קטגוריה: מעורר מחשבה

אנשים עניים

הי,

הקטע הבא הסתובב לו בווטסאפ, ולפי הכתוב נכתב על ידי ג’ק מא, מייסד אתר המסחר המקוון “עליבאבא” (וגם האיש העשיר ביותר בסין…):

“האנשים שהכי קשה לרצות, הם האנשים העניים.

תן להם בחינם משהו והם יחשבו שזו מלכודת.

תציע להם השקעה קטנה, הם יאמרו שהיא לא רווחית.

תגיד להם להשקיע בגדול, הם יאמרו שאין להם כסף.

תציע להם לנסות משהו חדש, הם יגידו שאין להם נסיון.

תגיד להם שזה עסק רגיל, הם יאמרו שקשה לעבוד בזה.

תציע להם מודל עסקי חדשני, הם יגידו לך שזה שיווק בפירמידה.

תגיד להם לפתוח חנות, הם יאמרו שאין בזה חופשים.

תציע להם להקים עסק חדש, הם יגידו שזה לא יעבוד.

המשותף לכל אלה הוא שהם אוהבים להתייעץ עם גוגל

ולהקשיב לחברים נואשים וחסרי אמונה כמותם.

הם חושבים יותר מפרופסור באוניברסיטה ועושים פחות מאדם עיוור.

נסה לשאול אותם מה הם בכל זאת יכולים לעשות,

הם לא יצליחו לענות לך.

המסקנה שלי: במקום שהלב שלך יפעל כל כך מהר, אולי תפעל מהר יותר.

במקום לחשוב על זה, אולי תעשה משהו בקשר לזה.

אנשים עניים נכשלים בגלל תכונה משותפת:

כל החיים הם בהמתנה למשהו טוב שיקרה להם.”

כאמור, הדברים משויכים לג’ק מא שאמר אותם, אבל גם אם זה לא כך, הם כל כך נכונים ומדוייקים.

עוני זה לא עניין של כמה כסף יש או אין לך בבנק.

עוני זה מצב תודעתי.

עוני הוא תולדה של הלך הרוח והמחשבות של האדם.

אדם עם מחשבות עניות לעולם יחשוב שאין לו סיכוי להיות משהו אחר, חוץ מאשר להישאר עני.

עוני הוא תוצאה של מחשבות של פחד, חרדה וחשש. אלו הן מחשבות הישרדותיות.

הבוקר נפגשתי עם אחת המשתתפות שלנו בתוכנית “עושים שינוי” והיא אמרה לי בשיחה משפט מפתח:

כשהגעתי לתוכנית הייתי בחרדות כלכליות. היום אני עדיין חושבת על כסף, אבל לא מתוך פחד.

אותה משתתפת כבר עשתה צעדים אמיצים ומשמעותיים להבטחת החופש הכלכלי שלה (עברה כבר יותר מחצי מהדרך לשם).

כל זה לא היה מתאפשר אם היא לא היתה משנה את המחשבות שלה, אם היא לא היתה מגיעה פתוחה להזדמנויות חדשות, ומוכנה לעשות צעדים חדשים.

בקרוב אנחנו פותחים קבוצה נוספת בתוכנית “עושים שינוי!”. מדובר בקבוצה קטנה ואינטימית (עד 15 משתתפים לכל היותר) של אנשים שמוכנים להשליך את תודעת העוני ולהחליף אותה במשהו חדש. אנשים שמוכנים ובאמת (אבל באמת) רוצים לעשות שינוי בחיים שלהם, ואינם מסתפקים רק בלדבר על זה שהם רוצים שינוי, אלא באים כדי לעשות אותו בפועל.

כאילו שהחיים של הילדים שלכם תלויים בזה

משהו שכתבתי הבוקר למשתתפים באחת הקבוצות שלנו של “עושים שינוי!”, בעקבות משימה שקיבלו לפני כשבועיים…

במפגש האחרון קיבלתם משימה: לצאת לאור.

כן, כן, אני יודע… היא יכולה להיות קצת מאתגרת. במיוחד למי שלא רגיל לכך או שלא עשה משהו דומה בחייו לפני כן.

אני גם יודע שאצל חלק מהאנשים, משימה מהסוג הזה יכולה לעורר כל מיני שדים פנימיים, אמונות וביקורת ושיפוטיות כלפי עצמנו. כמו ש”אני לא מספיק טוב”, ש”אין לי באמת מה לומר לעולם”, ש”אנשים יצחקו עלי או לא יאהבו את מה שאני עושה”.

