השגת יעדים

מייל שהגיע לפני כמה ימים עם הכותרת: אתה תותח! "אני לא מפסיק להתפעל ממך !!! איך אתה עושה את זה ??? כל יום יש לך משהו לשלוח .... תגיד את האמת .... אתה מכין הכל מראש, או שאתה באמת שולח כל יום ? [לא מסתבר]. מה שהכי מעניין אותי לדעת זה ... אין לך מצבי רוח ? לפעמים חוסר חשק ... ושכולם ילכו ל .... באמת יש לך נוסחה שמשמרת את האנרגיה בשיא תמידי, או שאתה גם מתמודד עם זה ? תהיה גבר ותענה תשובה אמיתית בלבד." אז קודם כל תודה לשמעיה על המייל שכתב! ועכשיו לתשובה האמיתית שהוא מבקש: והאמת היא – שלא. לא תמיד אני נמצא בשיא האנרגיה שלי. ולא – אין לי נוסחה שמשמרת את האנרגיה בשיא תמידי. כן – יש לי פרקטיקות שאימצתי והטמעתי לאורך השנים שעוזרות לי להעלות את האנרגיה, ולצאת ממצבים מורכבים. אבל האמת היא שאני אנושי – כמו כל אחד אחר. וגם לי יש ימים טובים יותר וטובים פחות. האמת היא שבעבר, הייתי הרבה יותר מתבאס כשהייתי נמצא בימים של אנרגיה נמוכה. הייתי מנסה להילחם בזה. זה דרש ממני הרבה מאמץ ואנרגיה ולפעמים גם לא היה הכי אפקטיבי. לפעמים דווקא כן. היום אני הרבה יותר סלחן כלפי עצמי, פחות ביקורתי ושיפוטי כלפי עצמי. ואני מבין שגם לימים הפחות טובים יש משקל ומשמעות חשובים בחיים שלי. אז אני מאפשר לעצמי להיות בהם לפעמים. לא מתוך רצון או כוונה להשתקע ולשקוע שם, אלא יותר מתוך מקום של הקשבה פנימית, להבין מה קורה, מה אני מרגיש, למה הגעתי למקום הזה. גיליתי שכשאני מפסיק להתנגד לזה, אז זה עובר דרכי, עובר ומתפוגג. אני לא מנסה להילחם בזה יותר. ומאפשר לעצמי ברגעים האלו לא להיות בשיאי. כולנו אנושיים, לכולנו יש ימים שיש לנו פחות חשק. אני חושב שבסופו של יום זה עניין של איזון ומינון: בכמה מהימים אנחנו פועלים מתוך אנרגיה גבוהה ובכמה מהם פחות. וכדי להפוך את התשובה שלי לפרקטית עוד יותר עבורך, הנה כמה דברים שעוזרים לי להעלות את האנרגיה שלי: מוסיקה – אני מאד אוהב, עובד עם מוסיקה ברקע, רץ עם מוסיקה, מבשל עם מוסיקה.. בגדול, כמעט תמיד יש מוסיקה במרחב שלי ספורט – תמיד מרים לי את האנרגיה ולפעמים באופן מכוון אם אני מרגיש באנרגיה נמוכה אז ריצה או הליכה ארוכה בחוץ תמיד עוזרת אנשים אהובים – שיחה קרובה עם חבר/ה קרוב/ה עוזרת לי לשנות את התדר שלי מגע – מאדם קרוב ואהוב תמיד מרים לי את האנרגיה מנוחה – לפעמים הגוף שלנו והנפש שלנו פשוט זקוקים למנוחה הסחת דעת כלשהי – סדרה טובה, ספר טוב, סרט נחמד הזנה פיסית – לפעמים אני קולט שהאנרגיה נמוכה כי לא אכלתי או לא שתיתי מזמן. הזנה רוחנית ורגשית - חוץ מאוכל אני גם דואג להזנה הרגשית והרוחנית שלי – אם זה בתכנים שאני שומע / קורא (נמנע מחדשות/עיתונים/טלויזיה וכו') או דרך טיפול רגשי / גופני שאני עובר. וגם – לפעמים פשוט צריך להניח לדבר. קורה לפעמים שאתה מנסה "בכח" להשלים משהו, אבל האנרגיה שלך לא תואמת אותך. פעם הייתי מנסה להשלים בכח. היום אני מבין שאם האנרגיה אינה תואמת אז הפעולה לא תהיה אפקטיבית. אז אני מניח לדבר (בלי רגשות אשמה) ועובד על האנרגיה שלי במקום. כשהאנרגיה חוזרת אז גם הפעולה תהיה אפקטיבית יותר. פרק 8 ברב-המכר "להתעורר" אני מתייחס לאנרגיה שלנו ואיך לנהל אותה כדי שתשמור אותנו בתדר גבוה ומקדם. אם טרם קראתם את הספר, יכולים להוריד את הגרסה הדיגיטלית שלו בחינם מכאן.

