להתעורר

נדב בן יהודה הוא תלמיד, מורה ואוהב אדם. מרפא עצמו, משורר וחוקר חיים. וגם מחבר הספר "להירפא". את נדב הכרתי לראשונה כאשר קראתי את ספרו לפני מספר שנים, לאחר שהחלמתי מהסרטן. התחברתי מאד לספר ולעקרונות הריפוי שהוא הביא בו ושמחתי לארח אותו לפרק. בשיחתנו תוכלו לשמוע: מהם הגורמים למחלות אצלנו כיצד נדב ריפא את עצמו מפיברומיאלגיה ומסרטן על תהליך כתיבת הספר "להירפא" כיצד תהליכי סליחה וחמלה עוזרים לריפוי שלנו למה כל כך קשה לנו להיות בסליחה ובחמלה כלפי אחרים וכלפי עצמנו מדוע מחלה היא קריאה להתעוררות ולשינוי מדוע לא באנו לעולם כדי לנוח איך החולשות שלנו הופכות להיות מורי הדרך שלנו על שחזור גלגולים והמשמעות שלהם החרטות בחיים שלנו

תמיד כמהתי לחופש. כל חיי חקרתי היבטים שונים של חופש בחיים שלי. הדבר הראשון שמשך אותי היה "חופש כלכלי". חשבתי והאמנתי שאם רק יהיה לי מספיק כסף, אז אהיה חופשי באמת. אז הרווחתי הרבה כסף וגם הפסדתי הרבה כסף, וגיליתי שבשום מקרה, מצב חשבון הבנק שלי לא גרם לי להרגיש חופשי יותר או פחות. חשבתי שאם רק אצא לטיול ארוך בעולם, אשתחרר מהמחויבויות היומיומיות אז באמת ארגיש חופשי. עשיתי את זה, יצאתי לטיול של שנה בעולם, רק כדי לגלות, שאין זה משנה איפה אהיה בעולם, אני תמיד לוקח לשם את עצמי איתי. שהחופש הוא לא שום דבר חיצוני, אלא פנימי אצלי.

יש לכם שעון מעורר? אני מניח שכן. בעולם של היום קשה לא להתנהל עם אחד כזה. אלא אם כן אתם באמת מהסוג הזה של אנשים של "יקיצה טבעית". היו לי תקופות כאלו של יקיצה טבעית, אבל עדיין, תמיד הייתי צריך להרגיש את הבטחון של השעון המעורר שיעיר אותי אם במקרה לא אתעורר טבעית. אז איך הוא? השעון המעורר שלכם? מניח שאצל רבים הוא בטלפון הנייד. באופן כללי אני לא אוהב שהטלפון הנייד נמצא איתי בלילה בחדר השינה, אז האופציה הזו ירדה מהפרק. אז יש לי שעון פשוט ממש. עלה 9 שקלים באיקאה. אבל עושה את העבודה בצורה נאמנה כבר שנתיים לפחות. יכול להיות שכאן כבר איבדתם אותי. מה כבר יש לומר על שעון מעורר? חפץ סתמי וחסר משמעות, ועוד כזה של 9 שקלים? צודקים, אין בו שום דבר מרגש או מיוחד. אבל השעון הזה הוא רק אחד משני השעונים המעוררים שיש לי. את הראשון קניתי באיקאה. את השני קיבלתי במתנה. סוג של מתנה. תלוי מאד איך מסתכלים על זה.

