הגשמה

לפני כמה חודשים קיימתי פגישת מיקוד חד פעמית עם בחור כבן 28. הוא היה בסוף תקופת התמחות של כשנתיים, לאחר שסיים לפני כן את התואר. הוא התלבט מה לעשות. מצד אחד הוא כבר עלה על מסלול מסויים, של לימודים, התמחות, והכיוון המתבקש מבחינתו היה לקבל תפקיד בארגון שהתמחה בו או לחפש עבודה בארגון דומה אחר. ולהמשיך לפתח את הקריירה שלו. ומצד שני, יש לו חלומות, רוצה לטייל בעולם, רוצה לחוות איך זה לגור במדינה אחרת לתקופה מסויימת, לפגוש אנשים, להתנסות בדברים. בשני המקרים, הרצון שלו בהמשך הוא גם להכיר מישהי, משפחה, ילדים וכל "החבילה". עיצרו רגע לחשוב. אם הייתם בנעליו. מה הייתם עושים? לאיזה כיוון הייתם הולכים? דיברנו על המצב שלו, בחנו היבטים שונים, מה "נכון" או עדיף לעשות מההיבט הכלכלי, התעסוקתי, הקריירה, מגורים, רצונות, חלומות, שאיפות... ואז אמרתי לו שלדעתי יש עוד פקטור אחד חשוב שצריך להכניס לשיקולים שלו. קראתי לזה: It's now or never עכשיו, או לעולם לא.

אשרת מזרחי שפירא לא עונה על הגדרה אחת. היא פסיכותרפיסטית יונגיאנית, במאית של תיאטרון חברתי, שחקנית תיאטרון פלייבק, מנחת קבוצות, מלמדת הנחיית קבוצות בשילוב תיאטרון בלימודי תואר שני במכללת אונו ובתוכנית להנחיית קבוצות בחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. וגם, אחת החברות הכי קרובות אלי מגיל 17 😊 בשיחתנו דיברנו על: למה קשה לנו לפעמים לדעת מה הרצון האמיתי שלנו כיצד לזהות שיש בנו קולות מושתקים ולמה חשוב לתת להם במה מדוע חשוב לזהות צללים שנמצאים באישיות שלנו מה מאפשר לשמור על זוגיות יציבה לאורך זמן איך ניתן לעשות שלום עם כל החלקים השונים שבתוכנו וגם, כיצד הזהות המזרחית שלה, השפיעה ועיצבה את חייה

לרגל הפרק ה-100 בפודקאסט, קיימתי בפאב הדבלין בהרצליה, ארוע מיוחד עם קהל ובו הקלטנו את הפרק הזה live. בחלקו הראשון אני מספר ומשתף, לראשונה, בפתיחות על תהליכי השינוי העמוקים שעברתי בשנים האחרונות, דרך שלוש תחנות משמעותיות של שינויים שעברתי בנוגע למיניות, לאבהות ולאינטימיות בחיים שלי. בחלקו השני, מיכאל מלמדוב ראיין אותי ומתח את הגבולות שלי בשאלות שמעולם לא נשאלתי ולא דיברתי עליהם מול קהל. זהו פרק מאד מיוחד ומרגש שקיבלתי עליו אינספור תגובות מרגשות מהקהל שהשתתף בהקלטה. בין השאר תוכלו לשמוע: - על תהליכי ההתפתחות הרגשיים שעברתי - על המיניות שגיליתי בעצמי והתהליכים שעברתי - כיצד ההורות והאבהות שלי השתנתה לאחר שהסכמתי להתמודד עם האשמה שחשתי - כיצד מערכות היחסים שלי השתנו והפכו להיות אינטימיות וקרובות יותר - כיצד נראית כיום האהבה בחיים שלי - על מה לא הייתי מוותר בחיים שלי? - מי זה ערן? - כיצד הפרסונה שלנו מנהלת אותנו, והאם ניתן לשים אותה בצד כדי להיות קרובים יותר למי שאנחנו באמת - כיצד ניתן לחדד את האינטואיציה שלנו ולסמוך עליה

הנה תרגיל פשוט בחשבון אבל עם משמעות גדולה: קחו את הגיל שלכם, והפחיתו אותו מהמספר 65. כלומר, אם אני כרגע בן 50, אז התרגיל הוא: 65-50=15 התוצאה שקיבלתם (במקרה הזה 15) היא המספר החשוב. מה המשמעות שלו? זה פחות או יותר חלון ההזדמנויות שנותר לכם. הזמן שנותר לכם לממש, להגשים, להעז ולהתנסות בדברים שהייתם רוצים לעשות. זה חלון ההזדמנויות שנותר לכם כדי "להצליח" (מה שזה לא יהיה עבורכם). אני לא טוען שהחיים מסתיימים בגיל 65, ממש לא, אבל מתישהו נרצה קצת יותר "לנוח על זרי הדפנה" ולהנות מהחיים, לא? אז כעת, יש לנו X שנים לפעול ולהגשים. יכול להיות שבתוכניות שלכם, זה אפילו לא 65... אולי זה כבר 55 ואולי זה יהיה 70. זה לא כל כך משנה. שימו את המספר שמתאים לכם, אבל הכי חשוב: הבינו כמה שנים נותרו לכם לעשות את זה. הרבה מדי אנשים מחכים ל"זמן המתאים", לאותו יום מיוחד שבו כל הרמזורים יהיו ירוקים ואז הם יוכלו לעשות את מה שהם רוצים לעשות. אני לא רוצה להיות "עוכר שמחות" אבל היום הזה אף פעם לא מגיע. אנחנו מתנהלים בחיים כאילו יש לנו זמן בלתי מוגבל. והוא לא. שלא נדבר על כך, ש-shit happens ופתאום אתה עשוי למצוא את עצמך מתמודד עם משבר כלשהו (מחלה, גירושים, פיטורים וכו') ואז אתה מגלה שלא רק שהזמן שלך התקצר, אלא שגם אפשרויות הפעולה שלך מאד הצטמצמו. אין לכם זמן לבזבז יותר, החיים קורים עכשיו. אז מה אתם עושים עכשיו כדי לממש את עצמכם? להגשים את עצמכם? לעשות את השינוי שתמיד חלמתם עליו?

