בחירות

רוני כהן הוא מנטור ומורה דרך לגברים בגישה הוליסטית שמשלבת את עולם הטנטרה, היוגה והרפואה התזונתית. החיים שלו הם מסע מרתק של בחירות אמיצות לחיות את חייו באותנטיות ומתוך תשוקה וכיום הוא מלווה גברים בתהליכי שינוי וחיבור עמוק לעצמם ולאנרגיה הגברית שלהם. פרק חשוב ומשמעותי במיוחד לגברים, בכל המגדרים וגם לנשים שרוצות להבין את עולמם של הגברים! בשיחה שלנו תוכלו לשמוע בין השאר: כיצד הלידה המתקרבת של בנו הבכור שינתה את תפיסת חייו על "החלפת התפקידים" בין האנרגיה הזכרית לנקבית בעולם והכאוס שזה יוצר על היציאה מהארון בגיל 45 לאחר שכבר היה נשוי ועם 3 ילדים על הדיסוננס שמתקיים אצל גברים רבים בין ההצלחה החיצונית שהם משיגים ותחושת התסכול הפנימית מה הוביל אותו להעמיק בעולמות היוגה והטנטרה וכיצד זה השפיע על חייו מה משמעות האנרגיה המינית בחיים בכלל ואצל גברים בפרט כיצד גם גברים יכולים לחוות מולטי אורגזמיות כיצד הסטרס והמתח פוגעים באנרגיה ובתשוקה בחיים שלנו מה עוזר לנו לפתח חוסן וביטחון עצמי ואיך אפשרי לחיות חיים מלאי תשוקה והגשמה

אמיר פרידמן הוא יזם, אמן, סופר ומניע יזמים לפעולה. יש לנו הכרות רבת שנים מאז שליוויתי אותו בתהליך הקמת העסק שלו - בית ספר ללימוד נגינת גיטרה. למרות ההתפִתחות וההצלחה העסקית, אמיר נתקל באחת הבעיות הנפוצות יותר של בעלי עסקים ועצמאיים: נמאס לו מהעסק של עצמו. בשיחה שלנו העמקנו לגורמים לתופעה הזו, איך אפשר להתמודד איתה, וכיצד להמציא את עצמנו מחדש עסקית. תוכלו לשמוע: מה עושים כשמגיעים למיצוי בעסק שהקמנו ושמפרנס אותנו מדוע חשוב לתת לעצמנו קודם כל את הלגיטימציה לשינוי מה יכול לעשות בעל עסק שמרגיש שחיקה ומיצוי בעסק שלו על משבר הזהות שמגיע בעקבות שינוי שכזה מהו פער היישום שקיים אצל יזמים ובעלי עסקים רבים הפער של ההבטחות הבומבסטיות של תוכניות הליווי העסקיות מול המציאות מהם ההיבטים הרגשיים והנפשיים שצריכים לקבל מענה אצל היזם וגם - על הורות ויזמות וכיצד הם משפיעים אחד על השני

לפני כמה חודשים קיימתי פגישת מיקוד חד פעמית עם בחור כבן 28. הוא היה בסוף תקופת התמחות של כשנתיים, לאחר שסיים לפני כן את התואר. הוא התלבט מה לעשות. מצד אחד הוא כבר עלה על מסלול מסויים, של לימודים, התמחות, והכיוון המתבקש מבחינתו היה לקבל תפקיד בארגון שהתמחה בו או לחפש עבודה בארגון דומה אחר. ולהמשיך לפתח את הקריירה שלו. ומצד שני, יש לו חלומות, רוצה לטייל בעולם, רוצה לחוות איך זה לגור במדינה אחרת לתקופה מסויימת, לפגוש אנשים, להתנסות בדברים. בשני המקרים, הרצון שלו בהמשך הוא גם להכיר מישהי, משפחה, ילדים וכל "החבילה". עיצרו רגע לחשוב. אם הייתם בנעליו. מה הייתם עושים? לאיזה כיוון הייתם הולכים? דיברנו על המצב שלו, בחנו היבטים שונים, מה "נכון" או עדיף לעשות מההיבט הכלכלי, התעסוקתי, הקריירה, מגורים, רצונות, חלומות, שאיפות... ואז אמרתי לו שלדעתי יש עוד פקטור אחד חשוב שצריך להכניס לשיקולים שלו. קראתי לזה: It's now or never עכשיו, או לעולם לא.

