השגת יעדים

נקודה מסויימת בחיי חילחלה בי תובנה מסויימת שלבסוף מצאה את ניסוחה במשפט הבא: "הפער שאנו מרגישים בחיינו הוא בין מה שאנו יודעים למה שאנו עושים". היום, ככל שאני פוגש ומלווה יותר ויותר אנשים, אני נוכח עד כמה המשפט הזה נכון. אני חושב שכל אחד מאיתנו מרגיש את הפער הזה שאני מדבר עליו. קל לזהות אותו. בדרך כלל, ישנו הקול הפנימי שלוחש לנו בראש "אתה יכול יותר!". זו הידיעה הזו שישנו תחום בחיינו שבו אנו לא מפיקים מעצמנו את מה שניתן, שאנו לא מביאים את הפוטנציאל שלנו או היכולות שלנו לידי ביטוי ומימוש מלאים. וזה בכלל לא משנה מה הן התוצאות שאנו משיגים, הטבע האנושי שלנו תמיד רוצה להשיג יותר. זה חלק ממנגנון הצמיחה וההתפתחות הטבעיים שלנו. אנו תמיד רוצים לצמוח, לגדול ולהתפתח לרמה הבאה בחיים, כי כמו בטבע או שהפרחים צומחים ופורחים או שהם נובלים. וכך גם בני אדם. החלק הרוחני שלנו (אותו קול פנימי שלוחש לנו) הוא תמיד בעד צמיחה והתפתחות. עמוק בתוכנו, ישנם מקרים שבהם אנו יודעים שאנו יכולים ומסוגלים להשיג יותר. אנו אף יודעים מה אנו צריכים לעשות, או מה הפעולה הבאה שבה עלינו לנקוט. אנו יודעים הכל. אבל הידע הזה לא עושה הבדל בתוצאות שלנו. ידע לא עושה הבדל. בבית הספר חינכו אותנו לכך שאנו מתוגמלים על הידע שלנו. במבחנים בחנו את הידע שלנו (או יותר נכון – את הזכרון שלנו לגבי ידע כזה או אחר), ועל פי רמת הידע שלנו קיבלנו תיגמול בצורת ציון כזה או אחר. אבל בעולם "האמיתי", אנו לא מתוגמלים על ידע. העולם אינו מתגמל אותנו על מה שאנו יודעים, אלא על מה שאנו עושים עם מה שאנו יודעים! וזה כל ההבדל! בסופו של דבר התגמול שנקבל, בכל תחום שזה לא יהיה, הוא על הפעולות שאנו נוקטים בהן. פעולות מביאות לתוצאות. נקודה. מה שמבדיל בין אנשים הן הפעולות שלהם. אתם יכולים למצוא שני אנשים שיושבים כסא ליד כסא, הם עם אותם נתוני פתיחה בדיוק. יש להם את אותה ההשכלה, ואותו הידע. אבל אחד מהם ישיג תוצאות משמעותיות יותר על פני האחר. למה? בגלל הפעולות שהוא נוקט בהן. זה מה שעושה את ההבדל. אני נתקל בהרבה אנשים שיודעים מה עליהם לעשות. יש להם את הידע. יש להם את כל מה שהם צריכים כדי לצאת לדרך. אבל הם תקועים. הם לא משתמשים בידע שלהם. הם לא הופכים אותו לפעולות. וידע ללא פעולה – הוא פשוט חסר ערך. הסוד הגדול של כל המצליחנים – הוא לפעול. לחפש את הצעד הבא ולפעול. ואני יודע שזה קל לומר, קל אפילו להבין אך קשה לבצע. כאשר אנו מתחילים לנוע בנתיב חדש של פעולות, השונות מכל מה שעשינו עד כה, הגורמות לנו לצאת מאזורי הנוחות המוכרים שלנו, אז בנקודה הקריטית הזו – אנו פוגשים בו. באוייב הנורא מכל – "מחסום הפחד". וישנה אימרה מפורסמת האומרת כי "משנכנס הפחד, ההגיון בורח". ואז אנו לא פועלים בהגיון, אנו נכנעים לפחד ומוותרים על הפעולה שרצינו לעשות. וכך אנו נשארים עם הידע אך ללא התוצאות הרצויות. ידע לא עושה הבדל. התרופה הבדוקה ביותר שמצאתי כנגד הפחד המשתק הזה – היא פעולה. כל פעולה בכיוון הפחד, תעלים אותו. אתם תגלו כי אין שם שום דבר אמיתי. כאשר אתם פוגשים בפחד – ניקטו בפעולה. הכי קטנה שלא תהיה. פשוט עשו פעולה. ואם תתמידו בכך אתם תראו במהרה כי הפחד כבר אינו כל כך מפחיד. אבל חשוב יותר מכך – התוצאות שלכם יהיו שונות לגמרי. רמת הבטחון העצמי שלכם תהיה במקום אחר לגמרי. קבלו החלטה לפעול. לעשות בכל יום מס' פעולות קטנות – בכיוון היעדים והחלומות שלכם. הפעילו את הידע שלכם והיפכו אותו לפעולה – ומהר מאד תראו כיצד הפער שאתם אולי מרגישים, הולך ומצטמצם.

נתקלתי לאחרונה בסרטון מעניין של נאום שנשא סטיב ג'ובס (מייסד חברת אפל) בפני בוגרי אוניברסיטת סטנפורד. והוא דיבר שם על עקרון מאד מעניין שנקרא "לחבר את הנקודות". עקרון זה בעצם מדבר על כך שאנחנו אף פעם לא יכולים "לחבר את הנקודות" קדימה - כלומר אנו לא יכולים לדעת כיצד ארועים שונים בחיים שלנו יביאו לתוצאות שונות או בקיצור - אין לנו יכולת לצפות את העתיד. אנו לא יכולים לנבא מה יקרה בעתיד. זה כמובן נשמע ברור ומובן מאליו, אבל משום מה אני מתרשם שהרבה פעמים אנו שוכחים את זה... ומה שאנו אולי לא עושים בכלל - זה לחבר את הנקודות אחורה... כלומר להסתכל כיצד ארועים שונים בעברנו הביאו אותנו למקום שבו אנו נמצאים. וזה חשוב... כי כשאנו מחברים את הנקודות אחרוה אנו יכולים פתאום לראות כיצד ארועים, שוליים לכאורה בעת שקרו, התגלגלו והפכו להיות גורמים משמעותיים בדרך למה שהפכנו להיות. דבר זה נכון שבעתיים כאשר מדובר בארועים שלכאורה