צא לי לדבר על זה באחת ההרצאות שלי לאחרונה, וחשבתי שזה שווה פוסט בפני עצמו... כשאנו בבית ספר מחנכים אותנו לכמה הרגלים, דפוסי חשיבה ואמונות שהם הפוכים לחלוטין לאופן שבו העולם פועל ולאופן שבו אנשים מתקדמים ומגיעים להצלחה. אלו דפוסים שאולי פעם התאימו ללימודים בבית הספר (גם ממש לא בטוח בזה), אבל הם בוודאי לא מתאימים לעולם של היום. למעשה, כל אדם שהגיע להישגים, תוצאות או הצלחה, בכל תחום שתרצו, פועל הפוך בדיוק ממה שחינכו אותנו לעשות לבית הספר. "אסור להעתיק, תעבוד לבד" בבית הספר זה אחד העקרונות המובילים. אסור להיעזר באחרים, את המבחנים עושים לבד, מי שמעתיק (ונתפס) מוענש. מה שאנחנו לומדים מכך כילדים זה שאנחנו צריכים להסתמך רק על עצמנו, גם בדברים שאנחנו פחות טובים בהם... חס וחלילה אם ניעזר במישהו אחר. וגם לומדים מכך שלהעתיק זה משהו איום ונורא. המציאות היא הפוכה לגמרי. אף אדם שהגיע להישגים וגדולה לא עשה את זה לבד. אף חברת ענק לא הגיעה להצלחה בגלל שהמייסד שלה המשיך לעבוד רק עם עצמו ולבד. ולגבי ההעתקה, צריך להבחין כאן בין מקרים של גניבה והפרת זכויות יוצרים (שזה לגמרי לא לגיטימי), אבל כל היוצרים הגדולים מקבלים השראה מאחרים. הנה מבחן קצר (התשובות יהיו בסוף הפוסט), מי אמר את המשפטים הללו: "הסוד ליצירתיות הוא לדעת כיצד להחביא את המקורות שלך" "אמנים טובים מעתיקים, אמנים מצוינים גונבים!" "האמנות היחידה שאי פעם אלמד אותה, היא זו שאני יכול לגנוב ממנה" אז כדאי להעתיק ולקבל השראה מאחרים, וכדאי ומומלץ להיעזר באחרים אם אנו רוצים להתקדם ולהצליח. "אסור להיכשל" נכשל זו אחת המילים האיומות שפחדתי מהן כתלמיד בבית הספר, ובהמשך גם באוניברסיטה. היה צריך לעשות הכל, אבל ה-כ-ל, רק כדי לא להיכשל. אני זוכר את הרגעים האלו באוניברסיטה מול לוח המודעות במחלקה להנדסה כשמפרסמים שם את רשימות הציונים במבחנים... אתה עומד ומחפש את מספר תעודת הזהות שלך ברשימות ומתפלל שלא תראה שם ציון נמוך מ-56 כי אם זה כך – נכשלת! ויש את אלו שעוזבים את הלוח עם פרצופים שמחים ואלו האחרים, הנכשלים שמדוכאים... מערכת החינוך מחנכת אותנו שכישלון הוא איום ונורא, שזה לא בסדר. וכך אנו גדלים עם התפיסה הזו, ומפחדים להיכשל. מפחדים מאד. וכן, אני יודע שאני מן הסתם אגרור כאן תגובות שזה בסדר, שככה מעודדים אנשים להשתפר ולהצליח וכו'.... אני לא מתעלם מזה, אבל אני חושב שהדרך שבה זה נעשה היא שגוייה מיסודה וגורמת לנו כבני אדם לפחד מהכישלון. כל מי שאי פעם פגשתי, ראיינתי או ליוויתי ב-25 השנים האחרונות שאני מלווה אנשים, ושהגיע להצלחה משמעותית – נכשל בדרך. ונכשל הרבה. גם אני עצמי סוחב איתי שק גדול של כישלונות. למעשה, אני לא מכיר שום דרך אחרת להצליח שאינה כרוכה באוסף של הרבה כישלונות שאתה עובר דרכן. הבעיה של מרבית האנשים היא שהם מפחדים כל כך מהכישלון, אז הם אינם מוכנים לנסות אפילו. וכשהם הם לא מנסים, או מנסים הרבה פחות מאחרים, הם פשוט נותנים לעצמם פחות ופחות הזדמנויות להצליח. יותר מכך, התחושה הזו של הכישלון שחוו בעבר, תלווה אותם כמעט כל חייהם ותשפיע על כל בחירה והחלטה שלהם. אתמול שוחחתי עם לקוח פוטנציאלי, שהמשפט הראשון כמעט שאמר לי היה שהוא לא השלים את לימודי התואר שלו בהנדסה. היום, כמעט 40 שנה אחרי שהיה באוניברסיטה, תחושת הכישלון הזו עדיין חרוטה עמוק בתוכו, מערערת את הביטחון העצמי שלו, פוגעת בדימוי העצמי שלו ומשפיעה על כל בחירה והחלטה שלו מאז ועד היום. צאו להיכשל, להתנסות, לחוות – זו הדרך היחידה שאני מכיר להתפתח ולהצליח. "התוצאה הסופית זה מה שחשוב" התפיסה הזו היא המשך ישיר של זו שלפניה. אני זוכר שהיו מדי פעם מורים שבמבחנים היו מצ'פרים ומוסיפים לך כמה נקודות "על הדרך" גם אם לא הגעת לתוצאה הסופית, אבל הם היו די נדירים. מחנכים אותנו שמה שחשוב זו התוצאה הסופית וזהו. אם לא הגעת לתוצאה הסופית אין נקודות וזה לא נחשב לשום דבר. גם אם עשית דרך מסוימת, התפתחת וצמחת בדרך, כל אלו יורדים לטמיון: no points for you! מחנכים אותנו שהמשחק שאנו משחקים הוא משחק של 0 או 1. יש תוצאה או אין תוצאה. הדרך לא חשובה כלל. זה יוצר מצב חולה שבו אנו הופכים להיות תלויים יותר ויותר בתוצאות שלנו. שאנו בעצם אוסף התוצאות שלנו. כל התפיסה העצמית שלנו מוגדרת על פי זה. אנחנו מגדירים מי אנחנו על בסיס התוצאות שלנו. ואם לא הגענו לתוצאות, שאלוהים יעזור לנו... זה יוצר אנשים עם תפיסות ערך עצמי נמוכות, דימוי עצמי ברצפה, שמקטינים את עצמם ושלא מעריכים שום דבר בעצמם מעבר לתוצאה הסופית שקיבלו או שלא. ושלא תבינו לא נכון, אין לי שום דבר נגד תוצאות, ואני שנים מלווה אנשים כדי להגיע לתוצאות שהם רוצים (וכמובן כך גם אני עצמי פועל), אבל לקח לי הרבה מאד שנים (ועדיין עובד על זה יום יום) לנתק את עצמי מהתוצאות שלי. ולהבין שאני הוא לא סכום התוצאות שלי.   