“האם קשה לכם לקום בבוקר?
האם אתם קמים בבוקר מתוך התלהבות ותשוקה, או מתוך תסכול ושעמום?
האם היום שלפניכם מלא בסקרנות וציפייה, או שאתם רק מחכים שיום העבודה יסתיים ותוכלו לחזור הביתה?
בשיעור הקצר הזה אני רוצה לדבר אתכם על תופעת הקל””ב – קשה לקום בבוקר”
הי,
שלשום ראיינתי לפודקאסט את עדי אגאי, יוצרת וזמרת (רק בת 22), שלאחר שחרורה מהצבא מצאה את עצמה בתוך שבועיים בעבודת הייטק נחשבת, משכורת של 5 ספרות עם כל הפינוקים שההייטק יכול להציע. לאחר חצי שנה היא החליטה לעזוב ולפתח את הקריירה המוסיקלית העצמאית שלה.
כדי לשמוע את הפרק המרתק איתה תצטרכו לחכות כמה שבועות, אבל בין הדברים שהיא סיפרה לי, היא אמרה שהיא היתה הכי צעירה שם בחברה, וששאר האנשים מסביבה היו בני 40+. ושלאחד מהם, שהיה במשרד איתה, היה משפט קבוע שהיה אומר בכל יום חמישי כשהיו נפרדים ללכת הביתה…
המשפט הזה היה: “הנה עוד שבוע עבר…”
כשהיא סיפרה לי על זה, הרגשתי כמה כאב, תסכול וסבל הוא כולל בתוכו.
מה שיותר עצוב, הוא שאותו אדם, הוא לא משהו נדיר או יחודי. עד היום פגשתי אינספור אנשים שנמצאים בדיוק במקום הזה.
הם קמים בוקר בוקר, נכנסים לרכב, נוסעים לאנשהו שנקרא “עבודה” שהם כבר לא אוהבים, לא מרגישים מסופקים או מספיק בעלי ערך, שאינם מרגישים שמתוגמלים בה כראוי ובעיקר “מעבירים את הזמן” לעוד שבוע.
עוד שבוע עבר….
כך הם חיים. שבוע, אחרי שבוע, אחרי שבוע…
חיים וסובלים בעבודה שלהם.
בעיני זה מצב הזוי. מקום העבודה או העיסוק שלנו, זה אחד המקומות שאנו מבלים בו הכי הרבה זמן במהלך חיינו.
בואו נעשה חישוב זריז:
נניח שאדם ממוצע יעבוד כ-40 שנים בחייו (גיל 25-27 עד 65-67)
ושבכל שנה יעבוד לפחות כ-230 ימים (בניכוי סופי שבוע, חגים, חופשות וכדומה)
ובכל יום יעבוד לפחות 8-9 שעות (יש כאלו שעובדים הרבה הרבה יותר).
בחישוב גס זה אומר שבמהלך החיים נבלה כ-82800 שעות מחיינו במקום העבודה שלנו.
זה חלק עצום מהחיים שלנו. לצורך ההשוואה, כנראה שזו הפעילות השניה שנשקיע בה הכי הרבה זמן מחיינו. הראשונה תהיה – לישון.
תארו לכם, איך נראית איכות החיים של אדם שחלק ניכר מהזמן שלו, הוא מבלה בפעילות שאינה מעניינת אותו, שמשעממת אותו, שהוא מרגיש בה מתוסכל ולא מסופק.
אלו הם חיים של אומללות.
והכי עצוב, זה שכשנמצאים במקום הזה (מנסיון אישי… been there done that…) לרוב, אין לנו שום קצה אור. אין שום תוכנית, שום קצה חוט למה אנחנו יכולים לעשות כדי שהמצב הזה ישתנה.