הפעם הזמנתי שוב את נילי גולדפיין לשיחה מיוחדת שאותה הקדשנו לדור הצעיר, בני ה-20+, שעושים כעת את צעדיהם הראשונים בעולם. ביחד עברנו על כמה מהתחומים וההחלטות המהותיות של החיים בגיל הזה: לימודים, חתונה, ילדים, כסף, בית ומשכנתא ועוד. ביחד שחטנו כמה פרות קדושות, וגם הצענו חלופות והצעות לכישורים והמיומנויות הנדרשות להצליח בעולם הכאוטי והמבלבל של היום. בין השאר, תוכלו לשמוע: מה המקור ההיסטורי של בתי הספר ומדוע הם נועדו לחנך אותנו להיות צייתנים מהן הסכנות במערכת החינוך והתפיסות השגויות שמחנכים אותנו אליהן מדוע חשוב, כדאי וצריך להתבלבל בגיל הזה מהו מסלול השיעבוד הקלאסי שמרבית הצעירים מוסללים אליו וכיצד להיזהר ממנו מדוע מיומנויות חיים חשובות יותר מידע למה חשוב להטיל ספק, לשאול שאלות ולמרוד בקיים מהם הכישורים הנדרשים להתפתח ולחיות בהגשמה בעולם של היום

"לא תמיד צריך לדעת לאן ללכת, לפעמים מספיק לדעת איפה לא להישאר" את הציטוט הזה פגשתי על שלט קטן בדואר באחד הבקרים השבוע. העליתי את התמונה בקבוצת הווטסאפ של קהילת "עושים שינוי" וזה עורר דיון מעניין בין חלק מהמשתתפים לגבי הנכונות או אי הנכונות של המשפט הזה. אישית, אני מאד מתחבר אליו. אני פוגש לא מעט אנשים שלא טוב להם במקום שהם נמצאים בו, ועדיין בגלל שאינם יודעים מה "הדבר הבא שלהם" הם נשארים במקום שלא טוב להם בו.

הי! הימים האחרונים מזמנים לנו הזדמנות מעניינת להתבונן על המציאות החיצונית ודרכה להבין דבר או שניים לגבי המציאות הפנימית שלנו, שבסופו של דבר משפיעה על המציאות החיצונית שלנו. בחירות, קורונה, הפחדות... אם נבחן את ההתרחשויות של השבועיים האחרונים ועד היום, אפשר לכנות את המכנה המשותף של כל מה שאנו רואים שקורה בחוץ בשם: עצמת הפחד. החל מהבחירות. אין זה משנה באיזה צד אתם של המפה הפוליטית, כל אסטרטגיות הקמפיינים של כל המפלגות נעו סביב הפחד. הפחד שזה יבחר, או הפחד ממה יקרה אם הוא יבחר. זה לא סתם. אינספור מקרים, מחקרים והתנסויות עבר הוכיחו לפוליטיקאים שלנו שוב ושוב, שיותר מהכל, פחד והפחדה מניעים אנשים לקלפיות. ככל שמפחידים אותנו מכך שביבי יבחר שוב, כך הוא מתחזק יותר. ככל שמפחידים אותנו שהערבים נוהרים לקלפיות, כך הם מתחזקים יותר. ככל שמפחידים אותנו מכך שהחרדים ישתלטו על המדינה, כך הם מתחזקים יותר. זה לא מקרי אגב. זהו חוק! החוק השלישי של ניוטון קובע כי: כאשר גוף מפעיל כוח כלשהו על גוף אחר, הגוף האחר יפעיל כוח השווה בעוצמתו אך מנוגד בכיוונו על הגוף הראשון. ובשפה פשוטה: מה שאנו מתנגדים לו – יפעיל עלינו כח שווה עוצמה בכיוון ההפוך. ולכן מה שמתנגדים לו או שמפחדים ממנו – גדל!   הבחירות האחרונות, ואלו שלפניהן, ואלו שלפניהן, ולצערי, ככל הנראה גם אלו שלפנינו – כולן מראות שישראל בחרה מתוך פחד. מתוך פחד ולא מתוך תקווה. זה הדבר העצוב ביותר בעיני. שעם שלם בחר מתוך פחד ולא מתוך תקווה. אני חושב שכאנשים בודדים וכעם, לאבד את התקווה זה מצב מאד מאד מסוכן. אדם חולה שמאבד תקווה, מאבד גם את הרצון לחיות. השליכו מכך מה קורה לעם אשר בוחר מתוך פחד ומאבד תקווה. הקורונה מלמדת אותנו שיעור דומה: מה שמתנגדים לו גדל. ככל שההיסטריה שיוצרים סביב הקורונה מתגברת, כך גם ההשפעה שלה גדלה. ככל שמתנגדים לה יותר – היא מתפשטת. ורק לשם פרופרציות – הסיכוי שלכם להפגע בצורה קשה מהקורונה קטן יותר מהסיכון שלכם לזכות בלוטו. הסיכוי שלכם לזכות בלוטו קטן יותר מהסיכוי שלכם למות מפגיעת מטאוריט (שעומד על 1 ל-1 עד 1.6 מליון). אם בכל זאת אתם בוחרים למלא לוטו, רק קחו בחשבון שהסיכוי שלכם להפגע בתאונת דרכים בדרך לדוכן הלוטו גדול פי וכמה ועומד על 1 