הי 2020, כן... כן, אני יודע את לא ממש רגילה לקבל הודעות תודה... בעיקר את מקבלת הודעות נאצה, לאורך כל השנה ובמיוחד עכשיו כשסיימת את תפקידך. ובכל זאת, רציתי לומר לך תודה. שלא נתבלבל, היית מאד קשוחה אלינו. אפילו קשוחה מאד. בטח בהשוואה לאלו שקדמו לך. ובכל זאת, בין כל הקשיחות הזו שלך והאתגרים שיצרת כאן בעולם, אני עדיין רוצה לומר לך תודה. התחלנו את היחסים שלנו, ממש בשבוע הראשון של ינואר בבשורות טובות. ה-CT שעשיתי הראה שהגוף שלי נקי לגמרי מהסרטן. ואמרתי לעצמי שאת ממש סבבה ככה לתת לי כזו מתנה, מיד כשהתחלנו את היחסים ביננו, עוד לפני שהכרת אותי יותר מדי לעומק. מבחינתי זה לגמרי היה צעד בונה אמון מצידך! המשכנו עם הפתיחה של התוכנית החדשה "עושים שינוי" ועם הקבוצה הראשונה של אנשים מופלאים ומרגשים שהחליטו לתת בי אמון ולצאת לדרך ארוכה ומשותפת ביחד. ולאורך כל השנה, עם 4 קבוצות שכבר בתוכנית, הרגשתי איך מחודש לחודש זה הופך להיות יותר נכון, מדויק ועוצמתי. אמנם כבר אז התחלנו לשמוע כל מיני קולות מהעולם על איזה שהוא וירוס סיני שמסתובב, אבל זה לא ממש הפריע לי להמשיך ולהתקדם. בילינו ביחד שלושה חודשים, וזה כנראה הספיק לך כדי להכיר אותי ולהבין שאני צריך משהו חדש שיגרום לי להעמיק ולחקור את עצמי. ראית שאני פועל בקצב כל כך מהיר ועושה כל כך הרבה דברים שאולי כדאי שקצת אאט ואפילו אעצור כמעט לגמרי כדי להתבונן פנימה. אז עצרת את הכל בחוץ. הכל. כדי לגרום לי באמת באמת להסתכל פנימה. לחקור את עצמי. להכיר ובאמת מקרוב את ערן. את עצמי. להבין מה אני רוצה, מה אני צריך. מה אני אוהב ומה פחות. מה יושב עלי בול ומה כבר פחות. לא, זה לא היה מסע רומנטי פנימה. בכלל לא חושב שרומנטיקה זו תכונה חזקה אצלך 2020.... נקודה לשיפור עבורך. זה היה מסע פנימי כואב ומטלטל. אבל בריא. בריא מאד. מרגיש שהתחזקתי מאד בזכותך. שנעשיתי יותר מדויק. יותר נכון – לעצמי וכלפי עצמי. את יודעת 2020, זו הפעם הראשונה שממש הרשיתי לעצמי לשים את עצמי במקום הראשון. לפני כל האחרים. לפני כל מה ש"צריך", "נחשב" או "מקובל". זה לא היה קל. זה עדיין לא. כי באים עם זה גם מחירים לא פשוטים ולפעמים גם כואבים. כואבים מאד. ואז אבא נפטר. הוא בחר לסיים כאן את הסיבוב ולחזור הביתה. ועד כמה שזה היה כואב, תהליך הפרידה ממנו גם היה סוג של ריפוי עבורי וריפוי עבור היחסים שלנו. ולמרות שהוא כבר היה דמנטי ולא זיהה כמעט אף אחד, יכולתי לתקשר איתו ברבדים אחרים, להיפרד ממנו ולתמוך בו בתהליך החזרה שלו. זו היתה חוויה יוצאת דופן ומשמעותית עבורי. והיום אני מרגיש יותר קרוב אליו עוד יותר משהיה בחייו. אני מרגיש את הנוכחות שלו איתי לעיתים ויודע שהוא משגיח עלי שם מלמעלה. זה לא היה הכאב היחידי השנה 2020... את יודעת את זה. הדבר הקשה ביותר היה לקבל עם ויקי את ההחלטה לסיים את הנישואים שלנו, אחרי 30 שנים של זוגיות. זו בוודאי לא החלטה פשוטה או קלה. ועדיין זה קרה. ולמרות הטלטלה שזה הביא למשפחה שלנו, יש בי בטחון וידיעה שכך ייטב לכולנו. וגם כשהאבק ישקע, תמיד נדע ונזכור עד כמה היינו משמעותיים אחד לשני בשנים הללו. לא פשוט 2020... לא פשוט בכלל.   ועדיין אני רוצה לומר לך תודה. תודה על כל מה שהבאת איתך לחיים שלי. תודה על הזמן שאיפשרת לי להתכנס פנימה ולשאול את עצמי את השאלות החשובות באמת... תודה על האומץ שגיליתי בתוכי שאיפשר לי לפעול גם במקומות שקשה ומפחיד... תודה על הכאב שאיפשר לי להרחיב את המנעד הרגשי שלי... תודה על ההיכרויות והאנשים החדשים והמופלאים שנכנסו לחיים שלי... תודה על הקשרים שהעמיקו השנה לרבדים חדשים שלא ידעתי שאפשר... תודה שלמדתי לסמוך על האנשים החשובים שסביבי ושעובדים איתי... תודה על הורדת המסכות וההצגות... תודה על היכולת לתקשר בבהירות וללא דרמות... תודה על הפשטות המרעננת שנכנסה לחיים שלי.. תודה לך 2020 על שנה מורכבת, מאתגרת, מפחידה ומרגשת, שבה, אולי לראשונה באמת בחיי: אני מרגיש חי. אם אתם רוצים להגיב לדברים הללו, מוזמנים לעשות זאת כאן

במרץ 2020, יום לפני שהחל הסגר הראשון של מגיפת הקורונה, פתחנו קבוצה חדשה בתוכנית "עושים שינוי".  בין המשתתפים בקבוצה היתה גם עדי עזוז-אורפז.  עדי הגיעה לתוכנית לאחר קריירה ארוכה שכבר לא סיפקה אותה, ועם רצון לגלות מה יהיה הדבר הגדול הבא שלה.  כבר במפגש הראשון, המשתתפים מקבלים אתגר מיוחד שבעקבותיו הם היו צריכים לצאת למסע של חקירה והתנסות בפעילויות שונות. עדי, שהיא אחד האנשים היותר מחוייבים ורציניים שפגשתי, ניגשה לאתגר הזה בפתיחות מאד גדולה לנסות, לחוות ולהתנסות בדברים שונים ובפעילויות שונות. וכך פתאום, מבלי שהתכוונה לכך, צמח לו עסק חדש שנקרא Sis&Me.  אני מזמין אתכם לצפות בהרצאה קצרה של עדי לפני כחודש וחצי, בה היא שיתפה עם הקהילה שלנו, את האופן שבו מרעיון אחד קטן צמח לו עסק חדש ומרגש עבורה.  ולהזכירכם - כל זה קרה בתקופת הקורונה, תוך כדי סגרים, הגבלות, מגבלות ומורכבויות שאף אחד לא ציפה או ידע בהתחלה כיצד להתמודד איתם.  למצוא מה הדבר הבא שלנו לא קורה רק מתוך חשיבה או חקירה פנימית. אלו הם שלבים חשובים, אבל לא מספיקים. זה קורה מתוך התנסות, חוויה ובדיקה במציאות של מה מתחבר אלינו יותר ומה פחות... 

