעוזרת לאנשים לזהות ולהגשים את התפקיד הייחודי שלהם בעולם. בשיחתנו דיברנו על הייחודיות של התקופה הזו, שבה ניתן "לעלות על הגל" ובמקום ליפול לאנרגיות נמוכות, להתחבר לעצמנו בעוד רמה ולהסתנכרן עם היעוד האמיתי שלנו. בין השאר תוכלו לשמוע: - איזה שאלות יכולות לעזור לנו לעלות לרמה הבאה שלנו, במיוחד בתקופה כזו - למה כשהדברים מתפרקים, זה לא דבר רע, אלא להיפך - כיצד לפתח אמונה עצמית פנימית שאנו שמורים ומוגנים - מדוע דווקא בתקופה הזו ישנה הזדמנות גדולה להתחבר ליעוד הגבוה שלנו - מה יאפשר לנו להשתמש באנרגיה החזקה של השינוי שזמינה כעת - מה יכול לעזור לנו לשמור על התודעה שלנו ולחזק אותה - מהי נוסחת היעוד שתעזור לנו לזהות את היעוד שלנו

שלמה שהם הוא מהאנשים המרתקים שזכיתי להכיר. לכאורה, אדם שהפעילות שלו מלאת ניגודים: שופט בדימוס ויו"ר ועדת שחרורים בעברו, סגן נשיא עולמי של הארגונים למען הדורות הבאים ומצד שני מנחה מדיטציות אום בפסטיבלים רוחניים ברחבי הארץ ובעולם, תהליכים של שחרור רגשי ומסעות מודעות. בשיחה פתוחה ואישית, שלמה מיישב את כל ה"ניגודים" הללו ומראה, כיצד לאורך מסע חייו המיוחד, הם לוקחים אותו ואת התלמידים שלו לאותו הכיוון: של הכרה בערך העצמי, חמלה וסליחה כלפי עצמנו וחיבור פנימי עמוק. שלמה מאמין ביצירת תמונת עתיד רצוי לכל אחד, החל מהרמה האישית של חיינו, דרך הרמה של הארגון, החברה או העסק ועד לרמה של מדינה ואפילו האנושות הגלובלית. בתפקידו כנציב הדורות הבאים בכנסת שבו שימש, שלמה היה אחראי לוודא שכל חקיקה חדשה שנחקקת בכנסת מסתכלת על העתיד ומאפשרת לדורות הבאים עתיד טוב יותר.

את היומיים האחרונים ביליתי בטבריה. יומיים אינטנסיביים, מהנים ומרתקים ביחד עם עוד כ-25 חברים, בקורס הראשון של הכשרת שגרירים של קפיטליזם קשוב ישראל. מעבר לציניות, לחשדנות ולסקפטיות הטבעית של אנשים רבים כלפי עסקים, חברות ותאגידים, צומחת, מתפתחת ומתהווה לאט לאט, אבל בבטחה, תנועה חדשה של עסקים. עסקים של העולם החדש. עסקים שבהם יעוד ושליחות הן לא מילים "גסות", "גבוהות" או "רוחניות מדי" אלא הדלק שמניע את כל החברה. עסקים שבהם קבלת ההחלטות מונעת קודם כל מהרצון של הבעלים, המנהלים והעובדים שבחברה לשמור על נאמנות ל"נתיב היעוד" שלהם, ולא משורת הרווח. עסקים שבהם הרווחיות והרווחים הינם מרכיבים חשובים בהחלט, אבל אלו הם לא "רווחים בכל מחיר" אלא "רווחים לצד ערכים". עסקים שבהם רמות החיבור של העובדים לחברה, ליעוד ולשליחות של החברה, מביאים אותם למקומות שעסקים אחרים יכולים רק לחלום או לדמיין שקיימים. עסקים שהביצועים העסקיים שלהם מגיעים לעד פי 10 מול עסקים "מסורתיים". וזוהי רק טעימה קטנה. בארבע השנים האחרונות מאז שהקמתי את קהילת "השליחות", פגשתי וליוויתי מאד יזמים ובעלי עסקים קטנים, שמפתחים "עסקים מבוססי שליחות". האנשים בקהילת "השליחות" הם אמנם עדיין "עסק קטן" בהגדרה, לרוב one man show, אבל בחשיבה שלהם, בהתכווננות שלהם, ובפעולות היום יומיות שהם עושים - הם "גדולים". גדולים מאד. הם אמנם אולי בתחילת הדרך העסקית שלהם, אבל הם כבר היום פועלים, כפי שיותר ויותר עסקים וחברות יפעלו בעתיד. האנשים הללו, הם האנשים שבונים ומפתחים את היסודות לעולם העסקים החדש. בהתמדה, לעיתים בסיזיפיות, ובעיקר עם הרבה אמונה, התלהבות ותשוקה, שנובעים מתוך השליחות המדוייקת שלהם בעולם. העתיד קורה עכשיו. עולם העסקים של העתיד מתהווה ברגעים הללו.   יצאתי נרגש ומלא מחשבות מהיומיים האלו. מעבר לכל ההערות שרשמתי לעצמי, ל-4 עמודי ה-To Do של משימות שרשמתי, יצאתי גם עם עוד יותר שאלות. שאלות בנוגע לאתגרים שעוד עומדים בדרך. לאיך "מורידים את זה לקרקע" בצורה מהירה יותר. איך מפשטים את זה עוד יותר לאנשים שפתוחים כבר היום לרעיונות הללו. ואיך מחברים וסוחפים עוד ועוד אנשים למגמה הזו. אם הדברים הללו מדברים אליכם, אם אתם מרגישים שאתם חלק מאותם "המנהיגים החדשים", אם המילים "עסקים" ו"שליחות" מתחברים לכם בראש, ובעיקר בלב, נשמח לחבר אתכם לקהילת "השליחות". יכולים לקרוא כאן עוד פרטים על קהילת "עסקים מבוססי שליחות". נתראה בשליחות! שלכם, ערן.

