אגו

גיא גוטמן הוא יזם ומייסד אקדמיית המגשימים. דיברנו על המסע המרתק שלו מהצלחה עסקית גדולה דרך התרסקות טוטאלית ועד להתעוררות רוחנית מטלטלת. שוחחנו על הפער בין הצלחה חיצונית לריקנות פנימית, על חיפוש הערך העצמי במקומות הלא נכונים, ועל הרגע המכונן בו קול פנימי הציל את חייו. בין השאר תוכל לשמוע אותנו מדברים על: על ההתרסקות הגדולה שהגיעה לאחר שהשיג את תמונת הנצחון שלו איך מתמודדים עם משבר זהות עמוק מה הקשר בין הצלחה לאושר אמיתי מהו הבלוף הגדול של החיים האם אפשר למצוא משמעות בלי להתרסק על ההבדל בין סיפוק עצמי לערך עצמי איך מבחינים בין רצון אמיתי לרצון של האגו מדוע אנחנו מזמנים לעצמנו את אתגרי החיים וגם, מה זו השיטה הסינפטית

עמיר פריימן עזב את לימודי הרפואה בסוף השנה החמישית ללימודים, חי שנתיים במנזר זן ביפן ויותר מעשרים שנים בקהילה רוחנית קטנה בארה"ב. כתב את הספר "מערבולות רוח: סתירות ולבטים ביחסי מורה-תלמיד בדרך הרוחנית" ומשלים דוקטורט באוניברסיטת חיפה בנושא "חיים מוארים". השיחה איתו מרתקת ונוגעת ברבדים העמוקים של חיים רוחניים ובחיפוש שלנו אחר משמעות לקיום שלנו. בין השאר תוכלו לשמוע: מהן השאלות הגדולות של החיים שאנו מחפשים להן תשובות מה הוביל אותו לחיות שנתיים במנזר זן ביפן מה גרם לו להפסיק את לימודי הרפואה לאחר 5 שנים ולצאת למסע רוחני עמוק על המפגש שלו עם המורה הרוחני אנדרו כהן, שהוביל להצטרפותו לקהילה רוחנית ולחיים בה במשך 22 שנים מדוע הפחד הגדול ביותר שלנו הוא לחיות בלי לדעת מהי משמעות ותכלית חיינו איך ניתן להתמסר למשהו שהוא מעבר לרצונות ולפחדים שלנו על מלכודת האגו של מורים ומנהיגים רבים והאם ניתן להימנע ממנה מהי המורכבות המובנית ביחסי מורה-תלמיד בעולם הרוחני ובכלל על הקונפליקט בין התמסרות מוחלטת למורה לבין העצמאות של התלמיד מהם "חיים מוארים" וכיצד ניתן לבחון אותם

איתמר ניומן הוא אמן, מורה לאמנות ומדיטציה ובעליו של מרכז ניומן למדיטציה וויפאסנה. מסע החיים שלו הוא מרתק ועובר בתחנות רבות עד לנוכחית במרכז הויפאסנה שהקים ביבניאל. בין השאר תוכלו לשמוע בשיחתנו: על הדרך שלו מעולם הקולנוע והפרסום לעולמות הדיטציה מדוע חקר במשך שנים ארוכות את השואה ומה למד מכך על מתנת המדיטציה שגילה מהם שלושת הדברים שגורמים לנו לסבל כיצד ניתן להפסיק את הסבל מדוע כדאי להפסיק את הריצה והמרדף אחרי האושר הפרספקטיבה שלו על אירועי ה- 7/10

חופש! הוא אחד הכמיהות העמוקות שלנו כבני אדם. הרבה מן המטרות והיעדים שאנו מציבים לעצמנו, בבסיסם נובעים מהרצון שלנו ליצור ולהרחיב את תחושת החופש בחיים שלנו. אספתי לשיחה מרתקת, שלושה משתתפים מהריטריט "50 גוונים של חופש": נטע לוקסמבורג נעמני, נילי שריל ושי קלמנוביץ. עסקנו בכמה היבטים מעניינים של חופש בחיים שלנו, בין השאר דיברנו על: כיצד החופש שלנו גדל כאשר אנו מסכימים להסיר תחפושות, הגנות ומגננות כיצד הכנות, הפתיחות והאותנטיות מאפשרת לנו קלילות מדוע חשוב להכיר ולקבל את כל החלקים וההיבטים השונים שבתוכנו למה כל כך קשה לנו "לעוף על עצמנו" ועל התחושה כשאנו מאפשרים זאת מהן מלכודות החופש הכובלות ומצמצמות אותנו כיצד השינוי שהם חוו בריטריט הדהד לילדים ובני המשפחה שלהם על החוויה היחודית שלהם שחוו וכיצד היא ממשיכה ללוות אותם גם היום