ואז, עוד שבוע עבר…
ועוד אחד… ועוד אחד…
וכך לאט לאט, אנחנו קמלים לתוך הדבר הזה שקוראים לו “החיים”, מאבדים את התקווה לשינוי, מאבדים את הזיק בעיניים והופכים לאנשים כבויים.
אלו הם אנשי ה-Walking Dead!
במקום הזה, יש כמה אפשרויות על הפרק:
אפשרות 1 – לא לעשות כלום (ואז הדרך ל-Walking Dead מובטחת)
אפשרות 2 – לעזוב ולחפש מקום עבודה אחר או עיסוק אחר (עצמאי / שכיר, זה לא באמת משנה כל כך)
אפשרות 3 – להבין שזה לא כל כך קשור למקום העבודה, כמו שזה קשור אלי
רוב האנשים יבחרו באפשרות האוטומטית הראשונה. ולא יחשבו בכלל שיש עוד אפשרויות.
לאפשרות השניה נדרש “אומץ” או כך לפחות מרבית יגדירו את זה. בהרבה מקרים אנשים מחליפים מקום עבודה למשהו דומה, אבל זה לא באמת עוזר להם, הם מהר מאד חוזרים למקום של התסכול.
האפשרות השלישית דורשת לקיחת אחריות אישית ברמה הגבוהה ביותר. זו ההבנה שאני הוא היוצר של החיים שלי, ואם כך המקרה, אז כדאי שאעשה עם זה משהו. כדאי לפתח את עצמי בדרך שתאפשר לי לראות עוד אפשרויות וחלופות. אגב, ראיתי לא פעם, אצל משתתפים בתוכנית “עושים שינוי”, שאחרי שעברו את התהליך, הם בחרו להישאר בדיוק באותו מקום עבודה, הוא לא השתנה. הם השתנו ובמקום להמשיך ולסבול באותו מקום עבודה, הם הגיעו שונים אליו, והסבל פסק.
הסבל פסק והתחלף בתחושת הגשמה וסיפוק.
החיים כאן קצרים מדי מכדי לכלות אותם בסבל, בחוסר סיפוק ובתסכול.
הם קצרים מדי מכדי לחכות כל השבוע רק כדי לומר את המשפט “עוד שבוע עבר”, לנשום קצת אוויר בסוף השבוע ולחזור שוב לתסכול המוכר.
הם קצרים מדי. נקודה.
כדאי שנעשה איתם משהו בעל משמעות שגורם לנו סיפוק והנאה.
איך עובדים עם פחד?
מה עושים עם אגו?
כיצד יוצרים גבולות ויחד איתן חופש?
איך משחררים את הוודאות והאגו ומייצרים שינוי אמיתי בחיים שלנו?
במיוחד בשביל להבין כיצד מייצרים טרנספורמציה אמיתית בחיים שלנו ראיינו את ערן שטרן, סופר רבי מכר “להתעורר” ו”להגשים” והסביר לנו מה בדיוק עשה, ממה להיזהר בדרך ואיזה קיצורים אנחנו יכולים לעשות מעכשיו?
בפרק 12 של הפודקאסט שוחחתי עם ערן שטרן, מומחה ליצירת שינויים גדולים ופריצות דרך, על 7 המפתחות להתמודדות עם שינויים בחיים. בפרק המטלטל הזה, שכדאי להקשיב לו שוב ושוב, נשוחח על שינויים בחיים, על משברים והדרך להתמודד עימם, ועל המפתחות שכדאי שיהיו לכם כשאתם נכנסים לארץ לא נודעת, גירושין למשל.
ערן חושף בכנות ובאומץ את ההתמודדות האישית שלו עם מחלת הסרטן ועם גירושין, נותן עצות משנות חיים איך להבין לעומק את המשבר, להסתכל לו בלבן של העיניים ולהתמודד איתו באומץ ובתבונה.
כשהיינו ילדים אהבנו לשחק:
בארגז החול, בקוביות, בנסיכות ואבירים
וככל שהתבגרנו, הפסקנו לשחק
ונהיינו רציניים יותר.