נראים ככשלון, בעיה או קושי. אנו לא יכולים לשפוט את הארועים הללו כאשר הם קורים, ורק הזמן יתן לנו את הפרספקטיבה הנכונה, להבין באמת כיצד ארוע כזה או אחר בעצם שירת אותנו. ואני מאמין שכל ארוע שקורה משרת אותנו. בכל דבר שקורה ישנו איזה שהוא שיעור עבורנו. אנחנו רק צריכים להאמין שהשיעור קיים ונמצא שם. וכאשר אנו מסתכלים אחורה ומחפשים את הנקודות הללו, אנו גם נראה שישנם שם אנשים שונים, לאורך הדרך שמעשים קטנים שלהם, השפיעו בצורה משמעותית על חיינו. חשוב לזהות את הארועים האלו, ולהוקיר את האנשים הללו על התרומה שלהם לחיינו. כאשר יצאתי לדרכי החדשה, עזבתי מאחורי קריירה מפוארת בהייטק, ופניתי לתחום האימון, קיבלתי טלפון מחבר שביקש שאפגש עם ידידה שלו. מישהי שהתעניינה בתהליך האימון. נפגשנו, ישבנו כשעה על כוס קפה ושוחחנו. האמת היא שמאז אותו מפגש "אקראי" של שעה, לא ראיתי אותה יותר, למרות שכן שמרנו על קשר מסויים. מספר חודשים לאחר אותה פגישה, קיבלתי ממנה אימייל שהפנה אותי לחפש סרט מעניין שהיא נתקלה בו. סרט לא מוכר, שלא פורסם בשום מקום ונקרא "הסוד". חיפשתי את הסרט באינטרנט ורכשתי את ה-DVD. כאשר ישבתי לצפות עם אשתי בסרט בפעם הראשונה, מיד הופיע על המסך בוב פרוקטור. הקטע המעניין הוא שאת בוב הכרתי כבר כ-3 שנים לפני כן, קראתי חומרים שלו והייתי מנוי באתרים שלו. מספר שבועות לאחר מכן קיבלתי אימייל מבוב ובו ההצעה לנסוע לארה"ב וללמוד ממנו. אם תסתכלו על כך, יש כאן לכאורה שורה של ארועים שאינם קשורים. אבל כשאנו מסתכלים על כך בפרספקטיבה לאחור - ניתן לחבר את הנקודות... והנקודות אכן מתחברות. אם היתה חסרה איזו שהיא נקודה בדרך, יתכן בהחלט ולא הייתי היום היכן שאני נמצא. אבל כשמסתכלים קדימה אין לנו אפשרות לראות את הנקודות הללו. אז מה כן אנו יכולים לעשות? אנו צריכים להאמין בכך שהנקודות יתחברו, בסופו של דבר הן יתחברו. אנו לא יודעים איך או מתי. והידיעה הזו יש בה מספיק כדי לתת לנו את הבטחון ללכת אחר תחושת הלב שלנו, להאמין בעצמנו ולפעול בכיוון החלומות שלנו - הנקודות בסוף יתחברו... והערה קטנה לסיום: אני רוצה לנצל את הבמה הזו להודות לאיש יקר - אסי, שהתקשר וביקש שאפגש עם הידידה שלו... תודה אסי - זו היתה נקודה משמעותית עבורי! Steve Jobs Stanford Commencement Speech 200

לאחרונה קיבלתי שיעור חשוב מהבן שלי – ניר שבעוד כשבועיים חוגג את יום הולדתו ה-7. זה היה שיעור בלבקש! כשבוע לאחר הבחירות האחרונות, השתתפתי עם משפחתי בארוע מסויים, ובמהלך הערב הגיע למקום מי שעומד להיות ככל הנראה ראש הממשלה הבא שלנו – בנימין נתניהו. כצפוי, הגעתו לארוע, עם כל הכרוך בכך (אוסף של מאבטחים וכו'...) עוררה סקרנות והתרגשות בקהל האנשים שהשתתפו בארוע. לפני הבחירות ניר ערך דיונים "מעמיקים" עם חבריו והחליט שהמועמד המוביל שלו הוא נתניהו. ובימים האחרונים לפני הבחירות הוא היה מנסה לשכנע אותנו להצביע עבורו. מאחר והוא מבין את חשיבות השינון והחזרתיות, השכנוע שלו בא לידי ביטוי בעיקר בחזרה בלתי פוסקת על צמד המילים "רק ביבי, רק ביבי". והנה, רק שבוע אחר כך, הוא פוגש אותו (מי אמר שחוק המשיכה לא עובד???). הוא עקב אחריו בסקרנות במשך כל הערב, וכשראינו שהם עומדים לעזוב שאלתי את ניר אם הוא היה רוצה לפגוש אותו. הוא מאד התלהב מן האפשרות, והלכנו ליציאה להמתין לנתניהו כשיצא. וכשהוא יצא, הוא פגש אותנו, לחץ לניר את היד ופנה ללכת. ואז, כאילו משום מקום, ניר קורא אחריו "אפשר חתימה?". בבטחון מלא, ללא שום חשש הוא פשוט – ביקש. וכמובן שהוא קיבל. מאחר ולא היתה לנו שום פיסת נייר לחתום עליה, לקחתי מפית מאחד המלצרים שעברו במקום, והוא חתם עליה. והרי היא לפניכם: והארוע הזה גרם לי לחשוב – כמה זה קל לבקש, וכמה קשה לנו לעשות את זה. אנחנו פשוט נמנעים מלבקש... ואם לא מבקשים אז לא מקבלים! אנחנו הרבה פעמים עסוקים בלחשוב מה יקרה אם נבקש: נקבל דחייה או סירוב יחשבו עלינו שאנחנו...  יגידו עלינו ש... וכדומה... וכל זה – לא משנה! אל תתנהלו מתוך מה יחשבו או יגידו עליכם. אם תחקרו לעומק את כל האנשים המצליחים בעולם, תראו שהם לא נעצרים בגלל מה שאחרים יחשבו או יגידו עליהם – כל זה לא משנה! משנה מה אתם עושים. ואם אתם חוששים לקבל סירוב או דחייה – תחשבו על כך שאם אתם לא מבקשים – הרי שכבר יש לכם "לא". כלומר, יש לכם כבר סירוב. אבל אם תבקשו, יש לכם סיכוי לקבל גם "כן". עיצרו רגע ורשמו לפניכם: היכן אני נעצר היום? מה אני לא מבקש? אז צאו לבקש בקשות – תפתיעו את עצמכם עם התשובות שתקבלו!