הי! את התאוריה של פרמידת הצרכים של מאסלו מרבית האנשים מכירים.   ב-1943 מאסלו פרסם את התאוריה שאומרת שלכל בני האדם ישנם 5 צרכים בסיסיים, שהם פועלים על מנת להשיג אותם בחייהם. וכל עוד אדם לא השיג את הצרכים ברמה הנמוכה יותר, הוא לא יפעל להשיג את הצרכים ברמה הגבוהה יותר.   5 הצרכים הבסיסיים שמאסלו פרסם בתאוריה שלו היו: צרכים פיסיולוגיים (אוכל, שתייה, שינה, הגיינה וכו'), צרכים של בטחון קיומי, צרכים של שייכות ואהבה, צרכים של כבוד והערכה ובפסגת הפרמידה, ברמה החמישית – הגשמה ומימוש.   מ-1943 ועד שנפטר ב-1970, מאסלו המשיך לחקור את תאוריית הצרכים שלו, וממש לפני שנפטר הוא החל להסביר שישנו גם שלב שישי ונוסף, אך הוא לא זכה לפרסם זאת באופן מסודר.   השלב השישי שמאסלו הוסיף למודל שלו נקרא: התעלות (Transcendence). שברמה הזו האדם מתעלה מעבר לצרכי האגו האישיים שלו, ומתחבר לרמת תודעה גבוהה יותר המכירה בכך שכולנו אחד. במקום הזה האדם כבר מתמקד במטרות שהן "גדולות ממנו", לטובת הכלל: אנשים אחרים, העולם והיקום: כאשר גיליתי את העדכון הזה של מאסלו, זה עשה לי המון שכל. אני חושב שכל אחד מאיתנו היה רוצה לדעת בערוב ימיו שהוא עשה משהו משמעותי לטובת הכלל. אנחנו רוצים לדעת שהשארנו איזה שהוא חותם.   בעיני זהו אחד מהכוחות המניעים המשמעותיים שיש לנו בחיים כיום.   כי ככל שהעולם התקדם והתפתח, כמות האנשים הנמצאים באמת במצבים קשים של "השרדות" הולכת ומצטמצמת. מה שאומר שיותר ויותר אנשים מחפשים לממש ולהגשים את הרמות הגבוהות יותר של מאסלו.   יש שתי תופעות מעניינות שאני רואה שקורות בשנים האחרונות, ככל שהתודעה האנושית מתפתחת.   הראשונה: זה אף פעם לא באמת מספיק ישנם אנשים שלמרות שהם מאד מצליחים בכל קנה מידה במה שהם עושים, וכל 4 הצרכים הראשונים לגמרי באים על סיפוקם (פיסיולוגיים, בטחון, שייכות, הערכה), הם עדיין לא מצליחים להרגיש שהם אכן מממשים ומגשימים את עצמם.   זה קורה ללא מעט אנשים. למרות שיש להם את הכסף, הבטחון, ההכרה והפרסום שהם רוצים – זה לא מספיק.   אני זוכר גם אותי, לפני כ-12 שנים כשעוד עבדתי כמנהל בכיר ב"אינטל",כשלכאורה "היה לי את הכל", הדבר שלא היה לי ושלא הצלחתי לשים עליו את היד שלי, היה המימוש וההגשמה, וכעת אני מבין שגם לא את הרמה של ההתעלות.   לפני כמה חודשים כתבתי על כך פוסט שנקרא: "אני מאד מצליח אבל לא מאושר", שמתאר שיחה שהיתה לי עם לקוח שהיה בזמנו מנכ"ל מאד מצליח בתחומו ובאותה נשימה, גם מאד מאד מתוסכל.   כלומר, בלי ההגשמה וההתעלות, ברמה הגבוהה שלהם, אנו לא באמת נהיה מסופקים ומאושרים. זה לא עניין של כסף, הכרה ופרסום, או כל דבר חיצוני אחר.   התופעה השניה: מאסלו נפל על הצד! הסברה הראשונית של מאסלו היתה שבכדי להשיג את רמות הצרכים הגבוהות יותר, אנו צריכים לפעול כדי להשיג את הרמות הבסיסיות קודם לכן. כלומר, לפני שאוכל להשיג מימוש והגשמה והתעלות, עלי קודם לכן להשיג במלואם את הצרכים הקודמים של בטחון, אהבה והערכה.   זה בהחלט היה נכון בעבר, אבל אני רואה איך במציאות הנוכחית, יותר ויותר אנשים פועלים על מנת להשיג את הרמות הגבוהות יותר של מאסלו –במקביל לכך שהם פועלים לספק לעצמם את הצרכים הבסיסיים יותר.   הדגש כאן הוא על פעילות במקביל, ולא באופן טורי כפי שהיה נהוג לחשוב בעבר.   כלומר, התלות שהיתה בעבר, במעבר משלב אחד לשלב מתקדם יותר, הולכת ומצטמצמת, ואפילו נעלמת.   המסקנה שלי משתי התופעות הללו, היא שכדי באמת להיות מאושרים, אנחנו רוצים וצריכים לפעול להשיג את ההגשמה וההתעלות ברמה הגבוהה יותר שלהן.   למרות שמקובל לחשוב, שאלו הם דברים שנוכל או כדאי לדחות "לאחר כך", לאחרי שנסתדר, נתיישר, נשיג את הבטחון שלנו וכו', הרבה מאד אנשים אינם מוכנים לחכות ל-some day הזה שאולי לא יגיע לעולם, ומעדיפים לפעול במקביל.   אשמח לשמוע איפה הדברים האלו פוגשים אתכם, ואם אתם רוצים לפעול בצורה אקטיבית לעבר הרמה השישית של מאסלו, ולקבל כלים יוצאי דופן להגיע לשם, אז סדנת "התגלית" הקרובה היא הצעד הבא שלכם.   ב"תגלית" אני מעניק למשתתפים, מעבר להבנה המעמיקה של התהליכים שתארתי כאן, גם מספר כלים מעשיים, מאד אפקטיביים ומאד משמעותיים להתחבר לאינטואיציה הגבוהה שלנו, לקבל הנחיה מדוייקת ותשובות מדוייקות לשאלות החשובות ביותר שלנו. שאלות כמו: מי אני? למה אני כאן? ומה נועדתי לעשות בעולם.   נתראה בתגלית! שלכם, ערן.

