הבלוג שלי

הי,

שלשום ראיינתי לפודקאסט את עדי אגאי, יוצרת וזמרת (רק בת 22), שלאחר שחרורה מהצבא מצאה את עצמה בתוך שבועיים בעבודת הייטק נחשבת, משכורת של 5 ספרות עם כל הפינוקים שההייטק יכול להציע. לאחר חצי שנה היא החליטה לעזוב ולפתח את הקריירה המוסיקלית העצמאית שלה.

כדי לשמוע את הפרק המרתק איתה תצטרכו לחכות כמה שבועות, אבל בין הדברים שהיא סיפרה לי, היא אמרה שהיא היתה הכי צעירה שם בחברה, וששאר האנשים מסביבה היו בני 40+. ושלאחד מהם, שהיה במשרד איתה, היה משפט קבוע שהיה אומר בכל יום חמישי כשהיו נפרדים ללכת הביתה…

המשפט הזה היה: "הנה עוד שבוע עבר…"

כשהיא סיפרה לי על זה, הרגשתי כמה כאב, תסכול וסבל הוא כולל בתוכו.

מה שיותר עצוב, הוא שאותו אדם, הוא לא משהו נדיר או יחודי. עד היום פגשתי אינספור אנשים שנמצאים בדיוק במקום הזה.

הם קמים בוקר בוקר, נכנסים לרכב, נוסעים לאנשהו שנקרא "עבודה" שהם כבר לא אוהבים, לא מרגישים מסופקים או מספיק בעלי ערך, שאינם מרגישים שמתוגמלים בה כראוי ובעיקר "מעבירים את הזמן" לעוד שבוע.

עוד שבוע עבר….

כך הם חיים. שבוע, אחרי שבוע, אחרי שבוע…

חיים וסובלים בעבודה שלהם.

בעיני זה מצב הזוי. מקום העבודה או העיסוק שלנו, זה אחד המקומות שאנו מבלים בו הכי הרבה זמן במהלך חיינו.

בואו נעשה חישוב זריז:

נניח שאדם ממוצע יעבוד כ-40 שנים בחייו (גיל 25-27 עד 65-67)

ושבכל שנה יעבוד לפחות כ-230 ימים (בניכוי סופי שבוע, חגים, חופשות וכדומה)

ובכל יום יעבוד לפחות 8-9 שעות (יש כאלו שעובדים הרבה הרבה יותר).

בחישוב גס זה אומר שבמהלך החיים נבלה כ-82800 שעות מחיינו במקום העבודה שלנו.

זה חלק עצום מהחיים שלנו. לצורך ההשוואה, כנראה שזו הפעילות השניה שנשקיע בה הכי הרבה זמן מחיינו. הראשונה תהיה – לישון.

תארו לכם, איך נראית איכות החיים של אדם שחלק ניכר מהזמן שלו, הוא מבלה בפעילות שאינה מעניינת אותו, שמשעממת אותו, שהוא מרגיש בה מתוסכל ולא מסופק.

אלו הם חיים של אומללות.

והכי עצוב, זה שכשנמצאים במקום הזה (מנסיון אישי… been there done that…) לרוב, אין לנו שום קצה אור. אין שום תוכנית, שום קצה חוט למה אנחנו יכולים לעשות כדי שהמצב הזה ישתנה.

ואז, עוד שבוע עבר…

ועוד אחד… ועוד אחד…

וכך לאט לאט, אנחנו קמלים לתוך הדבר הזה שקוראים לו "החיים", מאבדים את התקווה לשינוי, מאבדים את הזיק בעיניים והופכים לאנשים כבויים.

אלו הם אנשי ה-Walking Dead!

במקום הזה, יש כמה אפשרויות על הפרק:

אפשרות 1 – לא לעשות כלום (ואז הדרך ל-Walking Dead מובטחת)

אפשרות 2 – לעזוב ולחפש מקום עבודה אחר או עיסוק אחר (עצמאי / שכיר, זה לא באמת משנה כל כך)

אפשרות 3 – להבין שזה לא כל כך קשור למקום העבודה, כמו שזה קשור אלי

רוב האנשים יבחרו באפשרות האוטומטית הראשונה. ולא יחשבו בכלל שיש עוד אפשרויות.

לאפשרות השניה נדרש "אומץ" או כך לפחות מרבית יגדירו את זה. בהרבה מקרים אנשים מחליפים מקום עבודה למשהו דומה, אבל זה לא באמת עוזר להם, הם מהר מאד חוזרים למקום של התסכול.

האפשרות השלישית דורשת לקיחת אחריות אישית ברמה הגבוהה ביותר. זו ההבנה שאני הוא היוצר של החיים שלי, ואם כך המקרה, אז כדאי שאעשה עם זה משהו. כדאי לפתח את עצמי בדרך שתאפשר לי לראות עוד אפשרויות וחלופות. אגב, ראיתי לא פעם, אצל משתתפים בתוכנית "עושים שינוי", שאחרי שעברו את התהליך, הם בחרו להישאר בדיוק באותו מקום עבודה, הוא לא השתנה. הם השתנו ובמקום להמשיך ולסבול באותו מקום עבודה, הם הגיעו שונים אליו, והסבל פסק.

