אותנטיות

חלק ניכר מחיי הייתי אדם מרצה. קל לי לומר את זה היום, אבל בעבר לא יכולתי לראות שכך הייתי, לא הייתי מודע לכך. וכשאנחנו לא מודעים למשהו אנחנו נשארים שבויים בתוכו. ריצוי הוא דפוס פעולה טיפוסי להרבה אנשים. פשוט כי הוא נראה לנו כמו "פתרון קל" להרבה מצבים שאנו חוששים או לא רוצים להתמודד איתם. נכנסתם לקונפליקט עם מישהו? זה לא כיף. אז מרצים והבעיה "נעלמת" מתקשים לעמוד על דעתנו? או חסרי בטחון? ריצוי פותר את הבעיה, פשוט כי וויתרנו על דעתנו. מבקשים מאיתנו משהו שלא ממש בא לנו לעשות, אבל לא נעים לנו לומר "לא", או שאנו חוששים לפגוע במישהו? מרצים. מרצים, אך לא מרוצים.

פורים הוא החג החביב עלי. זוכרים את המסיבות בפורים כשהיינו ילדים? (וגם כמבוגרים), איך אנחנו אוהבים להתחפש, לשים מסיכה ותחפושת, ולהיות למישהו אחר ליום אחד? זה משחרר, מרגש, כיף. אבל מה קורה כשהמסיכה והתחפושת הזו הופכת להיות חלק קבוע מהחיים שלנו? לפני שנים, בתקופה שהייתי ב"קוד המנצח", הייתי לובש חליפות. לסדנאות, להרצאות, ולפעמים גם לפגישות "חשובות". אבל לא רק את החליפה לבשתי - לבשתי מסיכה שלמה. מסיכת "המצליחן", הבטוח בעצמו, זה שתמיד יודע מה לעשות. בבית, היתה לי מסיכה אחרת: של האבא "המושלם", הבעל "האידיאלי". תמיד חזק, תמיד יציב, אף פעם לא מראה חולשה. זה שיודע מה צריך לעשות ומה הדבר הנכון. עם החברים? מסיכה של הבחור הכיפי, השמח, המצליח, זה שאף פעם לא עייף או מדוכדך. כל יום, החלפתי מסיכות. הייתי מאסטר של הסוואה עצמית.

אני זוכר את הרגע ההוא, כשישבתי על שפת הבריכה של הבית היוקרתי שלי. מסתכל על הבריכה, על החצר הגדולה והבית הגדול, וחושב לעצמי שהנה, השגתי את זה. עכשיו אני אמור להרגיש מאושר. הרי השגתי את כל מה שהחברה שלנו אומרת שצריך להשיג: קריירה משגשגת ומצליחה, משפחה "מושלמת", בית חלומותי. אבל לא הרגשתי מאושר. אפילו לא קרוב לכך. הרגשתי ריקנות מוחלטת. סוג של חנק. כאילו קירות בלתי נראים סוגרים עליי מכל עבר. ואחרי הריקנות, הגיע הדיסוננס הפנימי הגדול: איך זה יכול להיות שיש לי את מה שרציתי אבל אני לא מרגיש מאושר מכך? או לכל הפחות מרגיש טוב. לא הרגשתי טוב. רק כמה שנים מאוחר יותר, בעקבות תהליכים עמוקים שעברתי עם עצמי, הבנתי למה. הבנתי שהייתי כלוא. אמנם זה היה כלא עם רמת חיים גבוהה, אבל עדיין – כלא.

במשך כמה תקופות במהלך החיים שלי, הסתובבתי בהרגשה שאני כלוא. כלוא בחיים שיצרתי לעצמי. שזה אולי אחד האבסורדים הגדולים שקיימים בחיים שלנו: לרוב אנחנו הסוהרים והכולאים של עצמנו. חיפשתי את החופש בהרבה דברים חיצוניים, עוד כסף, בית גדול יותר, טיול ארוך לחו"ל והתנתקות מהחיים "הרגילים" כאן בארץ. חשבתי שאם רק יהיה לי את ה______ אז אגיע לחופש הנכסף. אף אחד מאלו לא נתן לי את החופש שביקשתי ורציתי. כששואלים אותי איך אני מגדיר חופש, אז ההגדרה הפשוטה שלי היא: *לחיות את החיים בתנאים שלי.* בגדול זה אומר: היכולת שלי לקבל החלטות עצמאיות, לא מתוך כפייה או הכרח חיצוני, שיש לי אפשרויות בחירה שונות ושאני יכול לנווט את חיי בהתאם לרצונות ולאמונות שלי. וזה לא דבר פשוט בעולם שרק מנסה לשעבד אותנו וליישר אותנו לתוך מסגרות, מערכות אמונה, כללים וחוקים.