ל-28,481... אז סביר יותר שתפגעו בתאונת דרכים או ממטאוריט, עוד לפני שתפגעו קשה מהקורונה. האם העובדה הזו מונעת ממישהו לצאת מהבית? האם זה מונע ממישהו להכנס לרכב ולנסוע? נשמע מצחיק, נכון? אנחנו לוקחים על עצמנו מדי יום סיכונים הרבה יותר גדולים מאשר הסיכון שהקורונה מהווה לנו. אבל, לצערי, התקשורת, הממשלה וגופים בעלי אינטרסים (כלכליים, בריאותיים, פוליטיים וכו') זורעים פחד ובהלה. רק חשבו מה יכולת ההפחדה הזו עושה לגופי התקשורת שנהנים פתאום מפריחה ברייטינג, או ליצרני ג'ל הידיים... באמת שאני לא מצליח להבין את ההגיון של ג'ל הידיים – כאילו שזה הדבר שיציל אותנו מהקורונה, ועדיין הוא נהנה מגידול של 3500% במכירות. אגב, לא פשוט יותר לשטוף ידיים עם סבון??? הפגיעה הקשה ביותר של הקורונה, או יותר נכון לומר – ההיסטריה של הקורונה, היא הפגיעה הכלכלית, והפגיעה בשגרת החיים של האנשים, של כל אחד מאיתנו. וזה לא קשור בכלל לנגיף עצמו, אלא להפחדה. אנשים שפועלים מתוך פחד, עושים לרוב הרבה מאד טעויות. למשל, אנשים מסתכלים על מדדי הבורסה שצונחת וממהרים למשוך את כספם מקרנות הפנסיה... לא כי הם עשו כאן איזו הערכה כלכלית מחושבת שבוחנת את הגיל שלהם, את הצורך שלהם בזמינות של הכסף או שיקולים אמיתיים אחרים, אלא מתוך חרדה, פניקה וכי זה מה שהשכן או החבר שלהם אמר להם לעשות. זה החזיר אותי לימים הטרופים של סוף 2008 שבהם כותרות האימה בעיתונים בישרו שהציבור מושך את כספו מקרנות הפנסיה, ואכן רבים מאלו שקראו את הכותרות הללו הלכו ומשכו את כספם. וברגע אחד של חוסר מחשבה, וההליכה אחר חשיבת ההמון, השמידו את העתיד הכלכלי שלהם. ב-2010 כבר חל התיקון והכל חזר למקומו וכל ההפסדים של קרנות הפנסיה השתקמו, אך מי שמשך את כספו, איבד הרבה מאד מערכו בגלל החלטה פזיזה. כל אלו הם ארועים חיצוניים שאנו נותנים להם להשפיע עלינו. אבל זה לגמרי לא חייב להיות כך. וכאן נכנס עניין הבחירה החופשית שיש לכל אחד מאיתנו, אך לצערי לא רבים מאיתנו עושים בה שימוש מושכל. אדם צריך לשאול את עצמו מהיכן מונעות הבחירות שלו – האם מתוך פחד או מתוך תקווה? אני לא אומר שאתם צריכים עכשיו להזמין טיסה לסין או לאיטליה, אבל מצד שני, אם אתם לא באוכלוסיית סיכון ספציפית אין באמת סיבה להכניס את עצמכם לבידוד מרצון (עוד לפני שאתם באמת נדרשים לבידוד על פי החוק). אפשר לנקוט בזהירות, אבל זהירות יתר והיסטריה הן כבר מסוכנות יותר. ומצד שני, השמירה על השגרה חשובה לבריאות הנפשית שלנו. אני מנסה להימנע עד כמה שניתן מפגיעה בשגרה המתוכננת שלי. לא ביטלתי שום פעילות, לא הפסקתי לעשות שום דבר שתכננתי קודם לכן. אני בוחר בתקווה ולא בפחד. אז כמה המלצות פרקטיות: שמרו על השגרה, עד כמה שניתן. אל תמהרו לבטל דברים שתכננתם לעשות. אל תהיו נמהרים בהחלטות על הכסף שלכם, אם אינכם בטוחים מה לעשות, קחו יעוץ עם מי שמתמחה בכך (ולא, השכן שקרא פוסט של "מומחה שקר" כלשהו בפייסבוק אינו נחשב למומחה) כל משבר טומן בחובו את זרעי ההזדמנות. זה לא משפט שלי, נפוליון היל טבע אותו כבר ב-1934 (אחרי המשבר הכלכלי הגדול של 1929) בספר "חשוב והתעשר". שבו לחשוב, איפה ההזדמנות כאן? בעסק? במשפחה? בבריאות? בהשקעות? בכסף שלי? המעיטו בצריכת החדשות / העיתונים / הפוסטים של הפאניקה ברשתות החברתיות (מציע להתנזר מהם לגמרי). אנרגיה היא דבר מדבק. הרבה יותר מהקורונה, ואנרגיה שלילית ופחד הם מדבקים במיוחד והכי חשוב – תבחרו בתקווה! ולא מתוך פחד! ואם מצאתם ערך דברים הללו, אשמח שתשתפו, שיהדהדו למרחק גדול יותר. ככל שנגביר את ההדהוד של התקווה, כך נוכל למגר את הפחד... וגם את הקורונה! ורק תהיו לי בריאים! :) שלכם, ערן.

