התעוררות

אז היום יום הולדת. יום מורכב יצא לי השנה, יום הזכרון וערב יום העצמאות, ועוד בשנה הכי מורכבת וכואבת שהמדינה הזו חווה. יצאתי בבוקר להליכה בשדות של המושב שאני גר בו. וחשבתי עד כמה המציאות שלנו שברירית. עד כמה היא יכולה להיות לא צפויה והפכפכה, ועד כמה יש בה מהכל: כאב ושמחה, צער ואושר, הצלחה וכישלון, ביחד ולבד. מציאות של הפכים וניגודים. למעשה, היום היינו אמורים בכלל לצאת ליום השישי של הליכה על הקמינו דה סנטיאגו בספרד. מחר היינו אמורים להגיע לסנטיאגו דה קומפוסטלה, נקודת הסיום של המסע שלנו. רצה הגורל וחמישה ימים לפני הטיסה שברתי את יד ימין שלי. כל התוכניות השתנו לחלוטין. ברגע אחד. כמו שברגע אחד, לפני כשבעה חודשים, ב6:29 בבוקר, השתנו החיים של כולנו כאן במדינה. מציאות משוגעת כזו. והנטייה הכי אנושית שלנו היא לנסות להיאחז ולחזור למה שהיה לפני. אני רואה את זה עם היד שלי. עד כמה קשה לי להתמסר לחוסר האונים של יד מושבתת, של חוסר היכולות לעשות פעולות בסיסיות הכי פשוטות כמו לשים משחה על מברשת השיניים, לפתוח צנצנת או לסגור את חגורת המכנסיים. אני רואה עד כמה הרצון לחזור לרגע של לפני, למוכר, לוודאי, הוא גדול וחזק. רק שאי אפשר. וזו המציאות שלנו ויש בה מהכל. גם כשאני מסתכל על החיים שלי היום, ביום ההולדת שלי, אני חווה את הכל. את הרגעים הטובים והיפים, ואת הכואבים והמורכבים. ממש כמו היום הזה שחלקו יום זכרון וחלקו חג עצמאות. הכאב והשמחה מחוברים ביחד. אלו החיים עצמם. ולפעמים דווקא מהמשברים הכי קשים והכי כואבים נוצר משהו חדש וטוב. עברתי את זה אינספור פעמים לדעת שזו לא קלישאה אלא אמת פשוטה. ואנחנו לא באמת יודעים מה יבוא מחר, ומה נפגוש בחיים שלנו, ומתי כל הסיבוב שלנו כאן יסתיים. אז כל מה שנותר הוא לחיות. עכשיו. בכל רגע. ולהפיק מכל מצב את המיטב. מזכיר את זה גם לעצמי עכשיו, עם היד השבורה 😊

ברוך רז הוא מטפל זוגי ומלווה יחידים וזוגות בהעמקת האינטימיות, המיניות והאהבה בזוגיות. זהו הפרק השני שהקלטתי איתו, לאחר שבקודם (פרק 64) שיתף בפתיחות ובכנות על המסע הפרידה שעבר מאהובתו מיטל שנפטרה לאחר מחלה ממושכת. בפרק הנוכחי העמקנו והתעמקנו בהיבטים של אהבה, קשרים זוגיים, זוגיות וגם נגענו במוות. בין השאר תוכלו לשמוע: מדוע המוות הוא מורה גדול לחיים מתי אפשר להבין ולזהות שכבר לא ניתן לשקם קשר זוגי מהם הצרכים העמוקים והבסיסיים שכל אחד מאיתנו צריך ומחפש האם חייבים לחכות למשבר ביחסים כדי להגיע לטיפול זוגי כיצד המלחמה משפיעה על הזוגיות הגוונים והצורות השונות האפשרויות של קשר זוגי האם וכיצד ניתן לשנות את "החוזה" של הקשר הזוגי מה החשיבות של האינטימיות והמיניות לקשר הזוגי מה זו אהבה וגם, איך לא "נרדמים" בקשר, לאחר שנים רבות שאתם ביחד

תמיד כמהתי לחופש. כל חיי חקרתי היבטים שונים של חופש בחיים שלי. הדבר הראשון שמשך אותי היה "חופש כלכלי". חשבתי והאמנתי שאם רק יהיה לי מספיק כסף, אז אהיה חופשי באמת. אז הרווחתי הרבה כסף וגם הפסדתי הרבה כסף, וגיליתי שבשום מקרה, מצב חשבון הבנק שלי לא גרם לי להרגיש חופשי יותר או פחות. חשבתי שאם רק אצא לטיול ארוך בעולם, אשתחרר מהמחויבויות היומיומיות אז באמת ארגיש חופשי. עשיתי את זה, יצאתי לטיול של שנה בעולם, רק כדי לגלות, שאין זה משנה איפה אהיה בעולם, אני תמיד לוקח לשם את עצמי איתי. שהחופש הוא לא שום דבר חיצוני, אלא פנימי אצלי.