אתם מכירים את ההרגשה הזו של "אאוריקה", שפתאום גיליתם משהו שלא ראיתם קודם? ופתאום, אחרי רגע שכזה, יש לנו בהירות מדהימה שעוזרת לנו לכוון את עצמנו קדימה, אנו יודעים בדיוק מה אנחנו צריכים לעשות, ולפתע יש בנו כוחות שלא הכרנו קודם שגורמים לנו לצאת, לפעול ולהשיג את מה שאנו רוצים. אני בטוח שהסיטואציה הזו מוכרת לכם. הרגעים האלו שפתאום אנו יודעים משהו חדש שלא ידענו קודם. האמת היא שאנו לא יודעים יותר ממה שאנו יודעים. אם תחשבו על כל הידע הקיים בעולם, הרי שאנו יודעים רק חלק מאד קטן ממנו. ויש חלק קטן נוסף של ידע שאנו יודעים שאנו לא יודעים (למשל, אני יודע שאני לא יודע סינית). אבל – החלק המעניין ביותר, וגם הגדול ביותר הוא כל הידע שאנו לא יודעים שאנו לא יודעים. ולעיתים קרובות, הידע החדש הזה שאני לא יודע שאני לא יודע – הוא בדיוק הידע שהיה חסר לי. זה אולי ישמע מצחיק, אבל בגלל שאנו מכירים את עצמנו כל כך טוב, הרבה יותר קשה לנו לגלות משהו חדש לגבי עצמנו. אנו חיים את כל חיינו על בסיס מערכת של אמונות, דיעות ותפיסות מסויימת מאד. הקטע המעניין כאן הוא שמרבית האמונות והדיעות שיש לנו – הן לא שלנו! כלומר, הן מבוססות על מידע שאנו "מקבלים" מהסביבה ואף פעם לא בדקנו בעצמנו. למשל, אם שמעתם פעם מהוריכם את המשפט "הכסף לא גדל על העצים", הרי שקיבלתם מהם אמונה מסויימת לגבי כסף (כמו: כסף = קשה להשיג). הבעיה עם סוג כזה של מידע הוא שלרוב הוא מבוסס על דיעות של אנשים אחרים ולא על בדיקה אמיתית ומעמיקה שעשינו בעצמנו. אני קורא לכך "חשיבה המונית" - כלומר, אנשים מסתכלים מסביבם ועושים מה שהאחרים עושים. למרבה "הפלא" הם גם מקבלים את אותן התוצאות. רוב האנשים חיים בבורות מוחלטת לגבי מה אפשרי או לא אפשרי עבור עצמם. בלי חשיבה ובחירה אמיתית. הם חיים ופועלים מתוך מערכת אמונות של הסביבה שלהם. בעיני, האסטרטגיה של ללכת עם ההמון - אף פעם לא עבדה. וכהוכחה עדכנית, ניתן להסתכל על המשבר הכלכלי שקורה סביבנו. אנשים היום מושכים את כל חסכונותיהם מקרנות הפנסייה והגמל שלהם, לא מתוך חשיבה אמיתית והבנה של מה שהם עושים, אלא מתוך הסתכלות על השכן שלהם, פניקה וחוסר מחשבה. התוצאה היא שהם בפועל מסכנים את עתידם הכלכלי עוד יותר. רוב האנשים אינם מבינים בכלל כיצד הם פועלים, חושבים, מרגישים ומתנהגים.  וכדי שנוכל לפרוץ דרך, להשיג תוצאות שונות, טובות יותר ממה שאנו משיגים עד היום, אנו חייבים ידע חדש. והידע החדש הזה הוא לאו דווקא משהו שנלמד בבית ספר, במכללה או באוניברסיטה. וגם לא בספר כזה או אחר. כי הידע הזה הוא ידע לגבי עצמנו. אחת הדרכים האפקטיביות שאני מכיר להשיג ידע חדש כזה לגבי עצמנו הוא האימון. ובעוד יש באתר כבר הרבה מאד מידע על תהליכי האימון הטיפוסיים, כאן אני רוצה להתייחס דווקא לתהליך אימון קצר וממוקד יותר – אימון בלייזר. הכוונה היא לפגישת אימון חד פעמית של כשעתיים בה עובדים על תחום מאד מסויים שבו אנו רוצים לקבל בהירות ולהגדיר כיוון. בפגישת אימון לייזר שכזו אתם יכולים לקבל את הבהירות הזו ולהמשיך ולפרוץ קדימה בחייכם. הדבר דומה למקרה בו אנו הולכים לשכפל מפתח, וכשאנו מגיעים הביתה המפתח לא פותח את הדלת. מה עושים? חוזרים למשכפל המפתחות, והוא לוקח פצירה קטנה ומשייף קצת את המפתח. ואז, אנו חוזרים הביתה והמנעול נפתח. לפעמים כל מה שאנו צריכים הוא רק שיוף קטן...

שמונים וחמש פעמים הוא דחף את בנו המוגבל, ריק, 42 קילומטרים במרתונים. שמונה פעמים, הוא לא רק דחף אותו 42 קילומטרים בכיסא גלגלים, אלא גם גרר אותו אחריו בשחיה כארבעה קילומטרים בסירה קטנה, והסיע אותו באופניים כ-180 קילומטרים כאשר הוא יושב בהתקן מיוחד על כידון האופניים. והכל ביום אחד. דיק גם גרר אותו אחריו במסעות סקי למרחקים, נשא אותו על גבו במסעות טיפוס הרים ופעם אחת ערך איתו מסע ברחבי ארה"ב על אופניים. ומה ריק עשה עבור אביו? לא הרבה, מעבר לכך שהציל את חייו. סיפור האהבה הזה מתחיל בווינצ'סטרת מסאצ'וסטס, לפני כ-43 שנים. כאשר ריק נחנק מחבל הטבור שנכרך מסביב לצווארו בעת הלידה. הוא נולד עם נזק מוחי וללא יכולת לשלוט באברי גופו. "הוא יהיה צמח לכל ימי חייו" כך אמרו הרופאים לדיק ולאשתו, ג'ודי, כאשר ריק היה רק בן 9 חודשים. "הכניסו אותו למוסד". אבל דיק ואשתו לא קיבלו את קביעת הרופאים. הם שמו לב כי עיניו של ריק עקבו אחריהם כאשר הם הסתובבו בחדר. כאשר ריק היה בן 11 הם לקחו אותו למחלקה להנדסה באוניברסיטת טאפטס ושאלו האם יש איזו שהיא דרך שיכולה לעזור לילד לתקשר איתם. התשובה שהם קיבלו היתה: "אין מצב, שום דבר לא קורה במוח שלו". דיק אמר להם, ספרו לו בדיחה. הם סיפרו וריק החל לצחוק. הסתבר כי קורה הרבה במוח שלו. כאשר הוא מצוייד במחשב המאפשר לו לשלוט בסמן על ידי מתג מיוחד הנוגע בקצה ראשו, ריק הצליח סוף סוף לתקשר עם הסביבה שלו. המילים הראשונות שלו היו "Go Bruins" (קבוצת ההוקי של בוסטון). כאשר בן כיתתו של ריק הפך למשותק לאחר תאונת דרכים שעבר, בית הספר ארגן עבורו מירוץ צדקה. ריק הדפיס "אבא, אני רוצה להשתתף בזה". כן בטח. כיצד יתכן שדיק, אשר מתאר את עצמו כ"יושב כורסה עב כרס", שמעולם לא רץ יותר ממייל בודד בכל פעם, ידחוף את בנו היושב בכסא גלגלים לאורך 5 מיילים? ובכל זאת, הוא ניסה. "ואז אני הפכתי להיות משותק" אומר דיק, "הייתי פצוע וחבול למשך שבועיים". היום הזה שינה את חייו של ריק. "אבא" הוא כתב, "כאשר רצנו ביחד, הרגשתי שאיני מוגבל ומשותק יותר!". והמשפט הזה, שינה את חייו של דיק. הוא נעשה אובססיבי להחזיר לריק את ההרגשה הזו שוב ושוב ככל שהוא היה יכול. הוא נכנס לכושר כל כך טוב שהוא וריק היו מוכנים לנסות ולהשתתף במרתון של בוסטון לשנת 1979. "אין מצב" אמרו לדיק מארגני התחרות. דיק וריק לא היו משתתפים רגילים יחידים, והם גם