** הפוסט הזה פורסם במקור בדף הפייסבוק שלי ועורר שם הרבה מאד תגובות ודיונים מעניינים, יכולים לקרוא כאן את הפוסט המקורי.
בסוף השבוע יצא לי לצפות בנטפליקס בסרט התיעודי Enlighten Us, המביא את סיפורו של ג'יימס ארתור ריי.
למי שלא מכיר, ג'יימס ארתור ריי היה אחד מהמורים שהשתתפו בסרט ובספר "הסוד" שיצאו לעולם ב-2006.
אני זוכר אותו היטב.
הוא היה אחד הדוברים הרהוטים, המעניינים והמרשימים יותר שהשתתפו בסרט, והיו הרבה כאלו.
בעקבות "הסוד" הוא הפך לסיפור הצלחה מטאורי. תוכניות אצל אופרה, חוזים של מליונים עם הוצאות לאור על הספרים שלו, סדנאות, כנסים וסמינרים לכל אורכה ורוחבה של ארה"ב.
עד שבאוקטובר 2009, כל זה נפסק.
במהלך סדנה שהוא קיים באריזונה, היתה פעילות של "סווט לודג'". זהו טקס הזעה שמאני שבמהלכו נכנסים לתוך אוהל דמוי כיפה שלתוכו מכניסים אבני בזלת רותחות ושופכים עליהם מים ליצירת אדים וחום באוהל.
זו לא היתה הפעם הראשונה שג'יימס קיים טקס מהסוג הזה בסדנאות שלו. זה היה חלק מתפיסת העולם שלו, שעל מנת ליצור שינוי אצל אנשים, צריך "לדחוף אותם לקצה" ושם קורות אצלם פריצות הדרך.
ההבדל בין הסדנה הזו לאלו שקדמו לה, היה שבאותו אוהל, שלושה אנשים מצאו את מותם, ורבים אחרים נקלעו למצוקה נשימתית קשה.
בתוך מספר דקות, כל עולמו התהפך.
לאחר כמה שנים של דיונים משפטיים, הוא זוכה מאשמה של רצח והואשם בשלושה מקרים של גרימת מוות ברשלנות ונשלח לשנתיים מאסר.
במהלך השנים הללו הוא גם איבד את מרבית כספו ורכושו.
הסרט מתחיל בנקודה שבה הוא משתחרר לאחר שנתיים ויוצא מהכלא, ולטעמי הוא סוג של "שיעור בענווה" עבור כולנו. ובמיוחד עבור כל מי שעוסק בתעשיית ההתפתחות האישית, הליווי, הטיפול, האימון והמנטורינג.
אני לגמרי יכול להזדהות עם הרצון שלו לעזור לאנשים, ולהיות עמדה עבורם למה הם מסוגלים לעשות ולאן הם מסוגלים להגיע.
אני עצמי נעזר במנטורים בתחומים שונים בחיי, שיהוו עמדה עבורי, שיראו לי את "אזורי העיוורון" שלי ושיעזרו לי להתפתח ולהגיע לשלבים הבאים בחיי.
אבל, כמו שאמר השופט שגזר על ג'יימס ארתור ריי שנתיים מאסר בדברי הסיכום שלו: "ביחד עם היכולת המופלאה להשפיע ולעזור לאנשים רבים, מגיעה גם אחריות רבה".
בעוד כחודש אני מציין 12 שנים מאז שעזבתי את הקריירה שלי באינטל, ויצאתי לדרך חדשה ללוות ולעזור לאנשים. התעשייה שאני שייך אליה נקראת תעשיית ה"עזרה העצמית" או "תעשיית המנטורים" ולא סתם. זו הפכה להיות תעשייה לכל דבר. בשנים האחרונות, בכל העולם וגם בישראל, יותר ויותר אנשים נכנסו לתעשייה הזו ומציעים את העזרה שלהם לאחרים בתחומים שונים.
אני בהחלט מאמין שמרביתם עושים זאת מתוך כוונה אמיתית ורצון כנה לעזור לאחרים. אבל לצערי, ישנם גם כאלו שפשוט זיהו שוק עם פוטנציאל כלכלי גדול. הם זיהו את הצורך האנושי הגדול מכל – למשמעות, התפתחות, צמיחה, התקדמות והשגיות. צורך שאינו מסתיים אף פעם.