אני לא מאמין במקריות. אני מאמין שמה שקורה, קורה מסיבה כלשהי. גם הדברים ה"פחות נעימים" שאנו חווים, יש להם סיבות גבוהות יותר. לרוב אנחנו לא יודעים מהן הסיבות הללו, בטח כשהדברים קורים ומתרחשים. ולפעמים רק בפרספקטיבה של ה"בדיעבד" אנו יודעים למה הדברים קרו כפי שהם קרו.   לא מזמן שמעתי בהרצאה מוקלטת של אחד המנטורים שלי מארה"ב שסיפר על בעל עסק שקצת סטה מדרך הישר, נתפס ונשלח לכלא לשנתיים. לכאורה, סיטואציה בהחלט לא נעימה. כשנה וחצי לאחר שכבר ישב בכלא, פגעו 2 מטוסים במגדלי התאומים. אחד המטוסים פגע בדיוק בקומה שבה שכנו המשרדים של אותו אדם. אם הוא לא היה יושב בכלא באותו הזמן, הוא היה יושב במשרד במגדל התאומים ונהרג ביחד עם כל שאר האנשים שהיו בקומה באותה העת.   יש סיבות גבוהות לדברים שקורים.   היום שוב אנו הולכים לבחירות, רק 5 חודשים לאחר הסיבוב הקודם. לא משהו שמישהו באמת היה רוצה. לא משהו ש"בריא" למדינה ולתושבים. אבל זו המציאות כרגע.   למה זה קורה? אני לא חושב שמישהו באמת יודע. (אני לא מתכוון לסיבות ה"ארציות" שהן לכאורה ברורות, אלא לסיבות הגבוהות יותר).   אני מאמין, שפשוט קיבלנו הזדמנות שניה.   הזדמנות שניה לתקן את מה שדרוש תיקון.   השתתפתי בשבועות האחרונים בהרבה שיחות ומטבע הדברים עלה גם נושא הבחירות הקרובות. שמעתי אנשים שאומרים ש"אין להם בשביל מי להצביע". או ש"הם לא מאמינים שמשהו באמת ישתנה" או ש"הקול שלי גם ככה לא יעשה הבדל".   אני מודה שקשה לי עם אמירות כאלו. כי אלו הן אמירות שהן "תבוסתניות" בעיני. שמי שעומד מאחוריהן בחר בגישה "קורבנית", כזו שאינה לוקחת אחריות על המצב ומעדיפה להטיל את האשם על אחרים. אני משוכנע שמי שנוקט בגישה כזו כלפי הבחירות, גם נוקט בגישה כזו באופן כללי בחיים שלו. שהחיים שלו זה משהו ש"קורה לו", שהדברים שקורים הם לא באחריותו ושאין לו יכולת השפעה על התוצאות שלו.   תבחרו – אחריות או קורבנות? הם לא יכולים לגור באותו הבית ביחד.   אין יותר מדי מה לומר על מערכת הבחירות הזו שאין ספק שהידרדרה למקומות מאד מאד נמוכים. כמות ההפחדות, ההסתה, השקרים, השנאה, הספינים והמניפולציות שברו את כל השיאים האפשריים.   אני לא חושב שיש מפלגה שחפה מאלו. יש כאלו שיותר, יש כאלו שקצת פחות, אבל כולן ללא יוצא מהכלל השתתפו במחזה המביש הזה.   השאלה שאני חושב שצריך כל אחד לשאול את עצמו היום כשהוא מגיע לקלפי היא בכלל לא שאלה של מדיניות, היא לא שאלה של בטחון, היא לא שאלה של כלכלה והיא בטח לא שאלה של ימין או שמאל. לא חושב שכבר יש באמת דבר כזה... מרבית הישראלים יושבים עמוק במרכז. כבר לא מעט שנים.   השאלה החשובה בעיני, היא בכלל שאלה של ערכים.   מה הערכים שאני מאמין בהם? מה הערכים שאני מאמין שאנו כבודדים וכמדינה צריכים לחיות ולהתנהל על פיהם? מה הערכים שאני רוצה שהילדים שלי יגדלו כאן על פיהם? אלו הן השאלות החשובות באמת.   אלו הן בחירות על ערכים.   וכל אחד צריך לשאול את עצמו באילו ערכים הוא מאמין. ולבחור על פי מי שמשקף לדעתו את הערכים הללו במידה הטובה ביותר.   