החיים הפכו ממשחק למשהו רציני כזה
אפילו מפחיד ומאיים
מחייב, כובל
חיים של “צריך”
ופחות חיים של “רוצה”
התחלנו לדפוק חשבון ל”מה יחשבו עלינו?”
“מה יגידו אחרים?”
“איך זה יראה?”
“מה יקרה אם לא אצליח?”
“למה זה לא יעבוד?”
ו”מה יכול להשתבש”
התחלנו להשוות את עצמנו לאחרים,
לחפש ולראות מי יותר טוב מאיתנו,
ותמיד מצאנו
כי זה לא משנה כמה טובים אנחנו נהיה
תמיד יהיה מישהו שהוא “יותר” מאיתנו.
מילדים צחקניים, חופשיים ושמחים
הפכנו למבוגרים אחראים וכבדים.
כאלו שכל עולו של העולם
מוטל על כתפיהם.
מלאי שיקולים, החלטות
ובחירות שנראות הרות גורל
גם אם הן לא ממש כאלו.
מילדים שחווים את החיים בסקרנות וללא פחד
הפכנו למבוגרים מקובעים שנאחזים
בכל בדל של וודאות ובטחון (מדומים).
מילדים שמוכנים להסתכן בלהיכשל,
בלא להצליח, בליפול ולקום
שוב ושוב ושוב,
הפכנו למבוגרים שעומדים במקום
ומפחדים לזוז מהכסא.
הפחד מהלא נודע הפך למשתק
ואז – הפסקנו לשחק.
מילדים שחיים את הרגע
בכל רגע ורגע
הפכנו למבוגרים שמתחרטים על העבר
מפוחדים מהעתיד
ומפספסים לגמרי – את ההווה.
מילדים שפועלים לפי נטיות הלב שלהם
מקשיבים לו, סומכים עליו, ובוחרים על פיו,
הפכנו למבוגרים שמונעים רק מהראש
רק מהשכל
רק מההיגיון
רק על פי מה שאנו מכירים כבר.
ושכחנו את הלב
שכחנו איך משחקים.
בואו לשחק!
בואו לשחק עם החיים
כמו שהיינו פעם ילדים
בלי פחד ובלי חששות
בלי מה יגידו ואיך זה נראה…
בואו לשחק עם החיים
עם הידיעה שלא תמיד זה יצליח
שלפעמים ניפול
ונדע שוב לקום.
בואו לשחק עם החיים
גם כשאנחנו יודעים שאין באמת בטחון
ובטח שאין וודאות בשום דבר
(חוץ מהמוות, אבל זה מפחיד מדי להודות בזה)
בואו לשחק עם החיים
להקשיב שוב ללב שלנו
להקשיב למה שמרגיש לנו נכון
ולא רק למה שנראה הגיוני.
בואו לשחק עם החיים
כמו פעם
כמו שהיינו ילדים
כמו שהילדים שלנו עדיין משחקים
עם התמימות
עם השמחה
עם הצחוק בעיניים
והחדווה של החיים.
בואו לשחק עם החיים
הם קצרים מדי כדי להיות כל כך זהירים
כל כך מחושבים
כל כך “מתחשבים” באחרים ובמה שהם חושבים.
בואו לשחק עם החיים
כי אין זמן אחר
יש עכשיו
ואם עכשיו אני לא נהנה מהחיים ומהמשחק
אז מה הטעם בחיים בכלל?
בואו לשחק!
~~~~~~~~~~~~~~
מוקדש באהבה לכל מי שיש בו עדיין נשמה של ילד, שרוצה לשחק, שרוצה לטרוף את החיים, שרוצה לחיות אותם במלואם, ובוחר לחיות אותם – עכשיו! ולא מתישהו בפנסיה…
ולמי שרוצה שנעזור לו לחזור לשחק ולבחור בחיים שיכתוב לנו כאן, עם כמה מילים על השינוי שהיה רוצה ליצור בחייו, ואנו נחזור אליו.