לא ממש היו מתחרה בודד בכסא גלגלים. במשך מספר שנים דיק וריק הצטרפו להמון המשתתף במרתון ורצו בכל זאת. אחר כך הם מצאו דרך להשתתף במירוץ באופן רשמי: ב-1983 הם הגיעו לתוצאה כל כך טובה שהכשירה אותם להשתתף במרתון בוסטון בשנה שלאחר מכן. ואז מישהו אמר "הי דיק, למה לא תשתתפו בטריאתלון?" כיצד מישהו שמעולם לא למד לשחות, ולא רכב על אופניים מאז גיל שש עומד לגרור את בנו השוקל 50 ק"ג במשך טריאתלון? ובכל זאת, דיק ניסה. עד כה הם השתתפו ב-212 תחרויות טריאתלון, כולל 4 תחרויות מפרכות של "איש הברזל" בהוואי. אין ספק - שלמשתתף צעיר ובריא בן 25, לראות זקן גורר אחריו בשחייה סירה קטנה ובה יושב איש מבוגר – זה יכול להראות כמו מתיחה של "פספוסים"... "מדוע לא תתחרה לבדך בתחרות" נשאל דיק מספר פעמים. "בשום אופן לא" הוא אומר. דיק עושה זאת רק כדי להרגיש שוב ושוב את ההרגשה המופלאה שהוא חש כשהוא רואה את ריק עם חיוך ענקי על פניו, כאשר הם רצים, שוחים ורוכבים יחדיו על האופניים. השנה, כשדיק בן 65 וריק בן 43, הם סיימו בפעם ה-24 להשתתף במרתון בוסטון, במקום ה-5,083 מתוך יותר מ-20,000 משתתפים. התוצאה הטובה ביותר שהגיעו אליה ב-1992 היא שעתיים וארבעים דקות. רק 35 דקות יותר מהשיא העולמי בתחרות זו. כאשר, להזכירכם, בשיא זה מחזיק אדם אשר לא דחף אדם אחר היושב בכסא גלגלים... "אין ספק בכך", מדפיס ריק, "האבא שלי הוא האבא של המאה". וגם דיק קיבל מכך משהו. לפני כשנתיים הוא עבר התקף לב קטן במהלך מירוץ. הרופאים גילו כי אחד מעורקיו היה סתום ב-95%. "אם לא היית בכושר כל כך טוב, כנראה שהיית כבר מת מלפני 15 שנה" נאמר לו על ידי אחד מרופאיו. אז בדרך מסויימת – ריק ודיק הצילו איש את חייו של רעהו. ריק, אשר גר בדירה משלו ועובד בבוסטון, ודיק, משוחרר מן הצבא וגר במסצ'וסטס, תמיד מוצאים דרכים להיות ביחד. הם נושאים נאומים משותפים בכל רחבי המדינה ומתחרים בתחרויות מפרכות בכל סוף שבוע. כולל בסוף השבוע החל ב"יום האב". באותו הערב, ריק יזמין את אביו לארוחה, אבל הדבר שהוא באמת רוצה לתת לו, היא מתנה שאף פעם לא יוכל לקנות. "הדבר שאני הכי רוצה", אומר ריק, "הוא שפעם אחת, אבי ישב בכסא ואני אדחוף אותו".

חשבתם פעם על הפוטנציאל שלכם? למה אתם באמת מסוגלים? מה זה בכלל פוטנציאל אישי? ואיך הייתם מגדירים זאת? האמת, שהשקעתי זמן וניסיתי לחפש הגדרה למהו "פוטנציאל אישי" – ובעוד שמצאתי אלפי אתרים שמזכירים את צמד המילים האלו, היה קשה יותר למצוא מקום שמגדיר אותן. לבסוף מצאתי הגדרה לפוטנציאל אישי כ- - משהו שמסוגל להיות, אבל עדיין לא בקיום (כלומר לא קיים במציאות הפיזית שלנו). - האפשרות, היכולת והכוח הפנימי לגדילה והתפתחות ואני הייתי מוסיף על זה: מה שאני יכול לדמיין ולחשוב עליו ושיש לי את הרצון להשיגו. לדעתי – לפוטנציאל אישי, אין שום קשר למסוגלות או ליכולת. ואסביר מדוע. כיצד בכלל מודדים פוטנציאל? על פי רוב אנו נגדיר פוטנציאל של אדם על פי מערכת הערכים והאמונות שלנו. כלומר, מה שאנו חושבים שאפשרי. אבל כיצד אנו יודעים מה אפשרי? אנו מחפשים הוכחות במציאות הפיסית. ובמילים אחרות, אנו נחפש מקרים או דוגמאות בהם אנשים אחרים או אנו בעצמנו השגנו מטרה כזו או אחרת. הקיום הפיסי בעבר מראה לנו כי הדבר אפשרי. ועכשיו כשאנו יודעים שזה אכן אפשרי (כי הרי זה כבר קרה בעבר), השאלה הבאה היא האם אנו חושבים שהאדם אותו אנו מודדים מסוגל או לא להשיג יעד או מטרה זו. אבל... האם זו מדידה נכונה? אם נבחן זאת לעומק, נראה שבעצם מדידה כזו אינה מהימנה כל כך. כל מה שהיא מוכיחה למעשה היא שמישהו בעבר הצליח לעשות משהו. אם זו היתה המדידה שעל פיה היינו מגדירים פוטנציאל בעולם – אז לא היה לנו חשמל, לא היינו טסים במטוסים ובעצם – כל המצאה, חדשנות או שיא כלשהו – לא היו קיימים בעולם שלנו. כי הרי למעשה – כל המצאה חדשה או כל שיא שנשבר – לא היה קיים קודם! לרוץ מייל בארבע דקות עד שנת 1954 ובמשך עשרות שנים קודם לכן, היתה רווחת האמונה כי אדם, אתלט, זכר אינו יכול לרוץ למרחק מייל (1.6 ק"מ) בפחות מארבע דקות. מדענים ורופאים טענו כי זה פשוט בלתי אפשרי! טענו כי גוף האדם פשוט אינו מסוגל לכך. ב-6 במאי, 1954, האצן האנגלי, רוג'ר בניסטר רץ מייל בפחות מארבע דקות. התוצאה שהגיע אליה היתה 3 דקות ו-59.4 שניות. רק שישה שבועות מאוחר יותר, אצן נוסף מאוסטרליה שבר את השיא הזה כשהשיג תוצאה מהירה יותר בשנייה וחצי. וב-50 השנה מאז, השיא ירד בכ-17 שניות נוספות!! ומה אנו למדים מכך? לתוצאות העבר שלנו אין שום קשר לפוטנציאל העתידי שלנו! אנו נוטים לייחס לתוצאות העבר שלנו את היכולת העתידית שלנו – וכמובן שזה לא נכון לעשות. לא רק שזה לא נכון – זה אפילו יכול להיות הרסני עבורינו. הנטייה הטבעית שלנו כבני אדם היא לצמוח ולגדול – זה נכון כשמדובר ברמה הפיזית שלנו וזה נכון כשמדובר ברמה הפנימית / רוחנית שלנו. אך, בעוד שגדילה פיזית קורית אצלנו גם מבלי שנקדיש לכך הרבה מחשבה ותשומת לב – צמיחה פנימית ורוחנית (ספיריטואלית) דורשת הרבה מחשבה, התמקדות ותשומת לב. 50 שנה אחרי ששבר את השיא ורץ מייל בפחות מארבע דקות, רוג'ר בניסטר משחזר: "היתה אמונה מיסטית שלא ניתן לעשות את זה. אבל אני חושב שזה היה יותר מחסום פסיכולוגי מאשר מחסום פיזי". איך זה שפעמים רבות כשאנו מדברים על אנשים אחרים אנו אומרים "הוא לא מממש את הפוטנציאל שלו..." – קל לנו לראות אצל אחרים פוטנציאל לא ממומש. אבל מה כשמדובר בנו? האם אנו באמת פתוחים להסתכל פנימה בצורה כנה ולהודות שגם אנחנו לא תמיד מממשים את הפוטנציאל שלנו? קל לנו להסתכל על התוצאות הנוכחיות שלנו ולהסיק מכך שזה הפוטנציאל שלנו. לתוצאות הנוכחיות שלך אין שום קשר למה שאת/ה מסוגל להשיג. הכל עניין של מודעות – האם אתם מודעים לכך שאתם מסוגלים ליותר?