תארו לכם עולם שבו המשכורת שלכם מובטחת. אתם לא צריכים לעבוד יותר. לעולם. כל הצרכים האישיים והכלכליים שלכם מסופקים ומלאים. כסף אינו מהווה בעיה.   איך תרגישו? האם תהיו מאושרים ומסופקים? האם כל מה שתרצו לעשות הוא לשבת בבית או על חוף הים, לשתות איזה קוקטיל, לקרוא ספר טוב או לצפות בבינג' של סדרות טובות בטלויזיה?   יתכן והתשובה שעוברת לכם בראש היא – בוודאי! זה יהיה מאד הגיוני לחשוב ככה, אחרי הכל, זה נראה לנו כמו החופש האולטימטיבי שכולנו שואפים אליו, חופשיים מדאגות, מעמסות ומחוייבויות.   אבל כמה זמן נוכל להמשיך כך? בחופש שכזה?   אני לא יודע איך זה אצלכם, אבל גם כשאני בחופשה, אחרי זמן מסויים (לא ארוך) אני הופך להיות קצת חסר סבלנות. כאילו משהו עדיין חסר... זה לא שאני לא נהנה מהחופשה, אבל משהו בפנים לא נותן לי מנוח. (עוד נשוב לזה).   בתקופה האחרונה אני עוסק הרבה בחקר העתיד. אני מוצא שזה מרתק. אנו חיים בתקופה מרתקת שבה ההתפתחויות שקורות בעולם שלנו הן כל כך מהירות, וכל כך משמעותיות, שהדבר העיקרי שברור היום הוא שהאופן שבו חיינו יתנהלו בעוד שנים ספורות, 5, 10 או 15 שנים לכל היותר – יהיה שונה בצורה מהותית מהאופן שבו חיינו מתנהלים כיום.   אני חוקר את זה הרבה בהקשר של עולם העסקים וכיצד עסקים עומדים להשתנות (וגם לשנות) אבל ההשפעה מן הסתם נוגעת לכל תחום בחיים שלנו.   אחת המגמות שחוזרות על עצמה בלא מעט מחקרים ופרסומים היא שבעקבות השינויים הדרמטיים שעולם העבודה עובר, של פחות ופחות עבודות זמינות, וצורך הולך וקטן בעובדים (המוחלפים על ידי הטכנולוגיה), ישנן כבר היום ממשלות בעולם שמתנסות במודלים כלכליים חדשים שבהם משלמים כסף לאזרחים על מנת שלא ילכו לעבוד.   כן, קראתם נכון, ישנם כבר היום אנשים שמקבלים משכורת כדי להישאר בבית ולא לצאת לעבודה.   נשמע כמו חלום? אז זהו, שלא.   לכאורה אותם אנשים זכו להיות בין ברי המזל ייחודי הסגולה שאינם צריכים לקום בבוקר לעבודה על מנת להתקיים, אבל הם לא תופסים זאת כך. הם לא רואים את עצמם כברי מזל. למרות שהם לא צריכים לעבוד לפרנסתם, יש עדיין משהו שחסר להם כדי להיות מאושרים באמת. (עוד נשוב לזה).   מגמה נוספת שמעניין לדבר עליה בהקשר הזה, היא ההתפתחות של מודל תאוריית הצרכים של מאסלו.   למי שלא מכיר, אברהם מאסלו היה פסיכולוג שב-1943 פרסם מודל המסביר את הגורמים המוטיבציוניים שמניעים אנשים בעולם. הוא סבר שיש לבני האדם 5 צרכים בסיסיים שצריכים לבוא לידי סיפוק בחיים, וכל עוד ישנו צורך שאינו מסופק אנו נפעל להשיגו.   החל בצרכים הבסיסיים הפיסיולוגיים שלנו כמו: אוכל, שינה והיגיינה, בהמשךבטחון: קורת גג, בריאות, תעסוקה ואמצעים לקיום, אהבה ושייכות, כבוד והערכה ובראש פירמידת הצרכים נמצא המימוש וההגשמה.   מאסלו טען שכל עוד הצרכים הבסיסיים של האדם אינם מלאים, הוא לא יפעל להשגת הצרכים ברמה הגבוהה יותר. למשל, אם לאדם אין קורת גג הוא לא יפעל למימוש והגשמה או כבוד והערכה.   יש הרבה דיונים ותאוריות נוספות שנובעות מהפרסום של מאסלו, אבל אני יכול לומר מנסיוני וממה שאני רואה בין עשרות אלפי האנשים שזכיתי להכיר וללוות עד היום, שישנן שתי תופעות חדשות יחסית (בשנים האחרונות) שמתרחשות ושמות את המודל של מאסלו בסימן שאלה גדול לגבי הרלוונטיות שלו כיום.   התופעה הראשונה היא אנשים שפועלים על מנת להשיג את הצרכים הבסיסיים ומעבר להם בצורה מאד נחרצת, הם מאד מצליחים במה שהם עושים, הם התקדמו מאד בחייהם, השיגו ומילאו את כל הצרכים הבסיסיים שלהם – בטחון כלכלי, אהבה, שייכות, הערכה והוקרה וכו'. אבל עדיין משהו גדול חסר להם – וזו ההגשמה והמימוש שלהם. למרות כל ההצלחה שלהם, הם לא מסופקים מכך.   בשיחה עם לקוח לפני כשבוע הוא אמר לי את המשפט הבא: "אני מאד מצליח במה שאני עושה, אבל אני לא מאושר". ומדובר במנכ"ל מאד מצליח של חברה לא קטנה, הוא מרוויח מצויין, גידל משפחה לתפארת, עושה דברים משמעותיים בעבודה שלו, אבל עדיין – כל אלו אינם מביאים לו את האושר המיוחל.   התופעה השניה שאני עד לה בשנים האחרונות, היא שיותר ויותר אנשים, פועלים להשיג את ההגשמה והמימוש שלהם, ברמות הגבוהות יותר, גם כאשר הצרכים הבסיסיים שלהם עדיין לא מלאים. למשל, גם כשעדיין אין להם בטחון כלכלי, הם פועלים במלוא המרץ להשיג את המימוש וההגשמה שלהם.   נראה שפרמידת הצרכים של מאסלו התהפכה, ואנשים קודם כל רוצים לפעול ולהשיג את ההגשמה והמימוש ואחר כך למלא את שאר הצרכים.   יש גורם אחד המשותף לכל המקרים שתיארתי כאן. והגורם הזה הוא – החיפוש אחר משמעות.   אנו נמצאים כיום בעידן, שבו המשמעות משחקת תפקיד הולך וגדל בחיים שלנו. אנשים רוצים יותר ויותר לחוש משמעותיים, ולחיות מתוך כך שיש משמעות לחיים שלהם, ויש משמעות לעשייה שלהם.   אני זוכר את עצמי לפני כ-13 שנים, עדיין שכיר באינטל, סוקר את חיי, את ההישגים שלי ולאן הגעתי ושואל את עצמי את השאלה המפחידה: "האם זה כל מה שיש לחיים האלו להציע לי?".   זו לא השאלה שמפחידה, אלו המשמעויות של התשובה. התשובה היתה די ברורה. הכתובת היתה על הקיר. היה בתוכי קול פנימי חזק שצעק לי שוב ושוב: "אתה יכול יותר".   "אתה יכול יותר". מה זה ה"יותר" הזה?   האם זה בהכרח יותר כסף? יותר הכרה והערכה? בית גדול יותר או רכב מפואר יותר?   לא. לא זה היה ה"יותר" שצעק לי בפנים. זה היה "יותר" מסוג אחר. זה היה "יותר" של משמעות. רציתי יותר משמעות. רציתי לעשות דברים יותר משמעותיים, להשאיר חותם.   ויקטור פרנקל כתב את הספר המופלא "אדם מחפש משמעות" המתאר את קורותיו במחנה ההשמדה אושוויץ. ויש הרבה תובנות משמעותיות שאפשר לקחת מהספר והסיפור שלו. אבל בהקשר של הפוסט הזה חישבו על כך שגם במקום הכי שחור של האנושות, גם כשהאנשים נאבקו יום יום לשרוד בצורה הכי בסיסית שניתן להעלות על הדעת, גם אז – אנשים חיפשו את המשמעות. את המשמעות לחיים, את המשמעות שתעזור להם לשרוד את התקופה האיומה ההיא.   