זה בא למשל לידי ביטוי, בהבטחות בומבסטיות ומפוצצות, בהצעות ל"גלולות קסם" שיפתרו כל בעיה בתוך דקות, ולעיתים גם בשימוש במניפולציות שהן על הגבול האתי (ולפעמים מעבר לגבול הזה).
לי ולכל מי שעוסק בתחום הזה יש אחריות מאד גדולה. אנו נוגעים בחיים של אנשים.
בעיני אין זכות גדולה מזו. התגמול שאנו מקבלים מלראות אדם שחייו משתנים לטובה והידיעה שיש לנו נגיעה (ואפילו הקטנה ביותר) בכך, הוא התגמול הגדול מכל. יותר מכל תגמול כלכלי או חומרי כלשהו.
אבל אנחנו לא קוסמים. אנחנו לא אלוהים חיים. אנחנו אנשים בשר ודם, כמו כל אחד אחר, עם אתגרים דומים, עם חוויות דומות, עם רצונות וצרכים כמו כל אחד אחר.
אני רוצה לקוות שלכל מי שנכנס ועוסק בעולם הזה יש את הנסיון, הידע, הרגישות ואת הענווה הנדרשת לגעת בחיים של אנשים אחרים.
את ההבנה שאנשים הם יצור מורכב. שאין "מידה אחת" (One Size) שמתאימה לכולם, ושאין באמת גלולות קסם. יש תהליכים שאנשים עוברים, כל אחד בקצב שלו, כל אחד בנתיב ובדרך שלו ובאופן הספציפי שמתאים לו.
ואני מאמין שהדבר החשוב ביותר, הוא האחריות האישית שחלה עליהם.
האחריות האישית והמוחלטת לתוצאות שלהם, שתלויות קודם כל ולפני הכל בהם, ולא באף אחד אחר, מוכשר, חכם ומיוחד ככל שיהיה.
לאחר 12 שנים בעולם הזה, כבר למדתי לזהות אנשים שמגיעים מתוך תקווה שאני אהיה זה ש"יציל אותם".
אני לא יכול להציל אף אחד. לא אני ולא אף אחד אחר.
רק האדם יכול להציל את עצמו. רק אנו יכולים להציל את עצמנו. האחריות היא עלינו, ורק עלינו.
אנו כמי שמלווים אנשים, יכולים לתת להם את הידע והכלים הכי טובים בעולם, אך אנו לא יכולים לעשות את עבודת ההתפתחות עבורם או במקומם.
אז בכל פעם שאתם הולכים ונעזרים במישהו אחר, אל תשכחו לבחון איפה האחריות האישית שלכם להצלחה שלכם ולתהליך שאתם עומדים לעבור. אם אתם לא משוכנעים שאתם אחראים ולא מאמינים בכך בכל מאודכם, לדעתי התהליך שתלכו אליו יתגלה כבזבוז של זמן וכסף.
אך מצד שני, אם תבואו עם תפיסת אחריות אישית מלאה לתהליך – רק טוב יצא מכך.
ונקודה נוספת שאסור לשכוח, בשום מקרה, אף פעם לא לוותר על האמת הפנימית שלכם, על הידיעה הפנימית שלכם ובשום מקרה לא לבטל את עצמכם מול שום מנטור כזה או אחר.
אחד הקטעים העצובים יותר בסרט, הוא זה שבו אחת המשתתפות מתארת שבמהלך הסווט לודג' היא ראתה שאחת המשתתפות נמצאת במצוקה והעירה את תשומת ליבו של ג'יימס ארתור ריי לכך. הוא אמר לה, שהיא מנוסה בתהליכים הללו, ושהכל בסדר. היא השתתקה.
היא ביטלה את עצמה מול ה"סמכות" שלו. היא ויתרה על האמת שלה. היא שכחה את עצמה בתהליך.
אין לי גרם של ספק בטוהר הכוונות של ג'יימס ארתור ריי והוא בוודאי לא רצה לגרום למותם של שלושה אנשים ולפציעתם של רבים אחרים. אבל כפי שהוא מעיד על עצמו בסרט, הוא חטא בחטא היהירות.
התפקיד שלנו, של כל מי שנמצא בתעשייה הזו, הוא להושיט יד, להציע עזרה, ידע, הכוונה ואוזן קשבת כשצריך. להיות עמדה עבור האחרים ולהראות להם מה אפשרי גם עבורם.
רק עם קצת יותר ענווה.
