הגשמה

הי!   "אני מאד מצליח, אבל לא מאושר"   את המשפט הזה שמעתי מלקוח (נקרא לו אלון – שם בדוי) בשיחה לפני כמה שבועות.   הוא מנכ"ל של חברה בינונית, משפיע על עשרות אנשים ויותר, מצליח מאד בתחומו, מרוויח מצוין, מוערך על ידי כל הסביבה שלו.   לכאורה, הכל צריך להיות מושלם עבורו. אבל הוא לא מאושר כדבריו.   הפרדוקס הזה, שאלון מתאר, מתקיים לא רק אצלו. הוא מתקיים אצל אנשים רבים כמותו.   ישנה תפיסה פופולרית, אך שגויה, שאומרת שמי שמצליחים במה שהם עושים, בהכרח גם יהיו מאושרים. ויחיו מאושרים. אך במציאות זה לא בהכרח כך. אני לא אומר שכל מי שמצליח במה שהוא עושה אינו מאושר, בהחלט יש כאלו, אך ישנם רבים שמשיגים את ההצלחות שהם רוצים ועדיין אינם מאושרים.   מרבית חיי התנהלתי מתוך תפיסת עולם שאומרת שאם רק יהיה לי/אשיג את ..... אז אהיה מאושר.   התפיסה הזו שירתה אותי היטב מרבית חיי. היא גרמה לי להיות מאד הישגי, ומאד מצליח בדברים שעשיתי. הייתי מסמן מטרה, וחותר בעקביות להשיג אותה.   ואז ישנם כמה רגעים של סיפוק ואושר, שדי מהר מתחלפים בסוג של ריקנות.   ואז מיד היתה עולה השאלה הלא מודעת: ומה עכשיו?   כתבתי על התופעה הזו בפירוט במניפסט שפרסמתי לפני מספר חודשים: "החתיכה החסרה" (אם לא קראתם, מומלץ כבר עכשיו להוריד אותו בחינם כאן).   התופעה הזו קורית, כי האגו שלנו מתעתע בנו. הוא גורם לנו לחשוב ולהאמין שאם רק נשיג את הפסגה הבאה, אז נהיה מאושרים ושלמים.    הוא יוצר אצלנו את התלות בכל מיני דברים חיצוניים על מנת שנרגיש מאושרים בפנים. הוא גורם לנו להאמין שאלו הם ההישגים החיצוניים שלנו שיגרמו לנו לאושר. הבית הגדול, הכסף בבנק, הרכב החדש, הטיולים לחו"ל, או מה שזה לא יהיה.   ואז, כשאנו סוף סוף משיגים את הדברים הללו, אנו באמת מרגישים מאושרים, אבל לרגע קצר מאד, ואז זה נגמר ואנו חוזרים למירוץ להשיג עוד משהו חיצוני כדי להרגיש שוב מאושרים לכמה רגעים.   וזה מכניס אותנו למירוץ מטורף שרק מתסכל אותנו יותר ויותר.   לפני כמה ימים בפגישה שקיימתי, נשאלתי לגבי הטיול הגדול שלנו בחו"ל, והיא שאלה אותי מה הדבר העיקרי שהשתנה אצלי בטיול.   והתשובה שלי היתה: הפסקת המרדף. זכיתי בתובנה הזו, שאין זה באמת משנה מהם הדברים החומריים שיש או אין לנו. לא הם אלו שיגרמו לנו להיות מאושרים יותר או פחות.   אני יותר "רגוע" היום. זה לא אומר, שהדברים הללו אינם חשובים לי ואיני רוצה בהם, ברור שאני רוצה בהם, אבל אני פחות ופחות תלוי בהם כדי להרגיש מאושר.   התהליך הזה הוא לא תמיד קל. אנו צריכים להיות מאד מודעים למה שמוביל ומנהל אותנו – האגו שלנו.   ואצל מרביתנו, מרבית מהזמן, האגו משתמש ומנהל אותנו במקום שאנו ננהל ונשתמש בו.   זה ממש כמו לראות זנב שמכשכש בכלב, במקום כלב שמכשכש בזנב.   במקום שהאגו יעבוד אצלנו, אנחנו עובדים אצלו. והעבודה אצלו אף פעם לא נגמרת, ללא קשר לכמה קשה נעבוד, או כמה נשיג וכמה נצליח. האגו שלנו תמיד, תמיד, תמיד: ירצה יותר.   אבל זה מתיש. ובעיקר, זה לא מספק. וזה לא גורם לנו להרגיש מאושרים באמת.   כשהאגו דוחף אותנו להשיג את "הדברים החיצוניים" הוא למעשה מרחיק אותנו מ"הדברים הפנימיים". אלו הם הרצונות הנשמתיים שלנו. והם אלו שבאמת גורמים לנו סיפוק ואושר מתמשכים, ולא רגעיים.   הסיבה שאלון, ורבים כמותו, אינם מרגישים מאושרים למרות כל ההישגים וההצלחות שלהם, היא כי הם אינם מממשים את הרצונות הנשמתיים שלהם. הם אינם מממשים את השליחות האמיתית שלהם כאן בעולם, ואינם מביאים אותה לידי ביטוי מלא.   האושר שלנו מתחיל מבפנים, מהמימוש של מי שאנו באמת, ולא ממשהו חיצוני שהשגנו.   אם הדברים הללו נוגעים בכם, והייתם רוצים להעמיק ולהבין את התהליך הזה בצורה עמוקה ומשמעותית, אני מזמין אתכם להצטרף אלי לסדנת "התגלית" ב"תגלית" אחשוף בפניכם את התהליך המלא, את האופן שבו האגו מנהל אותנו, וכיצד לקחת את השליטה בחזרה לידינו. כיצד לזהות מהם הרצונות הנשמתיים האמיתיים שלנו, לדעת מה היא השליחות האמיתית שלנו. וכיצד לא לפחד מלממש אותה.