אנחנו מחפשים משמעות. כל הזמן.   בעבר, היינו צריכים "לשרוד", אבל השרדות היום היא רק תוכנית ריאלטי, היא כבר לא המציאות שלנו. אנחנו רוצים משמעות. אנחנו רוצים לעשות דברים בעלי משמעות. להשאיר חותם.   אני מאמין שכל אחד מאיתנו, בערוב ימיו, רוצה לדעת שהוא עשה הבדל. שהשארנו את העולם אחרינו במצב קצת יותר טוב מאיך שקיבלנו אותו.   אנחנו חיים בעידן חדש – אני קורא לו: עידן המשמעות. עידן שבו אנו מוכנים לפעול בצורה הרבה יותר נחושה ומחוייבת ליצור משמעות גבוהה יותר בחיינו. זהו עידן שבו יותר ויותר אנשים מבינים שהמפתח לאושר שלהם ואחד המרכיבים המשמעותיים לאושר שלהם הוא: תחושת משמעות גבוהה.   כלומר, גם אם יהיה לנו את כל מה שאנו שואפים ורוצים בעולם – כסף, בית, חופש, אהבה, הכרה והערכה וכו' אך לא תהיה לנו משמעות, לא נרגיש מסופקים. המשמעות מעוררת ומניעה אותנו. היא יוצרת בנו את התשוקה לחיות, התשוקה ליצור, לשנות, להשפיע ולחולל.   המשמעות מעניקה לנו אנרגית חיים. בעידן המשמעות – המשמעות היא זו שמעניקה לנו חיים מלאים.   אז מה עושים עכשיו? ממשיכים את המסע לעבר המשמעות.   לא סתם בחרתי להשתמש במילה "ממשיכים", כי אני מאמין שכל אחד מאיתנו, בין אם במודע או שלא במודע, נמצא במסע לעבר המשמעות שלו בחייו. אז עלינו להמשיך במסע הזה, וככל שנהפוך אותו למסע מודע ומכוון, כך נתקדם מהר יותר לעבר המשמעות הנכספת שכולנו מחפשים.   לפעמים כל מה שנדרש הוא הגילוי, וההבנה של מה יוצר משמעות בחיים שלנו. ואז כל החיים משתנים, מבלי שנצטרך לשנות דבר בחיים עצמם.   זכורה לי היטב, שיחה עם אחת המשתתפות בסדנת "התגלית"  לפני מספר חודשים. היא ישבה בסדנה, קצת כבוייה ואמרה שהיא לא רואה שום דבר שיש בו שליחות או משמעות גבוהה בעבודה שלה. היא היתה בתפקיד של מנהלת שכר בחברה ואחראית בין השאר למשכורות של כל העובדים בחברה. היא אמרה לי "אני מתעסקת כל היום עם מספרים, איזו שליחות כבר אפשר למצוא בזה?". שאלתי אותה האם בעצם זה שהיא עושה את התפקיד שלה, היא מעניקה לכל העובדים שהיא מטפלת בהם שקט ובטחון בכך שהם יודעים שהמשכורת שלהם תכנס בכל חודש?   היא חשבה על כך לרגע ואז ראיתי איזה שהוא זיק קטן שנדלק בעיניים שלה. המשכתי ושאלתי אותה אם היא מבינה שבעצם מה שהיא עושה מעניק להרבה מאד אנשים שקט ובטחון? עכשיו הצטרף חיוך לזיק בעיניים.   "מעולם לא חשבתי על מה שאני עושה בצורה כזו" היא אמרה לי עם חיוך גדול.   לכאורה לא השתנה שום דבר בחיים שלה. רק ההסתכלות על מה שהיא עושה ותפיסת המשמעות החדשה שהתלוותה לכך.   אבל הכל השתנה עבורה באותו הרגע. המשמעות נתנה לה אנרגיה חדשה. זה היה ניכר בה באופן מובהק בכל המשך היום – האנרגיה הכבוייה שהיא הגיעה איתה התחלפה באנרגיה של חיות.   לא צריך לשנות הרבה, רק את ההבנה והגילוי של המשמעות במה שאנו עושים.   וזה עושה הבדל עצום בחיים שלנו.   אם אתם מחפשים משמעות, ורוצים לעשות את הצעד הבא, אני מזמין אתכם להשתתף בסדנת "התגלית"   השליחות שלכם מחכה להתגלות.   אם זה מהדהד בכם, אז "התגלית"  היא הצעד הראשון.   מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם, שלכם, ערן.

"כשאתה מתחבא אתה מוגן ובטוח, אנשים לא יכולים לראות אותך. אבל אתה מתחבא גם מפני עצמך" – מתוך הסרט Joy   הפוסט הזה נכתב בגובה של כ-30,000 רגל, כשעה לפני שאנו נוחתים בניו יורק.   אחד הסרטים בהם צפינו במהלך הטיסה ארוכה, היה הסרט Joy שממנו צוטט המשפט הזה.   כמה הוא נכון ומדוייק.   כמה חשוב לנו להיות מוגנים ובטוחים (ובצדק). מוגנים גם ממה יחשבו או יגידו עלינו האחרים. אחת הדרכים הפופולריות להתמודד עם הרצון שלנו להשאר מוגנים ובטוחים הוא אכן להתחבא. להתחבא מאנשים אחרים. להתחבא כך שהם לא יוכלו לראות אותנו ואת מי שאנו, ולא יוכלו לבקר אותנו, לשפוט אותנו, לרכל עלינו ולהקטין אותנו.   במיוחד היום, בעידן שבו הכל חשוף ושקוף, ושכל אחד הוא "עיתונאי" ומבקר בפוטנציה, ויכול בכמה הקשות מקלדת פשוטות להפוך ולהיות "השופט בכיכר העיר", לבקר ולשפוט כל אחד אחר כראות עיניו ולחשוף את דעותיו לאלפי אלפים של אנשים.   זה קל לשפוט ולבקר אחרים, והיום יותר מתמיד.   וזה גורם לנו לרצות להתחבא. כך שלא יוכלו לראות אותנו ואז גם לא לשפוט ולבקר אותנו.   אבל כאשר אנו מתחבאים מאחרים, אנו גם מחביאים את עצמנו, מעצמנו. ומאחרים. אנו מחביאים את הגדולה שבנו, את הערך שיש בנו להעניק לעולם. אנו מחביאים את השליחות שבאנו לממש כאן.   אני זוכר את עצמי, שנים רבות, כאדם ביישן ו"נחבא אל הכלים". לא העזתי לבטא את דיעותי בפומבי. עוד בבית הספר הייתי מהתלמידים השקטים שאינם פוצים פה.   זו היתה מערכת ההגנה שלי. להגן על עצמי מפני ביקורת ושיפוטיות. והיא מאד אפקטיבית. באמת לא אמרתי דבר ולא שפטו ולא ביקרו אותי (לפחות שלא בפני).   אבל מגיל מסויים הבנתי שיש בי יותר. שאני לא יכול לשתוק ולהתחבא יותר. שאני לא יכול להמשיך ולהחריש כי יש בי מסר לעולם. כי יש איזו שהיא אמת שאני מודע לה, ושתפקידי לחשוף אותה לאחרים ולעולם.   ואפילו כשהבנתי וידעתי את כל זה. המשכתי להחריש ולשתוק.   כי העדפתי את הבטחון וההגנה של להמשיך ולהתחבא מהעולם, על פני האפשרות שאצטרך להתמודד עם ביקורת ושיפוטיות של אחרים.   עד שבנקודה מסויימת כבר לא יכולתי יותר.   זה לא קרה סתם כך, וזה לא קרה במקרה. זה קרה בעקבות תהליכים רבים של התפתחות והתעוררות שעברתי (ועודני עובר).   עד שהגעתי לסוג של נקודת "אל חזור" שממנה הבנתי שאני לא יכול לשתוק יותר והתחלתי לדבר. התחלתי לשתף את תפיסת העולם שלי, את התובנות והחוויות שלי.   