אומץ

יובל בריסקר הוא יזם סדרתי שהחל את דרכו בתור אדריכל, זיהה את הפוטנציאל בעולם הטכנולוגיה באמצע שנות ה-90, ומאז הקים כבר 4 חברות הייטק, שאחת מהן גם נמכרה ל Oracle. בשיחתנו עברנו על הדרך שעשה מילדות מופנמת להצלחה עולמית היום. בין השאר תוכלו לשמוע: על המעבר מעולם האדריכלות לעולמות הטכנולוגיה וההייטק כיצד התפתח וצמח בעולמות ההייטק על החשיבות הגדולה בפיתוח היכולות שלנו לשווק ולמכור כיצד מכר את החברה שהקים לאורקל מדוע זה חשוב וחיוני לקחת סיכונים על ההחלטה להתפטר מהחברה שלו אחרי אירועי ה-7/10 ולהגיע לארץ ולהצטרף למאבק על עתיד העם היהודי

לילך סיגן, עיתונאית וסופרת מזה 25 שנה, אבל היום יותר סופרת מעיתונאית. בין השאר כתבה במעריב, גלובס, הארץ והאפינגטון פוסט. פרסמה 4 ספרים, ביניהם רב-המכר "כפיות" שהופק לאחרונה בגרסת אודיו חדשנית ביחד עם השחקן זהר שטראוס, בתפקיד הדמות הגברית. בין היתר שוחחנו על: - כיצד גילתה על עצמה שהיא נרקיסיסטית, איך התאוששה מהגילוי ואיך הוא משמש אותה בחייה כיום. - על האומץ לעזוב תפקיד בכיר בעולם השיווק ואחר כך בעולם המדיה כדי להתמקד בקריירת הכתיבה שלה. - כיצד התמודדה עם ביקורת קוטלת על הטיוטה הראשונה של הספר, ואיך שיפרה אותו משמעותית בעקבותיה. - למה כל כך חשוב לגלות את הכוח הייחודי שיש לכל אחד מאיתנו. - כיצד לזהות את "הזהות המזוייפת" שאנו מתחזקים וגורמת לנו לתסכול הולך וגובר. - על תהליך היצירה של המחזה הקולי של הספר "כפיות". - והכי חשוב: כיצד אוספים את האומץ לגלות מי אנחנו באמת? והאם באמת מדובר באומץ?

"הכל בסדר"... שתי מילים שמהוות תשובה פופולארית לשאלה "מה שלומך?" ולא שיש לי בעיה עם זה שהכל בסדר, נהפוך הוא, הבעיה היא שלרוב התשובה הזו היא "תשובת אוטומט" ולא נובעת מתוך מחשבה אמיתית, כנה ועמוקה. והרבה פעמים אנשים משתמשים בה גם כשהדברים "לא כל כך בסדר". אבל זה פשוט באוטומט שלהם אז הם אומרים את זה כדי לצאת לידי חובה ולהתקדם בשיחה. הבעיה עם "הכל בסדר" היא שהמילים הללו מרדימות אותנו. הן גורמות לנו לחשוב שבאמת אנחנו "בסדר".. ומה זה בכלל "בסדר"? מה זה אומר? ומי אמר שאנחנו בכלל רוצים להיות "בסדר"?

בשביל ההודעות האלו אני עושה את מה שאני עושה. מבחינתי זה התגמול הכי גדול שיש, יותר מכל כסף או סטטוס או מעמד. ההכרה שמתקבלת מלקוח. לראות בן אדם משתנה לך מול העיניים, ולדעת שגם לך, יש חלק ולו הקטן ביותר בכך.   את ההודעה הזו קיבלתי אתמול בווטסאפ הקבוצתי של אחת מקבוצות "עושים שינוי". היא ריגשה אותי מאד, כי אני זוכר היטב את השיחה שקיימתי עם שי, כשעוד התלבט האם להצטרף לקבוצה. היו לו הרבה התלבטויות. הוא כבר ניסה בעבר דברים וזה לא עבד לו. הוא לא סמך על עצמו שיתמיד בתהליך. הוא גם לא היה בטוח שהוא סומך מספיק עלי.