תארו לכם עולם שבו המשכורת שלכם מובטחת. אתם לא צריכים לעבוד יותר. לעולם. כל הצרכים האישיים והכלכליים שלכם מסופקים ומלאים. כסף אינו מהווה בעיה.   איך תרגישו? האם תהיו מאושרים ומסופקים? האם כל מה שתרצו לעשות הוא לשבת בבית או על חוף הים, לשתות איזה קוקטיל, לקרוא ספר טוב או לצפות בבינג' של סדרות טובות בטלויזיה?   יתכן והתשובה שעוברת לכם בראש היא – בוודאי! זה יהיה מאד הגיוני לחשוב ככה, אחרי הכל, זה נראה לנו כמו החופש האולטימטיבי שכולנו שואפים אליו, חופשיים מדאגות, מעמסות ומחוייבויות.   אבל כמה זמן נוכל להמשיך כך? בחופש שכזה?   אני לא יודע איך זה אצלכם, אבל גם כשאני בחופשה, אחרי זמן מסויים (לא ארוך) אני הופך להיות קצת חסר סבלנות. כאילו משהו עדיין חסר... זה לא שאני לא נהנה מהחופשה, אבל משהו בפנים לא נותן לי מנוח. (עוד נשוב לזה).   בתקופה האחרונה אני עוסק הרבה בחקר העתיד. אני מוצא שזה מרתק. אנו חיים בתקופה מרתקת שבה ההתפתחויות שקורות בעולם שלנו הן כל כך מהירות, וכל כך משמעותיות, שהדבר העיקרי שברור היום הוא שהאופן שבו חיינו יתנהלו בעוד שנים ספורות, 5, 10 או 15 שנים לכל היותר – יהיה שונה בצורה מהותית מהאופן שבו חיינו מתנהלים כיום.   אני חוקר את זה הרבה בהקשר של עולם העסקים וכיצד עסקים עומדים להשתנות (וגם לשנות) אבל ההשפעה מן הסתם נוגעת לכל תחום בחיים שלנו.   אחת המגמות שחוזרות על עצמה בלא מעט מחקרים ופרסומים היא שבעקבות השינויים הדרמטיים שעולם העבודה עובר, של פחות ופחות עבודות זמינות, וצורך הולך וקטן בעובדים (המוחלפים על ידי הטכנולוגיה), ישנן כבר היום ממשלות בעולם שמתנסות במודלים כלכליים חדשים שבהם משלמים כסף לאזרחים על מנת שלא ילכו לעבוד.   כן, קראתם נכון, ישנם כבר היום אנשים שמקבלים משכורת כדי להישאר בבית ולא לצאת לעבודה.   נשמע כמו חלום? אז זהו, שלא.   לכאורה אותם אנשים זכו להיות בין ברי המזל ייחודי הסגולה שאינם צריכים לקום בבוקר לעבודה על מנת להתקיים, אבל הם לא תופסים זאת כך. הם לא רואים את עצמם כברי מזל. למרות שהם לא צריכים לעבוד לפרנסתם, יש עדיין משהו שחסר להם כדי להיות מאושרים באמת. (עוד נשוב לזה).   מגמה נוספת שמעניין לדבר עליה בהקשר הזה, היא ההתפתחות של מודל תאוריית הצרכים של מאסלו.   למי שלא מכיר, אברהם מאסלו היה פסיכולוג שב-1943 פרסם מודל המסביר את הגורמים המוטיבציוניים שמניעים אנשים בעולם. הוא סבר שיש לבני האדם 5 צרכים בסיסיים שצריכים לבוא לידי סיפוק בחיים, וכל עוד ישנו צורך שאינו מסופק אנו נפעל להשיגו.   החל בצרכים הבסיסיים הפיסיולוגיים שלנו כמו: אוכל, שינה והיגיינה, בהמשךבטחון: קורת גג, בריאות, תעסוקה ואמצעים לקיום, אהבה ושייכות, כבוד והערכה ובראש פירמידת הצרכים נמצא המימוש וההגשמה.   מאסלו טען שכל עוד הצרכים הבסיסיים של האדם אינם מלאים, הוא לא יפעל להשגת הצרכים ברמה הגבוהה יותר. למשל, אם לאדם אין קורת גג הוא לא יפעל למימוש והגשמה או כבוד והערכה.   יש הרבה דיונים ותאוריות נוספות שנובעות מהפרסום של מאסלו, אבל אני יכול לומר מנסיוני וממה שאני רואה בין עשרות אלפי האנשים שזכיתי להכיר וללוות עד היום, שישנן שתי תופעות חדשות יחסית (בשנים האחרונות) שמתרחשות ושמות את המודל של מאסלו בסימן שאלה גדול לגבי הרלוונטיות שלו כיום.   התופעה הראשונה היא אנשים שפועלים על מנת להשיג את הצרכים הבסיסיים ומעבר להם בצורה מאד נחרצת, הם מאד מצליחים במה שהם עושים, הם התקדמו מאד בחייהם, השיגו ומילאו את כל הצרכים הבסיסיים שלהם – בטחון כלכלי, אהבה, שייכות, הערכה והוקרה וכו'. אבל עדיין משהו גדול חסר להם – וזו ההגשמה והמימוש שלהם. למרות כל ההצלחה שלהם, הם לא מסופקים מכך.   בשיחה עם לקוח לפני כשבוע הוא אמר לי את המשפט הבא: "אני מאד מצליח במה שאני עושה, אבל אני לא מאושר". ומדובר במנכ"ל מאד מצליח של חברה לא קטנה, הוא מרוויח מצויין, גידל משפחה לתפארת, עושה דברים משמעותיים בעבודה שלו, אבל עדיין – כל אלו אינם מביאים לו את האושר המיוחל.   התופעה השניה שאני עד לה בשנים האחרונות, היא שיותר ויותר אנשים, פועלים להשיג את ההגשמה והמימוש שלהם, ברמות הגבוהות יותר, גם כאשר הצרכים הבסיסיים שלהם עדיין לא מלאים. למשל, גם כשעדיין אין להם בטחון כלכלי, הם פועלים במלוא המרץ להשיג את המימוש וההגשמה שלהם.   נראה שפרמידת הצרכים של מאסלו התהפכה, ואנשים קודם כל רוצים לפעול ולהשיג את ההגשמה והמימוש ואחר כך למלא את שאר הצרכים.   יש גורם אחד המשותף לכל המקרים שתיארתי כאן. והגורם הזה הוא – החיפוש אחר משמעות.   אנו נמצאים כיום בעידן, שבו המשמעות משחקת תפקיד הולך וגדל בחיים שלנו. אנשים רוצים יותר ויותר לחוש משמעותיים, ולחיות מתוך כך שיש משמעות לחיים שלהם, ויש משמעות לעשייה שלהם.   אני זוכר את עצמי לפני כ-13 שנים, עדיין שכיר באינטל, סוקר את חיי, את ההישגים שלי ולאן הגעתי ושואל את עצמי את השאלה המפחידה: "האם זה כל מה שיש לחיים האלו להציע לי?".   זו לא השאלה שמפחידה, אלו המשמעויות של התשובה. התשובה היתה די ברורה. הכתובת היתה על הקיר. היה בתוכי קול פנימי חזק שצעק לי שוב ושוב: "אתה יכול יותר".   "אתה יכול יותר". מה זה ה"יותר" הזה?   האם זה בהכרח יותר כסף? יותר הכרה והערכה? בית גדול יותר או רכב מפואר יותר?   לא. לא זה היה ה"יותר" שצעק לי בפנים. זה היה "יותר" מסוג אחר. זה היה "יותר" של משמעות. רציתי יותר משמעות. רציתי לעשות דברים יותר משמעותיים, להשאיר חותם.   