חופש! הוא אחד הכמיהות העמוקות שלנו כבני אדם. הרבה מן המטרות והיעדים שאנו מציבים לעצמנו, בבסיסם נובעים מהרצון שלנו ליצור ולהרחיב את תחושת החופש בחיים שלנו. אספתי לשיחה מרתקת, שלושה משתתפים מהריטריט "50 גוונים של חופש": נטע לוקסמבורג נעמני, נילי שריל ושי קלמנוביץ. עסקנו בכמה היבטים מעניינים של חופש בחיים שלנו, בין השאר דיברנו על: כיצד החופש שלנו גדל כאשר אנו מסכימים להסיר תחפושות, הגנות ומגננות כיצד הכנות, הפתיחות והאותנטיות מאפשרת לנו קלילות מדוע חשוב להכיר ולקבל את כל החלקים וההיבטים השונים שבתוכנו למה כל כך קשה לנו "לעוף על עצמנו" ועל התחושה כשאנו מאפשרים זאת מהן מלכודות החופש הכובלות ומצמצמות אותנו כיצד השינוי שהם חוו בריטריט הדהד לילדים ובני המשפחה שלהם על החוויה היחודית שלהם שחוו וכיצד היא ממשיכה ללוות אותם גם היום

בפרק זה אני מראיינת את ערן שטרן, שהוא מלווה אנשים בתהליכי שינוי וטרנספורמציה בחייהם, והוא האיש שבזכותו יש לי בכלל את הפודקאסט שלי – ולא רק זה – הוא האיש שבזכותו יש לפודקאסט שלי, לדעתי, שם מצוין שממש מתאר בול את מה שרציתי להעביר בו. בהשכלה הפורמלית שלו הוא מהנדס, עם תואר שני במנהל עסקים, שעבד המון שנים בהייטק. רוב חייו הוא היה רגיל להתייחס בזלזול לכל מה שהריח לו אפילו טיפה רוחני. בשיחה נעימה וקולחת, שבאופן אישי לא רציתי שתיגמר, אפשר לשמוע כאן למה יש לו אישיו עם המילה רוחניות, למה לדעתו אותנטיות זה ביטוי של רוחניות, איך סרט "הסוד" שנחשף אליו בסביבות 2006 שינה ב-180 מעלות את הגישה שלו לעולמות הרוח, איזו חוויה מאוד משמעותית ומרגשת הוא חווה שגרמה לו להבין שגלגולים ונשמות זה אמיתי, מתי הוא מקבל מדיי פעם ד"ש מאבא שלו, שנפטר לפני כ-4 שנים, איך זה שהוא חלה בסרטן לפני 5 שנים שינה את חייו בכל תחומי החיים, מה הסיבה שהוא אומר על הסרטן שזה היה עבורו סוג של מתנה, למה זה ברור לו היום בדיעבד שהוא זה שיצר את הסרטן שלו, מה זה, מה שהוא מכנה: "הצד האפל" של עולמות ההתפתחות האישית, ויש גם המלצה על ספר, ועוד, ועוד.

הילה סורג'ון פישר היא שחקנית תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה, וגם מאמנת לזוגיות ומערכות יחסים מיטיבות. הילה באה מאהבה, וזה ניכר בכל דבר שהיא עושה. כשהחלה הקורונה ועולם התרבות נעצר, חיפשה איך להמציא את עצמה מחדש ונכנסה לעולם האימון הזוגי שבו היא עוסקת כיום במקביל להצגות והסרטים שהיא משתתפת בהם. בשיחתנו תוכלו לשמוע: על השלום שעשתה עם ההורים שלה מה לתפיסתה זו אהבה ואהבה עצמית על התפנית שעברה בקורונה כשעולם התרבות נעצר למה פגיעות חשובה לנו כדי לאפשר לנו לחוות אהבה כיצד משמרים אהבה בזוגיות וקשר ארוך שנים על אהבת השינוי על הקריירה השניה שלה כמאמנת לזוגיות מה עוזר לנו לשמור על האותנטיות

יואב אסא הוא איש חינוך ויזם חינוכי, עומד בראש הארגון "אסא אותי לוחם" העוסק בהכנת תלמידי תיכון, לשירות צבאי משמעותי ביחידות המובחרות של צה"ל מזה למעלה מ- 20 שנים. הוא מוגדר כנס רפואי לאחר שהחלים מארוע התחשמלות מקו מתח גבוה, בו נשרף ב-70% מגופו, במהלך אימון הכנה לקראת הגיוס שהעביר לקבוצת נערים. בשיחתנו יואב משתף בדרך שעשה וגם: על רגע ההתחשמלות על הרגעים לאחר התאונה בהם לא רצה להמשיך לחיות על תהליך ההחלמה וההתמודדות המנטאלית והרגשית מה היה השיח הפנימי שהחזיק בו והציל אותו כיצד תפיסת הזהות העצמית שלו השתנתה בעקבות התאונה על משברים, אתגרים מורכבים בחיים והמתנות שלהם לחיים שלנו מדוע חשוב לפעמים להיכנע ולהתמסר למה שהחיים מביאים לנו מתי העשייה נכונה ומקדמת אותנו ומתי היא יכולה לפגוע ולהפריע לנו על מסע המודעות והנזירות שעשה בתקופת התיכון