ואולי גם דפוסים רגילים של “זה חייב להיות מושלם”, “אני צריך מספיק זמן כדי ליצור את זה” ושלל תירוצים טיפוסיים מאין לי זמן, יש דברים חשובים יותר, זה גם ככה לא כזה חשוב וכו’…

האמת, שזה לא באמת משנה מהן האמונות או הדפוסים שמנעו מכם לעשות את המשימה הזו עד כה. בשורה התחתונה יש רק מדד אחד שקובע: האם ביצעתי את המשימה, או שלא?

ואם התשובה שלכם לשאלה הזו היא – שעדיין לא ביצעתם את המשימה, אז כל הסיבות, נסיבות והתירוצים שתמציאו על כך הן לא באמת ישנו שום דבר בחיים שלכם.

לפני מספר חודשים עשיתם צעד משמעותי – הצטרפתם לתוכנית.

עשיתם זאת, כל אחד מסיבותיו הוא, אבל יש סיבה שמשותפת לכולם והיא הרצון ליצור תוצאות חדשות בחייכם.

והנה העניין: על מנת ליצור תוצאות חדשות, יש לעשות פעולות חדשות. לעשות פעולות חדשות משמעו גם, לא ליפול לדפוסים, לאמונות, למחשבות ולאופן ההתנהלות הרגיל.

כי אם בהתנהלות הרגילה שלכם, כאשר יש משימה או דבר שמאתגר אתכם, שמוציא אתכם מאזור הנוחות שלכם ושמעורר בכם חשש שלא תצליחו, אתם מוותרים עליו או ממציאים לעצמכם סיפור טוב (=תירוץ מעולה) למה לא לעשות אותו כעת, אז אותו הדפוס פועל גם כעת סביב המשימה הזו.

ואם זה לא ברור, לא המשימה היא העניין (היא חלק קטן ממנו), מה שחשוב הרבה יותר הוא היציאה שלכם מאזור הנוחות הרגיל והעשייה של הדבר שכנראה, בתנאים רגילים בחייכם, לא הייתם עושים אותו.

ואני רוצה להציע כאן עוד זווית הסתכלות: תארו לעצמכם שהחיים של הילדים שלכם היו תלויים בכך שהייתם מבצעים את המשימה הזו במועד שנקבע לה. כלומר, המשמעות של אי ביצוע המשימה היא פגיעה בחיים של הילדים שלכם

האם גם במקרה כזה הייתם מרשים לעצמכם שלא לבצע את המשימה?

האם הייתם קונים מעצמכם את הסיפורים (=תירוצים) של למה לא עשיתי אותה עד כה?

האם הייתם מוותרים לעצמכם על המשימה בטענה או מחשבה שאולי היא לא מספיק חשובה?

האם הייתם מחכים עם ביצוע המשימה הזו לרגע האחרון? או בקושי מקדישים לה מחשבה נוספת?

האם הייתם נעצרים מול הפחד שעולה בכם נוכח המשימה ונכנעים לו?

או שהייתם פועלים אחרת?

יש לי תחושה שהייתם פועלים אחרת.

ועכשיו לפואנטה שחיכיתם לה (או שלא…): החיים של הילדים שלכם תלויים בכך!

כן, החיים של הילדים שלכם תלויים בביצוע של המשימה הזו. פשוטו כמשמעו.

כי בסופו של דבר, אין זה משנה מה נאמר לילדים שלנו, איזו תורה נרביץ בהם, או איזה ערכים נלמד אותם. הדבר היחידי שבאמת גורם להם ללמוד מאיתנו משהו הוא: *מה שהם רואים אותנו עושים בפועל*

הילדים לומדים מאיתנו רק מתוך דוגמה אישית.

זה נחמד לומר לילד שחשוב לשמור על תרבות, ובסופר לצעוק על המוכרת.

זה מגניב לומר לילד שצריך לנהוג בזהירות ועל הכביש לעשות עבירות תנועה.

זה מאד חינוכי ונכון לומר לילדים שההגשמה שלהם חשובה, שהם צריכים לפעול למרות שהם מפחדים, ושלא יתפשרו על החיים שלהם. אבל האם אנחנו פועלים ככה?

מה הם רואים אותנו עושים?

האם הם רואים אותנו נזהרים מלטעות?

האם הם רואים אותנו מפחדים מלפעול?

האם הם צופים בנו ממציאים לעצמנו תירוצים?

מה הם רואים אתכם עושים?

מה אתם רוצים שהם יראו אתכם עושים?