שמענו הרבה הפחדות בשבועות האחרונים: - הפחדות מהערבים - הפחדות מהחרדים - הפחדות מהשמאל הקיצוני - הפחדות מהימין הקיצוני - הפחדות מהדתה - הפחדות מחילוניות יתר - הפחדות מהאירנים, החמאס, החיזבאללה וכל חבריהם אינסוף הפחדות.   אין מה לומר – שיווקית, הבחירה ללחוץ על הפחדים של האדם ועל הכאבים שלו תמיד הוכחה כאפקטיבית.   השאלה היא, האם אני רוצה לבחור מתוך פחד. האם אני בוחר ללכת עם הפחד. כי המציאות היא מה שאנו בוחרים בה. ומי שבוחר לפחד, יחיה מציאות של פחד.   האלטרנטיבה היא לבחור בתקווה. כשאתם הולכים היום לקלפי לבחור – תבחרו מתוך תקווה. לא מתוך פחד. יש לנו מספיק ממנו. מדינת ישראל הוקמה בגלל הפחד מהשמדת העם היהודי. אבל זה היה לפני למעלה מ-70 שנים.   אנחנו כבר לא באותו מקום. אנחנו כבר לא במקום שחושש מהישרדות. עברנו את הפאזה הזו. הגיע הזמן לפאזה של תקווה, לא של פחד.   תבחרו במי שאתם מאמינים שמשקף את התקווה, את העתיד, את מה שטוב לכם ולמדינה. לא במי שרוצה עוד ועוד להפחיד אתכם יותר.   אני מקווה שכעם ניטיב לנצל את ההזדמנות השניה שקיבלנו. שלא נבזבז אותה לריק.   שנדע לבחור מתוך תקווה, לבחור כי אנו רוצים עתיד טוב יותר ולא עתיד של פחד, פילוג ושנאה. שנדע לבחור במי שיאחד אותנו ולא יפלג אותנו.   שנדע לבחור בטוב שמגיע לנו. צאו להצביע, אל תבחרו להישאר בבית בקורבנות.   תבחרו טוב, תבחרו בטוב! שלכם, ערן.

הי, השבוע במפגש של קבוצת "המעגל הפנימי" שלי, אחד המשתתפים העלה דילמה בפני הקבוצה.   יש לו כמה כיווני פעולה שהוא חשב עליהם, אבל הוא לא בטוח איזה כיוון יתאים יותר, מאיזה מהם הוא יהנה יותר, מה עדיף לו ביניהם... בקיצור, הוא מסתובב סביב העניין כבר זמן מה, ולא מסוגל להחליט מה הכיוון הנכון עבורו.   שמעתי את האופן שבו הוא תאר את הדילמה, ואמרתי לו שהתאור שלו מעלה לי תמונה בראש של אדם שמסתובב מסביב לבריכה מלאה במים, ושואל את עצמו ותוהה בינו לבין עצמו – "מעניין מה הטמפרטורה של המים?".   אז הוא ממשיך להסתובב, להסתכל על המים בבריכה מזוויות שונות, מכיוונים שונים, מעלה שוב ושוב את השאלה בתוכו – אבל ממשיך להסתובב.   בפועל, הוא לא באמת מתקדם לשום מקום. הוא ממשיך ללכת במעגלים מסביב לבריכה. אין לו שום מידע חדש לגבי הטמפרטורה של המים מכל סיבוב נוסף שהוא עושה.   עולות בו אולי עוד השערות, עוד ספקולציות בנוגע לטמפרטורה האפשרית של המים.   מדי פעם הוא פוגש אנשים שגם הם נמצאים על שפת הבריכה ומתייעץ איתם: "מה אתם חושבים שהטמפרטורה של המים?" הם יכולים לתת לו את חוות דעתם על הטמפרטורה, אבל ת'כלס, הניחוש שלהם דומה לניחושים שלו, אף אחד מהם לא באמת יודע מה הטמפרטורה של המים.   והוא ממשיך להסתובב מסביב לבריכה.   מוכרת לכם החוויה הזו? קרה לכם שהסתובבתם סביב להחלטה מסויימת הרבה זמן, מבלי להיות מסוגלים לקבל החלטה לכיוון כזה או אחר?   אני לא נגד לשקול כיוונים, לבדוק או להתייעץ. להיפך, אם היה מישהו שנמצא בתוך המים, או לפחות מישהו שהיה לא מזמן בבריכה, הייתי בהחלט הולך להתייעץ איתו, ואפילו (אם זה מספיק חשוב לי, הייתי גם משלם לו על הייעוץ הזה). אבל במקרה שלא מצאתי מישהו כזה, להמשיך להסתובב מסביב לבריכה לא ממש יקדם אותנו לשום מקום.   