רוני התשואל היא מנטורית רוחנית המעבירה תהלכים רוחניים בשיטת Be and it will Be. כשהיתה בת 7 טבעה בבריכת שחיה ושם עברה חוויה חוץ גופית ששינתה את חייה. בשיחתנו תוכלו לשמוע: על החוויה החוץ גופית שחוותה כשהיתה בת 7 כיצד סיום עבודתה כמנכ"ל חברת המוסיקה EMI הובילו אותה לדרך חדשה כיצד נפתחה לעולם התקשור מדוע הצורך שלנו באישורים חיצוניים מצמצם אותנו המשמעות של ארועי ה-7/10 על הבחירה החופשית שיש לנו בחיים מהו המקור של הכאב שאנו חווים בחיים וגם, לאן אנו הולכים מכאן?

לירון רוז הוא יזם סדרתי ומשקיע בחברות הייטק וסטארטאפים רבים, שהונפקו בנאסד״ק וכאלו שנמכרו לענקיות טכנולוגיה כמו גוגל ואחרות. לירון הוא אדם אופטימי, ובשיחה שלנו נגענו בתהליכים שעבר, ברגעים הפחות זוהרים וגם במצב הפוליטי והחברתי המורכב בארץ ובציונות. בין השאר תוכלו לשמוע: מה הוביל אותו לעבור סדנת ריקוד מדיטטיבי בספרד על תהליך המכירה של החברה הראשונה שלו, שבסופו מצא את עצמו מחוץ לחברה שאותה הקים מדוע קשה לפרוש מהעשייה, גם אחרי אקזיט, ובמיוחד בישראל מה הוביל אותו להתחיל ולהשמיע את קולו בעולם כיצד התמודד עם תקופה של התנהלות בעולם ללא מטרה ברורה על האגו הקיים בעולמות ההייטק והעסקים על האפשרויות החדשות שיש לדור הצעיר, לעומת המסלול הקלאסי הרגיל של לימודים באוניברסיטה וגם, האם באמת יש סכנה לדמוקרטיה הישראלית

לירון רוז הוא יזם סדרתי ומשקיע בחברות הייטק וסטארטאפים רבים, שהונפקו בנאסד״ק וכאלו שנמכרו לענקיות טכנולוגיה כמו גוגל ואחרות. הפרק הזה הוקלט כחודש לפני האירועים הקשים של ה-7/10/23, אבל התוכן שלו רלוונטי מתמיד גם למצב הנוכחי. לירון הוא אדם אופטימי, ובשיחה שלנו נגענו בתהליכים שעבר, ברגעים הפחות זוהרים וגם במצב הפוליטי והחברתי המורכב בארץ ובציונות. בין השאר תוכלו לשמוע: מה הוביל אותו לעבור סדנת ריקוד מדיטטיבי בספרד על תהליך המכירה של החברה הראשונה שלו, שבסופו מצא את עצמו מחוץ לחברה שאותה הקים מדוע קשה לפרוש מהעשייה, גם אחרי אקזיט, ובמיוחד בישראל מה הוביל אותו להתחיל ולהשמיע את קולו בעולם כיצד התמודד עם תקופה של התנהלות בעולם ללא מטרה ברורה על האגו הקיים בעולמות ההייטק והעסקים על האפשרויות החדשות שיש לדור הצעיר, לעומת המסלול הקלאסי הרגיל של לימודים באוניברסיטה וגם, האם באמת יש סכנה לדמוקרטיה הישראלית