כולם רוצים שינוי - אבל מעט מאד מוכנים להשתנות. השינוי מוציא אותנו מחוץ לאזורי הנוחות ואל עבר חוסר הוודאות שלרוב מפחיד אותנו מאד. אבל אם אנחנו רוצים להגיע למשהו גדול בחיינו? עלינו להפוך את השינוי לדרך חיים. אז איך עושים את זה? מוזמנים להאזין לפרק מרגש ועמוק בפודקאסט "הביולוגיה של הווינרים" של איתן עזריה שבו הוא ראיין אותי. ולא חשש לשאול אותי את השאלות הקשות! בפרק נכנסנו לעומק התהליכים הפנימיים שאנחנו עוברים לעבר שינוי, הטריגרים שמפעילים אותם, הפחדים, החששות, ההצלחות, הכישלונות, ואיך צולחים אותם לעבר השינוי. דיברנו על: מהם 3 האמונות האוניברסליות שמונעות מאיתנו שינוי? מתי אנחנו באמת משתנים? מהן השאלות שמניעות אותנו לשינוי שאחריו החיים לעולם לא יראו שוב אותו הדבר? מהם התנאים וצעדי המפתח שצריכים להתקיים כדי שנעשה שינוי? שינוי נטול מאמץ - יש כזה דבר? מה באמת מפחיד אותנו בשינוי (רמז: זה לא הפחד שנכשל) מהי הגישה החדשה שלי לגבי השגת יעדים מהן 2 השאלות לשאול את עצמנו כדי להפוך את הרצון לשינוי - לצעד ראשון לשינוי מעשי.

טל פריבנר היא יועצת ארגונית ומאמנת למנהיגות באומץ, טל עובדת עם חברות, ארגונים ואנשים פרטיים ומאפשרת להם לממש את עצמם ולפעול באומץ בחייהם ובעסקיהם, למזער סבל ולפתח חמלה והקשבה לעצמם. בשיחה אמיצה ואותנטית, אנו מפרקים את האומץ לגורמיו השונים והמעשיים, מה זה אומץ? כיצד ניתן לאמן אותו, באופן מעשי ויום יומי? מדוע חשוב להיות אגואיסט ואיך אגואיזם קשור לאומץ? וגם מדוע אומץ דורש מאיתנו מאמץ. ובנוסף שוחחנו על: - מדוע ההחלטה להתחתן היא אחת ההחלטות האמיצות שיש - מדוע דווקא האנשים המצליחים ביותר הם אלו שרוצים לאמן את שריר האומץ שלהם - איך מתרגלים אומץ באופן יום יומי - מה הסוגים השונים של האומץ בחיים שלנו

הי!   אתמול, אחת המשתתפות בתוכנית "עושים שינוי!" עברה תהליך של אימון ביחד עם יעל, מאמנת היישום שלנו, בקבוצת הווטסאפ הסגורה של הקבוצה.   זה היה אימון על פחד.   היא היתה שכירה שנים רבות, בתפקידי ניהול בכירים, ועזבה לאחרונה את עבודתה. פשוט כי לא יכלה יותר. היא הביעה את הפחד שלה מכך שתצטרך לחזור לעבוד בעבודה שהיא לא אוהבת, עם אנשים שאינם חולקים איתה את אותו סט הערכים.   הפחד הזה ממש שיתק אותה.   תוך כדי השיחה, יעל ביקשה ממנה שתבחן את כל טווח האפשרויות שעומדות בפניה. הטובות והפחות טובות. איך זה יהיה עבורה אם הכל ילך טוב כמו שהיא רוצה. ומצד שני, איך זה יראה וירגיש לה להיות אם תצטרך לחזור למקום שאותו היא עזבה. פשוט מחוסר ברירה.   בהתחלה היה לה ממש קשה לראות את המקום הזה. אפילו לחשוב על להיות בו שוב. זה עורר בה המון חששות ואפילו סלידה.   