ויקטור פרנקל כתב את הספר המופלא "אדם מחפש משמעות" המתאר את קורותיו במחנה ההשמדה אושוויץ. ויש הרבה תובנות משמעותיות שאפשר לקחת מהספר והסיפור שלו. אבל בהקשר של הפוסט הזה חישבו על כך שגם במקום הכי שחור של האנושות, גם כשהאנשים נאבקו יום יום לשרוד בצורה הכי בסיסית שניתן להעלות על הדעת, גם אז – אנשים חיפשו את המשמעות. את המשמעות לחיים, את המשמעות שתעזור להם לשרוד את התקופה האיומה ההיא.   אנחנו מחפשים משמעות. כל הזמן.   בעבר, היינו צריכים "לשרוד", אבל השרדות היום היא רק תוכנית ריאלטי, היא כבר לא המציאות שלנו. אנחנו רוצים משמעות. אנחנו רוצים לעשות דברים בעלי משמעות. להשאיר חותם.   אני מאמין שכל אחד מאיתנו, בערוב ימיו, רוצה לדעת שהוא עשה הבדל. שהשארנו את העולם אחרינו במצב קצת יותר טוב מאיך שקיבלנו אותו.   אנחנו חיים בעידן חדש – אני קורא לו: עידן המשמעות. עידן שבו אנו מוכנים לפעול בצורה הרבה יותר נחושה ומחוייבת ליצור משמעות גבוהה יותר בחיינו. זהו עידן שבו יותר ויותר אנשים מבינים שהמפתח לאושר שלהם ואחד המרכיבים המשמעותיים לאושר שלהם הוא: תחושת משמעות גבוהה.   כלומר, גם אם יהיה לנו את כל מה שאנו שואפים ורוצים בעולם – כסף, בית, חופש, אהבה, הכרה והערכה וכו' אך לא תהיה לנו משמעות, לא נרגיש מסופקים. המשמעות מעוררת ומניעה אותנו. היא יוצרת בנו את התשוקה לחיות, התשוקה ליצור, לשנות, להשפיע ולחולל.   המשמעות מעניקה לנו אנרגית חיים. בעידן המשמעות – המשמעות היא זו שמעניקה לנו חיים מלאים.   אז מה עושים עכשיו? ממשיכים את המסע לעבר המשמעות.   לא סתם בחרתי להשתמש במילה "ממשיכים", כי אני מאמין שכל אחד מאיתנו, בין אם במודע או שלא במודע, נמצא במסע לעבר המשמעות שלו בחייו. אז עלינו להמשיך במסע הזה, וככל שנהפוך אותו למסע מודע ומכוון, כך נתקדם מהר יותר לעבר המשמעות הנכספת שכולנו מחפשים.   לפעמים כל מה שנדרש הוא הגילוי, וההבנה של מה יוצר משמעות בחיים שלנו. ואז כל החיים משתנים, מבלי שנצטרך לשנות דבר בחיים עצמם.   זכורה לי היטב, שיחה עם אחת המשתתפות בסדנת "התגלית"  לפני מספר חודשים. היא ישבה בסדנה, קצת כבוייה ואמרה שהיא לא רואה שום דבר שיש בו שליחות או משמעות גבוהה בעבודה שלה. היא היתה בתפקיד של מנהלת שכר בחברה ואחראית בין השאר למשכורות של כל העובדים בחברה. היא אמרה לי "אני מתעסקת כל היום עם מספרים, איזו שליחות כבר אפשר למצוא בזה?". שאלתי אותה האם בעצם זה שהיא עושה את התפקיד שלה, היא מעניקה לכל העובדים שהיא מטפלת בהם שקט ובטחון בכך שהם יודעים שהמשכורת שלהם תכנס בכל חודש?   היא חשבה על כך לרגע ואז ראיתי איזה שהוא זיק קטן שנדלק בעיניים שלה. המשכתי ושאלתי אותה אם היא מבינה שבעצם מה שהיא עושה מעניק להרבה מאד אנשים שקט ובטחון? עכשיו הצטרף חיוך לזיק בעיניים.   "מעולם לא חשבתי על מה שאני עושה בצורה כזו" היא אמרה לי עם חיוך גדול.   לכאורה לא השתנה שום דבר בחיים שלה. רק ההסתכלות על מה שהיא עושה ותפיסת המשמעות החדשה שהתלוותה לכך.   אבל הכל השתנה עבורה באותו הרגע. המשמעות נתנה לה אנרגיה חדשה. זה היה ניכר בה באופן מובהק בכל המשך היום – האנרגיה הכבוייה שהיא הגיעה איתה התחלפה באנרגיה של חיות.   לא צריך לשנות הרבה, רק את ההבנה והגילוי של המשמעות במה שאנו עושים.   וזה עושה הבדל עצום בחיים שלנו.   אם אתם מחפשים משמעות, ורוצים לעשות את הצעד הבא, אני מזמין אתכם להשתתף בסדנת "התגלית"   השליחות שלכם מחכה להתגלות.   אם זה מהדהד בכם, אז "התגלית"  היא הצעד הראשון.   מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם, שלכם, ערן.

"כשאתה מתחבא אתה מוגן ובטוח, אנשים לא יכולים לראות אותך. אבל אתה מתחבא גם מפני עצמך" – מתוך הסרט Joy   הפוסט הזה נכתב בגובה של כ-30,000 רגל, כשעה לפני שאנו נוחתים בניו יורק.   אחד הסרטים בהם צפינו במהלך הטיסה ארוכה, היה הסרט Joy שממנו צוטט המשפט הזה.   כמה הוא נכון ומדוייק.   כמה חשוב לנו להיות מוגנים ובטוחים (ובצדק). מוגנים גם ממה יחשבו או יגידו עלינו האחרים. אחת הדרכים הפופולריות להתמודד עם הרצון שלנו להשאר מוגנים ובטוחים הוא אכן להתחבא. להתחבא מאנשים אחרים. להתחבא כך שהם לא יוכלו לראות אותנו ואת מי שאנו, ולא יוכלו לבקר אותנו, לשפוט אותנו, לרכל עלינו ולהקטין אותנו.   במיוחד היום, בעידן שבו הכל חשוף ושקוף, ושכל אחד הוא "עיתונאי" ומבקר בפוטנציה, ויכול בכמה הקשות מקלדת פשוטות להפוך ולהיות "השופט בכיכר העיר", לבקר ולשפוט כל אחד אחר כראות עיניו ולחשוף את דעותיו לאלפי אלפים של אנשים.   זה קל לשפוט ולבקר אחרים, והיום יותר מתמיד.   וזה גורם לנו לרצות להתחבא. כך שלא יוכלו לראות אותנו ואז גם לא לשפוט ולבקר אותנו.   אבל כאשר אנו מתחבאים מאחרים, אנו גם מחביאים את עצמנו, מעצמנו. ומאחרים. אנו מחביאים את הגדולה שבנו, את הערך שיש בנו להעניק לעולם. אנו מחביאים את השליחות שבאנו לממש כאן.   אני זוכר את עצמי, שנים רבות, כאדם ביישן ו"נחבא אל הכלים". לא העזתי לבטא את דיעותי בפומבי. עוד בבית הספר הייתי מהתלמידים השקטים שאינם פוצים פה.   זו היתה מערכת ההגנה שלי. להגן על עצמי מפני ביקורת ושיפוטיות. והיא מאד אפקטיבית. באמת לא אמרתי דבר ולא שפטו ולא ביקרו אותי (לפחות שלא בפני).   אבל מגיל מסויים הבנתי שיש בי יותר. שאני לא יכול לשתוק ולהתחבא יותר. שאני לא יכול להמשיך ולהחריש כי יש בי מסר לעולם. כי יש איזו שהיא אמת שאני מודע לה, ושתפקידי לחשוף אותה לאחרים ולעולם.   ואפילו כשהבנתי וידעתי את כל זה. המשכתי להחריש ולשתוק.   כי העדפתי את הבטחון וההגנה של להמשיך ולהתחבא מהעולם, על פני האפשרות שאצטרך להתמודד עם ביקורת ושיפוטיות של אחרים.   עד שבנקודה מסויימת כבר לא יכולתי יותר.   