מעבר לכך, גם לדרך עצמה יש ערך עצום. וזה משהו שבתפיסה שלי היום הרבה יותר משמעותי מכל תוצאה. אם עשיתי דברים שלא העזתי לעשות קודם, אם פיתחתי יכולות חדשות, יצרתי קשרים חדשים, שדרגתי את עצמי בדרך כלשהי – כל אלו ישארו איתי עוד הרבה הרבה זמן, לכל שארית חיי, הרבה יותר מכל תוצאה כזו או אחרת. אנחנו לא התוצאות שלנו. ההתפתחות שלנו בדרך לתוצאות היא החשובה יותר מכל תוצאה. למעשה, ההבנה והתפיסה שלי היום, היא שהיעדים והמטרות שאנו שמים לעצמנו למעשה משמשים כפלטפורמה להתפתחות ולצמיחה שלנו. הם אלו שגורמים לנו לעבור את הדרך הכל כך חשובה כדי להיות מי שאנחנו רוצים להיות. התוצאות וההישגים שלנו, כשאנו מגיעים אליהם, משמחים אותנו לפרק זמן קצר מאד יחסית, ומיד אנו שמים לעצמנו את המטרות והיעדים הבאים אחריהם. אם לא נלמד להנות ולהוקיר את הדרך שאנו עוברים ועושים, אנו גוזרים על עצמנו חיים די אומללים. "ידע הוא הדבר הכי חשוב" בסופו של דבר בבית הספר מודדים, בוחנים ומדרגים אותנו על בסיס הידע שלכאורה "צברנו" בלימודים. למעשה, לרוב אנחנו לומדים לשנן את מה שצריך לשנן ולזכור למבחן כדי שנוכל לשכוח אותו חמש דקות אחרי שראינו שקיבלנו ציון "עובר" במבחן. זה יוצר מצב שאנו מקדשים את הידע וחושבים שככל שיהיה לנו יותר ידע כך יותר נצליח ונתקדם. אני לא אומר שידע לא חשוב, הוא בהחלט חשוב. אבל ידע לא עושה שום הבדל בחיים שלנו. היישום של הידע הוא זה שעושה את ההבדל. אדם לא באמת "יודע" משהו עד שהוא חי אותו ביום יום שלו. פגשתי לכל אורך השנים אינספור אנשים שלימדו ומלמדים אחרים על "שפע" בעוד הם עצמם לא חיים כך. יש להם את כל "הידע הנכון" אבל הוא לא מיושם בחיים שלהם. אני לא אשכח פגישה עם לקוחה לפני שנים רבות שבסיומה נגשה לשולחן בבית הקפה שישבנו בו חברה שלה והיא הציגה את החברה בפני ואמרה לי שזו אחת "הדיאטניות המובילות בארץ". לא נעים לומר, אבל החברה שלה (הדיאטנית) היתה בעצמה בעודף משקל עצום. זו כנראה לא דיאטנית שאני הייתי בוחר לקבל ממנה שרות. אולי יש לה את הידע והתעודות (עברה את המבחנים בהצלחה!!), אבל הידע הזה לא שווה כלום אם הוא לא מיושם בחיים שלנו. בית הספר מודד ומדרג אותנו על הידע שאנו משננים, אבל לא על האם אנו באמת מיישמים את הידע הזה בחיים שלנו. (ולא ניכנס עכשיו לשיחה אחרת, לא פחות חשובה, האם הידע שמלמדים בבית הספר בכלל רלוונטי עדיין לעולם של היום...) ידע הוא חשוב רק אם יישמנו אותו בהצלחה, לא בשביל שום דבר אחר. בטח לא בשביל ציון עובר במבחן... תבחנו איפה הדברים האלו פוגשים אתכם, באילו מן התפיסות האלו אתם עדיין מחזיקים ותשאלו את עצמכם, אולי כדאי לפעול אחרת, ובמקרה הזה, הפוך, ממה שחונכתם עליו בבית הספר.... נ.ב. – אז זיהיתם של מי הציטוטים שנתתי בתחילת הפוסט? לפני שאתם גוללים לראות את התשובות, נסו שוב לזהות: "הסוד ליצירתיות הוא לדעת כיצד להחביא את המקורות שלך" "אמנים טובים מעתיקים, אמנים מצוינים גונבים!" "האמנות היחידה שאי פעם אלמד אותה, היא זו שאני יכול לגנוב ממנה" . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . איינשטיין פיקאסו דיוויד בואי  :)

שכירים? רוצים שינוי? צריכים בטחון? האם הייתם רוצים להניע את עצמכם לחיים של הגשמה, מימוש וביטוי עצמי תוך כדי יצירת הבטחון הכלכלי שלכם? אם התשובה שלכם היא – כן! נסו רגע לענות גם על השאלה הבאה: האם הייתם יכולים להסביר לאדם עיוור מלידה כיצד נראית הקשת בענן? או מהם הצבעים? זה בלתי אפשרי להסביר למישהו משהו שנמצא מחוץ לתודעה שלו. אלו הם אותם הדברים שאנחנו "לא יודעים שאנחנו לא יודעים". מילדות אנחנו "מתוכנתים" להיות שכירים. זה לא דבר רע או טוב – זה פשוט כך. זה מתחיל בבית הספר, דרך האוניברסיטה, ולרוב גם החינוך והמודלים שאנחנו רואים וסופגים בבית. "תהיה תלמיד טוב, תלמד מקצוע טוב, כדי שתוכל למצוא עבודה בטוחה, שבה תוכל להפליג בביטחון עד לפנסיה! ואז כשאתה בפנסיה, אז באמת תוכל לעשות מה שאתה רוצה ולהנות מהחיים!" מזדהים עם זה? שמעתם את זה מהסביבה שלכם? זה מה שלמדנו. לרוב, זה מה שראינו סביבנו, וככה התעצבה התודעה שלנו. זה מה שאנחנו יודעים. אני זוכר, בסביבות 2004 (כשנתיים לפני שעזבתי את עבודתי באינטל) שיחה עם חבר שהציע לי לעזוב ולהקים עסק עצמאי, שאמרתי לו "אני לא יודע להיות עצמאי, אני יודע להיות שכיר מעולה". באותה התקופה, לעשות משהו שהוא שונה ממה שעשיתי אז, היה לגמרי מחוץ לתודעה שלי. לגמרי באזור של מה ש"אני לא יודע, שאני לא