אומץ

נתקלתי בסופ"ש בציטוט של ג'ים קארי, שלא הכרתי, שאמר פעם: "דיכאון הוא אווטר שלך, שאומר לך שנמאס לו לשחק את הדמות שאתה מנסה לגלם". חשבתי עליו לעומק, כי אני מכיר את זה, את הרגע שבו הנפש מתקוממת ואומרת "לא עוד". השאלה היא רק, אם אנחנו מספיק קשובים לשמוע אותה... נדמה לי שכל אחד מאיתנו מגלם כמה דמויות במקביל. זה מתחיל כבר בילדות - אנחנו לומדים איזו דמות "עובדת טוב" בבית, איזו "עובדת טוב" בבית הספר, עם חברים. ועם השנים, נוספות עוד דמויות - המנהל הקשוח, האמא הסופר-וומן, הבן הממושמע, החבר התומך שאף פעם לא מתלונן. אנחנו יוצרים לעצמנו אוסף של דמויות שונות, ולאורך השנים, אנחנו מאמינים להן, לדמויות שיצרנו, שהן אנחנו. אבל הנפש שלנו יודעת. היא יודעת מתי אנחנו משחקים איזו דמות, ומתי אנחנו אותנטיים באמת. התסריט שכתבו לנו, או שכתבנו לעצמנו - מתחיל ללחוץ. ככל שהדמות רחוקה יותר ממי שאנחנו באמת, כך הדיסוננס הפנימי, הפער והלחץ גדלים. אני זוכר כאשר הדמות שהייתי, המנטור המצליח שתמיד יודע, שתמיד חזק, שאף פעם לא מתבלבל - התחילה להתפורר. זה לא קורה ביום אחד. זה תהליך איטי וכמעט בלתי מורגש. בהתחלה אלה היו רק רגעים של עייפות מוזרה. לא עייפות פיזית. משהו עמוק יותר. כאילו חלק ממני רצה לישון, אבל לא בגלל חוסר שעות שינה. אחר כך התחילו רגעים של ריקנות. הייתי יושב בשיחה עם אנשים, או עומד על הבמה ומדבר, וחוץ מאשר המילים שיצאו מהפה שלי בצורה אוטומטית, הרגשתי כלום. כאילו אני מקריא מתסריט. ואז החלה ההימנעות. הייתי דוחה משימות שחשבתי שהן חשובות. חשבתי שמחר אהיה יותר בפוקוס, אבל מחר הגיע, והפוקוס לא.

והפעם פרק סולו מיוחד, שבו שיתפתי את המדריך האינטראקטיבי החדש שכתבתי: "הכלא הסמוי: כיצד לזהות ולהשתחרר מהמלכודות שקולעות את חייך". חשפתי בו שלושת המלכודות העיקריות שמגבילות את החופש האישי שלנו: מלכודת הזהות, המלכודת החברתית והמלכודת הרגשית. שיתפתי גם במסע האישי שלי, מהקריירה מצליחה באינטל, דרך חיפוש אחר חופש כלכלי, מסע משפחתי בעולם, התמודדות עם סרטן, ועד להבנות העמוקות על משמעות החופש האמיתי. דיברתי על איך רובנו חיים בכלא בלתי נראה שבנינו לעצמנו, ואיך אפשר להשתחרר ממנו. בין השאר תוכלו עוד לשמוע: מה ההבדל בין ריצוי ובחירה בחיינו? איך מזהים את המלכודות הסמויות שכולאות אותנו? האם אפשר לחיות בחופש אמיתי גם בעולם של מחויבויות? מה הקשר בין אותנטיות ותחושת חופש פנימי? איך אפשר להפסיק לחיות לפי תסריט שמישהו אחר כתב עבורנו?

שרון כהן הוא מורה ומרצה למערכות יחסים מודעות. מסע החיים שלו בדרך למציאת הייעוד של חייו, עובר דרך הרבה תחנות שלכאורה אינן קשורות אחת לשניה משוער בליגת העל בכדורגל, שני תארים בכלכלה, נהג מונית ומורה. בשיחה שלנו נכנסנו לעומק הבחירות, המילים, האהבה והמשמעות בחיים שלנו. תוכלו לשמוע בין השאר: כיצד הצורך להיות אהוב הניע אותו בחיים מדוע הוא סקרן לגבי אזורי העיוורון שלו ומה המתנות שמחכות שם מהן מערכות יחסים מודעות ומה מאפשר להן להיות כאלו מדוע הכאב הוא מורה בחיים שלנו כיצד אהבה עצמית היא השורש של הכל ומשפיעה על כל תחומי החיים שלנו מה זו אהבה? מדוע כבני זוג אנו לוחצים על הפצעים אחד של השני וכיצד זה מאפשר לנו לרפא אותם מה מושך באנשים שהם אותנטיים למה אנו אף פעם לא מרוצים ממה שיש לנו ורוצים יותר וגם על הפוסט שכתב ששינה את כל עולמו: "עוף (על עצמך) גוזל"