ברוכים הבאים לפרק הרביעי של הפודקאסט "כסף טוב". אני ערן שטרן, והפעם אני שמח להביא בפניכם פרק מיוחד במינו. אני איש של מילים. למילים יש כח עצום. הן מביאות לידי ביטוי את המחשבות שלנו.

אני זוכר את עצמי, לפני כ-14 שנים שואל את עצמי את השאלה הזו: "האם זה כל מה שיש לחיים האלו להציע?". הייתי בסביבות גיל 32, נשוי עם 2 ילדים, בית, משכנתא, עבודה מעולה, בונוסים, נסיעות לחו"ל וכל הפינוקים מסביב שמגיעים עם תפקיד בכיר בהייטק. זה היה קצת אחרי שקיבלתי את הערכת הביצועים השנתית שלי בעבודה, שהגיעה ביחד עם העלאת שכר גדולה (35%!!). לכאורה הייתי צריך להיות מרוצה. מרוצה מאד אפילו. אבל לא הייתי. רחוק מכך, הייתי מתוסכל ועייף. הסתכלתי אחורה על 8 השנים שלי בעבודה ויכולתי לראות את כל הדרך שעברתי, וכמה התקדמתי בשנים האלו. ואז הסתכלתי 10 שנים קדימה, לראות את העתיד שצפוי לי. וראיתי שם תמונה ברורה מאד: יכולתי לראות את עצמי ממשיך להתקדם באותו הנתיב, לעוד תפקיד ועוד תפקיד, מקבל על עצמי עוד ועוד אחריות, מנהל פעילויות גדולות יותר ולכאורה משמעותיות יותר. ובאיזה שהוא שלב מחליף את המנהלים שהיו מעלי. עוד קצת כסף, עוד יותר בונוסים ואופציות. וראיתי גם שאני בסה"כ יודע כיצד לעשות זאת. שאני יודע להתמודד עם הדרך הזו ועם מה שהיא מביאה איתה. התמונה שראיתי היתה ברורה מאד. ויחד איתה היה לי עוד דבר ברור מאד. היה לי ברור שאני לא רוצה להיות שם. שאני לא רוצה להמשיך בנתיב הזה, עוד 10 שנים קדימה, להגיע לאן שאני יודע שאני יכול להגיע, אבל לגלות שם, 10 שנים בעתיד, שאני עדיין לא מרוצה. ועדיין מתוסכל ורק עוד יותר עייף. ועדיין עם אותה שאלה שמהדהדת בתוכי: "האם זה כל מה שיש לחיים האלו להציע?". אני יודע שהמצב הזה שהייתי בו רלוונטי להרבה מאד אנשים גם כיום. למעשה, היום יותר מבעבר. אנו נמצאים בעידן של מהפיכת מודעות מואצת. תם עידן ההישרדות שבו כל מה שאנשים רצו הוא לשרוד את היום יום שלהם. היום אנשים חותרים להגיע לרמה הגבוהה ביותר של מאסלו: מימוש והגשמה. אנשים מחפשים מהות ומשמעות בעשייה שלהם. היום, יותר מתמיד. המחקרים האחרונים מראים שכ-80% מהעובדים מנותקים רגשית מהעבודה שהם עושים. כלומר, שהם לא מוצאים בה מהות ומשמעות עמוקה יותר. זה מתסכל, וזה עצוב. וזה לא קורה במקרה. מצד אחד, עברנו לעידן חדש שבו אנשים כבר אינם עסוקים ב"הישרדות" היום יומית כמו בעבר. אבל מצד שני, המערכת הפנימית שלנו כבני אדם, לאו דווקא התפתחה באותו האופן. וכך אנו מוצאים את עצמנו חיים, עם מערכת פנימית שיודעת "לשרוד" נהדר, בעידן שבו ההישרדות כבר אינה נדרשת באותה הרמה. וזה יוצר בתוכנו פער אדיר, כי במערכת פנימית המכוונת למצב "הישרדות", כל סוג של שינוי, או כל צעד שמוציא אותנו מאזור הנוחות, הוודאות והבטחון שלנו, נתפס מיידית כאיום על ההישרדות שלנו ולכן מפעיל בתוכנו מנגנוני הגנה שעוצרים אותנו מלעשות כל צעד שיפגע בוודאות ובבטחון החשובים לנו כל כך. ומרבית האנשים מתנהלים כך מתוך סוג של בורות, פשוט כי הם אינם מבינים את האופן שבו המנגנון הזה פועל בתוכם. הם הופכים להיות "שבויים" בידי מנגנון ההישרדות הפנימי שלהם. וקמים בוקר אחר בוקר, לעבודה או לתפקיד שהם לא אוהבים. והתסכול ותחושת הפיספוס בתוכם רק הולכת וגדלה. הדרך לצאת ממעגל הקסמים הזה, היא לפתח מודעות והבנה. הבנה היא "תרופת הפלא" שיש לכל סוג של "בורות". במקום שישנה הבנה לא יכולה להתקיים גם בורות. רוב האנשים לא יעזו לחשוב או להאמין לכך שיש להם "תפקיד" משמעותי בעולם. שיש להם שליחות משמעותית פה. פשוט, כי לרובם ישנה תפיסה שגוייה שאומרת ש"אם אדע מה השליחות שלי, אהיה חייב לממש אותה". ואם אני חייב לממש אותה, אז יכולות להיות לכך משמעויות הרות גורל. אולי אצטרך לעזוב את מקום העבודה שלי? אולי לא אוכל להתפרנס מהעשייה החדשה? אולי זה יפגע במערכות היחסים שלי או בבריאות שלי? וכן הלאה. הרבה מאד חששות ופחדים שמונעים מאיתנו אפילו לעסוק בשאלות הכל כך חשובות לטעמי: ·        למה אני כאן? ·        מה התפקיד שלי? ·        מה נועדתי לממש ולהגשים כאן? אנו נמצאים כעת בתקופה של הזדמנות, של אפשרויות ושל חופש שהיא גדולה יותר מכל תקופה אחרת באנושות עד היום. זה נראה לי לא הגיוני, שבתקופה שכזו, נמשיך להיות שבויים על ידי הפחדים שלנו, שמרביתם אינם רלוונטיים יותר. הגיע הזמן להתעורר. להתעורר ולחפש את התשובות לשאלות החשובות יותר. אם אתם מוכנים לצעד הבא, לברר לעצמכם את התשובות לשאלות החשובות ביותר, אני מזמין אתכם לתהליך מעמיק ומשמעותי. הצטרפו אלי בשבוע הבא ל"תגלית". התשובות מחכות נעולות בתוככם, ב"תגלית" תקבלו את המפתח. מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם. שלכם, ערן.