התחלתי להביא את עצמי לידי ביטוי מלא, ושחררתי את השליחות שלי לעולם. אני משתמש במילה "שחררתי" כי אכן זה היה לשחרר. לשחרר לחופשי את מי שאני באמת. לשחרר מתוך הכלא שאני עצמי יצרתי – לעצמי.   ובהתחלה זו הרגשה מופלאה, של שחרור, של עוצמה ושל העצמה. ולא הבנתי איך לא עשיתי את זה קודם לכן.   אבל האופוריה הזו לא נמשכה הרבה זמן, כי קצת לאחר ששחררתי את עצמי, החלה להגיע הביקורת. והתחלתי להיתקל בשיפוטיות של אחרים כלפי, כלפי הרעיונות שלי וכלפי מה שאני מייצג.   ובמיוחד בפעמים הראשונות שזה קורה זה היה קשה וכואב. אפילו משתק לתקופות מסוימות.   אבל מהרגע שאתה טועם את טעמו של החופש, של החופש להיות מי שאתה, בלי הצגות ובלי מסיכות, קשה מאד לחזור אחורה ולהתחבא שוב.   אני זוכר היטב שיחה שהיתה לי עם אחד המנטורים המשמעותיים בחיי – בוב פרוקטור. זה היה לפני כ-10 שנים בתקופה שיצא לאויר העולם הסרט והספר "הסוד", ולצד ההתלהבות הכלל עולמית שהספר והסרט זכו לו קמה גם ביקורת רבה. ושאלתי את בוב באחד המפגשים שלנו מה הוא אומר לכל אותם מבקרים.   התשובה שלו נשארה איתי עד היום הזה. הוא אמר לי, "תשמע ערן, אני טיילתי וביקרתי בכל העולם. ראיתי אינספור אנדרטאות לזכרם של אנשים גדולים שעשו דברים גדולים. אבל אתה יודע ערן, עד היום הזה עוד לא ראיתי אנדרטה אחת לזכרו של מבקר כלשהו".   וואו.. בום!   התשובה שלו היתה מבחינתי מה שסגר את הגולל על העניין. מאותו הרגע הפסקתי להתייחס לביקורות ולשיפוטיות של האנשים. זה לא שאני לא פתוח לביקורת, בונה וקונסטרוקטיבית ואני גם מחפש אותה באופן תדיר. אבל את אותם אנשים שמבקרים ומקטינים אחרים רק כדי שהם יוכלו להרגיש קצת "יותר גדולים", הפסקתי לספור.   אני לא רואה אותם ממטר.   אני מתרכז במה שאני עושה, ובתרומה שלי לעולם, ופחות במה מבקר כזה או אחר יחשוב על כך. אני יודע, לרוב קל יותר לומר זאת מאשר לעשות זאת.   זה דורש הרבה עבודה פנימית ועצמית (שזו העבודה הקשה ביותר שיש), אבל התגמול על העבודה הזו הוא הכי מתגמל שיש בעולם.   דוגמה אקטואלית מאד לכך היא הזוכה המקסימה שלנו באירוויזיון – נטע ברזילי(כפרה עליה! :) ). בעיני היא מודל אמיתי לאופן שבו אדם פועל מתוך אמונה מלאה בערך שלו ובשליחות שלו כאן, למרות מה שאחרים יכולים לחשוב עליו.   אז בפעם הבאה שאתם רואים את ההרגל שלכם להתחבא מאחרים כדי להרגיש מוגנים, תזכרו שאתם בעצם גם מתחבאים מפני עצמכם ומחביאים את הגדולה, השליחות והיופי שלכם לעולם.   אם הדברים הללו נגעו בכם, אני מזמין אתכם להצטרף אלי ליום שלם של סדנת "התגלית" ביום הזה אעניק לכם כלי עוצמתי מאין כמוהו להבין מי אתם באמת. מהי השליחות שלכם בעולם, וכיצד להתמודד עם הקולות הפנימיים של הביקורת והשיפוטיות שיש לכולנו. איך לא לתת לקולות הללו לעצור אתכם מלהיות מי שאתם באמת.   אם זה מהדהד בכם, אז "התגלית" היא הצעד הראשון.   מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם, שלכם, ערן.

אני זוכר את עצמי, לפני כ-14 שנים שואל את עצמי את השאלה הזו: "האם זה כל מה שיש לחיים האלו להציע?". הייתי בסביבות גיל 32, נשוי עם 2 ילדים, בית, משכנתא, עבודה מעולה, בונוסים, נסיעות לחו"ל וכל הפינוקים מסביב שמגיעים עם תפקיד בכיר בהייטק. זה היה קצת אחרי שקיבלתי את הערכת הביצועים השנתית שלי בעבודה, שהגיעה ביחד עם העלאת שכר גדולה (35%!!). לכאורה הייתי צריך להיות מרוצה. מרוצה מאד אפילו. אבל לא הייתי. רחוק מכך, הייתי מתוסכל ועייף. הסתכלתי אחורה על 8 השנים שלי בעבודה ויכולתי לראות את כל הדרך שעברתי, וכמה התקדמתי בשנים האלו. ואז הסתכלתי 10 שנים קדימה, לראות את העתיד שצפוי לי. וראיתי שם תמונה ברורה מאד: יכולתי לראות את עצמי ממשיך להתקדם באותו הנתיב, לעוד תפקיד ועוד תפקיד, מקבל על עצמי עוד ועוד אחריות, מנהל פעילויות גדולות יותר ולכאורה משמעותיות יותר. ובאיזה שהוא שלב מחליף את המנהלים שהיו מעלי. עוד קצת כסף, עוד יותר בונוסים ואופציות. וראיתי גם שאני בסה"כ יודע כיצד לעשות זאת. שאני יודע להתמודד עם הדרך הזו ועם מה שהיא מביאה איתה. התמונה שראיתי היתה ברורה מאד. ויחד איתה היה לי עוד דבר ברור מאד. היה לי ברור שאני לא רוצה להיות שם. שאני לא רוצה להמשיך בנתיב הזה, עוד 10 שנים קדימה, להגיע לאן שאני יודע שאני יכול להגיע, אבל לגלות שם, 10 שנים בעתיד, שאני עדיין לא מרוצה. ועדיין מתוסכל ורק עוד יותר עייף. ועדיין עם אותה שאלה שמהדהדת בתוכי: "האם זה כל מה שיש לחיים האלו להציע?". אני יודע שהמצב הזה שהייתי בו רלוונטי להרבה מאד אנשים גם כיום. למעשה, היום יותר מבעבר. אנו נמצאים בעידן של מהפיכת מודעות מואצת. תם עידן ההישרדות שבו כל מה שאנשים רצו הוא לשרוד את היום יום שלהם. היום אנשים חותרים להגיע לרמה הגבוהה ביותר של מאסלו: מימוש והגשמה. אנשים מחפשים מהות ומשמעות בעשייה שלהם. היום, יותר מתמיד. המחקרים האחרונים מראים שכ-80% מהעובדים מנותקים רגשית מהעבודה שהם עושים. כלומר, שהם לא מוצאים בה מהות ומשמעות עמוקה יותר. זה מתסכל, וזה עצוב. וזה לא קורה במקרה. מצד אחד, עברנו לעידן חדש שבו אנשים כבר אינם עסוקים ב"הישרדות" היום יומית כמו בעבר. אבל מצד שני, המערכת הפנימית שלנו כבני אדם, לאו דווקא התפתחה באותו האופן. וכך אנו מוצאים את עצמנו חיים, עם מערכת פנימית שיודעת "לשרוד" נהדר, בעידן שבו ההישרדות כבר אינה נדרשת באותה הרמה. וזה יוצר בתוכנו פער אדיר, כי במערכת פנימית המכוונת למצב "הישרדות", כל סוג של שינוי, או כל צעד שמוציא אותנו מאזור הנוחות, הוודאות והבטחון שלנו, נתפס מיידית כאיום על ההישרדות שלנו ולכן מפעיל בתוכנו מנגנוני הגנה שעוצרים אותנו מלעשות כל צעד שיפגע בוודאות ובבטחון החשובים