הי!
במהלך התוכנית "עושים שינוי", אני מקיים מספר פגישות אישיות עם כל משתתף ולפני כמה ימים נפגשתי עם אחד המשתתפים.
בחור צעיר, בן 22 (כמעט כמו הבן הגדול שלי), היה חובש קרבי והשתחרר לא מזמן מהצבא.
עצם זה שהוא הצטרף לתוכנית כמו "עושים שינוי" אומר הרבה עליו. כבר היו לנו משתתפים צעירים בתוכנית בעבר, אבל בנתיים, הוא הצעיר ביותר שהצטרף לתוכנית עד כה.
במהלך השיחה שלנו הוא דיבר על סביבת החברים שלו ואמר שהוא מתחיל לשים לב שהוא נתפס כ"מוזר" בעיניהם.
כשהוא אמר את המילים האלו, הרגשתי שיש בו חלק שקצת מתכווץ למחשבה הזו. שהוא שונה מהם, שהם רואים בו משהו שונה.
ומה שאמרתי לו זה שאני שמח שהוא "מוזר". שזה טוב שהוא "מוזר" ושבחיים לא יוותר או ישקיט את ה"מוזרות" שלו. בטח לא בשביל "למצוא חן" בעיני האחרים או כדי להתיישר עם הקו ולהיות "כמו כולם".
כל החיים מחנכים אותנו שצריך להיות "כמו כולם". שצריך ללכת בין הקווים ולהישאר בתוך הקופסה. כל מי שחורג מהקווים או יוצא מהקופסה מיד מתוייג כחריג, מוזר, שונה, לא נורמלי או לעיתים מקולקל.
כחברה, קשה לנו לקבל משהו שהוא שונה מאיתנו. קשה עד בלתי נסבל, כך שבמקרים קיצוניים במיוחד, לוקחים את כל מי ששונה או "מוזר" ושמים אותו במוסד או מלעיטים אותו בתרופות.
זה אחד האבסורדים הגדולים של האנושות – כולם רוצים להיות "נורמלים", מקובלים וכמו כולם. לא להיות חריגים בנוף. ומצד שני, אנחנו משוועים להביע את הייחודיות שלנו, שישימו אלינו לב, שיראו שאנחנו שונים ולא כמו כולם.
כולם רוצים להיות נורמלים ואף אחד לא רוצה להיות ממוצע. אבל נורמלי הוא ממוצע.
המשכנו לשוחח על כך שהוא באמת "חריג בנוף" ולא כמו כולם. לא תמצאו הרבה בני 22 כמוהו, שעסוקים בהתפתחות האישית שלהם, בתכנון כלכלי לטווח ארוך, ביצירה של מקורות הכנסה רבים. רוב החברים שלו עסוקים במחשבות על הטיול הגדול. ולא שיש בכך משהו פסול או רע. זה לגמרי חשוב שיצאו ויעשו את הטיול הגדול, ויבלו ויחייו את השנים הללו כשהם צעירים בחקירה והתנסות וצבירת חוויות. אבל זה לא סותר במקביל גם להשקיע בהתפתחות האישית שלך ובתכנון העתיד הכלכלי שלך.
אותו לקוח שם לעצמו למטרה להתמקצע בעולם הנדל"ן, הוא מחפש כבר את הדרכים לרכוש את הנכס הראשון שלו ואיך לגייס לשם כך גם את ההון שהוא צריך. אתם יכולים להניח למה הוא נראה מוזר בעיני החברים שלו – מה שמעסיק אותו ביום יום שלו, לא קרוב למה שמעסיק אותם...
להיות "מוזר" זה לפעמים קשה. אתה נתפס כחריג וזה דורש ממך להיות בעל חוסן ועמוד שדרה פנימי חזק כדי לעמוד בפני התגובות של הסביבה.
גם לסביבה זה קשה. קשה לה לראות מישהו שהוא שונה. הוא מיד מהווה איום על הסביבה מעצם היותו שונה.
מה זה אומר לחברים שלו שהוא מתעמק בעולם הנדל"ן? מה כל אחד מהם חושב לעצמו? למה הוא עושה את זה ואני לא... איפה הוא יהיה לעומת איפה אני נמצא כעת?
אז הדרך הפשוטה ביותר להימנע מהמחשבות הללו, היא לתייג אותו כשונה וכמוזר ובכך להשקיט לעצמנו את השיחה הפנימית עוד לפני שהיא מתעוררת. ואז אפשר להמשיך לנמנם בחיים בשקט בין הקווים ובתוך הקופסה.
אבל שום דבר מעניין לא קורה בקופסה או בין הקווים. יש שם חיים מנומנמים. חיים בינוניים, ממוצעים ולגמרי לא מרגשים. מתהלכים שם אנשים שלא פעם הם סוג של walking dead. אנשים שעוד יש להם דופק, אבל בפנים, עמוק בפנים הם מתים.
הם חיים ללא תשוקה, ללא תכלית או משמעות אמיתית. הם מעבירים את הזמן. יום אחרי יום.
בסוף הם ימותו. בסוף כולנו נמות.
השאלה החשובה היא איך נחייה עד אז?
אז התעקשתי איתו, שזה טוב שהוא מוזר. יותר מטוב – זה חשוב להישאר מוזר. ואפשר להזכיר כאן את כל המוזרים האלו, כמו סטיב ג'ובס או ריצ'רד ברנסון ודומיהם.
אבל לא צריך להיות ג'ובס או ברנסון כדי להרגיש חי או מאושר. צריך להיות מי שאנחנו באמת. עם המוזרויות שלנו, עם השאיפות שלנו, עם החלומות, עם ההצלחות ועם הכישלונות.
לא לחיות חיים של מישהו אחר, רק כי ככה זה מקובל או נחשב.
להיות מוזר, זה הכי IN שאפשר!
שלכם,
ערן
נ.ב. 1 - כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, כתבתי אותו על אותה שיחה בשבוע שעבר עם הלקוח הצעיר, ועכשיו כשסיימתי לכתוב אותו אני מבין שכתבתי אותו גם ובמיוחד עבור שלושת הבנים שלי. שיגדלו להיות "מוזרים"... :)
נ.ב. 2 - אם אתם מזדהים עם הדברים, ורוצים גם להיות יותר "מוזרים" ובעיקר, יותר חיים... אולי הגיע הזמן ליצור שינוי?
אם אתם באמת רוצים שינוי, הצעד הבא שלכם מתחיל כאן...