תמיד כמהתי לחופש. כל חיי חקרתי היבטים שונים של חופש בחיים שלי. הדבר הראשון שמשך אותי היה "חופש כלכלי". חשבתי והאמנתי שאם רק יהיה לי מספיק כסף, אז אהיה חופשי באמת. אז הרווחתי הרבה כסף וגם הפסדתי הרבה כסף, וגיליתי שבשום מקרה, מצב חשבון הבנק שלי לא גרם לי להרגיש חופשי יותר או פחות. חשבתי שאם רק אצא לטיול ארוך בעולם, אשתחרר מהמחויבויות היומיומיות אז באמת ארגיש חופשי. עשיתי את זה, יצאתי לטיול של שנה בעולם, רק כדי לגלות, שאין זה משנה איפה אהיה בעולם, אני תמיד לוקח לשם את עצמי איתי. שהחופש הוא לא שום דבר חיצוני, אלא פנימי אצלי.

יש לכם שעון מעורר? אני מניח שכן. בעולם של היום קשה לא להתנהל עם אחד כזה. אלא אם כן אתם באמת מהסוג הזה של אנשים של "יקיצה טבעית". היו לי תקופות כאלו של יקיצה טבעית, אבל עדיין, תמיד הייתי צריך להרגיש את הבטחון של השעון המעורר שיעיר אותי אם במקרה לא אתעורר טבעית. אז איך הוא? השעון המעורר שלכם? מניח שאצל רבים הוא בטלפון הנייד. באופן כללי אני לא אוהב שהטלפון הנייד נמצא איתי בלילה בחדר השינה, אז האופציה הזו ירדה מהפרק. אז יש לי שעון פשוט ממש. עלה 9 שקלים באיקאה. אבל עושה את העבודה בצורה נאמנה כבר שנתיים לפחות. יכול להיות שכאן כבר איבדתם אותי. מה כבר יש לומר על שעון מעורר? חפץ סתמי וחסר משמעות, ועוד כזה של 9 שקלים? צודקים, אין בו שום דבר מרגש או מיוחד. אבל השעון הזה הוא רק אחד משני השעונים המעוררים שיש לי. את הראשון קניתי באיקאה. את השני קיבלתי במתנה. סוג של מתנה. תלוי מאד איך מסתכלים על זה.

פריידי מרגלית ואלימור הניג עומדות בראש קהילת "מרחב מודעות", העמותה לפיתוח התודעה ובעלות הפודקאסט הפופולרי "שיחות בגן עדן". בשיחתנו דיברנו על הסמכות הפנימית שלנו. איך להחזיר את הכח, השליטה והאחריות לידיים שלנו, גם בתקופות סוערות. בין השאר תוכלו לשמוע: מהי הקריאה האינדיווידואלית להתעוררות של כל אחד מאיתנו בעקבות האירועים של ה-7/10 מדוע איבדנו את הסמכות הפנימית שלנו מהם הכלים שיאפשרו לנו לחזור פנימה ולחזק את הסמכות הפנימית שלנו איך לחדד את ההקשבה הפנימית שלנו איך לנקות את התודעה שלנו, במיוחד בתקופה כזו כלים פרקטיים שיחזקו אתכם ויעזרו לכם לשמור על תדר גבוה גם בתקופה מאתגרת זו

והפעם הפרק הוא הקלטה של הרצאה שהעברתי בכנס התמיכה בישראל, כשבועיים לאחר אירועי ה-7/10: "משבר כקריאה להתעוררות ושינוי". דיברתי על האירוע שאנו עוברים כעת ומה הוא דורש מאיתנו כבני אדם, איזו התעוררות אנו נדרשים לעבור (לא רק כעם, אלא כאינדיבידואלים), איך לזהות מה השינוי שנדרש מאיתנו ומה יכול לעזור לנו לעשות אותו. הבאתי הסתכלות רחבה שנוגעת בכל תחומי החיים שלנו: תעסוקה, מצב כלכלי, יחסים, חיזוק התודעה, בריאות, תזונה, בטחון, נתינה ועוד. אני מאמין שמשברים אינם קורים סתם, אנו משלמים מחיר יקר מאד בשעת משבר, ולכן עוד יותר חשוב שנדע להפיק ממנו את המיטב ונזהה את השינוי שאנו נקראים לעשות. בסיום ההרצאה נתתי למשתתפים גם שני תרגולים פרקטיים שיכולים לעזור בתקופה הזו.