בוב פרוקטור, המופיע בסרט "הסוד" (The Secret), מסביר בראיון מיוחד כיצד כל ארגון יכול לרתום את עקרונות ההצלחה המתוארים בסרט לשיפור התוצאות העסקיות שלו. ביוני 2007, במרומי הקומה התשיעית של ה-Palm Beach Resort בפלורידה, נפלה בחלקי הזכות לשבת לשיחה אישית וקרובה עם בוב פרוקטור. שיחה על הצלחה, תוצאות, ניהול, מנהלים, צמיחה אישית וגם על ישראל. בוב פרוקטור והחברה שלו - Life Success - עובדים זה למעלה מ-40 שנה בחברות ובארגונים ומשיגים תוצאות דרמטיות בשיפור התוצאות העסקיות של הארגון. בשנים האחרונות אני לומד את התוכניות שלו, ובשנה האחרונה אף הצטרפתי לצוות המאמנים והמנחים שלו, המונה למעלה מ-400 איש ברחבי העולם, ואני יכול לומר לכם מנסיון אישי, כדאי להקשיב לו: זה עובד. מהו הסוד? בבסיס הסרט / ספר עומד חוק אחד פשוט: "חוק המשיכה" - "The Law Of Attraction". בפשטות, חוק זה אומר כי העולם (היקום), מגיב לכל "הבקשות" שלנו. בקשות אלו הן המחשבות שעוברות במוחנו ומעסיקות אותנו. אם אנו עסוקים בלחשוב על כל הדברים "הרעים" הקורים בחיינו, אנו ממשיכים למשוך אותם לחיינו, אך אם נשכיל לחשוב רק על הדברים ה"טובים" שאנו רוצים לחיינו, נמשוך אותם אלינו. הספר מכיל דברי חכמה של עשרים וארבעה מורים בני זמננו: הוגי דעות, מדענים, מאמנים, פסיכולוגים, פילוסופים, רופאים ויוצרים אשר השתמשו ב"סוד" להביא הצלחה, כסף, אושר וחופש לחייהם. בספר משולבים סיפורים של אנשים שהחלימו בעזרתו ממחלות, מצאו בית, עבודה ושותפים לחיים, הצליחו להתגבר על מכשולים והשיגו מה שנראה לרבים בלתי אפשרי. עבדת עם מאות אלפי אנשים ואלפי חברות בכל העולם. עזרת להם להשיג הצלחה. מה היא ההגדרה שלך להצלחה? פרוקטור: "ההגדרה שלי להצלחה ספציפית מאוד. אימצתי את ההגדרה של ארל נייטינגל שאמר: 'ההצלחה היא הגשמה מתמשכת של רעיון ראוי'. ומהו רעיון ראוי? זה יכול להיות סטודנט שממוצע ציוניו הוא 70 המחליט לקבל מלגת הצטיינות. זה יכול להיות אדם שכבר מרוויח מיליון דולר ועכשיו הוא עובד כדי להרוויח עשרות מיליוני דולרים. זה יכול להיות אדם בחברה, הנמצא בתפקיד מסוים, ועכשיו הוא עובד לקראת קידום לתפקיד בכיר יותר. "כל עוד האנשים מתקדמים באופן מתמשך לעבר מטרתם, כל אחד מהם מצליח בצורה שווה. מה שחשוב הוא שהם נעים לעבר היעד שהם הגדירו לעצמם מראש, לעבר הרעיון הראוי בעיניהם. ואם הם נעים לעבר היעד, בצורה מתמשכת - זוהי ההצלחה". אז מה נדרש ממני כמנהל כדי לנהל ארגון מצליח? "הדבר דורש הבנה של אנשים. אם תוציא את האנשים מהעסק, אין לך עסק. יש לך מבנה של טיח ולבנים וציוד. אם אתה, כמנהל, רוצה לנהל עסק מצליח, אתה חייב להתחיל להבין אנשים. לגלות מה הם רוצים ולהראות להם איך להשיג זאת על-ידי כך שיעבדו בעסק שלך. אם אתה לא יודע מה האדם שעובד עבורך רוצה, אף פעם לא תצליח להכניס בו מוטיבציה. אתה חייב לעזור לאנשים להגדיר לעצמם יעדים ואז לעזור להם להשיגם. ואם היעדים של העובד אינם מתאימים ליעדי הארגון, אז הוא עובד בארגון הלא נכון". איך אתה מתייחס לצמיחה, וכיצד אדם יכול לצמוח ולפתח את היכולות האישיות שלו? "כל אדם יכול לצמוח. כל אחד. לא אכפת לי מי הוא האדם. עבדתי עם אנשים שהיו בבתי כלא, עם תלמידי בתי-ספר, עם אנשי מכירות, עם חברי הנהלה. כל אחד יכול לצמוח ולהפוך לאדם הרבה יותר אפקטיבי. מה שהם צריכים לעשות זה להבין את עצמם. הם צריכים להבין כיצד השכל והמחשבה שלהם פועלים; ועל הקשר שבין המחשבה, התודעה והתוצאות שהם מקבלים בחייהם. וכשהם משיגים את ההבנה הזו, התוצאות שלהם יתחילו להשתנות. "האדם הממוצע חי בכמעט בורות מוחלטת. הוא חושב שהוא זה שמו או גופו. יש לנו גוף ויש לנו שם, אבל זה לא מי שאנחנו. אנחנו ישויות רוחניות שגרות בגוף פיזי. וכשאנחנו מבינים את זה, יש ביכולתנו לפתח את עצמנו לרמות יוצאות דופן של הצלחה, והתוצאות שנגיע אליהן תהיינה מהממות בעצמתן. אלו התוצאות שאני מגיע אליהן. הייתי אדם שמרוויח 4,000 דולר בשנה ועברתי לרווח של מיליוני דולרים בשנה. כיצד זה קרה? זה קרה בגלל שפיתחתי רמת מודעות גבוהה יותר". כיצד אתה רואה את תפקידו של המנהל לתמוך ולהעצים את העובדים שלו? "דבר ראשון, אני חושב שבין מנהל לכפופים חייב להיות יחס של כבוד. כבוד הדדי. המנהל חייב לכבד את עובדיו, ולהבין שהעובד הוא אדם בעל צרכים ורצונות. כמנהל, עליך לדעת מה הם הרצונות והיעדים של העובד שלך, ואם העובד אינו יודע מהם, עליך לעזור לו להגדיר ולבסס יעדים כאלה. צריך לעזור לעובדים להבין כיצד להגיע ולהשיג את היעדים. זה מה שמנהל צריך לעשות. זה כל העניין בניהול. ניהול הוא לא הכוונה של משימות, הרבה אנשים לא מבינים זאת. הרבה אנשים חושבים ומאמינים שניהול זה אדמיניסטרציה - זה לא. ניהול הוא פיתוח האנשים. "כדי לפתח אנשים, עליך להבין מהם 'אנשים', כיצד השכל פועל, כיצד המחשבה פועלת, מהי מערכת היחסים שבין השכל והמחשבה, ומהו הקשר לתוצאות שהם מקבלים בחייהם. כשנבין זאת, נוכל לנהל אנשים בצורה אפקטיבית". הסרט והספר "הסוד" - The Secret עוררו עניין והתלהבות בכל רחבי העולם. אולם במקביל לתגובות הנלהבות, יש גם ביקורת על "הסוד". מה היית אומר לאלה שמבקרים את "הסוד" ואת העקרונות המופיעים בו? "יש ביקורת על כל דבר. מבקרים את היהודים, מבקרים את המוסלמים, מבקרים את הנוצרים. נכון? בעיני, המבקרים האלה בעצם מפרסמים את בורותם. כשאנחנו נתקלים בדברים שאיננו מבינים אנחנו נוטים לבקר ולשלול אותם. הייתי אומר שהם בעצם לא מבינים. "אתן לך דוגמה: ראיינו אותי כשעה ממגזין 'ניוזוויק', אך מכל מה שאמרתי בראיון לא התפרסמה אפילו מילה. האדם שכתב