אז מתוך הפרספקטיבה החדשה הזו, אני רוצה שתחשבו שוב על המשימה שקיבלתם. אני יודע שאין לכם זמן, שהחיים שלכם עמוסים, ושיש 1001 סיבות “נכונות” (=תירוצים ממש ממש טובים!!) למה התרגיל הזה פחות חשוב מדברים אחרים שאתם “צריכים” לעשות.

האמת היא – שלא.

התרגיל הזה הוא כרגע הדבר הכי חשוב בחיים שלכם. הוא החיים שלכם. אתם אולי עדיין לא מבינים את זה, אבל זה כך.

בכל פעם שאתם עושים משהו שהוא מחוץ לנוחות שלכם, שהוא מפחיד, שהוא מטלטל את עולמכם, שהוא דורש מכם אומץ, שהוא דורש כנות פנימית ושדורש פעולה חדשה – אתם משדרגים את החיים שלכם ברמה שאתם בכלל לא מדמיינים לעצמכם.

ובכל פעם שאתם עושים את זה, הילדים שלכם מתסכלים עליכם ולומדים מכך. ומקבלים מכך השראה.

וגם כשאתם לא עושים את זה – הם לומדים מכך, ומקבלים מזה השראה…

אז מה אתם רוצים להעביר לילדים שלכם?

הנורמלי החדש

הי!

זה רק אני, או שגם אתם התעייפתם מלשמוע את צמד המילים: “חזרה לשגרה”?

נראה שבכל מקום ומכל צד אנו שומעים את המילים הללו… והאמת היא, שבעיני הן כל כך רחוקות מהמציאות.

כי אין באמת דבר כזה של “שגרה”, אנחנו לא באמת עומדים לחזור ל”שגרה” כפי שהכרנו אותה. החיים כפי שהכרנו אותם, טרום התפרצות הקורונה (לאו דווקא הוירוס עצמו, אלא יותר התגובה האנושית לפחד מהוירוס), כבר לא יחזרו להיות מה שהכרנו אותם לפני כן.

החודשים האחרונים שינו אותנו. שינו את העולם כפי שהכרנו אותו.

אין באמת “שגרה” לחזור אליה.

לשלוח את הילדים לבית הספר, לשבת עם מסכות על הפרצוף (בחום של 40 מעלות) – זו לא באמת שגרה…

לשמור על מרחק אחד מהשני, לחשוב פעמיים אם לחבק את החבר שפגשת – זו לא באמת שגרה…

לחזור למקום העבודה, תחת מגבלות שונות ומשונות, ולדעת שבכל רגע מחר, יכול לקרות שוב משהו שיגרום לך לאבד את הבטחון התעסוקתי שלך – זו לא באמת שגרה…

ובנימה אישית: לפגוש את האנשים שבאים לנחם אותך, בהלוויה של אבא שלך, כאשר הם עוטים מסיכה על הפרצוף, ואתה לא מזהה אותם – זו לא באמת שגרה…

השגרה הנורמלית, כפי שהכרנו אותה עד היום – מתה. היא לא קיימת, והיא גם לא תחזור.

אני חושב, שמעבר למשבר הבריאותי והכלכלי, אנו עומדים לפגוש במשבר נוסף: “משבר היום שאחרי” שבו אנשים יתעוררו ויבינו, שהשגרה שהם כל כך מייחלים לה, לא באמת תחזור שוב. זה עומד להיות משבר רציני למי שלא מבין זאת כעת, ולא מתכונן לכך, ולא מכין את עצמו, את היכולות שלו ומפתח את ה”שרירים” המנטאליים, הרגשיים והרוחניים שלו (גם את הפיסיים כדאי) לעולם החדש.

המציאות החדשה שהעולם מתעורר אליה כעת, תהיה שונה מזו שהכרנו לפני התפרצות הקורונה. וזו תהיה – השגרה החדשה.

יותר מהכל, בעיני, הקורונה היא מאיצת תהליכים.

מאיצה של תהליכי שינוי. שינויים שקודם לכן היו לוקחים עוד הרבה זמן, קרו בזמן שיא של שבועות ואפילו ימים.

ולנו בני האדם, שכל כך אוהבים וודאות, בטחון וקביעות, השינויים הללו הם לא תמיד פשוטים. הטבע האנושי לרוב מתנגד לשינוי. מפחד ממנו.

מרבית האנשים עוברים תהליכי שינוי משמעותיים רק כש”קורה” משהו. כשהם נלחצים עם הגב אל הקיר ואין להם ברירה.