הי! לפני כמה ימים שוחחתי עם לקוחה ותיקה. היא תארה מצב שהגיע אליו בעסק שבו דברים שמאד הצליחה בהם בעבר ושמאד עבדו לה טוב בעבר, כבר לא עובדים באותה רמת הצלחה. למעשה, היא הרגישה כאילו כל מה שהיא הכירה וידעה לגבי העסק שלה, ושהביא לה תוצאות מאד טובות בעבר, הפסיק לעבוד כמעט לחלוטין. ושהיא נדרשת להשקיע הרבה יותר מאמץ כיום על מנת להשיג תוצאות, ועדיין לא מתקרבת לתוצאות שהשיגה בעבר בקלות רבה בהרבה. האם אתם מכירים סיטואציות כאלו? האם חוויתם תקופות מהסוג הזה? שבהן כל המציאות שהתרגלתם אליהם השתנתה ופתאום אתם כבר לא משיגים את התוצאות שהייתם רגילים להשיג? או בקלות שהייתם רגילים להשיג אותן? אני בהחלט מכיר תקופות וסיטואציות כאלו. התגובה הטבעית והאוטומטית שלנו במקרים מהסוג הזה היא "להגביר כח". כלומר לפעול בעוצמה גבוהה יותר. למשל, אם עשיתי פרסום מסויים שכבר אינו עובד באותה אפקטיביות, אז אני אשקיע יותר בפרסום על מנת להשיג את התוצאות שהתרגלתי אליהן. או שאם פוסטים שכתבתי בעבר הביאו כמות תגובות ומכירות מסויימות ועכשיו לא, אז אשב לכתוב ולפרסם יותר פוסטים. אנו מנסים לעשות עוד ועוד "פעולות" שאנו רגילים לעשות, על מנת להשיג את התוצאות שאנו רוצים. מנסיוני, התוצאה שבדרך כלל אנו מקבלים היא עייפות ושחיקה. אנו אולי מצליחים לשפר במעט את התוצאות שרצינו לשפר, אבל זה מינורי. ותופעת הלוואי שבאה עם זה היא שחיקה, עייפות, פחדים ומחשבות מטרידות שהולכות ומתגברות אצלנו בפנים: "אולי אני כבר לא טוב כמו שחשבתי" "אולי היה לי רק טריק אחד בשרוול וזה כבר לא עובד" "מה אם לא אצליח לשחזר את ההצלחה שכבר חוויתי" ועוד ועוד מחשבות טורדניות מסוג זה. ההשפעה המיידית של כך היא שהתדר והאנרגיה שלנו מיד יורדים. אנו הולכים ושוקעים במעין ספיראלה שיורדת ומורידה אותנו ואת האנרגיה שלנו עוד ועוד למטה. וכשהאנרגיה שלנו למטה, שום דבר טוב לא יכול לצמוח ולהתפתח. רק להיפך. אז מה עושים כשהגבינה שלנו זזה? השלב הראשון הוא להיות מודעים לכך. זה אולי נשמע טריוויאלי, אבל זה לא. המנגנון הפנימי שלנו, האגו שלנו, מסיח את דעתנו ומכניס אותו למוד "השרדותי" שבו דרך הפעולה העיקרית שאנו רואים היא "להגביר כח". ואז אנו נשארים "שבויים" באותן תפיסות ואותם "דפוסי פעולה" ומנסים לעשות "עוד מאותו הדבר" רק עם יותר כח. אז השלב הראשון הוא להיות מודע לכך שהגבינה שלנו זזה. אם אנו נמצאים במודעות הזו, מכאן אפשר להתקדם. אם אנו לא נמצאים במודעות הזו, סביר להניח שנמשיך לנסות להפעיל עוד ועוד כח. ונישאר באותו מעגל אינסופי של תסכול, האשמה עצמית, ועייפות הולכת וגדלה. השלב השני הוא לחפש את "הסיבה הגבוהה" לכך שהגבינה שלנו זזה. אני מאמין שאין דבר שקורה במקרה. ואם משהו שעבד לי מצוין בעבר הפסיק כעת לעבוד, הרי שיש לכך "סיבה גבוהה". אנחנו יצורים מתפתחים. הגענו לעולם הזה על מנת להתפתח. אנו לא נמצאים כאן על מנת להישאר במקום. למעשה, בגלל שכל העולם סביבנו משתנה ומתפתח מדי רגע, אם אנו רק נשארים במקום, הרי שלמעשה אנו הולכים לאחור. אז לרוב, הסיבה הגבוהה לכך שדברים קורים לנו, היא שבאיזה שהוא מקום הפסקנו להתפתח ולהתקדם. ואנו ממשיכים ונשארים באותו המקום שאנו נמצאים בו, עושים פחות או יותר את "אותו הדבר". ואם שום דבר לא היה משתנה, והיינו ממשיכים לקבל את אותן התוצאות שקיבלנו קודם, הרי שלא היתה שום סיבה שבעולם שנשנה משהו. והיינו נשארים באותו המקום. אבל מאחר ובאנו לכאן