יודע". וכך אנו חיים את חיינו. שבויים באותו אזור של ה"מוכר והבטוח". מעבירים יום אחרי יום. סוג של שגרה של חיים. בהתחלה זה עוד נסבל. כבני אדם יש לנו את היכולת להכיל סבל. אז אנחנו ממשיכים להכיל אותו. זה גם קצת קל יותר, כשאנו רואים את כל החברים והאנשים האחרים סביבנו שמרביתם נמצאים באותו המקום כמונו, גם הם – שורדים יום אחר יום. בנקודה מסוימת, הנוחות הזו מפסיקה להיות נוחה. וככל שאנחנו מתחילים לזוז בחוסר נוחות, עולות המחשבות... אולי נעשה שינוי? אולי נשנה משהו? אבל לרוב, מיד לאחר מכן עולים גם הפחדים: הפחד לאבד את הפרנסה, את הבטחון ואת הוודאות. הפחד מלעשות שינוי כלשהו ושהדבר החדש לא יצליח, הפחד לעשות משהו שנראה או נחשב חריג בעיני האחרים. במרבית המקרים, מספיק שהפחדים הללו עולים, כדי להבריח כל מחשבה על שינוי. ואז אנחנו חוזרים בחזרה לשגרה. לעוד יום שעובר. זה סוג של לופ אינסופי (אלא אם נחליט באופן מודע לשבור אותו בשלב מסוים, עוד על כך, עוד רגע בהמשך...). אנו מוצאים את עצמנו לכודים בלופ של תסכול הולך וגדל, של חוסר שביעות רצון ושל תחושת פספוס. בסקר מיוחד לקהל של שכירים שערכתי לאחרונה, עלו התוצאות הבאות: רק 27% דירגו גבוה שהתפקיד שהם ממלאים בעבודתם הוא משמעותי ובעל ערך רק 10% דירגו גבוה שהם מרגישים שהם מממשים את עצמם ומביאים עצמם לידי ביטוי בעבודתם רק 8% דירגו גבוה שהם מרוצים מהתגמול הכלכלי שלהם רק 17% דירגו גבוה שהם מרגישים שמקום העבודה שלהם מעניק להם בטחון כלכלי המספרים הללו עגומים... מרבית השכירים מסתובבים מתוסכלים, לא מוגשמים, לא ממומשים, לא מסופקים אישית, רגשית וכלכלית, וגם ללא תחושת בטחון שהעבודה "אמורה" לספק להם. וזה משפיע.. משפיע על הכל. זה משפיע על היום יום, על ההתנהלות, על מערכות היחסים, וכמובן על האנרגיה שלנו. וכן, רק 12% דירגו את האנרגיה היום יומית שלהם כגבוהה... וזה לא פלא כשמסתכלים על הנתונים הללו. וכשתקועים במקום הזה, ישנם דברים שנראים לנו פשוט לא הגיוניים ולא אפשריים שיקרו עבורנו. פשוט, כי אנחנו לא יודעים, מה שאנחנו לא יודעים. מראיונות שקיימתי עם הרבה שכירים, הם שיתפו כמה מהדברים שנראים להם כרגע לא הגיוניים ולא אפשריים. למשל: להתחיל משהו חדש "מאפס". בין אם זו קריירה אחרת, או להקים עסק להרוויח כסף ממקורות אחרים / נוספים מבלי לרדת באיכות החיים למצוא עיסוק או תעסוקה אחר וטוב יותר ממה שאני עושה היום לשלב משהו חדש במקביל להיותי שכיר להצליח להרוויח ממקורות אחרים, את מה שאני מרוויח כיום לצאת לטיול ארוך בעולם עם כל המשפחה אבל הנה העניין: כמו שכתבתי למעלה, ב-2004 אני עצמי אמרתי שבחיים לא אעזוב את עבודתי כשכיר ואקים עסק. שנתיים מאוחר יותר זה קרה. אם הייתם אומרים לי ב-2014 שאני אצא עם כל המשפחה שלי לטיול של שנה בעולם, הייתי מתפוצץ מצחוק ואומר שאתם הוזים. זה קרה ב-2016. וזה לא שאני "מיוחד" או יוצא דופן. דברים מהסוג הזה קורים להרבה הרבה מאד אנשים שאני מכיר, שנמצאים בסביבה שלי ושליוויתי ב-13 השנים האחרונות. המשותף לכולם: הם מוכנים לעשות משהו, שמרבית האנשים לא מוכנים לעשות אותו. הם מוכנים להשתנות. הרבה אנשים רוצים שינוי בחייהם, אבל הם פוחדים להשתנות. רק מיעוט קטן מהם מוכן לעשות את מה שצריך, כדי להשתנות ולהשיג את השינוי שהם רוצים. ולמען הסר ספק: השינוי המיוחל לא קורה, כי פתאום ברגע מסוים, כל הכוכבים הסתדרו בשורה אחת מדויקת ונכונה ואז כל התנאים בשלים, וכל התמיכה, כסף, אומץ, משאבים (או כל דבר אחר שאתם חושבים שאתם צריכים) קיימים. זה לא קורה. מי שמחכה שהכוכבים יסתדרו עבורו, ימשיך לחכות עוד הרבה הרבה זמן... השינוי קורה – מתוך העשייה. ומתוך הנכונות והמוכנות לעבור שינוי. השינוי קורה, כאשר אתה מוכן לעשות צעד ראשון לתוך האזור של "מה שאני לא יודע, שאני לא יודע". צעד ראשון. קטן. אבל מאד משמעותי. כי הצעד הזה, מניע שרשרת והמשכיות של צעדים נוספים שיקרו אחריו. ואני רוצה לחדד כאן נקודה חשובה – מדובר בצעד ראשון. לא מדובר כעת על לעזוב את מקום העבודה ולהתפטר. לא מאמין בצעדים כאלו. חושב גם שזה לא אחראי ומסוכן. אני עזבתי את העבודה שלי לאחר כשנה וחצי שעברתי בהם תהליך שינוי פנימי עמוק. התכוננתי, הכנתי תשתיות – אישיות, רגשיות, זוגיות וכמובן גם כלכליות. אבל כל זה לא היה קורה, אם לא הייתי עושה את הצעד הקטן הראשון. מה יהיה הצעד הזה עבורכם? ישנם כאלו שיגידו בשלב הזה – אבל רגע, פה בדיוק כל הבעיה שלי. אני לא יודע מה אני רוצה. אני לא יודע מה הכיוון החדש שאני רוצה ללכת אליו. בסדר גמור – במקרה הזה, הייתי שואל את עצמי: אז מה יהיה הצעד הבא, שיעזור לי לגלות מה אני רוצה? מה יהיה התהליך שאם אעבור