את המאמר זכה בכל מיני פרסים בתחום העיתונות, ובמאמר נכתב כמה שהכתב מוכשר וכמה רבים הישגיו בתחום העיתונות. אבל המאמר היה שלילי מאוד ולכל אורכו הוא ביקר את 'הסוד'. יש אנשים המניחים שבגלל שכותב המאמר הוא כל-כך מוכשר כעיתונאי, הוא גם מבין את חוקי היקום. העיתונאי הזה בעצם הכריז שהוא אינו מבין את החוקים הללו, שהוא אינו מבין את החוקים של העולם שבו הוא חי". בהתבסס על ניסיונך רב השנים בעבודה עם חברות וארגונים, כיצד ארגון יכול להפיק תועלת מהעקרונות המתוארים בסרט "הסוד"? "קודם כל 'הסוד' לא נותן מידע רב. הוא מדבר על חוק המשיכה "Law of Attraction", שהוא אחד מהחוקים האוניברסליים ביקום, אבל הוא לא נותן מידע כיצד לפתח אותו. לחברה שלי יש תוכניות שמסבירות כיצד לפתח ולעבוד עם החוקים הללו. "אנשי ההנהלה בארגון צריכים ללמוד את התוכניות האלו ולהבין כיצד החוקים הללו שולטים בחייהם, כיצד לעבוד איתם נכון, וכיצד זה יכול לעזור להם לשפר כל תחום בארגון ובאיכות חייהם. זה חייב לבוא Top Down, מההנהלה הבכירה בארגון. כאשר הם יעשו זאת, הדבר יחלחל לכל הרמות בארגון. אתה לא יכול להעלות מוראל, מוראל מחלחל מלמעלה". לאילו תוצאות ארגון יכול לצפות ברגע שיתחיל לעבוד עם העקרונות הללו? "התוצאות יהיו מהממות. עבדתי עם חברות, שלאחר יישום העקרונות הללו, המכירות שלהן עלו בעשרות ומאות מיליוני דולרים. החברה שלי היא דוגמה מצוינת לכך. אני התחלתי רק עם עצמי. היום יש לנו מאות אנשים בכל רחבי העולם, וגם בישראל. אבל הכל התחיל רק איתי. ומה אני עשיתי? הבנתי את העקרונות האלה והתחלתי ללמד אחרים. "כיבדתי את הפוטנציאל של האנשים. בעיני אין אדם שהוא טוב יותר מהאחר. יש אנשים שנהנים מתגמול יותר מאחרים, מאחר שהם נותנים שירות גדול יותר מאחרים, אבל הם לא טובים יותר. אין אדם אחד בעולם שהוא טוב יותר מהאחר. וכשאנחנו מתחילים להבין זאת, אנחנו מתחילים לנצח. אם אני מנכ"ל של חברה ומעוניין להתחיל ליישם את העקרונות הללו בארגון שלי, מהו הצעד הראשון המומלץ? "אם מנכ"ל בחברה רוצה ליהנות מהתוצאות המשופרות הללו, עליו ליצור קשר עם אחד היועצים שלנו ברחבי העולם, שיגדיר איתו מה הוא רוצה להשיג. אנחנו לא יכולים לעזור לחברה, עד שלא נבין ונגדיר מה ברצונה להשיג. רק אז נוכל להתאים לה תוכנית שתראה לה כיצד להשיג את מה שהיא רוצה. "אנחנו מתמחים באנשים. אנחנו חברה שמשנה תפיסות ושוברת פרדיגמות. אנשים בחברה 'מתוכנתים' לעבוד ולפעול כפי שהם פועלים. זה לא יעזור אם ננסה להניע ולדחוף אותם, או להפחיד אותם; אולי נקבל שיפור זמני בתוצאות, אבל הם יחזרו לעבוד ולפעול לפי ההרגלים הישנים. אנשים חייבים לפתח הבנה כיצד לפתח את עצמם. זו תהיה ההשקעה הטובה ביותר שארגון יכול לעשות. חברות וארגונים משקיעים בסוגים שונים של מערכות ותהליכים ובניינים, אבל לא תמיד הם משקיעים מספיק במשאב הכי חשוב שיש להם: באנשים, בעובדים שלהם". האם יש לך תוכניות לבקר בישראל בקרוב? "אני אוהב מאוד את ישראל, אני אוהב להגיע לשם. אין לי כרגע תאריך מוגדר, אבל אני בהחלט אגיע לשם שוב. אני חושב שישראל היא מדינה מעניינת מאוד, ואני אוהב את האנרגיה שקיימת בה. אני אוהב את תל אביב, זו עיר מלאת חיים. היא כמו גירסה קטנה של ניו יורק. יש מקומות בתל אביב שכשאתה נמצא בהם נדמה לך שאתה בניו יורק. "יחד עם זאת, אני מוצא שישראלים רבים נוטים לראות את מה שלא טוב במדינה, במקום להסתכל על מה שכן טוב בה. אולי זה קורה בגלל שאתם נמצאים באזור סוער ביותר בעולם, ובגלל שהיהודים סבלו מרדיפות במשך מאות שנים. אני מניח שזה די קל להתמקד במה שלא טוב, אבל זה לא עוזר. צריך להתמקד במה שטוב. יש לכם היסטוריה, יש לכם אקלים נהדר, יש לכם בניינים יפים, ואנשים יוצאי דופן: יש לי חברים ישראלים והם אנשים מעניינים ביותר. "כשאני מגיע לישראל, אני רק מסתכל על מה שטוב במדינה הזו. אני רואה אנרגיה ודינמיות בארץ. אנשים עסוקים, יש להם יחס נפלא, הם מתמקדים במה שקורה עכשיו. אני חושב שכל העולם יכול ללמוד מכם. אני חושב שהישראלי הממוצע צריך להיות אסיר תודה על מה שכבר יש לכם. אגב, אני לא חושב שזה רק בישראל, אני חושב שכך צריך להיות גם בברזיל, בקנדה, באוגנדה ובכל מקום אחר בעולם". זה שינוי תרבותי עצום. כיצד עושים שינוי כזה? "אדם אחד בכל פעם. אתם תשמעו אנשים שאומרים: אדם אחד אינו יכול לשנות את העולם. אבל אני יכול לומר לכם שאדם אחד שינה את העולם שלי! אני מאמין שאני יכול לשנות את העולם, ואני עובד על כך. תסתכלו על ראש הממשלה שלכם, גולדה מאיר, היא היתה מורה פשוטה בבית ספר במילווקי. מה היה בה שגרם לה לחשוב שהיא תוכל להיות ראש הממשלה של המדינה שלכם? היא בנתה לעצמה את התמונה בראש, במחשבתה, ואז היא הלכה ועשתה זאת. אישה נפלאה ומלאת עוצמה". אני יודע שזו עבודה של הרבה שנים, אבל כיצד אתה מצליח לשמור על כך שאף אחד מבחוץ לא יפגע בך? להשפיע על המחשבה שלך? "חייבים ללמוד שלשכל המודע יש יכולת לקבל או לדחות רעיונות. אני יכול לומר לך עכשיו משהו פוגע מאוד, אבל זה יפריע לך רק אם תבחר לקבל את הרעיון. יש לך את היכולת לדחות את הרעיון. זה מה שיפה בשכל המודע שלנו. אנחנו יכולים לדחות מידע. אנחנו יכולים לפעול או להגיב כלפי אירועים וגירויים. אנחנו חייבים ללמוד לשמור דברים מחוץ לאזור ההשפעה הפנימי שלנו". איך עושים זאת? "מאמנים את עצמך. אני די טוב בזה. אני לא מומחה עדיין, אבל אני די טוב בזה. אתה חייב לאמן את עצמך כדי לשמור את הבעיות מחוץ לעצמך. אם יש לך בעיה, רשום אותה על פיסת נייר. ואז תשאל את עצמך, היכן הבעיה? האם היא על הנייר או שהיא בי? תשאיר אותה