אמרתי לו שאני חושב שהדרך הכי פשוטה, ושהכי תקדם אותו כרגע היא פשוט להכניס רגל אחת לתוך המים. בהתחלה רק לגעת עם קצה האצבע, לבדוק שהמים לא קפואים או לחילופין לא רותחים. ואם זה מרגיש סביר ונוח להכניס את שאר הרגל.   לפעמים, אין לנו ברירה אלא להרגיש את זה. לחוש אם זה נכון ומתאים לנו. רק לחשוב ולהגות בכך לעולם לא יאפשר לנו באמת לדעת ולהרגיש מה נכון לנו יותר או פחות.   אמרתי לו שיכניס רגל, ואם זה מרגיש לו נכון, יתכן שתגיע הנקודה שהוא פשוט צריך לקפוץ למים.   לקפוץ למים ו"ללכת על כיוון מסוים".   רק מתוך החוויה עצמה, ומתוך העשייה עצמה הוא יוכל לדעת איך זה מרגיש לו ומה נכון עבורו.   הכל כמובן צריך להיות בצורה מחושבת, לא הייתי אומר לאף אחד לקפוץ למים אם הוא לא יודע לשחות. וגם בבריכה יש עומקים שונים.. לא חייבים להתחיל מהאזור של ה"מים העמוקים"... אפשר להתחיל ב"רדודים" ומשם להתקדם... ממש כמו שלמדנו לשחות כשהיינו ילדים.   לפעמים אין ברירה אלא פשוט לבדוק. זוכרים כשהיינו ילדים, והיו מציעים לנו לטעום סוג של אוכל חדש? מה היינו עושים, נוגעים עם קצה הלשון, ואחר כך מעיזים אולי לקחת "ביס" קטן, ואז עוד אחד... ככה היינו אוספים מידע ורואים מה נכון לנו ואם זה טעים.   אז איך נוכל לקבל החלטות טובות יותר? הרבה אנשים תקועים סביב החלטות. בעיקר אני רואה הרבה שתקועים סביב החלטות הקשורים לכיוונים שונים של עשייה. קריירה כזו או אחרת. להקים עסק או להישאר שכיר. לעזוב מקום עבודה עכשיו או אחר כך. ללכת לכיוון עסקי כזה או אחר.   אנחנו הרבה פעמים חוששים לקבל החלטות בגלל שהן נתפסות לנו כמשהו מאד דרמטי. כמשהו מוחלט וסופי.   ואם אנו חוששים לקבל החלטה, אז לרוב מה שקורה הוא שאנו נשארים במקום וממשיכים להתלבט. לעד... ההישארות במקום היא אולי נוחה במידה מסויימת, כי אנו נשארים בסביבה מוכרת ורגילה, אבל יש שם משהו מאד מתעתע.   כי אנו לא באמת נשארים במקום. שום דבר בעולם שלנו לא נמצא במקום. שום דבר לא באמת עומד במקום.   כתבתי על כך בספר שלי, רב-המכר "להגשים" – ישנו חוק אוניברסלי בעולם שנקרא "חוק התנודה", ובפשטות המשמעות שלו אומרת, שהכל נמצא בתזוזה כל שהיא. גם עצמים שנראים לנו דוממים, לא באמת כאלו. אם נבחן אותם לעומק, במיקרוסקופ חזק, נוכל לראות שהם מורכבים מאינספור חלקיקים קטנים שנמצאים כל הזמן בתזוזה.   חוק התנודה אומר דבר מאד פשוט, כשהכל זז, יש שני כיוונים אפשריים: כיוון של צמיחה והתפתחות, וכיוון של נבילה וגסיסה.   אין באמת מצב אפשרי של "עמידה במקום". כמו בטבע שהצמחים צומחים או נובלים, כך גם אנחנו כבני אדם – או שאנו מתקדמים וצומחים או שאנו הולכים לאחור ונובלים.   ואם אנו חושבים שלעמוד במקום זה באמת לעמוד במקום, הרי שאם הכל סביבנו נמצא בתנועה, אז למעשה, לעמוד במקום משמעו – ללכת אחורה. לנבול.   כל תנועה עדיפה על עמידה במקום.   וכאן אולי ישאל מישהו (ובצדק) – אז איך אדע אם ההחלטות שלי הן נכונות? איך אדע שהכיוון שאני הולך אליו הוא נכון עבורי?   