אותו, יעזור לי להבין מה הדבר הבא שלי? אם אתם מזדהים עם הדברים הללו, אני רוצה להמשיך ולספר לכם על הדבר הבא שלי. מאז שעזבתי את אינטל והתחלתי לעבוד עם אנשים וללוות אותם, תמיד נעתי בין שתי קבוצות שעבדתי איתם. בעלי העסקים והשכירים. כן, אני יודע, כל יועץ עסקי מתחיל יאמר (ובצדק כנראה) שזה לא ממוקד ושאני צריך לבחור. התקשיתי לבחור. אני אוהב את שני הקהלים הללו, ויודע שיש לי הרבה מה לתת להם. אבל לאורך השנים יותר ויותר התמקמתי בעולמם של בעלי העסקים. תמיד השארתי עוד רגל בעולם של השכירים, והוצאתי לאור את הספר השני שלי "להתעורר" שיועד רק עבורם, אבל מרבית התוכניות, הסדנאות והליוויים שעשיתי היו עם בעלי עסקים. אבל עכשיו הרגשתי שזה נכון לעזור גם לשכירים בצורה מעמיקה יותר. ויצרתי את התוכנית החדשה: עושים שינוי! זוהי תוכנית ייחודית, בפורמט מצומצם ובליווי האישי שלי לקבוצה קטנה ונבחרת של אנשים (עד 15 לכל היותר). זוהי תוכנית המיועדת לאנשים שנמצאים ברמת תודעה דומה (גבוהה), אנשים הישגיים (אך לא תחרותיים), שנעים בחברתם, מפרגנים וחברותיים. אנשים בעלי אחריות אישית גבוהה המבינים שהתוצאות שלהם קודם כל ולפני הכל תלויות בהם, אנשים שנמצאים בעשייה ואינם עסוקים בדחיינות, האשמה של אחרים ותירוצים. וגם – אלו חייבים להיות אנשים פתוחים, שיש להם את מה שאני קורא לו: "צניעות אינטלקטואלית", הם יודעים שהם לא יודעים הכל, ופתוחים ללמוד ולהתנסות בדברים חדשים. ביחד איתם, אנו נצא ביחד למסע של 8 חודשים. 8 חודשים שבמהלכם הם יעשו את השינוי שהם רוצים לעשות. כל אחד מה שהוא יבחר. זה לא אומר שבהכרח הם יעזבו מקום עבודה או יקימו עסקים... כל אחד יעשה מה שנכון ומה שמתאים לו. אבל מה שבטוח הוא שהם יגלו את מה ש"הם לא יודעים שהם לא יודעים". הם עומדים לעבור מסע של למידה ובעיקר של התנסות מעשית בשטח, בחיים שלהם, של שינוי ההרגלים שלהם, של שינוי התפיסות שלהם, של העלאת הערך העצמי, תפיסת המסוגלות שלהם, של יכולת הביטוי, ושל ההבנה הכלכלית שלהם. הם יצרו לעצמם תוכנית כלכלית שאם יתמידו בה, תיקח אותם למטרות הכלכליות שלהם, הם יפתחו לאפשרויות חדשות של יצירת הכנסות ושל מקורות הכנסה נוספים. אם הייתם מדברים איתי על הדברים הללו ב-2004, כנראה שלא הייתי מבין איך זה אפשרי בכלל ובמיוחד איך זה אפשרי עבורי. אבל שנה מאוחר יותר, אני זוכר את עצמי יושב עם ויקי, וביחד עם עזרה שלקחנו, בונים לעצמנו תוכנית כלכלית. נחשפים להזדמנויות חדשות ואפשרויות שלא ידענו על קיומן. אבל כל זה לא היה קורה, אילולא היינו עושים – את הצעד הראשון. המטרה של התוכנית "עושים שינוי!" היא להעביר את החברים שישתתפו בה מסע. מסע של גילוי ושל התפתחות, מתוך עשייה בפועל. לא מדובר כאן בקורס תאורטי, והתוכנית אינה מיועדת לעצלנים. זו תוכנית שתמתח את הגבולות של המשתתפים בה, שתגרום להם לעשות דברים שהם לא רגילים לעשות, ושגם לא יהיו בהכרח נוחים להם. מי שמעוניין להישאר בנוחות, מגלה לרוב, שהוא חי חיים לא כל כך נוחים. אז כדי שנוכל לבחון האם התוכנית מתאימה לכם והאם אתם מתאימים לתוכנית, יצרתי תהליך חשוב שיעזור לנו לבחון (הדדית) האם זה מתאים והאם זה מתאים עכשיו. אז הנה הצעד הבא (אם תבחרו לקבל אותו על עצמכם) – הכנסו כאן לאתר ומלאו את שאלון ההתאמה. לאחר שתעשו זאת, ואנו נעבור על הפרטים, נתאם אתכם שיחת בהירות. שיחת בהירות, כשמה כן היא. המטרה שלה היא לעזור לכם להבין האם אתם בשלים לשינוי. ומה נדרש שיאפשר לכם לעשות את השינוי הזה. היא נועדה לעזור לכם לזהות, איפה אתם נמצאים כרגע (ומה מעכב או תוקע אתכם בנקודה הזו), לאן אתם רוצים להגיע ומה השינוי שאתם רוצים ליצור, וכן – מה יעזור לכם ויקדם אתכם לשם. בהמשך, במידה וזה יהיה רלוונטי ואתם מתאימים לתוכנית והיא לכם, תקבלו גם את כל הפרטים לגביה. הנה הקישור לשאלון ההתאמה >>  רק מילה חשובה לפני כן: מדובר בתהליך שצורך ממני ומהצוות שלי זמן ומשאבים יקרים. מדובר בהשקעה משמעותית – בזמן, בכסף ובאנרגיה ואני לגמרי מבין שלא כולם נמצאים במקום הזה וברמת המוכנות והבשלות הנדרשת לתהליך מהסוג הזה. ולכן, אם אתם לא מחפשים שינוי ולא מוכנים להשתנות, אין צורך למלא את השאלון ולהתחיל את התהליך. אבל אם אתם מחויבים ומחפשים לעשות שינוי, הנה הצעד הבא עבורכם מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם! ערן נ.ב. - אם הדברים הללו מהדהדים בכם, ואתם מרגישים את הרצון לשינוי מבעבע בתוככם, אל תתמהמהו. כמות המקומות בתוכנית וכמות שיחות הבהירות שהצוות שלי יכול לקיים היא מוגבלת. אם אתם מחוייבים לעצמכם - עשו כעת את הצעד הראשון, זה לא דורש מכם דבר כמעט ומתחיל בלחיצה אחת על הקישור הזה.