על הנייר, ואז תתייחס אליה כמו אל זר. כלומר, אם מישהו אחר היה מראה לי את הבעיה הזו - מה הייתי אומר לו לעשות? ואז עשה בדיוק את מה שהיית מייעץ לו לעשות. "אנחנו יכולים ללמוד לקחת שליטה על עצמנו, ואנחנו יכולים להפוך להיות טובים בכך. אם נעשה זאת נהיה מאושרים מאוד ומסופקים בחיינו. אם אני מגיב לאירוע, אני נותן את הכוח שלי לאירוע ואז האירוע שולט בי. כשאני פועל לקראת האירוע, אני שומר את הכוח אצלי. אני שולט בו. זה לא משנה את האירוע, אבל זה משנה את צורת הפעולה שלי ואת התוצאה. זה דורש הרבה אימון, אך צריך לשקול את האלטרנטיבה. אם לא עושים זאת - משלמים מחיר יקר". מה אתה מאחל לעצמך לעתיד? "אני רוצה להמשיך לעשות מה שאני עושה, אני אוהב את זה. אני מאחל לעצמי בריאות טובה, חברים טובים ועסקים טובים. אומר לך דבר נוסף: אני חושב שהמרכיב החשוב ביותר הוא הוקרת תודה. אני חושב שאנשים צריכים להיות אסירי תודה על כל מה שיש להם. אני אסיר תודה על כל מה שיש לי. בכל פעם שאני יושב לאכול, אני מתפלל ומודה לאל על כל השפע שבחיי ועל כל מה שמגיע אלי. אני חושב שהאל הוא טוב, תמיד. ויש רק אל אחד - שלכם, שלי, שלהם. קשה לי להבין כיצד אנשים לא מבינים זאת. זה כל-כך ברור. אבל זה בגלל שאנשים נשארים בורים, הם לא לומדים ופשוט לא מבינים". בוב פרוקטור נחשב בעיני רבים לאחד המורים המצליחים בעולם של "חוק המשיכה" (The Law of Attraction), המצוין בסרט שובר הקופות ובספר הנלווה לו "הסוד" (The Secret). את חוכמתו קיבל פרוקטור משושלת של מורים דגולים; אשר ראשיתה באנדרו קרנגי, שמסר את החוכמה לנפוליאון היל, נפוליאון היל בתורו מסר אותה לארל נייטינגל, וארל נייטינגל העביר את לפיד החוכמה לבוב פרוקטור. פרוקטור עובד בתחום פוטנציאל המוח והפוטנציאל האנושי כבר יותר מ-47 שנים. הוא נוסע ברחבי העולם ומלמד את "הסוד", ועוזר לחברות ולאנשים פרטיים ליצור לעצמם חיי הצלחה ושפע באמצעות "חוק המשיכה". בנוסף, הוא מחבר רב־המכר הבינלאומי, "You Were Born Rich".

כאשר אנו חושבים עלינו כבני אדם הגדלים, נהוג לחשוב שתהליך הגדילה הוא בעיקרו פיזי ומסתיים אי שם באמצע שנות העשרים לחיינו, קצת לפני או אחרי. אמנם גדילתנו הפיזית כמעט ונעצרת בשלב מסויים, אבל אנו כבני אדם כל הזמן ממשיכים לגדול ולצמוח – ביכולות שלנו ובמה ומי שאנחנו. אני מאמין שבכל אחת ואחד מאיתנו קיימת גדולה פנימית אינסופית. אבל לרוב אנו לא רואים גדולה זו בעצמנו. הדבר דומה לקרחון ענק הנמצא במים – מה שאנו רואים זה רק את קצה קצהו של הקרחון – את מה שנמצא מעל לפני המים. אנו לא רואים את כל הגודל והעצמה של הקרחון הנמצאים מתחת לפני המים. אנו כבני אדם רואים רק את מה שאנו מאמינים שאפשרי עבורנו. בדרך כלל, זה מתבסס על העבר שלנו, על מה שכבר עשינו או השגנו ועל מה שאנו מאמינים שאפשרי מתוך זה שראינו אחרים בסביבתנו שעושים זאת כבר. בפעם הראשונה שניתנה לי ההזדמנות לנהל אנשים בעבודה, זה היה מאד מפחיד בעבורי. עד אותו רגע בכלל לא חשבתי שאני מתאים באותה נקודת זמן להפוך למנהל ולהיות אחראי על אנשים אחרים. למזלי, מי שהיה המנהל שלי באותה תקופה ראה וזיהה את הפוטנציאל שהיה בי ולכן דחף אותי לקחת על עצמי תפקיד ניהולי. בעוד שאני ראיתי רק את קצהו של הקרחון בעצמי, הוא ראה גם את מה שנמצא מתחת לפני המים. כאשר אנו מנסים דברים חדשים, עושים משהו שלא עשינו בעבר או מגלים יכולות חדשות בעצמנו אנו חושפים עוד קצת מקצה הקרחון שלנו. פריצות הדרך הכי גדולות שלנו בחיים קורות כאשר אנו מעיזים לעשות דברים שעד כה לא העזנו. אם הייתם אומרים לי לפני מספר שנים שאני אעזוב מקום עבודה מבוסס ובטוח, משכורת וקריירה מבטיחה ואעבור להקים חברה משלי, הייתי אומר לכם שאתם הוזים. לפני מספר שנים, צעד שכזה בכלל לא היה נראה לי כמשהו שאי פעם אוכל או ארצה לעשות. זה לא היה משהו שבכלל חשבתי שאפשרי עבורי. כאשר אנו מרגישים שהגענו למצב או מקום שאנו ממצים את היכולות הקיימות שלנו, זהו השלב בו נמצאות ההזדמנויות שלנו לצמוח. אנו צריכים להסתכל על אותם דברים שנראים לנו אולי מפחידים, מאיימים או בלתי אפשריים ולשאול – "בעצם למה לא?". האם העובדה שעד כה לא עשיתי דבר כזה קשורה בכלל לשאלה האם אני יכול לעשות דבר כזה או אחר? כשנולדנו לא ידענו ללכת, לא היה לנו שום נסיון קודם בתחום. האם זה עצר אותנו מלנסות? להתחיל לעמוד, ליפול ושוב לנסות? כמובן שלא. משום מה, כשאנו מתבגרים, אנו חוששים יותר ויותר לנסות דברים חדשים ולכן גם בעצמנו מגבילים את הצמיחה וההתפתחות של עצמנו. אם אני מסתכל על התקופה האחרונה בחיי, ואפילו רק בשנה האחרונה, אני נדהם לראות כמה צמחתי וגדלתי (ולא רק באזור הכרס J ) – אני עושה היום דברים שלא חלמתי שאעשה, שלא חשבתי שאפשריים עבורי ובטח לא בתקופת זמן כה קצרה. רק בשנה האחרונה ביססתי ובניתי עסק משלי עצמי (שהחודש גם הפך לחברה בע"מ), אני עובד עם חברות מהגדולות במשק, מלווה עשרות אנשים בתהליכי צמיחה מדהימים, לומד מהאנשים המובילים בתחומם בארץ ובעולם, ונפגש בכל שבוע עם אנשים חדשים ומדהימים שמכל אחד אני לומד משהו חדש. אני חי הגשמה בכל יום ויום. בכל פעם שניסיתי משהו חדש בפעם הראשונה, גיליתי יכולות חדשות,כישורים חדשים או שלמדתי משהו חדש. בפעם הבאה כבר ידעתי שאני יכול להסתמך על הנסיון שרכשתי, וכך הרחבתי את תפיסתי לנסות דברים גדולים ומאתגרים יותר. זהו תהליך הצמיחה, בכל פעם כזו, אנו "מורידים" קצת את מפלס המים ורואים יותר את הגדולה של הקרחון כולו. וכמו הצמחים והעצים בטבע – או שאנחנו צומחים או שאנחנו נובלים... אז מה אתם בוחרים עבור עצמכם?