רוני כהן הוא מנטור ומורה דרך לגברים בגישה הוליסטית שמשלבת את עולם הטנטרה, היוגה והרפואה התזונתית. החיים שלו הם מסע מרתק של בחירות אמיצות לחיות את חייו באותנטיות ומתוך תשוקה וכיום הוא מלווה גברים בתהליכי שינוי וחיבור עמוק לעצמם ולאנרגיה הגברית שלהם. פרק חשוב ומשמעותי במיוחד לגברים, בכל המגדרים וגם לנשים שרוצות להבין את עולמם של הגברים! בשיחה שלנו תוכלו לשמוע בין השאר: כיצד הלידה המתקרבת של בנו הבכור שינתה את תפיסת חייו על "החלפת התפקידים" בין האנרגיה הזכרית לנקבית בעולם והכאוס שזה יוצר על היציאה מהארון בגיל 45 לאחר שכבר היה נשוי ועם 3 ילדים על הדיסוננס שמתקיים אצל גברים רבים בין ההצלחה החיצונית שהם משיגים ותחושת התסכול הפנימית מה הוביל אותו להעמיק בעולמות היוגה והטנטרה וכיצד זה השפיע על חייו מה משמעות האנרגיה המינית בחיים בכלל ואצל גברים בפרט כיצד גם גברים יכולים לחוות מולטי אורגזמיות כיצד הסטרס והמתח פוגעים באנרגיה ובתשוקה בחיים שלנו מה עוזר לנו לפתח חוסן וביטחון עצמי ואיך אפשרי לחיות חיים מלאי תשוקה והגשמה

חלק ניכר מחיי הייתי אדם מרצה. קל לי לומר את זה היום, אבל בעבר לא יכולתי לראות שכך הייתי, לא הייתי מודע לכך. וכשאנחנו לא מודעים למשהו אנחנו נשארים שבויים בתוכו. ריצוי הוא דפוס פעולה טיפוסי להרבה אנשים. פשוט כי הוא נראה לנו כמו "פתרון קל" להרבה מצבים שאנו חוששים או לא רוצים להתמודד איתם. נכנסתם לקונפליקט עם מישהו? זה לא כיף. אז מרצים והבעיה "נעלמת" מתקשים לעמוד על דעתנו? או חסרי בטחון? ריצוי פותר את הבעיה, פשוט כי וויתרנו על דעתנו. מבקשים מאיתנו משהו שלא ממש בא לנו לעשות, אבל לא נעים לנו לומר "לא", או שאנו חוששים לפגוע במישהו? מרצים. מרצים, אך לא מרוצים.

פורים הוא החג החביב עלי. זוכרים את המסיבות בפורים כשהיינו ילדים? (וגם כמבוגרים), איך אנחנו אוהבים להתחפש, לשים מסיכה ותחפושת, ולהיות למישהו אחר ליום אחד? זה משחרר, מרגש, כיף. אבל מה קורה כשהמסיכה והתחפושת הזו הופכת להיות חלק קבוע מהחיים שלנו? לפני שנים, בתקופה שהייתי ב"קוד המנצח", הייתי לובש חליפות. לסדנאות, להרצאות, ולפעמים גם לפגישות "חשובות". אבל לא רק את החליפה לבשתי - לבשתי מסיכה שלמה. מסיכת "המצליחן", הבטוח בעצמו, זה שתמיד יודע מה לעשות. בבית, היתה לי מסיכה אחרת: של האבא "המושלם", הבעל "האידיאלי". תמיד חזק, תמיד יציב, אף פעם לא מראה חולשה. זה שיודע מה צריך לעשות ומה הדבר הנכון. עם החברים? מסיכה של הבחור הכיפי, השמח, המצליח, זה שאף פעם לא עייף או מדוכדך. כל יום, החלפתי מסיכות. הייתי מאסטר של הסוואה עצמית.

אני זוכר את הרגע ההוא, כשישבתי על שפת הבריכה של הבית היוקרתי שלי. מסתכל על הבריכה, על החצר הגדולה והבית הגדול, וחושב לעצמי שהנה, השגתי את זה. עכשיו אני אמור להרגיש מאושר. הרי השגתי את כל מה שהחברה שלנו אומרת שצריך להשיג: קריירה משגשגת ומצליחה, משפחה "מושלמת", בית חלומותי. אבל לא הרגשתי מאושר. אפילו לא קרוב לכך. הרגשתי ריקנות מוחלטת. סוג של חנק. כאילו קירות בלתי נראים סוגרים עליי מכל עבר. ואחרי הריקנות, הגיע הדיסוננס הפנימי הגדול: איך זה יכול להיות שיש לי את מה שרציתי אבל אני לא מרגיש מאושר מכך? או לכל הפחות מרגיש טוב. לא הרגשתי טוב. רק כמה שנים מאוחר יותר, בעקבות תהליכים עמוקים שעברתי עם עצמי, הבנתי למה. הבנתי שהייתי כלוא. אמנם זה היה כלא עם רמת חיים גבוהה, אבל עדיין – כלא.