אבל לאט לאט, תחת ההנחיה המדוייקת של יעל, היא יכולה היתה לראות, שגם אם התרחיש הגרוע מבחינתה יתרחש, היא תדע להתמודד איתו. ולא רק להתמודד איתו, אלא אפילו להפיק ממנו את המיטב.   ההבנה וההכרה הזו שחררה אצלה משהו עצום. היא שחררה את הפחד.   או, אם נשתמש בציטוט שלה לגבי הפחד: "איזה צימוק קטן הוא נהיה, מחר הוא גם יהיה יבש! ואנפנף אותו עם מטלית לפח".   הפחד נעלם!   כשהסתכלתי על התהליך העוצמתי שהיא עברה, רק מתוך כך שהסכימה לחשוף את הפחד, ולהסתכל לו בעיניים, היא הזכירה לי את עצמי ואת מה שעברתי כאשר התגלה לי הגידול הסרטני לפני כשנה.   האבחנה הראשונית שקיבלנו הצביעה על כך שאצטרך לעבור טיפול כימותרפי. ישבתי מול הרופאה, במשרד שלה, שומע את כל התאורים וההסברים על מה שאני צפוי לעבור, על תופעות הלוואי והסיבוכים האפשריים ובתוכי מזדחל לו פחד עצום. פחד משתק.   זה לא היה פחד או חשש לחיים עצמם, אלא לאיכות החיים שתהיה לי וההשפעה של הטיפול עלי, על הגוף שלי והבריאות שלי.   זה היה ביום חמישי בבוקר.   יצאתי לסוף שבוע שהיה אחד מהקשים שאני זוכר בחיי. המחשבות על מה שאני צפוי לעבור לא הפסיקו, ואותו פחד שהיה בי, כבר לא הזדחל יותר. הוא השתקע לי עמוק עמוק בתוך הבטן. ומשם התפשט לכל איבר ואיבר בגוף שלי. ממש הרגשתי איך הפחד אוכל אותי מבפנים.   עם כל השנים של ההתפתחות האישית שעברתי, התרגולים והמודעות, עדיין הפחד הזה היה משהו שלא ידעתי איך להתמודד איתו. זה היה פחד שמעולם לא חשתי לפני כן בחיי.   כך עבר לו סוף השבוע.   כשהיינו אצל הרופאה, ביקשתי ממנה שתתן לי פרטים של מישהו שעבר את מה שאני אמור לעבור. רציתי לדבר עם מישהו שהיה שם. שיודע מנסיון איך זה.   ביום ראשון, בשמונה בבוקר התקשרתי אליו. גם לו קוראים ערן. עבורי ערן היה סוג של מלאך שנשלח להרגיע אותי. וזה מה שהוא עשה. הוא סיפר לי באריכות על מה שהוא עבר, הוא לא הסתיר דבר. הוא אמר שזה קשה, שזה לא נעים ובוודאי לא נחמד, אבל באותה נשימה הוא גם אמר לי "עוברים את זה, וגם אתה תעבור את זה".   תוך כדי השיחה איתו, הרגשתי איך אותו מטען של פחד שהיה בי, אותם 60 טונות של פחד ששכנו בתוכי, לאט לאט מתפוגגים. ובסיום השיחה איתו, יכולתי "להסתכל לפחד בעיניים" – יכולתי לראות את הסיטואציה שכל כך הפחידה אותי ושנמנעתי מלהסתכל עליה. הסתכלתי על התסריט והתרחיש הגרוע ביותר שיכולתי לדמיין שם, עם כל הכאב והפחד ויכולתי גם לראות שאני מתמודד איתו.   זה לא שרציתי לעבור אותו, אלא שהסכמתי לעבור אותו. קיבלתי עם עצמי הסכמה שאם אדרש לעבור אותו – אתמודד איתו.   אני יודע היום שבאותה הנקודה בדיוק – שם החלה ההחלמה שלי.   באותה נקודה שהפסקתי לפחד מהפחד. שהרשיתי לעצמי להסתכל עליו ולא להתקפל בפניו, אלא לומר לעצמי (ולו) – אם אצטרך, אתמודד איתך.   