"יותר מדי אנשים חיים את חייהם בכלא שהם עצמם בנו"  – דר' מייקל בקויף אם תחשבו רגע לעומק על המשפט הזה, תגלו עד כמה הוא נכון. במהלך עבודתי עם אנשים יוצא לי לראות עד כמה אנו שבויים בכלא. בכלא שבו אנו שבויים אין קירות, אין סוהרים ולא תשמעו בו את שקשוק המפתחות והדלתות הנטרקות. לכאורה נראה שאין שום דבר שיכול למנוע מאיתנו לצאת ממנו ולברוח, אבל למעשה במו ידינו ובעיקר באמצעות מוחנו (החשיבה שלנו) אנו הסוהרים הכי גדולים והכי מפחידים – של עצמנו... ההרגלים בחיינו הם אחת הדרכים העיקריות שבאמצעותה אנו שומרים על עצמנו כלואים. להרגלים יש תפקיד חשוב ומשמעותי בחיינו. וכמו כל דבר בחיים, ישנם מקרים שבהם הם טובים ועוזרים לנו, וישנם כמובן גם מקרים בהם הם מעכבים אותנו. כאשר אנו לגמרי חיים דרך ההרגלים שלנו, חיינו הופכים להיות כפשוטו – חיים מתוך הרגל. אנו הופכים להיות מעין "רובוטים" הפועלים מתוך אוטומטים. יש לנו אוטומט ללכת לעבודה. יש לנו אוטומט לשבת בשמונה בערב מול הטלויזיה לראות חדשות (או כל תוכנית אחרת). יש לנו תגובה אוטומטית להגיב לזה שנדחף לפנינו בתור (או בכביש), יש לנו תגובה אוטומטית לילדים שלנו כאשר הם רבים ביניהם. זה לא סתם שאנו כל כך נצמדים להרגלים שלנו, הם גורמים לנו להרגיש בטוחים. תמיד יהיה לנו יותר נוח להשאר בתחום המוכר והבטוח מאשר לנסות דרכים חדשים או ללכת לקראת הלא נודע. למרות הבטחון שההרגלים משרים עלינו, הם במקרים רבים גם כובלים אותנו. הם מונעים מאיתנו מלפרוץ דרך בחיינו, לצאת מ"אזורי הנוחות" שלנו. הם מגבילים אותנו להיות מה שאנחנו רגילים היינו להיות. הם מגבילים אותנו לחשוב שמה שאנחנו יכולים להשיג מוגבל לרמת ההשגים שלנו עד היום. אני ממליץ לכם לאמץ לכם הרגל חדש – לשבור הרגלים קיימים, לשנות אותם, לנסות דברים חדשים – במקומות האלו שתלכו מעבר למוכר ולרגיל, שם מחכות לכם תוצאות יוצאות דופן, שם יהיו פריצות הדרך בחיים שלכם. וכמו ששלמה ארצי שר בשירו החדש "האמיתי" – "תעשה כל יום דבר, שמאז ומתמיד מפחיד..." בהצלחה!!

אני בטוח שכולנו חושבים ומסכימים שכל האנשים רוצים להצליח בכל תחום בחייהם. זה נשמע נכון – לא? אני מניח שאף אחד מכם לא מכיר מישהו שרוצה להכשל או מתכנן להכשל... הרי אף אחד לא מנסה בצורה מכוונת להכשיל את עצמו. אז, אם כולם רוצים להצליח – מדוע לא כולם מצליחים? מה מבדיל בין אותם אנשים שאנו תופסים כ"מצליחנים" לבין אותם אלו שאינם כאלו? האם זה חינוך, מעמד חברתי, השכלה, מצב הכלכלי, מצב הפיסי וכו'? אני סבור שאף אחד מהפרמטרים הללו אינו זה שמבדיל בין "הצלחה" ל"כשלון". ישנם אין ספור מקרים שמוכיחים שאנשים ללא השכלה, כסף ומעמד הפכו לסיפורי הצלחה גדולים, בעוד שאנשים עם החינוך וההשכלה "הנכונה" ובעלי ממון רב הפכו לסיפורי כישלון גמורים. לטעמי "הסוד" הגדול טמון במילה אחת פשוטה – להאמין. אנשים שאינם מצליחים במה שהם עושים – פשוט אינם מאמינים שהם יכולים להצליח. מדוע הם אינם מאמינים בכך? יכולות להיות לכך תשובות רבות. במקרים רבים – אנו נוטים להישען על העבר שלנו – להסתכל על כשלונות העבר ומכאן להשליך גם על העתיד. אבל – מי שהיינו בעבר אינו מגדיר את מי שאנו יכולים להיות בהווה ובעתיד. אלא, אם אנו עושים זאת לעצמנו. העובדה שאולי נכשלנו בדבר זה או אחר בעבר – אינה קשורה לשאלה האם אנו יכולים לעשות דבר כלשהו בעתיד. מערכת האמון הפנימית שלנו בדרך כלל מבוססת על ההערכה שלנו את מה שאפשרי או לא אפשרי עבורנו. לפעמים כאשר אנו מעריכים מחדש מצב כלשהו גם האמונה שלנו לגבי מה אפשרי תשתנה. אני בטוח שהיו לכם מצבים בחיים בהם השגתם משהו שלא האמנתם שהוא אפשרי. לאחר שהשגתם אותו – פתאום זה כבר לא נראה היה אפשרי. אם הייתם מדברים איתי לפני כשלוש-ארבע שנים על האפשרות שאעזוב מקום עבודה מבוסס ואפנה להקים עסק עצמאי – הייתי אומר לכם שזה בהחלט משהו שאינו נראה לי אפשרי. היום כמובן שההסתכלות שלי היא אחרת. אז מה קרה? לא הרבה השתנה – מה שבעיקר השתנה זו האמונה שלי בעצמי – האם אני מאמין שאני מסוגל לעשות את זה או לא. כאשר האמונה קיימת – הכל נהיה אפשרי. האמינו בעצמכם ותצליחו!