"מה שלומך?" כמה פעמים שנשאלתי את השאלה הזו בשבוע האחרון. כל פגישה, כל שיחה נפתחת איתה. בימים רגילים זו שאלה פשוטה, שקל לענות עליה, אפילו בהיסח הדעת. אבל היום, בכל פעם, לפני שאני עונה עליה, יש רגע קטן כזה של היסוס. איך עונים על שאלה כזו בימים האלו? כשהכל בחוץ כל כך כואב, שחור ומפחיד מסביב. בחוץ הכל שחור, אבל אצלי בפנים - לא. בפנים, בתוכי, אני בטוב. לא בטוב עם כל מה שקורה בחוץ, בטוב עם עצמי. אבל מתקשה לענות כך כשנשאל מה שלומי. כאילו אין לגיטימציה, בתקופה הזו, להרגיש טוב עם עצמך. כאילו שאם אני מרגיש בטוב עם עצמי אז זה מבטל את כל מה שקורה בחוץ, או שאולי אני לא רגיש למה שקורה בחוץ ולאיך שאחרים מרגישים עכשיו. זה ממש לא נעים להרגיש בטוב בתקופה כזו. וגם לכתוב את זה כאן עכשיו, יכול להרגיש כמו לתקוע אצבע בעין של האחר. ואולי זה רק סיפור בראש שלי? אני יוצר לעצמי איזה סיפור או סרט על זה, שזו לא תקופה שזה מתאים ולגיטימי להרגיש בה טוב. זה לא נעים להיות בטוב, כשכל כך הרבה אנשים, גם קרובים אלי, מרגישים וחווים כל כך הרבה כאב עכשיו. אז כששואלים אותי מה שלומי, אני מתמהמה רגע ובקול חלש, חצי מתנצל אומר שאני בטוב. כי לומר משהו אחר, לא יהיה אמת. אז אני בוחר באמת.

מיקי אלון היא עורכת דין במקצועה, שימשה כדירקטורית בבתי השקעות ומלווה עסקית מזה שנים רבות. לפני 25 שנים נפתחה לה יכולת התקשור ומאז היא מקבלת מידע ומסרים ומשמשת גם כיועצת סתרים לאנשי עסקים בכירים. בשיחה שלנו, על רקע המלחמה שפרצה ב-7/10 והאירועים הדרמטיים שאנו חווים מאז, ניסינו להביא פרספקטיבה רחבה וגבוהה יותר על מה שקרה וכן על איך שאנו נדרשים להשתנות כעם וכאינדיווידואלים. בין השאר תוכלו לשמוע: מה המשמעות הגבוהה יותר של האירועים הדרמטיים שחווינו ב-7/10 מדוע שומטים לנו את הקרקע מתחת לרגליים כרגע מהם המבנים הישנים שעלינו להיפרד מהם כדי לאפשר לשינוי לקרות מדוע האירועים הללו קורים דווקא בישראל ודווקא עכשיו מדוע דווקא עכשיו חשוב להיות קשובים לרגשות ולתת להם ביטוי ומקום מהו התהליך האישי שכל אחד מאיתנו נדרש לו כעת לאן אנו הולכים מכאן כעם וכאינדיווידואלים מהן הקונספציות האישיות שעלינו לבחון מחדש מדוע חשוב להטיל ספק עכשיו בכל דבר ולבחון אותו מחדש

המילים האלו מחכות להיכתב כבר ימים ארוכים, עוד מאותה שבת ארורה. הלב לא יכול לתפוס ולהכיל את עוצמת הכאב של כל מה שקרה. כמו הרבה אחרים, אחרי השוק הראשוני ממה שקרה, גם אני נכנסתי למוד של עשייה בעצימות גבוהה. זו דרך ידועה להדחיק ולברוח מהחדשות והמדיה וכל מה שאופף אותנו. ביחד עם קבוצה של כ-20 יזמים הקמנו מרחב דיגטלי בשם "חיבוק לנפש" שנועד לאפשר מעגלי תמיכה ואיוורור לכל מי שזקוק לכך. www.hibuk.co יום רדף יום, והייתי מסיים אותו תשוש. לא ישנתי הרבה בימים הראשונים. מי יכול היה? התמונות, המחשבות על כל מה שקרה שם, על האבדן, הכאב. ואז החלו להגיע השמות, אנשים שמכירים, מעגל ראשון ושני ושלישי. אני לא חושב שיש מישהו במדינה שזה לא נגע בו במעגל ראשון או שני. ואז ההלוויות, וניחומי האבלים. ועוד הודעות ועוד הלוויות. מעגל כאב שאינו נגמר. לאחר שבוע כבר לא יכולתי יותר, הרגשתי מותש. זה פשוט יותר מדי להכיל. אז עצרתי לרגע, הורדתי הילוך וחזרתי קצת להתמקד בעצמי. ובתוך כל הימים האלו, חוזרת לי שוב ושוב השאלה, למה דבר כמו זה קורה?