זה לא קרה סתם כך, וזה לא קרה במקרה. זה קרה בעקבות תהליכים רבים של התפתחות והתעוררות שעברתי (ועודני עובר).   עד שהגעתי לסוג של נקודת "אל חזור" שממנה הבנתי שאני לא יכול לשתוק יותר והתחלתי לדבר. התחלתי לשתף את תפיסת העולם שלי, את התובנות והחוויות שלי.   התחלתי להביא את עצמי לידי ביטוי מלא, ושחררתי את השליחות שלי לעולם. אני משתמש במילה "שחררתי" כי אכן זה היה לשחרר. לשחרר לחופשי את מי שאני באמת. לשחרר מתוך הכלא שאני עצמי יצרתי – לעצמי.   ובהתחלה זו הרגשה מופלאה, של שחרור, של עוצמה ושל העצמה. ולא הבנתי איך לא עשיתי את זה קודם לכן.   אבל האופוריה הזו לא נמשכה הרבה זמן, כי קצת לאחר ששחררתי את עצמי, החלה להגיע הביקורת. והתחלתי להיתקל בשיפוטיות של אחרים כלפי, כלפי הרעיונות שלי וכלפי מה שאני מייצג.   ובמיוחד בפעמים הראשונות שזה קורה זה היה קשה וכואב. אפילו משתק לתקופות מסוימות.   אבל מהרגע שאתה טועם את טעמו של החופש, של החופש להיות מי שאתה, בלי הצגות ובלי מסיכות, קשה מאד לחזור אחורה ולהתחבא שוב.   אני זוכר היטב שיחה שהיתה לי עם אחד המנטורים המשמעותיים בחיי – בוב פרוקטור. זה היה לפני כ-10 שנים בתקופה שיצא לאויר העולם הסרט והספר "הסוד", ולצד ההתלהבות הכלל עולמית שהספר והסרט זכו לו קמה גם ביקורת רבה. ושאלתי את בוב באחד המפגשים שלנו מה הוא אומר לכל אותם מבקרים.   התשובה שלו נשארה איתי עד היום הזה. הוא אמר לי, "תשמע ערן, אני טיילתי וביקרתי בכל העולם. ראיתי אינספור אנדרטאות לזכרם של אנשים גדולים שעשו דברים גדולים. אבל אתה יודע ערן, עד היום הזה עוד לא ראיתי אנדרטה אחת לזכרו של מבקר כלשהו".   וואו.. בום!   התשובה שלו היתה מבחינתי מה שסגר את הגולל על העניין. מאותו הרגע הפסקתי להתייחס לביקורות ולשיפוטיות של האנשים. זה לא שאני לא פתוח לביקורת, בונה וקונסטרוקטיבית ואני גם מחפש אותה באופן תדיר. אבל את אותם אנשים שמבקרים ומקטינים אחרים רק כדי שהם יוכלו להרגיש קצת "יותר גדולים", הפסקתי לספור.   אני לא רואה אותם ממטר.   אני מתרכז במה שאני עושה, ובתרומה שלי לעולם, ופחות במה מבקר כזה או אחר יחשוב על כך. אני יודע, לרוב קל יותר לומר זאת מאשר לעשות זאת.   זה דורש הרבה עבודה פנימית ועצמית (שזו העבודה הקשה ביותר שיש), אבל התגמול על העבודה הזו הוא הכי מתגמל שיש בעולם.   דוגמה אקטואלית מאד לכך היא הזוכה המקסימה שלנו באירוויזיון – נטע ברזילי(כפרה עליה! :) ). בעיני היא מודל אמיתי לאופן שבו אדם פועל מתוך אמונה מלאה בערך שלו ובשליחות שלו כאן, למרות מה שאחרים יכולים לחשוב עליו.   אז בפעם הבאה שאתם רואים את ההרגל שלכם להתחבא מאחרים כדי להרגיש מוגנים, תזכרו שאתם בעצם גם מתחבאים מפני עצמכם ומחביאים את הגדולה, השליחות והיופי שלכם לעולם.   אם הדברים הללו נגעו בכם, אני מזמין אתכם להצטרף אלי ליום שלם של סדנת "התגלית" ביום הזה אעניק לכם כלי עוצמתי מאין כמוהו להבין מי אתם באמת. מהי השליחות שלכם בעולם, וכיצד להתמודד עם הקולות הפנימיים של הביקורת והשיפוטיות שיש לכולנו. איך לא לתת לקולות הללו לעצור אתכם מלהיות מי שאתם באמת.   אם זה מהדהד בכם, אז "התגלית" היא הצעד הראשון.   מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם, שלכם, ערן.

"ראיתי את המלאך בתוך השיש וגילפתי אותו לחופשי" זהו אחד הציטוטים הידועים של מיכאלאנג'לו אחרי שהוא פיסל את "דוויד". מיכאלאנג'לו נחשב (ומן הסתם בצדק) לאחד האומנים הגדולים שהיו באנושות. היכולת שלו לראות את הפרטים, לדמיין אותם ובסופו של דבר להביע אותם ביצירות שלו היא מופלאה. כך היה עם "דוויד". נדרש דמיון מאד חזק על מנת להסתכל על גוש השיש ולראות בתוכו את "דוויד", או כל יצירה אחרת שהוא פיסל. הוא קודם כל ראה את הדמות בדמיונו ורק אחר כך החל לפסל ולחצוב אותה בשיש. זה לא פשוט לראות את הדמות של "דוויד" כשהיא מוקפת בכל השיש העודף שבעצם מסתיר ומגן עליה. הציטוט הזה של מיכאלאנג'לו תפס אותי, כי הוא בעצם גם מאד רלוונטי על החיים שלנו, של כולנו. בכולנו יש "דוויד" מופלא שכזה. לכולנו יש מהות ושליחות גבוהה יותר. אבל לרוב אנו לא רואים אותה, כי היא מוסתרת עם המון "שיש עודף" שמכסה ומסתיר אותה. אנחנו מסתכלים על עצמנו ורואים עוד גוש שיש סתמי. אנו לא רואים שבעצם בתוכו מסתתרת לה יצירת מופת מופלאה. השיש שמקיף את יצירת המופת הזו שלנו מורכב מהרבה שכבות של שמסתירות את היצירה עצמה: כל הפצעים והמכות שצברנו לאורך השנים... כל האמונות המקטינות... כל הסיפורים שהכנסנו לעצמנו לראש לגבי מי אנחנו ולמה אנו מסוגלים... כל השיח הפנימי הביקורתי והשיפוטי של האגו שלנו כלפי עצמנו... מתחת לכל השיש העודף הזה מסתתרת לה יצירת מופת שהיא המהות האמיתית שלנו. אבל לרוב אנו לא רואים אותה. לכאורה אפשר לומר שבעצם לא כל אחד הוא מיכאלאנג'לו שיכול לראות את יצירות המופת המסתתרות בתוך השיש. הרי זה מה שהפך את מיכאלאנג'לו למיכאלאנג'לו. אבל הבשורות הטובות שיש לי עבורכם, שעל מנת לפסל את ה"דוויד" שמסתתר בתוככם, אתם גם יכולים להיות סוג של מיכאלאנג'לו. מיכאלאנג'לו של החיים שלכם. ובמקרה הזה, זה גם לא דורש דמיון מפותח ומדהים כמו של מיכאלאנג'לו. צריך, בדיוק כמו שהוא אמר: "לגלף את השיש מסביב ולשחרר את המלאך לחופשי". לגלף ולהזיז הצידה את השיש העודף, את האגו ואת כל השכבות שמסתירות, ואז לגלות את מי שאנו באמת – את המהות האמיתית שלנו: את השליחות שלנו לעולם. ב-4 השנים האחרונות, העברתי תהליכים כאלו עם מאות אנשים. מאות מלאכים ששוחררו לחופשי וגילו מי הם באמת. בכל אחד מאיתנו ישנו מלאך כזה, שמשווע לצאת לחופשי, אם רק נאפשר לו. הצעד הראשון מתחיל ב"תגלית" - כל הפרטים כאן.