על מנת להתקדם ולהתפתח, להישאר במקום הוא משהו שהוא בניגוד לטבע האנושי העמוק שלנו. ולכן, כדי להזיז אותנו ממקומנו, להזיז אותנו מאזורי הנוחות שלנו, פתאום "קורה" משהו. הגבינה זזה, ואנו נאלצים למצוא גבינה חדשה. וזו סיבה גבוהה: לגרום לנו לעבור למדרגת ההתפתחות הבאה שלנו. ואם אנו מנסים "להגביר כח" ולהמשיך לעשות את מה שתמיד עשינו, אנו לא מתפתחים ולא מתקדמים ולכן גם התוצאות שלנו לא יהיו מספקות. הן לא יהיו מספקות כי אנו נדרשים לעשות שינוי משמעותי יותר. ולאו דווקא רק "להפעיל יותר כח". השלב השלישי הוא להבין שהתשובות הם אצלנו בפנים, ולא בחוץ. כחלק מהאסטרטגיה של "להגביר כח", האגו שלנו שולח אותנו לחפש "פתרונות קסם" כאלו ואחרים שיעזרו לנו לפתור את הבעיה. אנו הולכים לחפש עוד כלים שיעזרו לנו למכור יותר, לשווק טוב יותר או כל "גלולת קסם" טובה אחרת שתשנה את התוצאות שלנו. ניסיתי הרבה גלולות קסם כדי לדעת שאין באמת כאלו. אין שום פתרון חיצוני שיעזור לנו באמת. הגיעו אלי גם, לא פעם, לקוחות שניסו אינספור "גלולות קסם" כאלו ואחרות ורק אחרי שהתייאשו מהן, הבינו שהפתרון שהם מחפשים נמצא במקום אחר לחלוטין. התשובות נמצאות אצלנו בפנים. וזהו התהליך הפנימי שנדרש לנו, ולא "גלולת קסם" חיצונית, כזו או אחרת. זה לא טריוויאלי. זה לא טריוויאלי מכמה וכמה סיבות. העיקרית היא שהאגו שלנו מחפש פתרונות מהירים ופחות "בא לו" על תהליכים, ובמיוחד תהליכים פנימיים שמאד מפחידים אותו. זה דומה לאדם שאיבד את המטבע וממשיך לחפש אותו מתחת לפנס, במקום ללכת לפינה החשוכה ששם הוא איבד את המטבע מלכתחילה ולחפש שם... איינשטיין הגדיר זאת בצורה המדוייקת ביותר כשאמר שזהו "חוסר שפיות להמשיך ולעשות את אותן הפעולות ולצפות שהתוצאה תהיה שונה". כאשר אנו מבינים ומכירים בכך שהתשובות הן אצלנו, בפנים, אז אפשר להתקדם למציאת התשובות האמיתיות שאנו מחפשים. לפעמים מגיעים אלי לקוחות שמבקשים שאעזור להם למצוא את התשובות שהם מחפשים. לאחר קצת זמן אני מבין שהם רוצים שאני אומר להם מה הם "צריכים לעשות", ואני תמיד אומר להם שאני לא יודע מה הם צריכים לעשות, ואני גם לא חושב שזה תפקידי לומר להם זאת, אני כן יכול לעזור להם להתחבר פנימה לעצמם ולקבל את התשובות המדוייקות ביותר עבור עצמם. לכולנו יש את מה שלרוב נקרא לה "אינטואיציה". האינטואיציה שלנו יודעת להכווין אותנו, בעזרתה אנו יודעים מה נכון ומדוייק לנו. אבל לרוב אנו פשוט לא מקשיבים לה. אנו לא באמת קשובים להדרכה שהיא מעניקה לנו, כי הקול של האגו בתוכנו פשוט חזק יותר. ובמיוחד ברגעים מורכבים ומאתגרים יותר, הוא ממש "צועק", וכשהאגו צועק, האינטואיציה לוחשת. בשיחה עם אותה לקוחה, לפני כמה ימים, ניסיתי להסביר לה את זה. ניסיתי לומר לה שהפתרונות שהיא מחפשת לא נמצאים ב"עוד פעולות" שהיא צריכה לעשות. הפתרון עבורה הוא לעצור רגע, להתחבר פנימה ולהקשיב. להקשיב לרצונות האמיתיים שלה, לקול של האינטואיציה שלה שלוחשת לה מה נכון ומדוייק עבורה. אני מקווה שהיא שמעה אותי. בקרוב אני עומד לקיים את סדנת "התגלית". זו סדנה מעשית שבה המשתתפים מקבלים את היכולת להתחבר באופן מיידי ומדוייק לאינטואיציה שלהם ולקבל תשובות והכוונה. אם זה מהדהד לכם בפנים, אם אתם מרגישים שגם הגבינה שלכם זזה, ורוצים דרך מעשית ומהירה למצוא את הגבינה שלכם מחדש, "התגלית" היא הצעד הנכון עבורכם כעת. כמו תמיד, אשמח לתגובות ולמחשבות שלכם על כך, שלכם, ערן.