הי!   זו אחת האימרות המפורסמות: "הדשא של השכן ירוק יותר" והכוונה שלה היא שתמיד מה שיש לאחרים יראה לנו טוב יותר מאשר מה שיש לנו.   לרוב המשפט הזה נאמר בהקשר של עידוד והשלמה, כלומר הוא בא להרגיע אותנו שאולי התחושה שיש לנו שמשהו אצלנו לא מספיק טוב הוא בסדר, כי הרי תמיד כשמסתכלים החוצה, אל מה שיש לאחרים, זה יראה לנו שהדשא שלהם ירוק יותר.   ואז המשפט הזה נועד להרגיע אותנו ולסמל לנו שזה לא כל כך נורא ושבעצם אנחנו "די בסדר".   ויש בזה משהו.   באמת לרוב, אנחנו השופטים והמבקרים הכי גרועים של עצמנו. אנחנו נוטים להקטין את עצמנו, לצמצם את ההישגים שלנו, לראות רק את מה ש"רע" או חסר במקום את מה ש"טוב" וכבר מתקיים. אנחנו נוטים לבקר את עצמנו, תמיד לחומרה, להשוות את עצמנו לאחרים ותמיד להאמין שיש מישהו אחר שאצלו הדברים טובים יותר, מושלמים יותר, נכונים יותר.   ואז המשפט הזה שה"דשא של השכן ירוק יותר" מגיע ומרגיע אותנו, מחזיר אותנו לפרופורציות.   וזה דבר חשוב פרופורציות.   אבל לפעמים, הדשא של השכן באמת ירוק יותר.   לפעמים זה באמת נכון.   לפעמים אם נסתכל מקרוב נוכל לראות שבאמת הדשא לא רק ירוק יותר, אלא גם מטופח יותר, נראה טוב יותר, נעים יותר.   והנה האמת לאמיתה: הדשא ירוק יותר, לא בגלל שהוא אצל השכן. לא בגלל שהוא אצל מישהו אחר ולא אצלנו. הדשא ירוק יותר – איפה שמשקים אותו יותר.   במקום שמשקים את הדשא יותר, מטפחים אותו יותר, מקדישים לו יותר זמן ותשומת לב, שם הוא גדל להיות ירוק יותר, יפה יותר ונעים יותר.   אין כאן מקריות: אנחנו תמיד נקצור את מה שאנו זורעים.   לפעמים להסתכל על הדשא של השכן זה משהו שיכול לעזור לנו. זה תלוי כמובן בהשקפה ובגישה שלנו לדברים. אם הגישה שלנו היא קורבנית, שיפוטית וביקורתית – זה לא ממש יקדם אותנו. ובטח שלא יקדם את הדשא שלנו. כי אז כל מה שנוכל לראות זה את הפער שקיים אצלנו בין מי שאנחנו ובין מי שאנו רוצים להיות. זה חשוב לראות את הפער הזה, אבל זה מאד תלוי בגישה שלנו אל מול הפער הזה.   כאשר הגישה שלנו היא קורבנית ושיפוטית, שום דבר טוב לא יקרה. אנו רק נסביר לעצמנו כמה אנחנו לא בסדר, וכמה הצד השני גם לא. בעצם, אנחנו נספק לעצמנו הסברים ותירוצים לפער הזה.   אבל מצד שני, אם נסתכל על הפער (שתמיד קיים) ונמנף אותו כסוג של השראה עבורנו, כמשהו שיכול לעזור לנו לדייק ולהגדיר לעצמנו מה חשוב לנו, מה אנו באמת רוצים להשיג ולהיות, אז הדשא של השכן הופך להיות מקור של השראה עבורנו.   הדשא תמיד ירוק יותר איפה שהוא מושקה יותר. איפה שמשקיעים בו יותר ומטפחים אותו.   כך גם החיים שלנו.   הם יהיו "ירוקים" יותר איפה שנטפח ונשקה אותם.   החיים הם לא משהו ש"קורה" לנו, ואנחנו "על הדרך" חווים אותם.   החיים הם מה שאנו מייצרים ומעצבים לעצמנו, יום יום, רגע רגע. בכל בחירה ובכל החלטה שאנו עושים.   וזו קודם כל ההחלטה שלנו כמה להשקות, להשקיע ולטפח אותם.   לצערי, מרבית האנשים אינם עושים זאת, בטח לא באופן מודע.   אז הנה תרגיל חשוב עבורכם – הסתכלו על ה"דשא" (התוצאות) בתחומי החיים השונים שלכם. זה יכול להיות על מערכות היחסים, הקריירה, הבריאות, הכסף, ההגשמה והסיפוק שאתם חווים, ובחנו את עצמכם בכנות: האם אני מרוצה מאיך שהדברים התגלגלו? האם אני מרוצה במקום שאני נמצא בו? האם ה"דשא" שלי ירוק מספיק?   לא בשביל לשפוט או לבקר את עצמי.   אלא בשביל לקבל החלטה חשובה (או החלטות) – איך אני עומד להשקות את ה"דשא" הזה.   אם זו מערכת יחסים חשובה לי, כיצד אטפח אותה? אם זו הבריאות שלי, מה אשנה כדי לשפר אותה? אם זה בכסף שלי, מה אני צריך ללמוד, לגלות, לעשות כדי לשפר את מצבי הכלכלי?   השקיעו ב"דשא" שלכם, זו ההשקעה שתניב לכם את הדיווידנדים הגבוהים ביותר.   אתם יכולים להציץ לפעמים לדשא של השכן – אבל רק כדי לקבל השראה. הרבה יותר חשוב שתשקו את הדשא שלכם!   השקייה נעימה :) שלכם, ערן.