וזה מה שהקורונה עשתה. דחפה את מרבית האנשים אל נקודת ה”אין ברירה” ומשם נוצרו הרבה מאד תהליכי שינוי.

ועכשיו, הדבר שכולנו רוצים, זה רק לחזור לשגרה הבטוחה והמוכרת.

רק שאין כזו באמת.

וגם לא תהיה.

אני חושב שהתקופה הזו שעברנו, היא רק סימן לבאות. היא סוג של מחנה אימונים או טירונות, לקראת העתיד שהעולם נכנס אליו. עתיד שבו יש פחות יציבות, פחות וודאות, ויותר, הרבה הרבה יותר – שינויים.

כל משבר הוא קריאה לשינוי

הי!

המשפט “תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר” הוא לא רק שורה בשיר הנפלא של שלום חנוך (הולך נגד הרוח) אלא גם אמת. כאשר אנחנו פוגשים במשבר, לרוב, הכל נראה לנו שחור. המצב ההישרדותי שאנו נכנסים אליו לא משאיר יותר מדי מקום לאור להכנס.

אבל אני באמת מאמין שמשבר הוא קודם כל קריאה לשינוי. וככל שהמשבר גדול יותר, כך השינוי שאנו נדרשים לעבור אותו – גדול יותר. אני מאמין שקיים יחס ישר בין השניים.

המשבר של הקורונה הוא משבר בקנה מידה עולמי, ולכן גם השינוי שנדרש הוא בקנה מידה כזה. כבר היום, יש אינספור מאמרים, סרטונים, ותכנים שמדברים על המשמעות הגלובלית של המשבר כמו עצירת הזיהום של כדור הארץ, מתן מענה למשבר האקלים, האטה של צרכנות היתר שנקלענו אליה בשנים האחרונות וכן הלאה.

אני פחות רוצה להתייחס לדברים הללו כאן, יש מן הסתם רבים וטובים ממני שכותבים ומדברים על כך.

אני רוצה להתייחס למשמעויות האישיות, של כל אחד מאיתנו, למשבר הזה ולקריאה לשינוי שהוא מציב בפנינו.

בתחילת השנה שעברה, לאחר השוק הראשוני שחוויתי כאשר התגלה בי הסרטן, התחלתי לחפש את השיעור שההתמודדות עם המחלה הזו מביאה לחיי. לא תמיד זה קל לראות את השיעורים הללו, וגם לי זה לקח זמן ומאמץ מכוון לגלות ולהבין זאת.

התהליך הזה אגב עדיין לא הסתיים מבחינתי, וגם היום, בעת שהדברים הללו נכתבים, אני ממשיך בעבודה פנימית עמוקה לגלות מהו השינוי שהמשבר הזה קורא לי לעבור. חלק מהדברים כבר התבררו והם גלויים וידועים לי וחלקם עדיין לא ואני עדיין מברר אותם.

אני חושב שמשבר הקורונה, מחייב כל אחד מאיתנו, ללא יוצא מהכלל, לבחון עם עצמו – מה השינוי שהמשבר הזה קורא לו לעשות?

להתעלם מכך, הוא ממש לבזבז, לדעתי, את המשבר הזה.

אני חושב שקודם כל, ולפני הכל, משבר הקורונה הינו מאיץ מאד עוצמתי. מאיץ של תהליכי שינוי והשתנות – שלנו כבני אדם בודדים, שלנו כחברה וכעמים וכאנושות כולה. כולנו נדרשים לשנות ולהשתנות.

אנחנו עדיין עמוק בתוך ההתרחשויות של הדברים, ובדרך כלל בשלב הזה לא תמיד קל לראות את הדברים הללו כשהם קורים, אבל אין לי ספק, שבפרספקטיבה של זמן, כשיסתכלו על התקופה הזו, יוכלו לראות את כל התהליכים שהקורונה האיצה בעולם.

אני אתן שתי דוגמאות לתהליכים כאלו שאני חושב שמאד מואצים כרגע.

הראשון הוא העבודה מרחוק. אינספור עובדים כרגע עובדים מרחוק, מהבית. הם אינם מגיעים למשרד יותר. זה לא משהו חדש, זוהי מגמה שהחלה לפני שנים רבות. כבר בתחילת שנות ה-2000, כשעוד עבדתי כמנהל בכיר באינטל. כבר אז אינטל אפשרה לעובדים יום (ולעיתים יותר) של עבודה מהבית, כדבר שבשגרה. מאז עוד הרבה ארגונים הלכו בעקבותיה.