הי, אחת השיחות הפנימיות שמתקיימת לדעתי אצל כולנו היא שיחה על הפער. הפער בין איפה שאני נמצא לאיפה שאני רוצה להיות. ויש כאן משהו פרדוקסלי, שאין זה משנה כמה נתאמץ, נשתדל ונפעל להשיג את המטרות שלנו, מיד כשהשגנו אותן (או זמן קצר לאחר מכן) נתחיל מיד להרגיש שוב את אותו הפער. זה כמו לנסות ולהגיע אל האופק – כמה שלא נתקרב לקראתו הוא הולך ומתרחק מאיתנו. הסרטון הבא (גאוני בעיני) ממחיש זאת בצורה מצויינת אני מניח שהתחברתם לרעיון 😊 אם ננסה להבין את התהליך הזה, שקורה אצל כולנו, בעוד רמה, הרי שבעצם בכל פעם שאנו שמים לעצמנו מטרה מסויימת ומשיגים אותה, מיד עולה בנו הרצון והצורך הפנימי להשיג משהו נוסף. לרוב, אנו תולים בהשגת המטרה הזו, את מידת האושר שלנו. "אם רק אצליח לגור בבית שאני רוצה ואוהב אז אהיה מאושר" "אם רק אצא לחופשה שאני חולם עליה, אני אהיה מאושר" "אם ארוויח יותר כסף אז אהיה חופשי ומאושר" וכו'... לפני מספר ימים ישבתי עם לקוח, והשיחה שלנו נסובה על כסף. הוא מתמודד כעת עם סיטואציה לא פשוטה של סגירת חובות ורצון שלו "ליישר קו", ולהצליח לצמוח משם, לעזוב את העבודה שלו כשכיר ולהקים את העסק העצמאי שלו. הוא אמר לי משפט בסגנון של "אני רוצה להגיע למצב שיש לי מספיק כסף, כדי שאז אהיה חופשי". ניסיתי להסביר לו שההרגשה של חופש (שאליה הוא בעצם שואף) אינה קשורה לכמה כסף יש (או אין) לו בבנק. אחת החוויות שהיא זכורות לי בהקשר הזה הוא יום מסויים, לפני כשלוש שנים שבמהלכו רצה הגורל והיו לי 2 פגישות עם אנשים שונים. שניהם מצליחים מאד עסקית, כל אחד מהם הקים במו ידיו עסק שמגלגל מחזור של כ-130-150 מליון ₪ בשנה. טכנית "על הנייר" ובבנק – הם חופשיים כלכלית. למרות שמצבם הכלכלי היה מאד דומה (לכאורה נטולי דאגות כלכליות) החוויה שלי בפגישה עם כל אחד מהם היתה שונה לחלוטין. הראשון היה באמת חופשי. כשדיברתי איתו הרגשתי את החופש שהוא חווה, את תחושת השפע שהוא חי מתוכה, את האופטימיות שלו, את שמחת החיים ואת הרווחה והשקט הפנימי שהוא חי עמה. עם השני, למרות שמצבו הכלכלי כאמור זהה לראשון, החוויה היתה שונה לחלוטין. הוא היה מפוחד, השרדותי, חושש, סקפטי וציני. הוא דיבר איתי כל הזמן במונחים של פחד ושל כך שבעצם בכל רגע הכל יכול להשתבש, וכל העסק יכול ליפול. למרות מצבם הכלכלי הזהה – החיים שלהם שונים לחלוטין. חווית החיים שלהם שונה לחלוטין. המקרה הזה, הראה לי יותר מהכל, עד כמה התלות שלנו ב"דברים חיצוניים" היא גדולה ועד כמה גדולה הטעות שלנו כאן. כל יעד או מטרה חיצונית שנשיג לא יגרמו לנו להרגיש באמת את מה שאנו רוצים להרגיש. זה לא משהו חיצוני שמשפיע על מי שאנחנו בפנים. זה הפוך לגמרי. הרבה אנשים מסתובבים בעולם ומחפשים להשיג את "הדבר החיצוני" שיעניק להם את תחושת האושר שלהם. בדרך הם קצת מאבדים את מי שהם. את מי שהם באמת. את מה שנכון ומדוייק להם. הם אפילו מתרחקים עצמם כדי להשיג "משהו חיצוני", ואז כשהם משיגים אותו, תחושת ההישג נמשכת זמן קצר (לעיתים אפילו דקות בודדות), ומיד תופסת את מקומה תחושת התסכול, כי בעצם האושר שהם ציפו לא הגיע. אנחנו רוצים להגיע ל"שם", וכשאנו מגיעים לשם סוף סוף, ה"שם" הופך ל"כאן" ופתאום יש לנו "שם" חדש שאנו רוצים להשיג... וחוזר חלילה. אז מה הפתרון? אז אפשר להמשיך ולרדוף אחרי ה"שם" הבא שלנו... אבל אני חושב שבשלב הזה כבר הבנו שהאסטרטגיה של לרדוף אחרי האופק היא לאו דווקא האסטרטגיה היעילה ביותר. ואפשר ללכת לכיוון אחר. להבין מי אנחנו באמת. מה תפקידנו כאן בעולם. אחד הגורמים המשמעותיים שמשפיעים על תחושת האושר שלנו הוא המשמעות. שאנו עושים משהו בעל משמעות. שיש משמעות לנוכחות שלנו כאן בעולם. אנחנו לא תמיד מבינים את זה או ששוכחים ואז מחפשים את ה"דבר החיצוני" התורן שיעניק לנו קצת אושר. הדוגמה הפרקטית לכך, הוא למשל אדם שנמצא במקום עבודה שהוא אינו אוהב. הוא לא מרגיש שם ממומש ומוגשם. הוא מתוסכל מכך. הוא משווע לחופשה. הוא מאמין שאם תהיה לו את חופשת החלומות שלו, אז הוא יהיה סוף סוף שקט ומאושר כמו שהוא רוצה. הוא עובד מאד קשה על מנת להשיג את החופשה הזו, ומצליח סוף סוף להגיע אליה. אבל אז היא מסתיימת, ואפילו עוד לפני שהיא הסתיימה, תחושת התסכול מציפה אותו שוב. כי הפתרון לתסכול שלו הוא לא עוד חופשה (ממש אין לי דבר וחצי דבר נגד חופשות.. אני מאד בעד!!), אלא משמעות. הפתרון לתסכול שלו הוא החיבור לעצמו, למי שהוא באמת. למי שהוא חושב שהוא צריך להיות. הפתרון הוא לא "שם" בחוץ, הוא לגמרי "כאן" אצלנו.. בפנים. ומי שרוצה לעשות צעד משמעותי פנימה, אני מזמין אותו לפגוש אותי ב"תגלית". 