לנו כל כך. ומרבית האנשים מתנהלים כך מתוך סוג של בורות, פשוט כי הם אינם מבינים את האופן שבו המנגנון הזה פועל בתוכם. הם הופכים להיות "שבויים" בידי מנגנון ההישרדות הפנימי שלהם. וקמים בוקר אחר בוקר, לעבודה או לתפקיד שהם לא אוהבים. והתסכול ותחושת הפיספוס בתוכם רק הולכת וגדלה. הדרך לצאת ממעגל הקסמים הזה, היא לפתח מודעות והבנה. הבנה היא "תרופת הפלא" שיש לכל סוג של "בורות". במקום שישנה הבנה לא יכולה להתקיים גם בורות. רוב האנשים לא יעזו לחשוב או להאמין לכך שיש להם "תפקיד" משמעותי בעולם. שיש להם שליחות משמעותית פה. פשוט, כי לרובם ישנה תפיסה שגוייה שאומרת ש"אם אדע מה השליחות שלי, אהיה חייב לממש אותה". ואם אני חייב לממש אותה, אז יכולות להיות לכך משמעויות הרות גורל. אולי אצטרך לעזוב את מקום העבודה שלי? אולי לא אוכל להתפרנס מהעשייה החדשה? אולי זה יפגע במערכות היחסים שלי או בבריאות שלי? וכן הלאה. הרבה מאד חששות ופחדים שמונעים מאיתנו אפילו לעסוק בשאלות הכל כך חשובות לטעמי: ·        למה אני כאן? ·        מה התפקיד שלי? ·        מה נועדתי לממש ולהגשים כאן? אנו נמצאים כעת בתקופה של הזדמנות, של אפשרויות ושל חופש שהיא גדולה יותר מכל תקופה אחרת באנושות עד היום. זה נראה לי לא הגיוני, שבתקופה שכזו, נמשיך להיות שבויים על ידי הפחדים שלנו, שמרביתם אינם רלוונטיים יותר. הגיע הזמן להתעורר. להתעורר ולחפש את התשובות לשאלות החשובות יותר. אם אתם מוכנים לצעד הבא, לברר לעצמכם את התשובות לשאלות החשובות ביותר, אני מזמין אתכם לתהליך מעמיק ומשמעותי. הצטרפו אלי בשבוע הבא ל"תגלית". התשובות מחכות נעולות בתוככם, ב"תגלית" תקבלו את המפתח. מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם. שלכם, ערן.

תמיד אהבתי את חג הפורים. עוד כילד. אבל כמבוגר, אפילו יותר. אם אני מנתח היום את הסיבות לכך, אני יכול לראות שישנה סיבה מרכזית לכך שפורים היה תמיד החג החביב עלי מכולם. והסיבה: כי בפורים יש לכאורה "לגיטימציה" לעשות דברים שביום יום הרגיל הם פחות מקובלים. אם זה להתחפש, להשתטות, לשתות וכו'... בפורים זו "מצווה" להיות שמחים ומשוחררים, ויש את כל הלגיטימציה לכך. ביום יום שלנו אנחנו הרבה יותר "עצורים", מחושבים, מתחשבים (במה יגידו/יחשבו אחרים) ושקולים באיך שאנחנו מופיעים בעולם. ולכאורה בפורים מותר לנו להשתחרר מכל אלו. להשתחרר ולהיות מי שאנו רוצים להיות. אנו נוטים לחשוב שבפורים אנו מתחפשים, אבל אני חושב שבעצם רוב הזמן אנו מחופשים, ובפורים פתאום אנו מרשים לעצמנו להיות אנחנו, אותנטיים, חופשיים ומשוחררים. עצם זה שאנו לובשים עלינו בפורים מסכה או תחפושת, מאפשר לנו "להוריד את המסכה" שאנו לובשים ביום יום ולהיות אנחנו באמת. זה קצת אבסורדי אולי להסתכל על זה ככה, אבל אני חושב שזה מאד מדוייק. ביום יום שלנו מרבית האנשים לובשים רוב הזמן סוג של "מסיכה" ומשחקים איזו הצגה שצריך לשחק. על פי מוסכמות סביבתיות וחברתיות, של איך הדברים צריכים להראות ולהישמע. כך זה בחיים, וכך זה גם בעסקים. אני פוגש לא פעם בעלי עסקים שעושים פעילויות מסויימות רק כי "ככה צריך" או כי "ככה כולם עושים" או שזה מה "שנחשב" היום. לא מזמן ישבתי עם בעלת עסק שסיפרה לי שהיא עומדת לצלם סדרה של סרטוני וידאו שיווקיים חדשים. היא לא היתה נראית מאושרת מדי מזה, ואפילו היה נראה שרק עצם המחשבה על כך גורמת לה סוג של "סבל". כששאלתי אותה על כך היא התוודתה בפני שהיא ממש לא אוהבת להצטלם. שלמעשה יש לה אפילו רתיעה מכך. היא אמרה שהיא הרבה יותר טובה בכתיבה או במפגש עם אנשים ובדיבור, שאלו הן הדרכים הכי אפקטיביות עבורה להביע את עצמה ולהעביר את המסרים שלה. השאלה המתבקשת ששאלתי אותה היתה – אז למה את מצטלמת עכשיו? והתשובה שלה היתה, "כולם עושים עכשיו סרטונים, אני חייבת לעשות גם". אני לא מסכים עם האמירה הזו. אני לא מתווכח עם זה שרבים כיום מצלמים סרטונים, אבל אני לא מסכים שהיא או כל אחד אחר, חייבים לצלם סרטונים כי כולם עושים את זה. אם זה לא משהו שהוא טבעי עבורה, ויותר מכך, אם היא סובלת מכך, אז זה מה שיופיע בסרטונים הללו. היא תופיעה שם מלאכותית, לא טבעית ולא אותנטית. שזה פחות או יותר הדבר האחרון שאתה רוצה שיהיה ויופיע באיזה שהוא חומר שיווקי שאתה יוצר. אני מכיר את זה גם על עצמי, שהייתי עושה כל מיני דברים בעסק רק כי "צריך" או כי זה מה ש"מקובל ונחשב". אבל זה אף פעם לא עבד לי. מה שלא מדוייק לנו, לא יעבוד לנו. גם אם זה מה שאחרים מצפים שנעשה או שנהיה. אם זה לא נכון לנו, אם אנו לובשים על עצמנו סוג של מסיכה והצגה, זה יופיע כך לאחרים. גם אם הם לא ידעו לומר מתוך מודעות למה זה ככה, בתת המודע שלהם הם ירגישו שיש כאן סוג של הצגה וזיוף. אני לא חושב שזה נכון לנו להיות מזוייפים. זה לא נכון לנו להסתובב בעולם עם מסיכות. הרבה יותר נכון ומדוייק לנו להסתובב אותנטיים ואמיתיים. אבל זה מפחיד. זה מפחיד, כי זה אומר שיראו כמה גם שאנו לא מושלמים. כי אין שום מסיכה שתסתיר את זה. זה מפחיד, כי כדי להיות אמיתיים החוצה, אנו צריכים קודם כל להיות אמיתיים פנימה. עם עצמנו. אנחנו צריכים להיות כנים עם עצמנו ולהבין מי אנחנו, מה אנחנו – באמת. נקי ובלי מסיכות. ולא כולם מוכנים לעשות את המסע הזה. לא כולם בשלים לעשות אותו. אבל אני יכול להבטיח למי שכן, שבצידו השני של המסע הזה יש חופש. חופש להיות מי שאנחנו באמת. בלי מסיכות ובלי איפור. אז ברוח הדברים הללו, אני מאחל לכולנו שבכל יום נוכל לחגוג את פורים הפנימי שלנו, ולקבל את הלגיטימציה להיות מי שאנחנו רוצים להיות. חג שמח! נ.ב. – אם נמאס לכם להתחפש ולהיות מי שאתם לא, אני מזמין אתכם לעשות את הצעד הראשון לקבל תשובות אמיתיות לגבי מי שאתם בסדנת ה"תגלית". 