הסבל פסק והתחלף בתחושת הגשמה וסיפוק.

החיים כאן קצרים מדי מכדי לכלות אותם בסבל, בחוסר סיפוק ובתסכול.

הם קצרים מדי מכדי לחכות כל השבוע רק כדי לומר את המשפט "עוד שבוע עבר", לנשום קצת אוויר בסוף השבוע ולחזור שוב לתסכול המוכר.

הם קצרים מדי. נקודה.

כדאי שנעשה איתם משהו בעל משמעות שגורם לנו סיפוק והנאה.

כשהיינו ילדים אהבנו לשחק:

בארגז החול, בקוביות, בנסיכות ואבירים

וככל שהתבגרנו, הפסקנו לשחק

ונהיינו רציניים יותר.

החיים הפכו ממשחק למשהו רציני כזה

אפילו מפחיד ומאיים

מחייב, כובל

חיים של "צריך"

ופחות חיים של "רוצה"

התחלנו לדפוק חשבון ל"מה יחשבו עלינו?"

"מה יגידו אחרים?"

"איך זה יראה?"

"מה יקרה אם לא אצליח?"

"למה זה לא יעבוד?"

ו"מה יכול להשתבש"

התחלנו להשוות את עצמנו לאחרים,

לחפש ולראות מי יותר טוב מאיתנו,

ותמיד מצאנו

כי זה לא משנה כמה טובים אנחנו נהיה

תמיד יהיה מישהו שהוא "יותר" מאיתנו.

מילדים צחקניים, חופשיים ושמחים

הפכנו למבוגרים אחראים וכבדים.

כאלו שכל עולו של העולם

מוטל על כתפיהם.

מלאי שיקולים, החלטות

ובחירות שנראות הרות גורל

גם אם הן לא ממש כאלו.

מילדים שחווים את החיים בסקרנות וללא פחד

הפכנו למבוגרים מקובעים שנאחזים

בכל בדל של וודאות ובטחון (מדומים).

מילדים שמוכנים להסתכן בלהיכשל,

בלא להצליח, בליפול ולקום

שוב ושוב ושוב,

הפכנו למבוגרים שעומדים במקום

ומפחדים לזוז מהכסא.

הפחד מהלא נודע הפך למשתק

ואז – הפסקנו לשחק.

מילדים שחיים את הרגע

בכל רגע ורגע

הפכנו למבוגרים שמתחרטים על העבר

מפוחדים מהעתיד

ומפספסים לגמרי – את ההווה.

מילדים שפועלים לפי נטיות הלב שלהם

מקשיבים לו, סומכים עליו, ובוחרים על פיו,

הפכנו למבוגרים שמונעים רק מהראש

רק מהשכל

רק מההיגיון

רק על פי מה שאנו מכירים כבר.

ושכחנו את הלב

שכחנו איך משחקים.

בואו לשחק!

בואו לשחק עם החיים

כמו שהיינו פעם ילדים

בלי פחד ובלי חששות

בלי מה יגידו ואיך זה נראה…

בואו לשחק עם החיים

עם הידיעה שלא תמיד זה יצליח

שלפעמים ניפול

ונדע שוב לקום.

בואו לשחק עם החיים

גם כשאנחנו יודעים שאין באמת בטחון

ובטח שאין וודאות בשום דבר

(חוץ מהמוות, אבל זה מפחיד מדי להודות בזה)

בואו לשחק עם החיים

להקשיב שוב ללב שלנו

להקשיב למה שמרגיש לנו נכון

ולא רק למה שנראה הגיוני.

בואו לשחק עם החיים

כמו פעם

כמו שהיינו ילדים

כמו שהילדים שלנו עדיין משחקים

עם התמימות

עם השמחה

עם הצחוק בעיניים

והחדווה של החיים.

בואו לשחק עם החיים

הם קצרים מדי כדי להיות כל כך זהירים

כל כך מחושבים

כל כך "מתחשבים" באחרים ובמה שהם חושבים.

בואו לשחק עם החיים

כי אין זמן אחר

יש עכשיו

ואם עכשיו אני לא נהנה מהחיים ומהמשחק

אז מה הטעם בחיים בכלל?

בואו לשחק!

 ~~~~~~~~~~~~~~

מוקדש באהבה לכל מי שיש בו עדיין נשמה של ילד, שרוצה לשחק, שרוצה לטרוף את החיים, שרוצה לחיות אותם במלואם, ובוחר לחיות אותם – עכשיו! ולא מתישהו בפנסיה…

ולמי שרוצה שנעזור לו לחזור לשחק ולבחור בחיים שיכתוב לנו כאן, עם כמה מילים על השינוי שהיה רוצה ליצור בחייו, ואנו נחזור אליו.