הגשמה

הי! סטייסי קריימר קיבלה מתנה. מתנה ששינתה את החיים שלה מן הקצה אל הקצה. האם הייתם אתם מוכנים לקבל את המתנה הזו? אני לא בטוח. צפו כאן בסרטון (3:10 דק') ותחליטו בעצמכם... (ואחר כך, המשיכו לקרוא הלאה...) אני מניח שאף אחד לא היה רוצה לקבל מתנה מהסוג שסטייסי קריימר קיבלה. ובכל זאת, היא מתייחסת לכך כאל מתנה ששינתה את חייה לחלוטין, ושהיא לא היתה מחליפה את ההתנסות שלה. החיים מזמנים לנו כל הזמן מתנות. הן לא תמיד מגיעות באריזה מושכת עין, עם סרטים וקישוטים. למעשה, לרוב המתנות שהחיים מזמנים לנו, לא נראות בכלל כמתנות. לרוב, לא נזהה אותן כמתנות. בדרך כלל נזהה אותן, כאתגרים, בעיות, משברים והתנסויות שהיינו שמחים לוותר עליהן. וזה טבעי והגיוני. הרי אף אחד לא באמת היה רוצה לחוות אתגרים, קשיים ומשברים. ואני לא מטיף לכך שאנו צריכים את האתגרים והמשברים שאנו חווים בחיים שלנו. אבל זהו טבעם של החיים. הם נושאים בקרבם כל מיני חוויות, חלקן טובות יותר, חלקן פחות. חלקן נעימות יותר, וחלקן פחות. השאלה היא מה אנו עושים כשאנו חווים ומתגברים על משבר, אתגר וקושי. הרי ההתמודדות הראשונית שלנו, היא לצלוח את המשבר, ושם צריך להיות הפוקוס וכל תשומת הלב שלנו. אבל כשעברנו את המשבר, כשיכולנו לו, כשהתגברנו עליו, אנחנו כבר לא אותו האדם שהיינו כאשר פגשנו את המשבר לראשונה. אם נרצה או שלא, המשבר שינה אותנו, הוא חישל אותנו וחיזק אותנו. ואנו הופכים להיות אדם אחר. אדם אחר שהתמודד עם משבר ויכל לו. ולפעמים, מהמשברים הכי גדולים, צומחות ההזדמנויות הכי גדולות. ראיתי לא פעם ולא פעמיים, אצל לקוחות שליוויתי, כיצד הם זיהו שבמשבר הכי גדול בחיים שלהם, טמונה השליחות האמיתית שלהם. לעיתים המשבר, כל מטרתו היא רק להזיז אותנו למקום הנכון והמדוייק עבורנו. למקום שבו אנו יכולים להביא את הערך הנכון והמדוייק ביותר שלנו לחיינו, ולחיים של אנשים אחרים. כי דווקא ברגע משבר, דווקא בתקופות של הקושי, שם אנו מגלים מי אנחנו באמת. שם אנו מגלים בעצמנו דברים שלא היינו מודעים לקיומם, שם או מבינים את הערך האמיתי שלנו. וכשהכל נגמר, וכשהסערה שוכחת, אז אנו גם מבינים שמה שעברנו, לא היה לחינם. לא סתם התמודדנו עם מה שהתמודדנו. היתה לכך מטרה גדולה יותר. ולפעמים, זו בעצם השליחות שלנו בעולם. התפקיד האמיתי שלשמו הגענו לכאן, מתגלה לפנינו, דווקא כשאנו ברגעים הקשים והמורכבים יותר שלנו. מתוך המשבר אנו נולדים מחדש. נולדים לשליחות שלנו. אשמח לשמוע מה אתם חושבים על הדברים הללו, והאם אתם יכולים לראות כיצד המשברים בחיים שלכם הפכו אתכם למי שאתם? ואם אתם מאמינים שיש לכם תפקיד אמיתי בעולם, שלא סתם הגעתם לכאן, ואתם רוצים לממש את התפקיד הזה, אני מזמין אתכם להצטרף אלי ל"תגלית". זו סדנה קצרה, אך עוצמתית ומדוייקת ביותר, שנועדה לדבר אחד – לחבר אתכם לשליחות האמיתית שלכם בעולם, לעזור לכם לזהות מי אתם באמת ולתת לכם כלים חדשניים לדייק את עצמכם ואת העשייה שלכם.