להקים עסק זו כבר לא פריווילגיה.   התחנה הראשונה בטיול הגדול שלנו בעולם לפני כשנתיים וחצי היתה נפאל (למי שלא יודע במה מדובר, הציצו כאן... ).   ואני זוכר שאחד הדברים שהיה מאד מעניין לראות אותם הוא שחלק ניכר מן האנשים הנפאליים היו בצורה כזו או אחרת "בעלי עסק" ו"יזמים".   אלה הם לאו דווקא עסקים במובן שאנו רגילים לראות אותם בעולם המערבי. ברוב המקרים היה מדובר במשהו משפחתי שנסמך על אב או אם המשפחה, ושאר בני המשפחה שתומכים בהם.   זה יכול להיות דוכן מומו קטן ברחוב (אם לא ניסיתם את המומו הנפאלי, מומלץ בחום!), עגלת פירות קטנה שהם דוחפים ברחוב ומציעים לעוברים ושבים, שרותי כביסה לתיירים, או במקרים שבהם בית המשפחה היה גובל ברחוב, מכולת קטנה שמוכרת כמה מוצרים.   במקרים רבים הם גם בונים את הבתים שלהם כך שלמטה ישנה חנות כלשהי, והדירה מעליה (אפשר לראות למטה בתמונה).   אחד ההסברים לתופעה הזו נעוץ בנתון כלכלי משמעותי בכלכלת נפאל – אחוזי האבטלה במדינה הם למעלה מ-40%! וגם המשכורות של אלו שכבר כן מועסקים ב"עבודה" הן לא גבוהות במיוחד.   מה שאומר, שעל מנת לשרוד, אין לנפאלים יותר מדי ברירה. הם לא יכולים להסתמך על "מישהו אחר" שידאג להם לפרנסה שלהם. לא על המעסיקים, לא על הממשלה, או על משהו כמו "ההסתדרות".   כל אדם לעצמו – אם לא ידאג לעצמו, לא יהיה לו.   ולכן הם חייבים להיות יזמים.   אני מניח שיש כאלו שיצקצקו בלשונם ויאמרו שזה לא בסדר, וכואב להם על הנפאלים שככה זה אצלם, ושהממשלה צריכה לדאוג להם... אבל לדעתי, דווקא הנפאלים, עם תפיסת האחריות האישית הגבוהה שלהם: "אם אני לא אעשה לביתי, אף אחד אחר לא יעשה לביתי" הם אלו שערוכים טוב יותר מהרבה אנשים במערב, להתמודד עם העולם שמשתנה לנו מול העיניים.   בעידן התעסוקה היום, יותר ויותר משרות נעלמות, מקומות עבודה מצטמצמים, האוטומציה, הרובוטים והמחשבים מייתרים עוד ועוד משרות מסורתיות, ומעסיקים מעבירים יותר ויותר תפקידים למדינות "זולות" יותר או לפרילנסרים ברחבי העולם.   בעוד כמה שנים זו כבר לא תהיה פריווילגיה של מישהו להפוך להיות יזם ולהקים עסק, פשוט לא תהיה לו ברירה אחרת!   כתבתי על כך כבר לפני כמה שנים בספר השני שלי "להתעורר" (יכולים להוריד כאן בחינם את הפרק שמדבר על כך), ומאז המציאות ממשיכה להשתנות עוד ועוד לכיוון הזה.   הבטחון התעסוקתי כבר לא באמת קיים, ההבטחה שקיבלתי מההורים שלי ש-"אם תלמד מקצוע טוב, תוכל למצוא עבודה טובה ולהפליג בבטחון עד לפנסיה" כבר כמעט ואינה מתקיימת יותר.   אנחנו רגע לפני חג החירות, חג החופש וזוהי הזדמנות מעולה לעצור לרגע ולבדוק את עצמנו – עד כמה אנו באמת חופשיים, עד כמה אנו באמת לקחנו אחריות על החיים שלנו ושחררנו את התלות בגורם חיצוני כזה או אחר? (ממשלה, מעסיקים וכו').   אני מאמין שכל אחד מאיתנו חייב לפתח את הכישורים היזמיים שלו, קודם כל בשביל הבטחון האישי והכלכלי, שנית כי זו לדעתי גם דרך מדהימה לחיות את החיים בצד שיוזם ויוצר את נה שקורה, מאשר בצד הפאסיבי שמגיב למה שקורה...   רבים מהאזרחים הנפאלים יודעים שהם תלויים בעיקר בעצמם ולא בחסדים של שום גוף כזה או אחר, ולכן הם הופכים את עצמם ליזמים.   משהו ללמוד מהם...   מאחל לכם חג פסח שמח! ערן

הי, מוזמנים לצפות בהרצאה קצרה שהעברתי מול קהילת "מרחיבי הדעת" של מגזין אפוק טיימס. בהרצאה אני משתף מדוע קשה לנו לעשות שינויים בחיים? כיצד ההתמכרות שלנו לחיים “נורמליים” מונעת מאיתנו להגשים את החלומות הנועזים שלנו? כיצד ניתן באמת לממש את הפוטנציאל האמיתי שלנו? ומהו הדבר העיקרי שמשפיע על היכולת שלנו להגשים ולממש את הדברים שחשובים לנו באמת? מי שמעוניין לקרוא עוד על החוויה שלנו בטיול בעולם, מוזמן לבלוג המסע שלנו: "לא נורמלים בעולם"  שלכם, ערן.