יש אינספור בעלי עסקים, עצמאיים ופרילנסרים שעובדים כך שנים. אין בזה שום דבר חדש.

אבל לעובדים רבים אחרים – זה משהו חדש לגמרי.

המגמה היא לא חדשה, אבל קצב ההתפתחות שלה כעת – מואץ באופן דרמטי. וכשהמשבר יסתיים (והוא יסתיים), הרבה מאד ארגונים ועובדים, שקודם לכן לא נהגו לעבוד מהבית ומרחוק, ימשיכו לעשות זאת. העובדים יגלו את היתרונות שבכך וגם המעסיקים יגלו שאפשר לקדם דברים גם כשעובדים מרחוק ועל הדרך לחסוך בלא מעט עלויות.

זהו תהליך שינוי והאצה שיש בו דברים מבורכים.

אבל מצד שני, תהיה גם האצה של תהליכים פחות מבורכים, לאנשים רבים.

ארגונים רבים מפטרים כעת אנשים או מוציאים אותם לחל”ת (חופשה ללא תשלום). המספרים הם עצומים. בשעה שהדברים הללו נכתבים מדברים על כמיליון ישראלים שנרשמו בלשכת התעסוקה ובביטוח הלאומי והמספרים עולים מדי יום.

אני מקווה שאתם לא בין אלו שמאמינים שכשהמשבר יסתיים, כל אותם עובדים יוחזרו מיידית לעבודתם. זה לא מה שהולך לקרות.

מעסיקים וארגונים רבים עומדים לגלות שהיתה להם שכבת “שומן” גדולה בארגון, ושהם יכולים להסתדר לא רע גם אם פחות עובדים משהיו להם בעבר. סדרי העדיפות משתנים ותפקידים ישתנו ויותר ויותר אנשים מגלים לחרדתם שמקום העבודה שלהם אינו דבר בטוח כמו שחשבו ושהתעסוקה שלהם אינה מובטחת.

גם זה אינו דבר חדש. אני אישית כותב ומדבר על כך כבר מ-2014, והספר השני שלי “להתעורר” שיצא לאור ב-2016 עוסק בכך ובאפשרויות החדשות שעומדות בפני השכירים.

מה שהקורונה עושה, היא האצה של התהליך הזה. בצורה דרמטית ומאד כואבת להרבה אנשים.

אלו רק שתי דוגמאות ברורות שאי אפשר להתעלם מהן ושניתן לראות אותן כבר עכשיו.

אבל ישנם עוד תהליכים רבים שמואצים כרגע ושהם לאו דווקא כל כך ברורים שניתן לראות אותם כרגע.

עסקים ישנו את צורתם. מערכות הבריאות, הכלכלה, המסחר, התיירות, הממשל – כל אלו יעברו שינויי צורה. חלקם דרמטיים יותר, חלקם פחות – אבל דברים רבים משתנים ועוד ישתנו.

זו הסיבה גם, שחשוב עוד יותר לאמן את שריר האי-וודאות. כי גם אחרי שהמשבר יסיים, מגמת השינוי תישאר איתנו עוד לאורך זמן לא קצר.

ומעל לכל אלו – אנחנו כבני אדם – נשתנה.

זהו הכרח, זו לא פריווילגיה או מותרות. בעיני משבר הקורונה הוא קודם כל ולפני הכל עבורנו כבני אדם – קריאת השכמה והתעוררות. קריאת התעוררות להתפתחות שלנו כבני אדם. להפסיק להיות אנשים שתלויים באחרים – במעסיק, בממשלה, בתקשורת וכן הלאה.

זוהי קריאה להתפתחות אישית של כל אחד מאיתנו. להתפתח כאדם החושב בצורה עצמאית ושאינו תלוי ומושפע מהחשיבה ההמונית שמקיפה אותנו, שאינו מושפע מההפחדה של התקשורת או של הפוליטיקאים. שאינו תלוי במעסיק שלו על מנת להתפרנס אלא יודע ליצור ולפתח לעצמו מקורות הכנסה רבים ומגוונים.

זוהי קריאת התעוררות לאנשים לעלות ברמת המודעות שלהם. לא להישאר ברמת ההישרדות הבסיסית אלא לקחת אחריות על חייהם, על מצבם הבריאותי, הכלכלי, המשפחתי ולפעול מתוך מודעות גבוהה יותר.