לאחרונה העברתי הרצאה לסטודנטים בקרייה האקדמית אונו.
בגלל נפלאות התקופה, היא הועברה בזום והוקלטה, כך שגם אתם יכולים להנות ממנה כעת.
צפייה מהנה 🙂
אל תצעק,
אל תבכה,
אל תלכלך,
אל תצא מהקווים.
כי ככה צריך!
אל תשאל שאלות,
תתיישר לימין,
אל תפריע,
אל תעורר מהומות.
כי ככה צריך!
תלך לבית הספר,
תלך לתיכון,
תלך לצבא,
תלך לאוניברסיטה.
כי ככה צריך!
תמצא עבודה טובה ו”בטוחה”,
שבה תפליג ב”בטחון” עד לפנסיה,
תמצא אישה,
תתחתנו,
תקנו מיד בית (גם כשאין לכם כסף),
תקחו משכנתא (שתשעבד אתכם לכל החיים)!
כי ככה צריך!
תעשו 3 ילדים,
תתקדם בעבודה,
תקנו בית גדול יותר,
(ותגדילו את המשכנתא עוד יותר),
תסעו פעמיים בשנה לחו”ל,
ואל תשכחו להעלות תמונות כשאתם מחייכים לפייסבוק!
כי ככה צריך!
אל תטיל ספק במה שאומרים לך בחדשות,
או במה שאומרים לך בעלי “סמכות” באופן כללי,
תפסיק לעשות בלאגנים,
שכחת שצריך להתיישר לימין?
כי ככה צריך!
תהיה כמו כולם,
תעזוב את החלומות שלך,
גם ככה לא תגשים אותם (תראה אותנו, גם אנחנו לא הגשמנו אותם),
תסתפק במה שיש לך,
ואל תחשוב על לשנות משהו!
כי ככה צריך!
תפסיק להרעיד את הספינה,
אתה לא רואה שאתה עושה כאן אבק?
השינוי שלך פוגע בנו,
הוא גורם לנו להראות לא טוב,
תתיישר כבר ודי!
כי ככה צריך!
ככה עושים כולם,
מה אתה לא מבין?
תסתכל מסביבך אתה לא קולט,
יש רק דרך אחת לחיות את החיים,
וזו הדרך שלנו!
וזו הדרך הנכונה!
כי ככה צריך!
זהו עד כאן!
כאן עובר הגבול שלי,
עכשיו תורי לבחור מה מתאים לי ומה לא,
עכשיו תורי להחליט מה נכון עבורי ומה לא,
אלו החיים שלי, ולא שלכם,
אני אחיה אותם איך שאני בוחר!
כי ככה אני רוצה!
וכמו שאני רוצה, ככה באמת צריך!
~~~~~~~~~~~~~~~~~
מוקדש באהבה לכל מי שעוד יש בו טיפה של רצון חופשי, אהבה לעצמו, ודחף לחיות את החיים שלו כפי שהוא בוחר, ולא לפי מה שהסביבה רוצה או מכתיבה…
השיר הזה, של מרתה מדיירוס (שמיוחס בטעות לפאבלו נרודה), נוגע בי בכל פעם מחדש.