הי, אחת השיחות הפנימיות שמתקיימת לדעתי אצל כולנו היא שיחה על הפער. הפער בין איפה שאני נמצא לאיפה שאני רוצה להיות. ויש כאן משהו פרדוקסלי, שאין זה משנה כמה נתאמץ, נשתדל ונפעל להשיג את המטרות שלנו, מיד כשהשגנו אותן (או זמן קצר לאחר מכן) נתחיל מיד להרגיש שוב את אותו הפער. זה כמו לנסות ולהגיע אל האופק – כמה שלא נתקרב לקראתו הוא הולך ומתרחק מאיתנו. הסרטון הבא (גאוני בעיני) ממחיש זאת בצורה מצויינת אני מניח שהתחברתם לרעיון 😊 אם ננסה להבין את התהליך הזה, שקורה אצל כולנו, בעוד רמה, הרי שבעצם בכל פעם שאנו שמים לעצמנו מטרה מסויימת ומשיגים אותה, מיד עולה בנו הרצון והצורך הפנימי להשיג משהו נוסף. לרוב, אנו תולים בהשגת המטרה הזו, את מידת האושר שלנו. "אם רק אצליח לגור בבית שאני רוצה ואוהב אז אהיה מאושר" "אם רק אצא לחופשה שאני חולם עליה, אני אהיה מאושר" "אם ארוויח יותר כסף אז אהיה חופשי ומאושר" וכו'... לפני מספר ימים ישבתי עם לקוח, והשיחה שלנו נסובה על כסף. הוא מתמודד כעת עם סיטואציה לא פשוטה של סגירת חובות ורצון שלו "ליישר קו", ולהצליח לצמוח משם, לעזוב את העבודה שלו כשכיר ולהקים את העסק העצמאי שלו. הוא אמר לי משפט בסגנון של "אני רוצה להגיע למצב שיש לי מספיק כסף, כדי שאז אהיה חופשי". ניסיתי להסביר לו שההרגשה של חופש (שאליה הוא בעצם שואף) אינה קשורה לכמה כסף יש (או אין) לו בבנק. אחת החוויות שהיא זכורות לי בהקשר הזה הוא יום מסויים, לפני כשלוש שנים שבמהלכו רצה הגורל והיו לי 2 פגישות עם אנשים שונים. שניהם מצליחים מאד עסקית, כל אחד מהם הקים במו ידיו עסק שמגלגל מחזור של כ-130-150 מליון ₪ בשנה. טכנית "על הנייר" ובבנק – הם חופשיים כלכלית. למרות שמצבם הכלכלי היה מאד דומה (לכאורה נטולי דאגות כלכליות) החוויה שלי בפגישה עם כל אחד מהם היתה שונה לחלוטין. הראשון היה באמת חופשי. כשדיברתי איתו הרגשתי את החופש שהוא חווה, את תחושת השפע שהוא חי מתוכה, את האופטימיות שלו, את שמחת החיים ואת הרווחה והשקט הפנימי שהוא חי עמה. עם השני, למרות שמצבו הכלכלי כאמור זהה לראשון, החוויה היתה שונה לחלוטין. הוא היה מפוחד, השרדותי, חושש, סקפטי וציני. הוא דיבר איתי כל הזמן במונחים של פחד ושל כך שבעצם בכל רגע הכל יכול להשתבש, וכל העסק יכול ליפול. למרות מצבם הכלכלי הזהה – החיים שלהם שונים לחלוטין. חווית החיים שלהם שונה לחלוטין. המקרה הזה, הראה לי יותר מהכל, עד כמה התלות שלנו ב"דברים חיצוניים" היא גדולה ועד כמה גדולה הטעות שלנו כאן. כל יעד או מטרה חיצונית שנשיג לא יגרמו לנו להרגיש באמת את מה שאנו רוצים להרגיש. זה לא משהו חיצוני שמשפיע על מי שאנחנו בפנים. זה הפוך לגמרי. הרבה אנשים מסתובבים בעולם ומחפשים להשיג את "הדבר החיצוני" שיעניק להם את תחושת האושר שלהם. בדרך הם קצת מאבדים את מי שהם. את מי שהם באמת. את מה שנכון ומדוייק להם. הם אפילו מתרחקים עצמם כדי להשיג "משהו חיצוני", ואז כשהם משיגים אותו, תחושת ההישג נמשכת זמן קצר (לעיתים אפילו דקות בודדות), ומיד תופסת את מקומה תחושת התסכול, כי בעצם האושר שהם ציפו לא הגיע. אנחנו רוצים להגיע ל"שם", וכשאנו מגיעים לשם סוף סוף, ה"שם" הופך ל"כאן" ופתאום יש לנו "שם" חדש שאנו רוצים להשיג... וחוזר חלילה. אז מה הפתרון? אז אפשר להמשיך ולרדוף אחרי ה"שם" הבא שלנו... אבל אני חושב שבשלב הזה כבר הבנו שהאסטרטגיה של לרדוף אחרי האופק היא לאו דווקא האסטרטגיה היעילה ביותר. ואפשר ללכת לכיוון אחר. להבין מי אנחנו באמת. מה תפקידנו כאן בעולם. אחד הגורמים המשמעותיים שמשפיעים על תחושת האושר שלנו הוא המשמעות. שאנו עושים משהו בעל משמעות. שיש משמעות לנוכחות שלנו כאן בעולם. אנחנו לא תמיד מבינים את זה או ששוכחים ואז מחפשים את ה"דבר החיצוני" התורן שיעניק לנו קצת אושר. הדוגמה הפרקטית לכך, הוא למשל אדם שנמצא במקום עבודה שהוא אינו אוהב. הוא לא מרגיש שם ממומש ומוגשם. הוא מתוסכל מכך. הוא משווע לחופשה. הוא מאמין שאם תהיה לו את חופשת החלומות שלו, אז הוא יהיה סוף סוף שקט ומאושר כמו שהוא רוצה. הוא עובד מאד קשה על מנת להשיג את החופשה הזו, ומצליח סוף סוף להגיע אליה. אבל אז היא מסתיימת, ואפילו עוד לפני שהיא הסתיימה, תחושת התסכול מציפה אותו שוב. כי הפתרון לתסכול שלו הוא לא עוד חופשה (ממש אין לי דבר וחצי דבר נגד חופשות.. אני מאד בעד!!), אלא משמעות. הפתרון לתסכול שלו הוא החיבור לעצמו, למי שהוא באמת. למי שהוא חושב שהוא צריך להיות. הפתרון הוא לא "שם" בחוץ, הוא לגמרי "כאן" אצלנו.. בפנים. ומי שרוצה לעשות צעד משמעותי פנימה, אני מזמין אותו לפגוש אותי ב"תגלית". 