הי, אחת השיחות הפנימיות שמתקיימת לדעתי אצל כולנו היא שיחה על הפער. הפער בין איפה שאני נמצא לאיפה שאני רוצה להיות. ויש כאן משהו פרדוקסלי, שאין זה משנה כמה נתאמץ, נשתדל ונפעל להשיג את המטרות שלנו, מיד כשהשגנו אותן (או זמן קצר לאחר מכן) נתחיל מיד להרגיש שוב את אותו הפער. זה כמו לנסות ולהגיע אל האופק – כמה שלא נתקרב לקראתו הוא הולך ומתרחק מאיתנו. הסרטון הבא (גאוני בעיני) ממחיש זאת בצורה מצויינת אני מניח שהתחברתם לרעיון 😊 אם ננסה להבין את התהליך הזה, שקורה אצל כולנו, בעוד רמה, הרי שבעצם בכל פעם שאנו שמים לעצמנו מטרה מסויימת ומשיגים אותה, מיד עולה בנו הרצון והצורך הפנימי להשיג משהו נוסף. לרוב, אנו תולים בהשגת המטרה הזו, את מידת האושר שלנו. "אם רק אצליח לגור בבית שאני רוצה ואוהב אז אהיה מאושר" "אם רק אצא לחופשה שאני חולם עליה, אני אהיה מאושר" "אם ארוויח יותר כסף אז אהיה חופשי ומאושר" וכו'... לפני מספר ימים ישבתי עם לקוח, והשיחה שלנו נסובה על כסף. הוא מתמודד כעת עם סיטואציה לא פשוטה של סגירת חובות ורצון שלו "ליישר קו", ולהצליח לצמוח משם, לעזוב את העבודה שלו כשכיר ולהקים את העסק העצמאי שלו. הוא אמר לי משפט בסגנון של "אני רוצה להגיע למצב שיש לי מספיק כסף, כדי שאז אהיה חופשי". ניסיתי להסביר לו שההרגשה של חופש (שאליה הוא בעצם שואף) אינה קשורה לכמה כסף יש (או אין) לו בבנק. אחת החוויות שהיא זכורות לי בהקשר הזה הוא יום מסויים, לפני כשלוש שנים שבמהלכו רצה הגורל והיו לי 2 פגישות עם אנשים שונים. שניהם מצליחים מאד עסקית, כל אחד מהם הקים במו ידיו עסק שמגלגל מחזור של כ-130-150 מליון ₪ בשנה. טכנית "על הנייר" ובבנק – הם חופשיים כלכלית. למרות שמצבם הכלכלי היה מאד דומה (לכאורה נטולי דאגות כלכליות) החוויה שלי בפגישה עם כל אחד מהם היתה שונה לחלוטין. הראשון היה באמת חופשי. כשדיברתי איתו הרגשתי את החופש שהוא חווה, את תחושת השפע שהוא חי מתוכה, את האופטימיות שלו, את שמחת החיים ואת הרווחה והשקט הפנימי שהוא חי עמה. עם השני, למרות שמצבו הכלכלי כאמור זהה לראשון, החוויה היתה שונה לחלוטין. הוא היה מפוחד, השרדותי, חושש, סקפטי וציני. הוא דיבר איתי כל הזמן במונחים של פחד ושל כך שבעצם בכל רגע הכל יכול להשתבש, וכל העסק יכול ליפול. למרות מצבם הכלכלי הזהה – החיים שלהם שונים לחלוטין. חווית החיים שלהם שונה לחלוטין. המקרה הזה, הראה לי יותר מהכל, עד כמה התלות שלנו ב"דברים חיצוניים" היא גדולה ועד כמה גדולה הטעות שלנו כאן. כל יעד או מטרה חיצונית שנשיג לא יגרמו לנו להרגיש באמת את מה שאנו רוצים להרגיש. זה לא משהו חיצוני שמשפיע על מי שאנחנו בפנים. זה הפוך לגמרי. הרבה אנשים מסתובבים בעולם ומחפשים להשיג את "הדבר החיצוני" שיעניק להם את תחושת האושר שלהם. בדרך הם קצת מאבדים את מי שהם. את מי שהם באמת. את מה שנכון ומדוייק להם. הם אפילו מתרחקים עצמם כדי להשיג "משהו חיצוני", ואז כשהם משיגים אותו, תחושת ההישג נמשכת זמן קצר (לעיתים אפילו דקות בודדות), ומיד תופסת את מקומה תחושת התסכול, כי בעצם האושר שהם ציפו לא הגיע. אנחנו רוצים להגיע ל"שם", וכשאנו מגיעים לשם סוף סוף, ה"שם" הופך ל"כאן" ופתאום יש לנו "שם" חדש שאנו רוצים להשיג... וחוזר חלילה. אז מה הפתרון? אז אפשר להמשיך ולרדוף אחרי ה"שם" הבא שלנו... אבל אני חושב שבשלב הזה כבר הבנו שהאסטרטגיה של לרדוף אחרי האופק היא לאו דווקא האסטרטגיה היעילה ביותר. ואפשר ללכת לכיוון אחר. להבין מי אנחנו באמת. מה תפקידנו כאן בעולם. אחד הגורמים המשמעותיים שמשפיעים על תחושת האושר שלנו הוא המשמעות. שאנו עושים משהו בעל משמעות. שיש משמעות לנוכחות שלנו כאן בעולם. אנחנו לא תמיד מבינים את זה או ששוכחים ואז מחפשים את ה"דבר החיצוני" התורן שיעניק לנו קצת אושר. הדוגמה הפרקטית לכך, הוא למשל אדם שנמצא במקום עבודה שהוא אינו אוהב. הוא לא מרגיש שם ממומש ומוגשם. הוא מתוסכל מכך. הוא משווע לחופשה. הוא מאמין שאם תהיה לו את חופשת החלומות שלו, אז הוא יהיה סוף סוף שקט ומאושר כמו שהוא רוצה. הוא עובד מאד קשה על מנת להשיג את החופשה הזו, ומצליח סוף סוף להגיע אליה. אבל אז היא מסתיימת, ואפילו עוד לפני שהיא הסתיימה, תחושת התסכול מציפה אותו שוב. כי הפתרון לתסכול שלו הוא לא עוד חופשה (ממש אין לי דבר וחצי דבר נגד חופשות.. אני מאד בעד!!), אלא משמעות. הפתרון לתסכול שלו הוא החיבור לעצמו, למי שהוא באמת. למי שהוא חושב שהוא צריך להיות. הפתרון הוא לא "שם" בחוץ, הוא לגמרי "כאן" אצלנו.. בפנים. ומי שרוצה לעשות צעד משמעותי פנימה, אני מזמין אותו לפגוש אותי ב"תגלית". 