מיכל מעיין דון היא מנחה בינלאומית למיניות מקודשת, מורה באיסתא, מכשירה מנחים ומנחות לקבוצות התפתחות, כוהנת כנענית בשושלת הרוחנית ואקטיביסטית. ממובילות התפתחות תחום הנשיות ומעגלי הנשים בישראל. הצלחתי לתפוס את מיכל לשיחה בביקור מולדת קצר שערכה בארץ, לאחר שבשנה האחרונה היא מטיילת בעולם. בשיחה שלנו דיברנו על כמה הנושא של המיניות בארץ ובעולם הוא נפיץ, מורכב ומלא בושה והסתרה, ומצד שני כמה ריפוי יש בו. בין השאר תוכלו לשמוע: כיצד מיכל החזירה לעצמה את התשוקה המינית לחיים, לאחר שאיבדה אותה בגיל 33 על תהליך החקירה וההתפתחות המינית שעברה ועוברת כיצד ההתניות החברתיות והסביבתיות שלנו כובלות את המיניות שלנו כיצד מתחזקים את האנרגיה המינית שלנו מה הוא האגו המיני שלנו וכיצד הוא משפיע עלינו מה הפוטנציאל הגדול שיש לנו כבני אדם דרך ההתפתחות המינית שלנו כיצד ומאיפה אפשר להתחיל תהליך של התפתחות מינית

איך עובדים עם פחד? מה עושים עם אגו? כיצד יוצרים גבולות ויחד איתן חופש? איך משחררים את הוודאות והאגו ומייצרים שינוי אמיתי בחיים שלנו? במיוחד בשביל להבין כיצד מייצרים טרנספורמציה אמיתית בחיים שלנו ראיינו את ערן שטרן, סופר רבי מכר "להתעורר" ו"להגשים" והסביר לנו מה בדיוק עשה, ממה להיזהר בדרך ואיזה קיצורים אנחנו יכולים לעשות מעכשיו?