שלום חברים, הימים האחרונים הם אינם פשוטים... מחזירים אותנו אחורה לתקופות שכבר רצינו לשכוח. ארוע רודף ארוע, עוד חדשות ועוד פיגועים. ובעיקר פחד. פחד גדול שהולך מתגבר ומקיף אותנו. זה לא משנה כמה תקופות כאלו כבר חווינו בעבר, בכל פעם שמתחיל סבב אלימות כזה, הכל מתחיל אצלנו מחדש. זה לא פשוט לחיות כאן – את זה כבר הבנו עד כה. ובכל זאת, אני לא הייתי בוחר מקום אחר לגור בו. אז זה המצב, ואיתו צריך להסתדר ולקיים חיים, נורמליים עד כמה שניתן. אבל זה לא פשוט. זה לא פשוט, לא רק בגלל הארועים הקשים, אלא גם כי נוצרת סביבם גם אנרגיה חברתית מסויימת שמעצימה את הפגיעה שלהם. אנרגיה של כעס, של פחד, של נקמה, של הרס של האחר, של וכחנות, של ציניות, של כוח, ושל שנאה. עם אנרגיה כזו מסביב, שום דבר טוב לא יכול לצמוח. רק דברים רעים – עוד מאותו הדבר. אני לא חושב שלהיטמע באנרגיה הזו, זה משהו שעושה לנו טוב. לא ברמה האישית, ולא ברמה הלאומית, חברתית ומדינית. אבל זו ברירת המחדל של מה שקורה כאן. ערוצי התקשורת מיד פותחים אולפן ונכנסים למתכונת חרום... שוב מגיעים ה"מומחים" להסביר את מה שכולם כבר מבינים וברור, שוב ושוב מקרינים את אותן התמונות, על רקע הפרצוף הקודר והרציני של הקריין. שוב משתמשים במילים כמו "עוד יום קשה", ו"ארוע רודף ארוע". והם מזריקים לנו את כל האנרגיה הזו שוב ושוב ושוב. וכך גם העיתונים... ושלא נדבר על הרשתות החברתיות, שבהן כל אחד נהיה מומחה גדול, מבין יותר מהאחר, שופט, חבר מושבעים ולפעמים גם תליין. האנרגיה הזו לא תוביל אותנו לשום מקום. לשום מקום טוב לפחות. אני בוחר בימים הללו להתנתק. להתנתק מכל האנרגיה הרעה הזו שמוזרקת אלינו מכל עבר. מכל השנאה והקיטוב שהיא יוצרת. משתדל להימנע מהחדשות, לא מבלה שעות בפייסבוק בפוסטים של שנאה והתלהמות, ובטח שלא מגיב להם או משתף איתם פעולה. משתדל להתרכז בחיים, במה שטוב כאן, במשפחה, בעסק שלי ובלקוחות שלי. זה הרי יעבור. אני לא חושב שיש מישהו שבאמת מאמין שאנו בסכנה קיומית כאן. (גם לא מאיראן...). אני סומך על כוחות הבטחון שלנו, הם מן הסתם יודעים טוב יותר מכל פרשן בטלויזיה או מתלהם בפיסבוק מה צריך לעשות, והם גם אלו שעושים זאת בפועל... במקום אנרגיה של שנאה ופילוג, עדיף להתמקד בלהכניס לחיים שלנו יותר אנרגיה של אהבה, ונתינה. הסרטון הזה תמיד "עושה לי את זה", הוא מראה עד כמה מה שאתה מוציא ממך, זה גם מה שחוזר אליך. ואם תוציא ממך כעס ושנאה – זה גם מה שיחזור אליך. זו דרכו של העולם. אז תבחרו – מה אתם רוצים להוציא מכם? ואני ממליץ – תבחרו באהבה. שלכם, באהבה, ערן. נ.ב. – ותודה ליובל שוורצמן שנתן לי את הדחיפה לקום הבוקר ולכתוב את הפוסט הזה...