הי, אני אדם ריאלי. תמיד הייתי. אחרי הכל, מהנדס, תואר שני במנהל עסקים, שנים רבות מנהל בכיר בהייטק. עד לפני 11 שנים בערך האמנתי ש"אם אני לא יכול לראות את זה, אז זה לא באמת קיים". היום אני מבין כמה מקובע מחשבתית הייתי אז. ואני מבין שישנם דברים, שלמרות שאני לא מבין אותם, או איך הם בדיוק עובדים, הם עדיין יכולים להיות מאד שימושיים ובעלי ערך עבורי. למשל, מרבית האנשים לא באמת מבינים איך עובד החשמל, אבל זה לא מפריע להם ללחוץ על המתג ולהדליק אור בחדר. אתמול בנאום שלו על ההכרה בירושלים כבירת ישראל דונאלד טראמפ אמר משפט חשוב: "לא נוכל לפתור את הבעיות שלנו על ידי אותן הנחות שגויות והאסטרטגיות הכושלות שהיו לנו בעבר" האמת היא, שטראמפ לא המציא את הרעיון הזה. הוא שאול מהמשפט שאמר פעם איינשטיין: ש"לא נוכל לפתור את הבעיות שעומדות לפתחנו, באותה רמת חשיבה שהיינו כשיצרנו אותן". והרעיון הזה כל כך נכון. היום אני יודע שמה שאני יודע הוא כל כך מעט ומצומצם לעומת כל מה שקיים ובטח מול מה שאפשרי. היום אני יודע, שפריצות הדרך המשמעותיות שלי בחיים, קרו דווקא במקומות שבהם נחשפתי ל-"מה שאני לא יודע, שאני לא יודע". במקומות הללו, קורים הקסם. לפני כמה שבועות קיימתי את סדנת "התגלית", ואז קיבלתי מהחבר שלי ללימודים באוניברסיטה את המשוב הבא - "ערן, עברת דרך רבה ומשמעותית מאז לימודינו באוניברסיטה. סדנת התגלית שהעברת הייתה בצורה רהוטה, מתודולוגית וברורה – מדהים", יואב אילנברג - ארכיטקט תוכנה באמדוקס המשוב שלו, בהחלט היה עבורי סוג של סמן על הדרך שעשיתי. סדנת "התגלית" היא לא דומה לשום דבר אחר שעשיתי בעבר. היום כתבתי לאחד האנשים שנרשמו היום לסדנה שאני מזהיר מראש, מדובר בתוכן עמוק, שמצריך פתיחות מחשבתית, ולעיתים מורכב לעיכול לאנשים "ריאליים". וזה נכון. אבל דווקא אנשים ריאלים יכולים לקבל בה תובנות משמעותיות ביותר, כי אולי לראשונה, הם יקבלו גישה לאזור של "מה שהם לא יודעים, שהם לא יודעים". ושם קורות להם פריצות הדרך. הנה עוד כמה דברים שכתבו לי אנשים "ריאלים" על "התגלית": "הסדנה פתחה בפני שיטה עוצמתית להתחברות ל"אני הפנימי" שלי וזיהוי הקולות האותנטיים שבתוכי. היא הועברה בצורה נעימה מאוד ואדיבה. הורגש שערן באמת מעוניין ומחוייב לעזור, ומעביר את החומר מתוך תחושת שליחות אמיתית. אני מתכוונת להשתמש בכלים שניתנו לי על מנת לדייק את הכיוון שלי בחיים ולמצוא תשובות אמיתיות לשאלות ולהתלבטויות שלי. מרגישה שיצאתי לדרך חדשה ושדברים טובים יגיעו במהרה" - איילת אברהמי, רופאת ילדים "היה מקסים ערן, הסדנה עזרה לי למקד את השאלות שלי לצורך התפתחותי האישית והמקצועית ועזרה לי למצוא כלים לתשובות. אני נמצא בהליך שינוי כיוון של הקרירה ואני חושב שהסדנה תעזור לי לפעול בהתאם ליעדים החדשים שהצבתי לעצמי. תודה רבה!" - איתמר חייקין, רואה חשבון "קיבלתי בסדנא כלי חדש ועוצמתי שלא הכרתי. הייתה חוויה מיוחדת, הרגשתי שלווה ורוגע כפי שלו הרגשתי זמן רב. לא הרגשתי שהזמן עבר והצטערתי כשנגמר. מתכוונת להתאמן בשימוש בכלי הזה ומקווה שיעזור לי למצוא את החתיכה החסרה" - רחל, מנהלת כספים "הסדנה מרתקת ויוצאת דופן בתכנים אשר מועברים בה. ממליץ בחום להגיע בראש פתוח!" - בן, עורך דין "התגלית הינה סדנה מעולה לכל אדם ולבעלי עסקים בפרט. היכולת להתחבר למקור הפנימי שלך ע"מ לזהות את התשוקה הפנימית שלך ואת השליחות שלך, הינה ייחודיות ולא יהיה ניתן להעתיקה. ערן הינו מנטור לחיים! אני עוקב אחר פעילותו מספר שנים, וניתן לראות בברור את ההתפתחות האדירה שלו, אותה הוא חולק עם לקוחותיו. הסדנה הינה כולה נתינה המשולבת עם יכולותיו הנפלאות של ערן. מומלץ בכל פה!" - אהד פרס, מנחה סדנאות לאפקטיביות אישית וארגונית אם אתם מחפשים את הדרך לפריצת הדרך הבאה שלכם, לחיבור הפנימי והדיוק שלכם, ולקבל תשובות מדויקות עבורכם באופן יוצא דופן וחדשני – מוזמנים להצטרף אלי ל"תגלית" הקרובה. מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם! ערן.

מה משותף לג'ון לנון, אריק קלפטון, ליידי גאגא, קמרון דיאז, אלאניס מוריסט ועוד רבים אחרים? היה להם הכל... את הכסף, ההצלחה, הפרסום, ההכרה. ובכל זאת – הם לא היו מאושרים. (לא אני המצאתי את זה, הם אמרו זאת). בחווית החיים שלנו, הורגלנו לחשוב ש"אם יהיה לי את... אז אני אהיה...". כלומר, שברגע שנשיג את אותו הדבר שאנו רוצים כל כך, אז החיים שלנו יסתדרו ויהיו נפלאים. אבל המציאות היא אינה כזו. אני יודע זאת מהנסיון האישי שלי, שכמה שפעלתי כדי להשיג מטרות כאלו ואחרות, להשיג הישגים כאלו ואחרים, תמיד בסוף חוויתי רק תחושת "היי" רגעית, שמהר מאד התחלפה ואת מקומה החליפה השאלה – אז מה הדבר הבא? ושלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מתנגד להישגיות ולתוצאות (מי שמכיר אותי יודע שאני מאד מוכוון תוצאות), אבל במהלך השנים שעברו, הבנתי שהתוצאות לבדן אינן מספיקות. כי מיד נפתח לנו פער חדש שאנו רצים לסגור אותו. תמיד יש לנו "חתיכה חסרה" שעד אשר לא נסגור אותה, לא נרגיש באמת שלמים. מוזמנים לצפות כאן בוידאו הקצר הזה... ואם אתם רוצים להעמיק, אז אני מזמין אתכם לקרוא את המניפסט החדש שפרסמתי לאחרונה: "החתיכה החסרה". מאחל לכם שנה טובה וגמר חתימה טובה! ערן.