לפני כמה ימים ישבתי עם חבר שביקש להפגש ולשוחח. הוא עובד במקום עבודה שכבר לא נכון לו להיות בו. הוא מרגיש שכל יום שהוא שם הוא יום של סבל עבורו. ומצד שני, יש לו "תחביב" שהוא מאד נהנה ממנו. הוא אוהב לכתוב. כשהוא כותב הוא מרגיש שהוא נמצא ב-ZONE שלו. הוא מרגיש שזה נכון ומדוייק לו. הוא מרגיש שהוא מביא את עצמו לידי ביטוי בצורה המיטבית והנכונה ביותר שניתן. שאלתי אותו מה הוא היה רוצה שיקרה? והוא אמר שהוא היה רוצה לעזוב (כבר מחר בבוקר) את העבודה שלו ולהתפרנס רק מהכתיבה שלו. הוא אוהב לכתוב, הוא נהנה מזה, אבל הוא לא עושה את זה מספיק. כשהוא מפרסם את מה שהוא כותב הוא לרוב מקבל תגובות טובות ומפרגנות מאנשים, אבל למרות זאת, קיים בתוכו החשש. החשש שלא יאהבו את מה שהוא כותב. שלא יאהבו את היצירה שלו. שלא יגיבו לכך מספיק אנשים, או שיקבל תגובות פחות "מפרגנות". אז הוא כותב מעט מאד. הרבה יותר מעט ממה שהוא היה רוצה. אמרתי לו שאני מרגיש שיש בתוכו 2 כוחות שמתנגדים אחד לשני. הכח הראשון זה הרצון העצום שלו לכתוב ולהביא את עצמו לביטוי אמיתי ומשמעותי בעולם. והכח השני זה האגו שלו שמפחד שלא יאהבו את מה שהוא עושה. האגו שלנו תמיד יעצור אותנו מלעשות דברים שנתפסים על ידו כ"מסוכנים" או "לא בטוחים". לכתוב ולפרסם את היצירה שלך זה לא דבר בטוח. זה מאד מסוכן. אתה יכול לקבל תגובות לא אוהדות, או לא לקבל תגובות בכלל. אתה חשוף לביקורת, למחשבות ודיעות של אנשים אחרים. ואתה בעיקר, יוצא לעולם, בלי "הגנות" ובלי מי שישמור עליך שלא תפגע. כך האגו שלנו תופס את זה. זה לא ממש משנה אם זה נכון או שלא, אם הסכנה היא ממשית או שלא, מבחינת האגו שלנו זה הכי ממשי שיש. ואז הוא פועל לעצור אותנו בכל דרך אפשרית. הוא מפעיל את מה שאני קורא להם "מנגנוני הגנה". אתם מכירים את כולם. אלו הם הפחד והספק. הדחיינות. הביקורת. ההיסוס. ההקטנה העצמית. הציניות והסקפטיות. השכחה. ועוד הרבה אחרים. אין זה משנה מהו מנגנון ההגנה שהופעל, המטרה היא אחת: להשאיר אותנו במקום "הבטוח והמוכר". ולרוב, אנו לא מודעים לתהליך שאנו עוברים, לתפקיד של האגו בתוכנו, למנגנוני ההגנה שהופעלו בתוכנו, ואנו פועלים מתוך הפחד, ההיסוס והספק. יותר נכון יהיה לומר שאנו לא פועלים. אנו נשארים בדיוק באותו מקום. עם אותם החששות, ועם אותם התסכולים, ועם אותם השאיפות. מבלי לקדם אותם. בסוף השיחה שלנו אמרתי לו שאני לא ממש ממליץ לו לעזוב מחר בבוקר את מקום העבודה. יש במקום העבודה שלו (למרות שהוא לא נהנה שם כרגע) תועלות עבורו. זה נותן לו שקט כלכלי, ובטחון שהם חשובים מאד לאגו שלנו. אבל שמצד שני, שיתחיל "להרים הילוך" בכתיבה שלו. שיכתוב. שיפרסם. שיפתח בלוג, שיוציא קטעים שבהם הוא מקריא את מה שהוא כותב ליוטיוב ולפייסבוק. שיקדם את היצירה שלו. שיביא את הקול שלו לקדמת הבמה. שיתעלם מהקול של האגו שלו שמפחיד אותו מהתגובות. הרי אם נהיה רגע כנים עם עצמנו, אין זה משנה מה נעשה, לעולם, אבל לעולם לא נצליח לגרום ל-100% מהאנשים לאהוב אותנו. אף פעם לא כולם יתחברו אלינו. אף פעם לא כולם יפרגנו לנו. אף פעם לא כולם יהנו מהיצירה שלנו. וזה די מיותר לנסות ולרצות את כולם. מי שמנסה כל הזמן לרצות את כולם, ימצא את עצמו במהרה מאד, אבל מאד לא מרוצה! אני מקווה שהוא יעשה את זה. אני מקווה שהוא לפחות יתחיל. אני לא באמת יודע איך זה יתפתח ולאיזה כיוונים, אבל אני יודע, שכמו שדר' סוס כתב בספר הנפלא שלו: ש"אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים". אם הדברים הללו נגעו בכם, אני מזמין אתכם גם לעשות את הצעד הראשון ולהוציא את הקול שלכם לעולם. הצעד הראשון הוא אפילו להתחייב על הצעד הראשון. אם אתם מרגישים שיש בכם "יותר" ממה שאתם מביאים היום לעולם... אם אתם יודעים שיש לכם תפקיד... אם אתם קולטים שאתם נעצרים, בכל פעם מלעשות את הצעד ולהביא את עצמכם לידי ביטוי עצמי מלא בעולם... אני מזמין אתכם להצטרף אלי ל"תגלית" הקרובה. תעברו שם תהליך יוצא דופן שבו תבינו (אולי לראשונה) מה באמת עוצר ומפריע לכם לממש את מי שאתם תתחברו לאינטואיציה הגבוהה שלכם ותדעו כיצד לקבל את ההכוונה הכי מדוייקת שאפשר ובעיקר – תעשו צעד מהותי ומשמעותי למימוש של השליחות האמיתית שלכם בעולם...  