הי! את התאוריה של פרמידת הצרכים של מאסלו מרבית האנשים מכירים.   ב-1943 מאסלו פרסם את התאוריה שאומרת שלכל בני האדם ישנם 5 צרכים בסיסיים, שהם פועלים על מנת להשיג אותם בחייהם. וכל עוד אדם לא השיג את הצרכים ברמה הנמוכה יותר, הוא לא יפעל להשיג את הצרכים ברמה הגבוהה יותר.   5 הצרכים הבסיסיים שמאסלו פרסם בתאוריה שלו היו: צרכים פיסיולוגיים (אוכל, שתייה, שינה, הגיינה וכו'), צרכים של בטחון קיומי, צרכים של שייכות ואהבה, צרכים של כבוד והערכה ובפסגת הפרמידה, ברמה החמישית – הגשמה ומימוש.   מ-1943 ועד שנפטר ב-1970, מאסלו המשיך לחקור את תאוריית הצרכים שלו, וממש לפני שנפטר הוא החל להסביר שישנו גם שלב שישי ונוסף, אך הוא לא זכה לפרסם זאת באופן מסודר.   השלב השישי שמאסלו הוסיף למודל שלו נקרא: התעלות (Transcendence). שברמה הזו האדם מתעלה מעבר לצרכי האגו האישיים שלו, ומתחבר לרמת תודעה גבוהה יותר המכירה בכך שכולנו אחד. במקום הזה האדם כבר מתמקד במטרות שהן "גדולות ממנו", לטובת הכלל: אנשים אחרים, העולם והיקום: כאשר גיליתי את העדכון הזה של מאסלו, זה עשה לי המון שכל. אני חושב שכל אחד מאיתנו היה רוצה לדעת בערוב ימיו שהוא עשה משהו משמעותי לטובת הכלל. אנחנו רוצים לדעת שהשארנו איזה שהוא חותם.   בעיני זהו אחד מהכוחות המניעים המשמעותיים שיש לנו בחיים כיום.   כי ככל שהעולם התקדם והתפתח, כמות האנשים הנמצאים באמת במצבים קשים של "השרדות" הולכת ומצטמצמת. מה שאומר שיותר ויותר אנשים מחפשים לממש ולהגשים את הרמות הגבוהות יותר של מאסלו.   יש שתי תופעות מעניינות שאני רואה שקורות בשנים האחרונות, ככל שהתודעה האנושית מתפתחת.   הראשונה: זה אף פעם לא באמת מספיק ישנם אנשים שלמרות שהם מאד מצליחים בכל קנה מידה במה שהם עושים, וכל 4 הצרכים הראשונים לגמרי באים על סיפוקם (פיסיולוגיים, בטחון, שייכות, הערכה), הם עדיין לא מצליחים להרגיש שהם אכן מממשים ומגשימים את עצמם.   זה קורה ללא מעט אנשים. למרות שיש להם את הכסף, הבטחון, ההכרה והפרסום שהם רוצים – זה לא מספיק.   אני זוכר גם אותי, לפני כ-12 שנים כשעוד עבדתי כמנהל בכיר ב"אינטל",כשלכאורה "היה לי את הכל", הדבר שלא היה לי ושלא הצלחתי לשים עליו את היד שלי, היה המימוש וההגשמה, וכעת אני מבין שגם לא את הרמה של ההתעלות.   לפני כמה חודשים כתבתי על כך פוסט שנקרא: "אני מאד מצליח אבל לא מאושר", שמתאר שיחה שהיתה לי עם לקוח שהיה בזמנו מנכ"ל מאד מצליח בתחומו ובאותה נשימה, גם מאד מאד מתוסכל.   כלומר, בלי ההגשמה וההתעלות, ברמה הגבוהה שלהם, אנו לא באמת נהיה מסופקים ומאושרים. זה לא עניין של כסף, הכרה ופרסום, או כל דבר חיצוני אחר.   התופעה השניה: מאסלו נפל על הצד! הסברה הראשונית של מאסלו היתה שבכדי להשיג את רמות הצרכים הגבוהות יותר, אנו צריכים לפעול כדי להשיג את הרמות הבסיסיות קודם לכן. כלומר, לפני שאוכל להשיג מימוש והגשמה והתעלות, עלי קודם לכן להשיג במלואם את הצרכים הקודמים של בטחון, אהבה והערכה.   זה בהחלט היה נכון בעבר, אבל אני רואה איך במציאות הנוכחית, יותר ויותר אנשים פועלים על מנת להשיג את הרמות הגבוהות יותר של מאסלו –במקביל לכך שהם פועלים לספק לעצמם את הצרכים הבסיסיים יותר.   הדגש כאן הוא על פעילות במקביל, ולא באופן טורי כפי שהיה נהוג לחשוב בעבר.   כלומר, התלות שהיתה בעבר, במעבר משלב אחד לשלב מתקדם יותר, הולכת ומצטמצמת, ואפילו נעלמת.   המסקנה שלי משתי התופעות הללו, היא שכדי באמת להיות מאושרים, אנחנו רוצים וצריכים לפעול להשיג את ההגשמה וההתעלות ברמה הגבוהה יותר שלהן.   למרות שמקובל לחשוב, שאלו הם דברים שנוכל או כדאי לדחות "לאחר כך", לאחרי שנסתדר, נתיישר, נשיג את הבטחון שלנו וכו', הרבה מאד אנשים אינם מוכנים לחכות ל-some day הזה שאולי לא יגיע לעולם, ומעדיפים לפעול במקביל.   אשמח לשמוע איפה הדברים האלו פוגשים אתכם, ואם אתם רוצים לפעול בצורה אקטיבית לעבר הרמה השישית של מאסלו, ולקבל כלים יוצאי דופן להגיע לשם, אז סדנת "התגלית" הקרובה היא הצעד הבא שלכם.   ב"תגלית" אני מעניק למשתתפים, מעבר להבנה המעמיקה של התהליכים שתארתי כאן, גם מספר כלים מעשיים, מאד אפקטיביים ומאד משמעותיים להתחבר לאינטואיציה הגבוהה שלנו, לקבל הנחיה מדוייקת ותשובות מדוייקות לשאלות החשובות ביותר שלנו. שאלות כמו: מי אני? למה אני כאן? ומה נועדתי לעשות בעולם.   נתראה בתגלית! שלכם, ערן.