הי! השורות הללו נכתבות מהמקום הנמוך ביותר בעולם (ואולי גם החם ביותר בעולם כרגע...) – ים המלח. לא, אי אפשר לחשוד בי שהגעתי לכאן לחופשה משפחתית (אוגוסט בים המלח???? תהיו רציניים...), הגעתי לכאן להעביר סדרת הרצאות ב-4 הימים הקרובים. ואתמול בערב התקיימה הראשונה שבהן. בסיום ההרצאה, נגשה אלי אחת המשתתפות ושיתפה אותי בכך שהיא עומדת לפני פרישה ממשרד החינוך. וכל החברות שלה שמחות בשבילה שעכשיו יהיה לה זמן לעשות כל מה שהיא רוצה, לשבת בבתי קפה, לטייל ובאופן כללי להיות בחופש! היא מספרת לי את זה, וכל התדר שלה משדר משהו אחר. לכאורה, היית יכול לצפות, שאדם שנמצא לפני פרישה יהיה שמח מהאפשרויות והחופש שעומד בפניו. אבל זו לא ההרגשה שלה. להיפך, היא בסוג של חשש ודאגה. היא פתאום מבינה שמעוד כמה ימים, היא הולכת לקום בבוקר, בלי שיש לה איזו שהיא תכלית, בלי שיש לה תחושת משמעות. וזה מדאיג אותה. היא יודעת שיש בה עוד הרבה לתת ולהעביר לעולם, אבל עכשיו, כשהעבודה שהיא עשתה עד עכשיו עומדת להסתיים, היא לכאורה נשארת ללא כלום. המקרה שלה ממחיש עד כמה המשמעות חשובה לנו. ישנם מחקרים אגב, שמראים שתוחלת החיים של אנשים אחרי פרישה, שלא מצאו שום משמעות נוספת ועשייה בעלת משמעות עבורם, היא קצרה. קצרה מאד. הרבה אנשים מסתובבים בעולמנו, כשיש להם תחושה פנימית שיש בהם משהו גדול שצריך לצאת ולפרוץ החוצה, אבל הם לא תמיד יודעים לתת לכך שם וצורה. הם לא רואים את זה בצורה ברורה כזו שהם יכולים אחר כך לממש בעולם הפיסי שלנו. לפני כמעט שלוש שנים יצרתי תוכנית חדשה שנקראת "התגלית". זו סדנה קצרה אך מאד ממוקדת ומעשית שאפשרה עד היום לכ-1000 משתתפים לקבל כלי משמעותי לזיהוי, דיוק ומימוש השליחות שלהם בעולם. מאז שחזרנו מחו"ל, בדקתי עם עצמי האם הסדנה הזו עדיין מדוייקת והאם מרגיש לי נכון להעביר אותו כמו בעבר. והתשובה היתה ש"לא". אז שחררתי ונתתי לעצמי את הזמן לדייק בעצמי את מה שנדרש כדי להביא אותה במתכונת חדשה, עדכנית ומדוייקת. ובעוד כחודש, אני עומד לקיים אותה לראשונה במתכונת החדשה. סדנה מעשית, ממוקדת ועוצמתית שבה אחשוף בפניכם: כיצד להתחבר למקור ידע וכח פנימי שיאפשר לכם לקבל החלטות טובות יותר, לבחור נכון, להתמקד, ולהגביר את היצירתיות שלכם. מהו התהליך לזהות, לדייק ולממש את השליחות שלכם בעולם, את המסר שנועדתם להעביר ואת הטרנספורמציה והשינוי שאתם יוצרים מהם 4 המרכיבים ההכרחיים לחיים של אושר, הגשמה וסיפוק, וכיצד ליצור אותם בחייכם כיצד להגביר את יכולת האינטואיציה שלכם, ולהשתמש בה על פי דרישה בעבודה, בעסק ובחיים האישיים. כיצד להגדיל את ההשפעה שלכם בעולם כיצד לזהות במדוייק מהם הדברים שעוצרים אתכם מלממש את השליחות שלכם בעולם, וכיצד ליצור לעצמכם את המעקף הנדרש כדי להתגבר עליהם ולצאת לעשייה מקדמת כל הפרטים בקישור כאן על סדנת "התגלית" אם זה מהדהד לך נכון, אשמח לפגוש אותך ב"תגלית" הקרובה! מחוייב לגשמה שלך! ערן.

הי, אני חושב שסדרת סרטי "המטריקס" הן אחת מיצירות המופת של השנים האחרונות. לא רק בגלל העלילה, האקשן, והשחקנים המצויינים, אלא בעיקר בגלל אינספור התובנות והשיקופים שיש בסרטים הללו (ובמיוחד בראשון) לגבי החיים שלנו. לפני כמה ימים הזדמן לי לצפות לכמה רגעים באחד הקטעים מהסרט הראשון ובו היה משפט שאמר מורפיוס: "יש הבדל בין לדעת את הדרך, ובין לצעוד בדרך" בום! איזה משפט חזק. איזו אמת חזקה. כמה שזה נכון. במהלך השנים פגשתי לא מעט אנשים שמחפשים ללמוד דברים חדשים. הם מחפשים ללמוד את אותם הדברים מתוך הרצון האמיתי שלהם לשנות משהו בחייהם. הרצון לשנות משהו בחייהם הוא הטריגר הראשוני. הוא מוביל אותם לחפש פתרונות למצבם, ואז הם מוצאים פתרונות כאלו בצורה של קורסים כאלו ואחרים, ספרים ויעוץ כזה או אחר. כלומר, הנחת היסוד שלהם היא, שבגלל שחסר להם ידע או הנחיה מסויימת, הם לא יודעים לעשות את מה שנדרש על מנת לשנות את אותו דבר בחייהם שמפריע להם. ולפעמים, אכן זה המצב. לפעמים באמת חסר לנו ידע מסויים כדי להשיג משהו חדש או להתקדם למקום חדש בחיינו. אבל במקרים רבים, אנחנו משיגים את הידע החדש, ומעבר לתחושת הסיפוק וה"הי" הראשוני שיש לנו, אנו לא באמת עושים שום דבר חדש עם אותו ידע שרכשנו. זה הופך להיות עוד משהו שעשינו, אבל לא באמת השתמשנו בו. והידע, כל סוג של ידע שזה לא יהיה, לא באמת עושה הבדל. ידע לא עושה הבדל! זה מה שאנו עושים עם הידע שעושה את ההבדל הזה. דמיינו שאתם עומדים לפני יציאה לטיול ארוך לחו"ל. אתם יושבים בבית ומכינים את עצמכם, אתם קוראים ספרים ובלוגים אודות המקומות שאתם רוצים לבקר בהם, מתייעצים עם אנשים שכבר ביקרו שם, בונים ומתכננים את מסלול הטיול שלכם, ואתם עושים את זה כל כך טוב, עד שאתם מרגישים שאתם מכירים את הדרך בצורה הטובה ביותר שאפשר. יש לכם את כל הידע שנדרש על מנת לצאת לדרך. אבל אז, אתם נעצרים. ובזה מסתיים העניין. אתם לא באמת יוצאים לטיול. יש לכם את כל הידע שצריך אודות המסלול והדרך בטיול, אבל אתם נשארים לשבת בכורסא בסלון. "יש הבדל בין לדעת את הדרך, ובין לצעוד בדרך" כשיוצאים לדרך, אין זה משנה כמה התכוננו לה, היא תמיד תהיה שונה ממה שחשבנו, ממה שלמדנו וממה שתכננו. ישנן סיטואציות שאנו פוגשים, שאין זה משנה כמה התכוננו ולמדנו מראש, אנו לא נהיה מוכנים לקראתן. וכשהן קורות, אין לנו ברירה אלא להתמודד איתן ולמצוא פתרונות. וכשאנו עושים זאת – מתמודדים ומוצאים פתרונות, שם קורית הלמידה האמיתית שלנו. שם באמת אנו לומדים ומפתחים בתוכנו יכולות חדשות. והיכולות החדשות שאנו לומדים ומפתחים הן נובעות מתוכנו, התשובות מגיעות מתוכנו, הן האינדיקציה האמיתית לכך שלמדנו משהו חדש.  