התמונה הזו צולמה לפני כמה ימים כשהיינו עוד בוורקאלה בהודו. אם הייתם מדברים איתי לפני כ-3 שנים על לשכור טוסטוס ולנהוג בהודו, הייתי אומר לכם שאתם כנראה לא שפויים, ובטח לא נורמלים! מן הסתם יש כאלו שיאמרו: מה הביג דיל? מה הבעיה עם הדבר הזה? והם צודקים. עבורם זה לא ביג דיל.   עבורי, לפני שלוש שנים, זה היה.   היינו אז בתחילת הטיול הגדול בעולם עם הילדים, והגענו לגואה בהודו. לעומת שאר המקומות שהיינו בהם בהודו לפני כן (דלהי, רישיקש וערי ראג'אסטן), החוף הקטן שהשתקענו בו בגואה היה הרבה יותר שקט, תנועה דלילה יחסית ברחובות ותשתיות כבישים הרבה יותר טובות (אשכרה היו כבישים!!).   כבר מהימים הראשונים שם, הילדים התחילו ללחוץ שנשכור טוסטוס.   אני סירבתי.   היו לי את כל הסיבות ה"נכונות" לסרב: זה הודו (עם כל המשתמע מזה), הם נוהגים בצד השני של הכביש (שמעולם לא נהגתי בו), לך תדע איזה טוסטוס תקבל כאן ומה המצב שלו, כמעט ולא נהגתי עד אז על טוסטוס לפני... ובכלל למה צריך, אנחנו במרחק הליכה מהים, מהחנויות ומכל מה שאנו צריכים, יש טוקטוקים בשפע סביבנו שאפשר לקחת בקלות וכמעט בלי כסף אם אנו רוצים לנסוע למקום רחוק יותר. אין שום סיבה הגיונית שנצטרך לשכור טוסטוס.   זה עבד לי! במשך כמה ימים, הצלחתי לעמוד בלחץ שלהם די בכבוד.   אבל את האמת לא גיליתי להם – פשוט פחדתי.   לשכור לנהוג על הטוסטוס, ועוד בהודו, היה עבורי משהו מאד שונה ממה שהייתי רגיל לו. לא משהו שנמצא באזור ה"נוחות" שלי.   וכמו תמיד, כאשר אנחנו יוצאים מעבר לרגיל, לוודאי, לבטוח ולנוח שלנו – עולה בנו הפחד. שמטרתו היא בסה"כ לאותת לנו שאנו חורגים מהגבולות ה"נורמליים" שלנו. אבל הפרשנות הכמעט אוטומטית ומיידית שלנו היא שמה שעורר בנו את הפחד הוא "לא טוב" ולכן אנו לרוב מתקפלים וחוזרים מהר מאד למוכר והבטוח שלנו.   ואז בוקר אחד, ליד הצ'אי שופ בפינה של הרחוב שלנו, ראיתי כמה טוסטוסים שעומדים פנויים להשכרה. החלטתי לעשות נסיון. בלי לספר לילדים, בלי להתייעץ עם אף אחד, שכרתי טוסטוס למשך יום אחד בודד.   אמרתי לעצמי שאראה איך אני מסתדר איתו במשך יום אחד ואז אקבל החלטה אם זה בשבילי או שלא.   שכרתי אותו ויצאתי לרכב, לבד, להתרגל להרגשה, לרעיון, לתנועה מסביב...   ככל שהתקדמה הנסיעה הראשונית, כך התגבר בי הבטחון. אמנם הפעם האחרונה שנהגתי על טוסטוס לפני כן היתה קרוב ל-30 שנים קודם לכן, אבל זה עדיין הרגיש לי מוכר ובטוח.   אחרי כשעה שנסעתי לבד, חזרתי לחדרים שלנו והפתעתי את הילדים עם הטוסטוס.   עוד באותו היום, כבר שכרתי טוסטוס אחר למשך כל החודש ששהינו שם. ומאז, בהמשך הטיול, גם בתאילנד בהמשך, הטוסטוס הפך לחלק בלתי נפרד מהשגרה שלנו.   בניתוח בדיעבד, אני חושב שמה שחוויתי באותה שעה של נסיעה, היה הדבר המשמעותי שיצר אצלי את השינוי בתפיסה לגבי הרכיבה על הטוסטוס. החוויה שלי היתה – חופש.   הרגשתי שפתאום יש לי חווית חופש חדשה – היכולת לנסוע ולהגיע למקומות שקודם היו פחות נגישים לי. לכאורה זו שטות, כי הרי אין שום בעיה, לעלות בכל נקודת זמן על טוקטוק ולבקש מהנהג שיקח אותך לאן שאתה רוצה, אבל בכל זאת, התחושה והידיעה שאתה לא תלוי באף אחד, לא צריך שום דבר אחר, ובכל רגע נתון אתה מחליט לאן ואיך אתה מגיע, אין משהו שמשתווה לה.   אבל אל תתבלבלו, זה לא סיפור על טוסטוס!   זה סיפור על האופן שבו אנחנו יוצרים את המגבלות לעצמנו, ואנחנו לא באמת יודעים (עד שמתנסים בכך בפועל) מה עוד אפשרי עבורנו, כאשר אנחנו יוצאים אל מעבר למגבלות שאנו שמים לעצמנו.   לא יכולתי לדעת שהחוויה שהטוסטוס יעניק לי תהיה של חופש.   וכנראה, שגם אם הייתי משוחח עם אחרים, שהתנסו בכך לפני, הם לאו דווקא היו אומרים לי (מנסיונם) שזה מה שאני אחווה. כל אחד מן הסתם חווה את זה אחרת.   עד שעליתי לרכיבה הראשונה, הייתי שבוי בקונספציות ובתפיסות המוכרות שלי.   אנחנו לא יודעים, מה שאנחנו לא יודעים – עד שאנחנו מוכנים לנסות את זה.   השאלה היא – האם אנחנו מוכנים לנסות את זה? הרבה אנשים רוצים שינוי בחייהם, אבל לא מוכנים לעשות את מה שצריך לעשות על מנת להשתנות. הם אינם מוכנים לעשות, אפילו את הצעד הקטן ביותר (במקרה שלי זה היה לשכור טוסטוס ליום אחד בודד, רק להתנסות) כדי להרגיש איך זה יהיה עבורם "בצד השני".   הרבה אנשים משועבדים לחיים שהם לא אוהבים או שהם לא שלמים איתם רק בגלל שזה "מקובל", "נורמלי" או ש"צריך".   והם לא מאפשרים לעצמם אפילו רק את המחשבה (שלא נדבר על הפעולה) הקטנה ביותר על משהו שהוא שונה מה"נורמלי" שלהם. וזה חבל.