התשובה היא שלא תמיד נדע. נקודה. לא תמיד נוכל לדעת. נוכל לשער, לבדוק, להתייעץ – אבל מתישהו נצטרך להחליט. פשוט להחליט.   אני לא מאמין שיש דבר כזה שנקרא "החלטות שגויות". אנו שופטים את עצמנו בדיעבד על החלטות שקיבלנו בעבר ומתייגים אותן כהחלטות "טובות" או "שגויות". אבל זו חוכמה של "לאחר המעשה". וזו חכמה קטנה.   לאחר המעשה, יש לי יותר מידע, יש לי יותר ידע והבנה מאשר היו לי כאשר קיבלתי את ההחלטה. כך שבעצם, לשפוט את עצמי כיום, עם המידע העדכני שיש לי, על החלטה שקיבלתי בעבר כשלא היה לי את המידע העדכני, זו חכמה קטנה מאד.   השיפוטיות והביקורת העצמית היא לא רלוונטית בנקודה הזו. הרי אף אחד לא יקבל מרצון, החלטה שהוא יודע שהיא שגויה. כל החלטה שאנו מקבלים, היא ההחלטה הטובה ביותר שאנו מאמינים עבורנו, באותה נקודת זמן ועם כל הידע והמידע שיש לנו באותה נקודת הזמן.   ויש כאן משהו נוסף: כל החלטה היא טובה עבורנו. אני באמת מאמין כך. לא תמיד מה שקורה הוא מה שציפינו שיקרה. לא תמיד אנו מקבלים את התוצאות הרצויות סביב החלטות כאלו או אחרות, אבל אני מאמין שאם זה קורה, הרי שיש שם איזה שהוא שיעור חשוב עבורנו. משהו שהיה צריך לקרות.   לפעמים זה נועד לכוון אותנו למקום שלא היינו יכולים להגיע אליו אם לא היינו הולכים לכיוון מסוים. לפעמים זה בא להעניק לנו יכולות חדשות, לפתח בנו כישורים להתמודד עם סיטואציות מסוימות. לפעמים זה בא ללמד אותנו שיעור חשוב.   לכל דבר שקורה לנו, גם לדברים הפחות "נעימים" או "טובים", יש ערך עבורנו.   במקום להתנגד, להתעצבן, לכעוס או להיות קורבן של נסיבות כאלו או אחרות, הרבה יותר מקדם ואפקטיבי זה לבדוק מה קיבלתי מההתנסות הזו, כיצד התפתחתי, איפה זה שינה אותי, כיצד זה שיפר את היכולות שלי.   לחפש את הלמידה בכל דבר שקורה לנו.   אז אם אתם מתלבטים לגבי החלטה מסוימת, תוהים ביניכם לבין עצמכם איך זה ירגיש ומה יהיה, תתחילו להכניס אצבע למים, תרגישו את הטמפרטורה, תתנסו.. זה הדבר שהכי יקדם אתכם בדרך שלכם!   שבת שלום! ערן

הי! לפני כמה ימים קיבלנו מייל מלקוח שכתב שהוא לא מרגיש שהוא יכול ברגע להצטרף לאחת התוכניות שלנו, כי יש חוסר וודאות גדול לפני הבחירות, ושרק אחרי ה-10 באפריל הוא יוכל להחליט.   חוסר וודאות גדול?   התגובה שלו בהתחלה קצת הצחיקה אותי, אבל ככל שחשבתי עליה, היא כבר פחות הצחיקה ויותר הדאיגה אותי. הדאיגה אותי לא בגללי, אלא בגללו, ובגלל אחרים שחושבים כמוהו.   פתאום הבנתי שיש לא מעט אנשים, שאירועים חיצוניים כאלו, כמו הבחירות שאנו עוברים כרגע, משפיעים על איכות החיים שלהם באופן מהותי. משפיעים על התוצאות שלהם באופן מהותי.   לא בגלל שהחיים שלו ישתנו באופן מהותי בגלל ראש ממשלה כזה או אחר (והנה התחזית שלי: ראש הממשלה יהיה מי שהשם שלו מתחיל באות ב' :) ), אלא בגלל המשמעות שהוא נותן לזה ובגלל ההשפעה העצומה שיש לארוע חיצוני שקורה על הפנימיות שלו. על תחושת האושר שלו ועל ההישגים האישיים שלו.   הרי אם אותו אדם החליט לשים בעצירה את החיים שלו ואת העסק שלו בגלל ארוע כזה או אחר למשך חודשיים, לא יקרה שום דבר בחודשיים האלו.   