לפני כמה חודשים קיימתי פגישת מיקוד חד פעמית עם בחור כבן 28. הוא היה בסוף תקופת התמחות של כשנתיים, לאחר שסיים לפני כן את התואר. הוא התלבט מה לעשות. מצד אחד הוא כבר עלה על מסלול מסויים, של לימודים, התמחות, והכיוון המתבקש מבחינתו היה לקבל תפקיד בארגון שהתמחה בו או לחפש עבודה בארגון דומה אחר. ולהמשיך לפתח את הקריירה שלו. ומצד שני, יש לו חלומות, רוצה לטייל בעולם, רוצה לחוות איך זה לגור במדינה אחרת לתקופה מסויימת, לפגוש אנשים, להתנסות בדברים. בשני המקרים, הרצון שלו בהמשך הוא גם להכיר מישהי, משפחה, ילדים וכל "החבילה". עיצרו רגע לחשוב. אם הייתם בנעליו. מה הייתם עושים? לאיזה כיוון הייתם הולכים? דיברנו על המצב שלו, בחנו היבטים שונים, מה "נכון" או עדיף לעשות מההיבט הכלכלי, התעסוקתי, הקריירה, מגורים, רצונות, חלומות, שאיפות... ואז אמרתי לו שלדעתי יש עוד פקטור אחד חשוב שצריך להכניס לשיקולים שלו. קראתי לזה: It's now or never עכשיו, או לעולם לא.

"מה שלומך?" כמה פעמים שנשאלתי את השאלה הזו בשבוע האחרון. כל פגישה, כל שיחה נפתחת איתה. בימים רגילים זו שאלה פשוטה, שקל לענות עליה, אפילו בהיסח הדעת. אבל היום, בכל פעם, לפני שאני עונה עליה, יש רגע קטן כזה של היסוס. איך עונים על שאלה כזו בימים האלו? כשהכל בחוץ כל כך כואב, שחור ומפחיד מסביב. בחוץ הכל שחור, אבל אצלי בפנים - לא. בפנים, בתוכי, אני בטוב. לא בטוב עם כל מה שקורה בחוץ, בטוב עם עצמי. אבל מתקשה לענות כך כשנשאל מה שלומי. כאילו אין לגיטימציה, בתקופה הזו, להרגיש טוב עם עצמך. כאילו שאם אני מרגיש בטוב עם עצמי אז זה מבטל את כל מה שקורה בחוץ, או שאולי אני לא רגיש למה שקורה בחוץ ולאיך שאחרים מרגישים עכשיו. זה ממש לא נעים להרגיש בטוב בתקופה כזו. וגם לכתוב את זה כאן עכשיו, יכול להרגיש כמו לתקוע אצבע בעין של האחר. ואולי זה רק סיפור בראש שלי? אני יוצר לעצמי איזה סיפור או סרט על זה, שזו לא תקופה שזה מתאים ולגיטימי להרגיש בה טוב. זה לא נעים להיות בטוב, כשכל כך הרבה אנשים, גם קרובים אלי, מרגישים וחווים כל כך הרבה כאב עכשיו. אז כששואלים אותי מה שלומי, אני מתמהמה רגע ובקול חלש, חצי מתנצל אומר שאני בטוב. כי לומר משהו אחר, לא יהיה אמת. אז אני בוחר באמת.

המילים האלו מחכות להיכתב כבר ימים ארוכים, עוד מאותה שבת ארורה. הלב לא יכול לתפוס ולהכיל את עוצמת הכאב של כל מה שקרה. כמו הרבה אחרים, אחרי השוק הראשוני ממה שקרה, גם אני נכנסתי למוד של עשייה בעצימות גבוהה. זו דרך ידועה להדחיק ולברוח מהחדשות והמדיה וכל מה שאופף אותנו. ביחד עם קבוצה של כ-20 יזמים הקמנו מרחב דיגטלי בשם "חיבוק לנפש" שנועד לאפשר מעגלי תמיכה ואיוורור לכל מי שזקוק לכך. www.hibuk.co יום רדף יום, והייתי מסיים אותו תשוש. לא ישנתי הרבה בימים הראשונים. מי יכול היה? התמונות, המחשבות על כל מה שקרה שם, על האבדן, הכאב. ואז החלו להגיע השמות, אנשים שמכירים, מעגל ראשון ושני ושלישי. אני לא חושב שיש מישהו במדינה שזה לא נגע בו במעגל ראשון או שני. ואז ההלוויות, וניחומי האבלים. ועוד הודעות ועוד הלוויות. מעגל כאב שאינו נגמר. לאחר שבוע כבר לא יכולתי יותר, הרגשתי מותש. זה פשוט יותר מדי להכיל. אז עצרתי לרגע, הורדתי הילוך וחזרתי קצת להתמקד בעצמי. ובתוך כל הימים האלו, חוזרת לי שוב ושוב השאלה, למה דבר כמו זה קורה?