“אט אט דועך
מי שלא נוסע
מי שלא קורא
מי שלא שומע מוסיקה
מי שלא מוצא את החן בתוך עצמו
אט אט דועך
זה שהורס את האהבה לעצמו
זה שדוחה עזרה מושטת
אט אט דועך זה המשועבד להרגליו
החוזר יום יום לאותם המסלולים
אט אט דועך
זה שלא מחליף את המותג
שלא מחליף את צבע הלבוש
שלא משוחח עם מי שהוא לא מכיר
אט אט דועך
זה שמתחמק ממערבולת החושים
המונע מעצמו תשוקות
המחזירות את ברק העיניים
ומשקמות את הלב ההרוס
אט אט דועך
זה שלא מסובב את ההגה
כאשר הוא לא מאושר …
מעבודתו, ממעשיו, מאהבתו
אט אט דועך
זה שלא מסכן את הוודאי
או הלא ודאי
בכדי ללכת אחרי חלום
אט אט דועך
זה שלא מרשה לעצמו
אפילו פעם בחיים
לברוח מהעצות הנבונות
חייה היום
סכן היום
עשה היום
עשה מיד
אל תסכים לדעוך לאט
הסר את המכשולים
אל תסרב לאושר”
אני פוגש אינספור אנשים, שלאט לאט דועכים. חלקם תופסים את עצמם, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי, ועושים עם זה משהו. הם עושים שינוי.
אבל הרוב אינם כאלו. הם דועכים לאט לאט.
יש משהו מאד מסוכן בדעיכה האיטית הזו… זה כמו הסיפור על הצפרדע שיושבת בסיר המתחמם לאיטו על הכיריים. היא לא מרגישה בשינוי קיצוני שקורה לה, הטמפרטורה עולה לאיטה.. עשירית המעלה בכל רגע.. והצפרדע מתחממת לה לאט לאט לאט…
ואז, ברגע אחד, פתאום היא קולטת שהמים רותחים והיא מתבשלת בסיר.
אבל אז, לרוב, זה כבר מאוחר מדי.
(לכל אוהבי בעלי החיים, זה כמובן ניסוי מחשבתי, לא נוסה על בעלי חיים, לצפרדע שלום 🙂 )
הרוב דועכים לאט לאט. רואים את זה בעיניים שלהם. אני קורא להם אנשי ה-Walking Dead – המתים המהלכים.
הם איבדו את כל חדוות החיים, אבל העצוב יותר מכל, הוא שהם גם איבדו את התקווה.
את התקווה שהם יכולים לשפר משהו.
את התקווה שמשהו יכול להשתנות.
את התקווה שהם יכולים להשתנות.
ואז הם ממשיכים לדעוך, little by little, עוד ועוד.
בוב פרוקטור, אחד המנטורים המשמעותיים בחיי אמר על כך, ש”מרבית האנשים הולכים בזהירות, על קצות האצבעות, כל חייהם, רק כדי להגיע בבטחה אל המוות”.
הם כל כך נזהרים, מחפשים את הוודאות (שלא באמת קיימת, כי מי יודע מה יהיה מחר), את הבטחון של להישאר במוכר ובבטוח, ומשלמים על כך מחירים מאד כבדים.
הם משלמים על כך בחייהם. בחוסר סיפוק, בתסכול, בשעמום.
רוב האנשים תמיד יסתכלו על “המחיר” שהם צריכים לשם כדי לעשות שינוי כלשהו, אבל כמעט ואינם מסתכלים על המחיר שהם משלמים כשהם לא עושים את השינוי. ולרוב, זהו מחיר יקר יותר.
ואז, אט אט, הם דועכים.
חזרו עכשיו לראש הפוסט, וקראו את השיר מההתחלה. תרגישו אותו, את המשמעות העמוקה של הדברים. ואז בחרו לחיות, בחרו לעשות צעד אחד, קטן ככל שיהיה, לשנות משהו אחד בחייכם.
ואז – עשו אותו!
שלכם, ערן.
הי!
לפני כמה ימים, באחד ממפגשי הקבוצות של “עושים שינוי”, הקרנתי להם את הסרטון הזה של החמישיה הקאמרית: פרספקטיבה.
שתיים וחצי דקות קורעות. לא אספר לכם על מה כדי לא לעשות ספויילר כשתצפו, אבל הקטע מסתיים עם המשפט הבא, כשאחד אומר לחברו: “אל תשתנה לי מותק!”.