אני לא אומר שזה לא חשוב ללמוד או שלא צריך, להיפך, אני חושב שזה אחד הדברים הכי חשובים והכי מפתחים שיש לנו כבני אדם לעשות כאן, אבל אין לנו את הפריווילגיה להשאיר את הלמידה שלנו תאורטית בלבד, אנו חייבים וצריכים להיות מחוייבים (כלפי עצמנו קודם כל) להתנסות ולהוריד את הדברים לקרקע – ליישם. אני פוגש הרבה אנשים. ובאופן טבעי, מה שמעסיק אותי היום, זיהוי ומימוש השליחות של האדם, הופך להיות חלק מהשיחה שלנו די מהר. אני מאמין שלכל אחד מאיתנו יש שליחות אמיתית בעולם, לכל אחד מאיתנו יש כאן תפקיד מסויים, וכל אחד מאיתנו, בדרכו היחודית, משפיע על אחרים ועוזר להפוך את העולם שלנו לקצת יותר טוב, ובכל יום מחדש. אבל הסטטיסטיקה משקפת שמרבית האנשים אינם באמת מממשים את היעוד והשליחות שלהם בעולם. המחקרים האחרונים מראים שרק כ-13% מהאנשים באמת מממשים את שליחותם, יום יום. רק 13% מהאנשים צועדים בדרך. השאר לא. מתוך 87% הנותרים, יש כאלו שבוחרים לחפש את הדרך שלהם, אבל הם גם חלק קטן. מרבית האנשים אינם יודעים מהי הדרך שלהם, או שהם חושבים שהם יודעים, אבל הם לא באמת צועדים בה. כי רק אם יתחילו לצעוד בה, הם באמת ידעו אם זו הדרך הנכונה שלהם, או שלא. והנה קטע מעניין – אנחנו לא חייבים לדעת מהי הדרך, כדי לדעת אם אנו בדרך הנכונה שלנו או שלא. אנחנו יכולים להרגיש זאת, כמעט מיידית. ואני אסביר: האם אתם זוכרים מקרים ותקופות בחייכם, בהם עשיתם דברים מסויימים, הייתם בתפקידים מסויימים, או בעשייה כלשהי והרגשתם מוגשמים? הרגשתם סיפוק והגשמה, תחושת משמעות גבוהה, דיוק פנימי, וידיעה שמה שאתם עושים הוא בעל ערך אמיתי? ומצד שני, אני בטוח שאתם מכירים תקופות ומקרים אחרים, בהם לעשייה שלכם לא היתה שום משמעות בעינכם, עשיתם אותה בחוסר חשק, בלי התלהבות ובלי תשוקה, רק בגלל שאתם "חייבים". יש הבדל משמעותי בין שתי הסיטואציות הללו. וברור לכם שהראשונה משקפת שצעדתם בדרך המדוייקת לכם, והבאתם לידי ביטוי את השליחות שלכם, והשניה היא סטייה מהנתיב המדוייק שלכם. אתם יכולים כבר כעת לבחון את עצמכם: באיזו דרך אתם צועדים כעת? ואם אתם צועדים בדרך שאינה מדוייקת עבורכם, ורוצים לחזור לנתיב המדוייק של השליחות שלכם, והמימוש האמיתי של השליחות שלכם, אני מזמין אתכם לבחון את קהילת "השליחות" שאני מוביל ביחד עם ויקי אשתי, בשנתיים וחצי האחרונות. קהילת "השליחות" זה הדבר הכי מדוייק שעשיתי בכל שנות חיי. זוהי חממה התפתחותית יוצאת דופן לאנשים שיודעים שיש להם תפקיד אמיתי בעולם, ולקחו על עצמם את המחוייבות לא רק ללמוד מהי הדרך שלהם, אלא לצעוד בה באופן מעשי יום יום. אם אתם מרגישים שאתם חלק מאותם אנשים, שיש בהם מחוייבות אמיתית לדייק את עצמם ואת השליחות שלהם, ולהתחיל לצעוד בנתיב השליחות שלהם באופן מעשי, אני מזמין אתכם ליצור איתנו קשר ולקבל את כל הפרטים לגבי הקהילה, התהליך שתעברו בה והדרך להצטרף ולהיות חלק מקבוצת אנשים שיום שיום פועלת באופן מעשי למימוש האמיתית של השליחות שלהם בעולם. ליצירת קשר אנחנו מחכים לכם! שלכם, ערן. נ.ב. – הנה מה שמספרים חלק מחברי הקהילה, על התהליך שהם עברו ועוברים:

הי! נתקלתי בהרצאה קצרה של אדם ליפציג, שנקראת "כיצד לדעת מה היעוד של חייך בתוך 5 דקות". אישית אני לא מכיר אנשים שבאמת מצאו את היעוד שלהם ב-5 דקות, בשביל באמת לגלות את היעוד והשליחות שלך בעולם נדרשות קצת יותר מ-5 דקות... אבל כמה מהרעיונות שהוא מדבר עליהן בהרצאה מאד נכונים ומדוייקים לטעמי. הנה שני רעיונות מרכזיים שבעיני כדאי להקדיש להם קצת מחשבה: הוא מספר על מפגש מחזור שבו הוא השתתף, ושרבים מחבריו שם לא היום באמת מאושרים. רק 20% מהאנשים שם היו באמת מאושרים מחייהם, אלו היו האנשים שידעו שיש להם תכלית ויעוד אמיתי בחייהם. הם ידעו 5 דברים לגבי עצמם: מי הם היו מה הם עושים עבור מי הם עושים זאת מה האנשים הללו רוצים וצריכים ומה האנשים הללו קיבלו כתוצאה מכך (איך חייהם השתנו כתוצאה מכך) אלו הן 5 שאלות מאד חשובות ועוצמתיות בעיני, שלא הרבה אנשים יודעים לענות עליהן באופן מדוייק. הרעיון השני שהוא הזכיר בהרצאה שלו, הוא שלמעשה 3 מתוך 5 השאלות הללו ממוקדות באדם האחר ולא בעצמנו. וזו המשמעות האמיתית של העניין – השליחות שלנו בעולם היא תמיד כלפי מישהו אחר. זה לא עלינו. אנחנו כאן על מנת להעניק ערך ולשרת אחרים. ודרך כך שאנו מביאים את השליחות והיעוד שלנו לידי ביטוי אנו מיטיבים את חייהם של אנשים אחרים – אנו משנים את חייהם. השליחות שלי בעולם היא להעיר אנשים למימוש הגדולה ומלוא הפוטנציאל שבהם, כך שהם יהפכו למנהיגים שמשנים את העולם. אם אתם יודעים שיש לכם ערך משמעותי לתת לעולם (גם אם אינכם יודעים במדוייק מהו), ואתם יודעים שיש לכם שליחות כאן – אז אני מזמין אתכם לפגוש אותי בסדנת "התגלית" הקרובה. אני אחשוף בפניכם שם דרך יחודית, מעשית ומאד מדוייקת לאופן שבו ניתן לזהות ולדייק את השליחות והיעוד שלכם, וגם לתרגם אותה לעשייה העסקית והכלכלית שלכם. אנו מתקרבים כבר לכ-1,000 משתתפים שחוו את "התגלית" עד היום. מה אתך? נפגש ב"תגלית"? כתמיד, אשמח להערות והארות שלכם! ערן.