למה סביבה איכותית זה המפתח להצלחה שלך? ואיך ניתן לבנות מיינדסט של אדם מצליח גם אם כל הסביבה שלך לא תומכת בך? כל זה ועוד בפרק שלנו היום. ברוכים הבאים לפודקאסט של מועדון סיכומי הספרים בפרק שלנו היום רפאל יאגודייב מארח את ערן שטרן, מחר רבי המכר להגשים ולהתעורר. בנוסף ערן שטרן הוא בעלים של חברת יוצא מהכלל. יוצר הפודקאסט עושים שינוי. תלמידו של בוב פרוקטור והראשון שהשיק את הספר הסוד בישראל לראשונה. הפרק שלנו היום הולך לעשות בשאלה מרכזית אחת. איך להגשים את עצמך גם אם הסביבה הקרובה שלך לא תומכת בך. ואיזה כלים מנטליים אתה חייב ללמוד וליישם בחיים שלך, וממה כדאי לך להימנע בדרך.

הי! מי שמכיר אותי קצת זמן, יודע שאחד הספרים שהכי השפיעו ועיצבו את התודעה שלי הוא "חשוב והתעשר" שכתב נפוליון היל, ויצא לאור אי שם ב-1937... למרות גילו הוותיק של הספר, והכתיבה הארכאית והמיושנת שלו, הוא מכיל בתוכו אמיתות ועקרונות משמעותיים לחיים שלנו, ולמרות שהשם שלו מרמז על התעשרות, ועל כסף, העקרונות שיש בו הם אוניברסליים ומתאימים לכל סוג של רעיון, יעד או מטרה שנרצה להשיג ולהגשים. אחד המשפטים שהכי נחרטו בי מהספר הזה, ואימצתי אותו כמוטו לחיים שלי, לקוח מעמוד 110 בספר, ובו הוא מספר על אדם שאינו מוכר כמו חלק גדול מהאנשים שסיפורם מובא בספר (אדיסון, פורד, קארנגי, ואחרים...). מדובר באדם בשם דן האלפין.

"הכל בסדר"... שתי מילים שמהוות תשובה פופולארית לשאלה "מה שלומך?" ולא שיש לי בעיה עם זה שהכל בסדר, נהפוך הוא, הבעיה היא שלרוב התשובה הזו היא "תשובת אוטומט" ולא נובעת מתוך מחשבה אמיתית, כנה ועמוקה. והרבה פעמים אנשים משתמשים בה גם כשהדברים "לא כל כך בסדר". אבל זה פשוט באוטומט שלהם אז הם אומרים את זה כדי לצאת לידי חובה ולהתקדם בשיחה. הבעיה עם "הכל בסדר" היא שהמילים הללו מרדימות אותנו. הן גורמות לנו לחשוב שבאמת אנחנו "בסדר".. ומה זה בכלל "בסדר"? מה זה אומר? ומי אמר שאנחנו בכלל רוצים להיות "בסדר"?

אז היום אני משדרג גרסה ועובר לגרסה 5.0. ולכבוד המאורע התקבצו אצלי בשבועות האחרונים 50 תובנות שלי על החיים לרגל גיל 50... אין כאן סדר חשיבות מסויים, הם בעיקר לפי הסדר שעלו לי בראש כשנכתבו... תהנו 😊