המציאות החיצונית הגיבה מאד מהר.   למחרת בבוקר, קיבלתי שיחת טלפון מהמזכירה של הרופאה שהזמינה אותנו לפגישה נוספת. ויום למחרת ישבנו שוב מולה במשרד שלה.   כל שפת הגוף שלה השתנתה, היא היתה נינוחה יותר ופחות עצורה.   היא אמרה שלי שהיא ורופאים נוספים עברו על הבדיקות שלי והאבחנה העדכנית שלהם מראה שאוכל להסתפק בטיפול פשוט יותר, רק בהקרנות. ללא צורך בכימותרפיה.   ברגע שהסכמתי בתוכי לעבור דרך הכאב והפחד הגדול ביותר שלי, כבר לא הייתי צריך לעבור דרכו. כשהסכמתי לקבל את השיעור, כבר לא הייתי צריך לעבור אותו שוב.   זה היה אחד הרגעים המכוננים בחיים שלי.   רגע חשוב שהבנתי מה זה באמת אומץ. אומץ הוא לא מה שהרבה אנשים חושבים. אומץ זה לא היעדר הפחד.   אומץ זו היכולת שלנו להישיר עיניים אל הפחד, ולא להתקפל מולו. אלא להסכים בתוכנו, לעבור דרכו, אם נצטרך.   היו אמיצים!

התמונה הזו צולמה לפני כמה ימים כשהיינו עוד בוורקאלה בהודו. אם הייתם מדברים איתי לפני כ-3 שנים על לשכור טוסטוס ולנהוג בהודו, הייתי אומר לכם שאתם כנראה לא שפויים, ובטח לא נורמלים! מן הסתם יש כאלו שיאמרו: מה הביג דיל? מה הבעיה עם הדבר הזה? והם צודקים. עבורם זה לא ביג דיל.   עבורי, לפני שלוש שנים, זה היה.   היינו אז בתחילת הטיול הגדול בעולם עם הילדים, והגענו לגואה בהודו. לעומת שאר המקומות שהיינו בהם בהודו לפני כן (דלהי, רישיקש וערי ראג'אסטן), החוף הקטן שהשתקענו בו בגואה היה הרבה יותר שקט, תנועה דלילה יחסית ברחובות ותשתיות כבישים הרבה יותר טובות (אשכרה היו כבישים!!).   כבר מהימים הראשונים שם, הילדים התחילו ללחוץ שנשכור טוסטוס.   אני סירבתי.   היו לי את כל הסיבות ה"נכונות" לסרב: זה הודו (עם כל המשתמע מזה), הם נוהגים בצד השני של הכביש (שמעולם לא נהגתי בו), לך תדע איזה טוסטוס תקבל כאן ומה המצב שלו, כמעט ולא נהגתי עד אז על טוסטוס לפני... ובכלל למה צריך, אנחנו במרחק הליכה מהים, מהחנויות ומכל מה שאנו צריכים, יש טוקטוקים בשפע סביבנו שאפשר לקחת בקלות וכמעט בלי כסף אם אנו רוצים לנסוע למקום רחוק יותר. אין שום סיבה הגיונית שנצטרך לשכור טוסטוס.   זה עבד לי! במשך כמה ימים, הצלחתי לעמוד בלחץ שלהם די בכבוד.   אבל את האמת לא גיליתי להם – פשוט פחדתי.   לשכור לנהוג על הטוסטוס, ועוד בהודו, היה עבורי משהו מאד שונה ממה שהייתי רגיל לו. לא משהו שנמצא באזור ה"נוחות" שלי.   וכמו תמיד, כאשר אנחנו יוצאים מעבר לרגיל, לוודאי, לבטוח ולנוח שלנו – עולה בנו הפחד. שמטרתו היא בסה"כ לאותת לנו שאנו חורגים מהגבולות ה"נורמליים" שלנו. אבל הפרשנות הכמעט אוטומטית ומיידית שלנו היא שמה שעורר בנו את הפחד הוא "לא טוב" ולכן אנו לרוב מתקפלים וחוזרים מהר מאד למוכר והבטוח שלנו.   