במשך כמה תקופות במהלך החיים שלי, הסתובבתי בהרגשה שאני כלוא. כלוא בחיים שיצרתי לעצמי. שזה אולי אחד האבסורדים הגדולים שקיימים בחיים שלנו: לרוב אנחנו הסוהרים והכולאים של עצמנו. חיפשתי את החופש בהרבה דברים חיצוניים, עוד כסף, בית גדול יותר, טיול ארוך לחו"ל והתנתקות מהחיים "הרגילים" כאן בארץ. חשבתי שאם רק יהיה לי את ה______ אז אגיע לחופש הנכסף. אף אחד מאלו לא נתן לי את החופש שביקשתי ורציתי. כששואלים אותי איך אני מגדיר חופש, אז ההגדרה הפשוטה שלי היא: *לחיות את החיים בתנאים שלי.* בגדול זה אומר: היכולת שלי לקבל החלטות עצמאיות, לא מתוך כפייה או הכרח חיצוני, שיש לי אפשרויות בחירה שונות ושאני יכול לנווט את חיי בהתאם לרצונות ולאמונות שלי. וזה לא דבר פשוט בעולם שרק מנסה לשעבד אותנו וליישר אותנו לתוך מסגרות, מערכות אמונה, כללים וחוקים.

מיכל היס אושמן נחשבת לישראלית שהגיעה לתפקיד הבכיר ביותר בטיקטוק העולמית, בתפקיד ראש תחום תרבות ארגונית ויועצת למנכ״ל. מחברת רב המכר "האומץ לפחד בדרך להצלחה". ב-20 השנים האחרונות, מיכל מתגוררת בלונדון עם בן זוגה וארבעת ילדיה ולאחר אירועי ה-7/10 הפכה להיות קול חשוב ובולט במלחמה בתופעת האנטישמיות באירופה. בין השאר דיברנו על: על המעבר למגורים בלונדון לפני כ-20 שנה והעבודה הראשונה שלה שם כפקידת קבלה בספא כיצד הגיעה משם לתפקיד הבכיר ביותר לישראלית בחברת טיקטוק העבודה בחברה סינית והבדלי התרבות הדרמטיים הדיסוננס של לעבוד בחברה כמו טיקטוק שזוכה לביקורת ציבורית כל כך גבוהה מדוע בחרה בסופו של דבר לעזוב את טיקטוק ולעבור ולהרצות על חכמת היהדות בארגונים שונים באירופה על המפגש שלה, בגיל צעיר, עם המוות כביתו של הפתולוג הראשי של ישראל, ואיך זה השפיע על חייה כיצד הלימוד בספר התניא גרם לה לגלות שיש לה נשמה ההשפעה של אירועי ה-7/10 על חייהם בלונדון וההתגייסות של הקהילה היהודית באירופה לאחר האסון האנטישמיות הגואה באנגליה ובאירופה והעבודה שלה עם מנכ"לים בכירים למגר אנטישמיות במקומות העבודה

חופש הוא אחד הערכים והשאיפות העמוקים ביותר של האדם. אבל השאלה החשובה כשאנחנו רוצים להיות חופשיים היא לא איך משיגים אותו, אלא האם אנחנו יודעים מה אנחנו באמת מחפשים? האם אנחנו יודעים מה יוביל אותנו להרגיש חופשיים באמת? אם ניכנס למהות העמוקה של המילה חופש אנחנו נגלה שלאורך חיינו חתמנו ברמה לא מודעת ״הסכמים לא כתובים״ - שהפכו לאמת שלנו וכלאו אותנו בחיים שלא ממש בחרנו. איך יוצאים מזה? כדי להיות חופשיים באמת עלינו להתמסר לתהליך אמיץ, עם שאלות שמעולם לא שאלנו, שיציפו קול שמזמן לא השמיע את עצמו - הקול האמיתי שלנו. ואין כמו חברי היקר ערן שטרן, לבנות לנו מרחב בטוח בפרק מיוחד שבו נוכל לזהות את הקול הזה. הקול של החופש הפנימי שלנו. פרק עם אדם אמיץ - לווינרים אמיצים כמוכם. האזנה נעימה אהובים.