הי! לפני כמה ימים נתקלתי בפוסט של מישהי בפייסבוק, שמתארת את מצבה ומבקשת הכוונה. היא מספרת שנרשמה ללימודים במכללה כלשהי, אבל שלא ממש מצליחה להביא את עצמה ללמוד שם, ולעבור לגור ליד המכללה.. בקיצור, יש בה סוג של התנגדות לכל המהלך הזה. ובכל כל התאור שלה, היה משפט אחד שקפץ לי לעין ומשך את תשומת הלב שלי: "אני נורא לא שלמה עם עצמי, אבל יש לי צורך לעשות תואר" והנה התשובה שעניתי לה: "הי ______, המשפט שתפס לי את העין הוא: "יש לי צורך לעשות תואר". והשאלה שאני מציע לך לשאול את עצמך היא: מאיפה נובע הצורך הזה? האם זה משהו שהנשמה שלי צועקת שאני חייבת לעשות? או שזה בגלל שההורים שלי החדירו לי את האמונה שחייבים תואר, או שכל החברים שלי עושים תואר ואני לא רוצה להיות שונה. או שאני מפחדת שאהיה שונה מכולם ואז מה יחשבו/יגידו עלי... לעשות תואר מהסיבות הלא נכונות זו טעות איומה בעיני... בזבוז של זמן וכסף, וכשתעשי אותו מהסיבות הלא נכונות, תסבלי כל הדרך להשלים אותו (רמז: את כבר סובלת בגלל זה ועדיין לא התחלת אותו!!), ואחרי שתסיימי אותו במאמץ רב, אני לא מאמין שיהיה לך חשק, אנרגיה ורצון לעסוק בתחום הזה... הייתי לוקח פסק זמן לחשיבה רצינית למה יש לך צורך לעשות תואר.. בהצלחה!" כמה פעמים אנו עושים דברים כי אנחנו "צריכים". יש הבדל תהומי בין "רוצה" ל"צריך". כמה דברים אנחנו חושבים שאנחנו "צריכים" בחיים שלנו: אנחנו צריכים לעבוד אנחנו צריכים לשלוח את הילדים לבית הספר כדי שילמדו אנחנו צריכים ללמוד ולעשות תואר אנחנו צריכים לקנות בית אנחנו צריכים .... לא חסרים דברים שאנחנו צריכים. והרבה מדברים הללו שאנו לכאורה "צריכים" גורמים לנו לא פעם לסבל. גורמים לנו לעשות דברים שהם לא בהלימה עם הלב שלנו. שהם לא מתאימים לנו. שהם לא מי שאנחנו באמת. אני יודע שיהיו מי שיקפצו עכשיו ויגידו, רגע, רגע, אבל אני באמת צריך לעבוד. והתשובה שלי היא שזה לא באמת נכון. אף אחד מאיתנו לא באמת צריך לעבוד. מי שלא רוצה לעבוד יכול להיות נתמך סעד. ויש כאלו. מי שעובד, רוצה לעבוד. הוא רוצה לגור בבית שנעים לו לגור בו, הוא רוצה לספק לילדים שלו את כל מה שהם רוצים. הוא רוצה. הוא לא צריך. ומצד שני, אנחנו לא באמת צריכים ללמוד ולעשות תואר. בטח לא אם זה בתחום שלא מדבר אלינו, רק כי זה תחום שעכשיו "נחשב". אנו חיים בעידן שונה, שונה מאד מהעידן שבו חיו ההורים שלנו. אנו חיים בעידן שיש לנו הרבה יותר חופש בחירה מאשר אי פעם. ועדיין, רבים עדיין שבויים ואינם באמת מרגישים בחופש. הם אינם מרגישים את החופש לחיות ולהיות כפי שהם באמת היו רוצים. וזה קורה כי הם לא תמיד יודעים מה נכון ומדויק להם. הם לא תמיד קשובים לכמיהה הפנימית של הלב שלהם. יש משהו חסום. תקשורת חסומה בינם לבין הלב שלהם, ולבין הידיעה הפנימית העמוקה של מי הם באמת, ושל מה הם באמת רוצים. מה הם באמת רוצים להיות, ומה הם באמת רוצים לעשות. לקראת השנה האזרחית הבאה עלינו לטובה, אני מזמין אתכם להחליף את כל ה"צריך" שיש לכם בחיים ב-"רוצה". ואם אתם רוצים (לא צריכים), לקחת את זה צעד אחד קדימה, אני מזמין אתכם להצטרף אלי ל"תגלית" הקרובה. כיצד להתחבר למקור ידע וכח פנימי שיאפשר לכם לקבל החלטות טובות יותר, לבחור נכון, להתמקד, ולהגביר את היצירתיות שלכם. מהו התהליך לזהות, לדייק ולממש את השליחות שלכם בעולם, את המסר שנועדתם להעביר ואת הטרנספורמציה שאתם יוצרים מהם 4 המרכיבים ההכרחיים לחיים של אושר, הגשמה וסיפוק, וכיצד ליצור אותם בחייכם כיצד להגביר את יכולת האינטואיציה שלכם, ולהשתמש בה על פי דרישה בעבודה, בעסק ובחיים האישיים. כיצד להגדיל את ההשפעה שלכם בעולם כיצד לזהות במדוייק מהם הדברים שעוצרים אתכם מלממש את השליחות שלכם בעולם, וכיצד ליצור לעצמכם את המעקף הנדרש כדי להתגבר עליהם ולצאת לעשייה מקדמת