ואז בוקר אחד, ליד הצ'אי שופ בפינה של הרחוב שלנו, ראיתי כמה טוסטוסים שעומדים פנויים להשכרה. החלטתי לעשות נסיון. בלי לספר לילדים, בלי להתייעץ עם אף אחד, שכרתי טוסטוס למשך יום אחד בודד.   אמרתי לעצמי שאראה איך אני מסתדר איתו במשך יום אחד ואז אקבל החלטה אם זה בשבילי או שלא.   שכרתי אותו ויצאתי לרכב, לבד, להתרגל להרגשה, לרעיון, לתנועה מסביב...   ככל שהתקדמה הנסיעה הראשונית, כך התגבר בי הבטחון. אמנם הפעם האחרונה שנהגתי על טוסטוס לפני כן היתה קרוב ל-30 שנים קודם לכן, אבל זה עדיין הרגיש לי מוכר ובטוח.   אחרי כשעה שנסעתי לבד, חזרתי לחדרים שלנו והפתעתי את הילדים עם הטוסטוס.   עוד באותו היום, כבר שכרתי טוסטוס אחר למשך כל החודש ששהינו שם. ומאז, בהמשך הטיול, גם בתאילנד בהמשך, הטוסטוס הפך לחלק בלתי נפרד מהשגרה שלנו.   בניתוח בדיעבד, אני חושב שמה שחוויתי באותה שעה של נסיעה, היה הדבר המשמעותי שיצר אצלי את השינוי בתפיסה לגבי הרכיבה על הטוסטוס. החוויה שלי היתה – חופש.   הרגשתי שפתאום יש לי חווית חופש חדשה – היכולת לנסוע ולהגיע למקומות שקודם היו פחות נגישים לי. לכאורה זו שטות, כי הרי אין שום בעיה, לעלות בכל נקודת זמן על טוקטוק ולבקש מהנהג שיקח אותך לאן שאתה רוצה, אבל בכל זאת, התחושה והידיעה שאתה לא תלוי באף אחד, לא צריך שום דבר אחר, ובכל רגע נתון אתה מחליט לאן ואיך אתה מגיע, אין משהו שמשתווה לה.   אבל אל תתבלבלו, זה לא סיפור על טוסטוס!   זה סיפור על האופן שבו אנחנו יוצרים את המגבלות לעצמנו, ואנחנו לא באמת יודעים (עד שמתנסים בכך בפועל) מה עוד אפשרי עבורנו, כאשר אנחנו יוצאים אל מעבר למגבלות שאנו שמים לעצמנו.   לא יכולתי לדעת שהחוויה שהטוסטוס יעניק לי תהיה של חופש.   וכנראה, שגם אם הייתי משוחח עם אחרים, שהתנסו בכך לפני, הם לאו דווקא היו אומרים לי (מנסיונם) שזה מה שאני אחווה. כל אחד מן הסתם חווה את זה אחרת.   עד שעליתי לרכיבה הראשונה, הייתי שבוי בקונספציות ובתפיסות המוכרות שלי.   אנחנו לא יודעים, מה שאנחנו לא יודעים – עד שאנחנו מוכנים לנסות את זה.   השאלה היא – האם אנחנו מוכנים לנסות את זה? הרבה אנשים רוצים שינוי בחייהם, אבל לא מוכנים לעשות את מה שצריך לעשות על מנת להשתנות. הם אינם מוכנים לעשות, אפילו את הצעד הקטן ביותר (במקרה שלי זה היה לשכור טוסטוס ליום אחד בודד, רק להתנסות) כדי להרגיש איך זה יהיה עבורם "בצד השני".   הרבה אנשים משועבדים לחיים שהם לא אוהבים או שהם לא שלמים איתם רק בגלל שזה "מקובל", "נורמלי" או ש"צריך".   והם לא מאפשרים לעצמם אפילו רק את המחשבה (שלא נדבר על הפעולה) הקטנה ביותר על משהו שהוא שונה מה"נורמלי" שלהם. וזה חבל.