וחשבתי כמה הקטע הזה הוא רלוונטי לחיים שלנו.
שמחתי להתארח בפודקאסט מאחורי המיקרופון של דנית בן-דויד שראיינה אותי על שני הפודקאסטים שלי “עושים שינוי” ו”כסף טוב”
בין השאר תוכלו לשמוע:
למה אני מקליט פרקים מאוד ארוכים
איך אני מצליח ליצור אינטימיות עם המרואיינים שלי
איך אני מזמין אנשים להתראיין ואיך אני מתמודד עם תשובות שליליות שאני מקבל לפעמים
איך לשאול שאלות נכונות ומעניינות על מנת ליצור ראיון עומק טוב ומרתק
ועוד המון נושאים וטיפים מרתקים ומעניינים…
בשביל ההודעות האלו אני עושה את מה שאני עושה.
מבחינתי זה התגמול הכי גדול שיש, יותר מכל כסף או סטטוס או מעמד. ההכרה שמתקבלת מלקוח. לראות בן אדם משתנה לך מול העיניים, ולדעת שגם לך, יש חלק ולו הקטן ביותר בכך.
את ההודעה הזו קיבלתי אתמול בווטסאפ הקבוצתי של אחת מקבוצות “עושים שינוי”.
היא ריגשה אותי מאד, כי אני זוכר היטב את השיחה שקיימתי עם שי, כשעוד התלבט האם להצטרף לקבוצה. היו לו הרבה התלבטויות. הוא כבר ניסה בעבר דברים וזה לא עבד לו. הוא לא סמך על עצמו שיתמיד בתהליך. הוא גם לא היה בטוח שהוא סומך מספיק עלי.
מה זה שינוי?
איך אנחנו מבצעים שינוי בחיים שלנו? מה מניע אותנו?
איך אנחנו לא חוזרים על אותן טעויות?
איך אנחנו לוקחים אחריות על החיים שלנו,
על ההשפעה שלנו על החיים של אחרים?
למה זה בכלל קשה להשתנות למרות שאנחנו יודעים מה באמת נכון,
מה באמת חשוב בחיים האלו?
האם אנחנו בוחרים את מה שאנחנו עושים בחיים?
האם אנחנו רק מממשים את מה שההורים שלנו,
הסביבה שלנו בחרה או ציפתה מאיתנו או
שאנחנו מעיזים והולכים עם החלומות שלנו?
האם אנחנו מוכנים לשלם את המחיר?
האם אנחנו אותו הדבר עם הילדים שלנו?
לעשות שינוי זה משהו שהוא כל הזמן בתנועה
ובשביל זה אני מדבר הפרק הזה עם ערן שטרן, מומחה לשינויים וטרנספורמציות בחיים של אנשים
מי אנחנו בעולם הזה? איך אנחנו מוצאים את הייעוד שלנו?
מי אנחנו בלי הטייטלים שלנו?
כולם מדברים על שינוי אבל מה קורה אם אנחנו עושים שינוי
ואף אחד לא אומר לנו כל הכבוד? האם נתמיד בלי הפידבק של הסביבה ?
איך אנחנו מרחיבים את הסביבה שלנו כדי שתתמוך בשינוי שלנו לאורך זמן
כדי שאף אחד לא יכבה לנו את האש החדשה שפועמת בנו.
איך עושים שינוי שלא דורש כאב? האם זה חובה?
האם השינוי חייב להתבצע רק כשאנחנו עם הגב לקיר?
האם אנחנו מבינים את התפקיד של הקשיים שלנו בהתקדמות שלנו?
איך אנחנו לומדים להכשל בצורה מעצימה?
מיטב התכנים שלי זמינים לכם ללא עלות!
הם מחכים לכם כאן בלחיצת כפתור
אני מזמין אתכם לקבל ממני את מיטב התכנים שלי ללא עלות!
הם זמינים לכם כאן בלחיצת כפתור