והרי אחרי שיסתיימו הבחירות, יהיה ארוע חיצוני אחר: מתיחות בטחונית, שחיתות שלטונית, איום אירני, שטפון, בצורת, הכרזה של טראמפ, הכרזה של פוטין, הכרזה של ארדואן, הכרזה של נסראללה, ארוויזיון, חג פסח, חג העצמאות, ושאר החגים הבאים עלינו לטובה, צום יום כיפור ועוד מליון ואחד ארועים נוספים שאין לנו שום מושג או וודאות מה הם יהיו.   יש וודאות בכמה דברים די ברורים – ה-10 באפריל יגיע.   ובבוקר של ה-10 באפריל, השמש תזרח ואתם תקומו בבוקר (לא יכול להיות וודאי ב-100% לגבי זה, אבל בהחלט מאחל לכם שכן). ויהיה ראש ממשלה, כזה או אחר. ואתם תהיו מרוצים מהבחירה שלו, או שתהיו מבואסים ממנה. והעולם ימשיך להסתובב על צירו.   והשמחה (או הבאסה) ממי שנבחר לראשות הממשלה תעבור בתוך כמה ימים (או שבועות), ותגלו שיש לכם חיים אמיתיים להתמודד איתם.   ושהחיים האלו פחות מושפעים ממי נבחר לראשות הממשלה או מי מרכיב את הממשלה, והם מושפעים בעיקר מהבחירות וההחלטות היום יומיות שלנו.   ואם אני מחליט שמשהו חיצוני, כזה או אחר, משפיע על החיים שלי – אז הוא אכן ישפיע על החיים שלי. ואם אני מחליט שאני הוא מי שמשפיע על החיים שלי יותר מהכל, אז זו המציאות שאחיה לתוכה.   ושלא תתבלבלו, אני לא אומר שהבחירות הן לא חשובות, הן בהחלט כן, הן בהחלט משפיעות על החיים שלנו כאן, על הערכים שלתוכם אנו מגדלים את הילדים שלנו ועל החינוך שאנו מנחילים להם. אבל שלא נתבלבל, לא הבחירות, לא הממשלה ולא אף אחד אחר משפיע עלינו יותר מאשר – אנחנו עצמנו.   יתכן ותהיה לאחר ה-10 באפריל ממשלה שאני לא מרוצה ממנה, לא מסכים עם דרכה ואולי אפילו מתנגד לכל מה שהיא מייצגת. אבל עדיין זו בחירה שלי כיצד לחיות כאן את חיי.   נסיבות חיצוניות תמיד יהיו. לפעמים הן יהיו יותר בהלימה עם מה שאנו מאמינים בו ולפעמים פחות. לפעמים הן יעניקו לנו יותר תחושת בטחון וודאות, ולעיתים לא.   זה לא מקרי שהוודאות מאד חשובה לנו. האגו שלנו מכור לבטחון ולוודאות, הוא יעשה הכל כדי ליצור לנו את התחושה שיש לנו בטחון וודאות, גם במחיר שזה לפעמים פוגע או מעכב אותנו.   כדי להבין עד כמה המנגנון הפנימי הזה חזק אצלנו, אפשר לראות דוגמא קיצונית אצל נשים מוכות, שממשיכות להישאר בבית אלים שבו הן נפגעות שוב ושוב. מדוע הן נשארות שם? כי יש שם וודאות. היא לאו דווקא נעימה או טובה, אבל מול חוסר הוודאות שבלעזוב ולצאת לדרך חדשה ולא נודעת, לפעמים הוודאות לכאורה עדיפה (לאגו היא בוודאי עדיפה).   זה לא תמיד פשוט. זה דורש מאיתנו לקחת אחריות אישית ברמה גבוהה יותר ממרבית האנשים. כי מרבית האנשים יעדיפו להמשיך ולהשליך את התוצאות שלהם ואת האושר האישי שלהם על דברים שקורים מחוץ להם – בחירות, ראש ממשלה, מיתון, מלחמה, חופשת קיץ, השכנים, האישה, הבוס או הלקוחות שלי.   הרבה יותר קל להאשים מישהו אחר בתוצאות שלי מאשר לקחת עליהן אחריות ולשנות אותן.   אם אתם באמת רוצים וודאות – היא לא מחכה לכם בחוץ. היא לא תלויה בתוצאות הבחירות לכנסת. היא תלויה בתוצאות הבחירות האישיות שלכם.   אז לכו לבחור! שלכם, ערן