מה משותף לג'ון לנון, אריק קלפטון, ליידי גאגא, קמרון דיאז, אלאניס מוריסט ועוד רבים אחרים? היה להם הכל... את הכסף, ההצלחה, הפרסום, ההכרה. ובכל זאת – הם לא היו מאושרים. (לא אני המצאתי את זה, הם אמרו זאת). בחווית החיים שלנו, הורגלנו לחשוב ש"אם יהיה לי את... אז אני אהיה...". כלומר, שברגע שנשיג את אותו הדבר שאנו רוצים כל כך, אז החיים שלנו יסתדרו ויהיו נפלאים. אבל המציאות היא אינה כזו. אני יודע זאת מהנסיון האישי שלי, שכמה שפעלתי כדי להשיג מטרות כאלו ואחרות, להשיג הישגים כאלו ואחרים, תמיד בסוף חוויתי רק תחושת "היי" רגעית, שמהר מאד התחלפה ואת מקומה החליפה השאלה – אז מה הדבר הבא? ושלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מתנגד להישגיות ולתוצאות (מי שמכיר אותי יודע שאני מאד מוכוון תוצאות), אבל במהלך השנים שעברו, הבנתי שהתוצאות לבדן אינן מספיקות. כי מיד נפתח לנו פער חדש שאנו רצים לסגור אותו. תמיד יש לנו "חתיכה חסרה" שעד אשר לא נסגור אותה, לא נרגיש באמת שלמים. מוזמנים לצפות כאן בוידאו הקצר הזה... ואם אתם רוצים להעמיק, אז אני מזמין אתכם לקרוא את המניפסט החדש שפרסמתי לאחרונה: "החתיכה החסרה". מאחל לכם שנה טובה וגמר חתימה טובה! ערן.

הי! השורות הללו נכתבות מהמקום הנמוך ביותר בעולם (ואולי גם החם ביותר בעולם כרגע...) – ים המלח. לא, אי אפשר לחשוד בי שהגעתי לכאן לחופשה משפחתית (אוגוסט בים המלח???? תהיו רציניים...), הגעתי לכאן להעביר סדרת הרצאות ב-4 הימים הקרובים. ואתמול בערב התקיימה הראשונה שבהן. בסיום ההרצאה, נגשה אלי אחת המשתתפות ושיתפה אותי בכך שהיא עומדת לפני פרישה ממשרד החינוך. וכל החברות שלה שמחות בשבילה שעכשיו יהיה לה זמן לעשות כל מה שהיא רוצה, לשבת בבתי קפה, לטייל ובאופן כללי להיות בחופש! היא מספרת לי את זה, וכל התדר שלה משדר משהו אחר. לכאורה, היית יכול לצפות, שאדם שנמצא לפני פרישה יהיה שמח מהאפשרויות והחופש שעומד בפניו. אבל זו לא ההרגשה שלה. להיפך, היא בסוג של חשש ודאגה. היא פתאום מבינה שמעוד כמה ימים, היא הולכת לקום בבוקר, בלי שיש לה איזו שהיא תכלית, בלי שיש לה תחושת משמעות. וזה מדאיג אותה. היא יודעת שיש בה עוד הרבה לתת ולהעביר לעולם, אבל עכשיו, כשהעבודה שהיא עשתה עד עכשיו עומדת להסתיים, היא לכאורה נשארת ללא כלום. המקרה שלה ממחיש עד כמה המשמעות חשובה לנו. ישנם מחקרים אגב, שמראים שתוחלת החיים של אנשים אחרי פרישה, שלא מצאו שום משמעות נוספת ועשייה בעלת משמעות עבורם, היא קצרה. קצרה מאד. הרבה אנשים מסתובבים בעולמנו, כשיש להם תחושה פנימית שיש בהם משהו גדול שצריך לצאת ולפרוץ החוצה, אבל הם לא תמיד יודעים לתת לכך שם וצורה. הם לא רואים את זה בצורה ברורה כזו שהם יכולים אחר כך לממש בעולם הפיסי שלנו. לפני כמעט שלוש שנים יצרתי תוכנית חדשה שנקראת "התגלית". זו סדנה קצרה אך מאד ממוקדת ומעשית שאפשרה עד היום לכ-1000 משתתפים לקבל כלי משמעותי לזיהוי, דיוק ומימוש השליחות שלהם בעולם. מאז שחזרנו מחו"ל, בדקתי עם עצמי האם הסדנה הזו עדיין מדוייקת והאם מרגיש לי נכון להעביר אותו כמו בעבר. והתשובה היתה ש"לא". אז שחררתי ונתתי לעצמי את הזמן לדייק בעצמי את מה שנדרש כדי להביא אותה במתכונת חדשה, עדכנית ומדוייקת. ובעוד כחודש, אני עומד לקיים אותה לראשונה במתכונת החדשה. סדנה מעשית, ממוקדת ועוצמתית שבה אחשוף בפניכם: כיצד להתחבר למקור ידע וכח פנימי שיאפשר לכם לקבל החלטות טובות יותר, לבחור נכון, להתמקד, ולהגביר את היצירתיות שלכם. מהו התהליך לזהות, לדייק ולממש את השליחות שלכם בעולם, את המסר שנועדתם להעביר ואת הטרנספורמציה והשינוי שאתם יוצרים מהם 4 המרכיבים ההכרחיים לחיים של אושר, הגשמה וסיפוק, וכיצד ליצור אותם בחייכם כיצד להגביר את יכולת האינטואיציה שלכם, ולהשתמש בה על פי דרישה בעבודה, בעסק ובחיים האישיים. כיצד להגדיל את ההשפעה שלכם בעולם כיצד לזהות במדוייק מהם הדברים שעוצרים אתכם מלממש את השליחות שלכם בעולם, וכיצד ליצור לעצמכם את המעקף הנדרש כדי להתגבר עליהם ולצאת לעשייה מקדמת כל הפרטים בקישור כאן על סדנת "התגלית" אם זה מהדהד לך נכון, אשמח לפגוש אותך ב"תגלית" הקרובה! מחוייב לגשמה שלך! ערן.