ברמות הגבוהות יותר של מודעות, אדם נמצא בשליטה. זה לא שהוא בהכרח יכול לשלוט במשהו חיצוני שקורה כמו התפרצות של וירוס או מלחמה, אבל גם כשאלו קורים – הוא בשליטה על התפקוד שלו, על החיים שלו ועל הפעולות והתוצאות שלו – נוכח כל מציאות, מטלטלת ככל שתהיה.

בספרי “להתעורר” אני מתאר 7 רמות שונות של מודעות: הישרדות, חשיבת ההמון, שאיפה, עצמאות, משמעות, חופש ומנהיגות.

עוצמת הפחד או חדוות התקווה

הי!

הימים האחרונים מזמנים לנו הזדמנות מעניינת להתבונן על המציאות החיצונית ודרכה להבין דבר או שניים לגבי המציאות הפנימית שלנו, שבסופו של דבר משפיעה על המציאות החיצונית שלנו.

בחירות, קורונה, הפחדות…

אם נבחן את ההתרחשויות של השבועיים האחרונים ועד היום, אפשר לכנות את המכנה המשותף של כל מה שאנו רואים שקורה בחוץ בשם: עצמת הפחד.

החל מהבחירות.

אין זה משנה באיזה צד אתם של המפה הפוליטית, כל אסטרטגיות הקמפיינים של כל המפלגות נעו סביב הפחד. הפחד שזה יבחר, או הפחד ממה יקרה אם הוא יבחר.

זה לא סתם. אינספור מקרים, מחקרים והתנסויות עבר הוכיחו לפוליטיקאים שלנו שוב ושוב, שיותר מהכל, פחד והפחדה מניעים אנשים לקלפיות.

ככל שמפחידים אותנו מכך שביבי יבחר שוב, כך הוא מתחזק יותר.

ככל שמפחידים אותנו שהערבים נוהרים לקלפיות, כך הם מתחזקים יותר.

ככל שמפחידים אותנו מכך שהחרדים ישתלטו על המדינה, כך הם מתחזקים יותר.

זה לא מקרי אגב. זהו חוק!

החוק השלישי של ניוטון קובע כי: כאשר גוף מפעיל כוח כלשהו על גוף אחר, הגוף האחר יפעיל כוח השווה בעוצמתו אך מנוגד בכיוונו על הגוף הראשון.

ובשפה פשוטה: מה שאנו מתנגדים לו – יפעיל עלינו כח שווה עוצמה בכיוון ההפוך. ולכן מה שמתנגדים לו או שמפחדים ממנו – גדל!

הבחירות האחרונות, ואלו שלפניהן, ואלו שלפניהן, ולצערי, ככל הנראה גם אלו שלפנינו – כולן מראות שישראל בחרה מתוך פחד.

מתוך פחד ולא מתוך תקווה.

זה הדבר העצוב ביותר בעיני. שעם שלם בחר מתוך פחד ולא מתוך תקווה.

אני חושב שכאנשים בודדים וכעם, לאבד את התקווה זה מצב מאד מאד מסוכן.

אדם חולה שמאבד תקווה, מאבד גם את הרצון לחיות.

השליכו מכך מה קורה לעם אשר בוחר מתוך פחד ומאבד תקווה.

הקורונה מלמדת אותנו שיעור דומה: מה שמתנגדים לו גדל.

ככל שההיסטריה שיוצרים סביב הקורונה מתגברת, כך גם ההשפעה שלה גדלה. ככל שמתנגדים לה יותר – היא מתפשטת.

ורק לשם פרופרציות – הסיכוי שלכם להפגע בצורה קשה מהקורונה קטן יותר מהסיכון שלכם לזכות בלוטו. הסיכוי שלכם לזכות בלוטו קטן יותר מהסיכוי שלכם למות מפגיעת מטאוריט (שעומד על 1 ל-1 עד 1.6 מליון).

אם בכל זאת אתם בוחרים למלא לוטו, רק קחו בחשבון שהסיכוי שלכם להפגע בתאונת דרכים בדרך לדוכן הלוטו גדול פי וכמה ועומד על 1 ל-28,481… אז סביר יותר שתפגעו בתאונת דרכים או ממטאוריט, עוד לפני שתפגעו קשה מהקורונה.

האם העובדה הזו מונעת ממישהו לצאת מהבית?

האם זה מונע ממישהו להכנס לרכב ולנסוע?

נשמע מצחיק, נכון?

אנחנו לוקחים על עצמנו מדי יום סיכונים הרבה יותר גדולים מאשר הסיכון שהקורונה מהווה לנו.

אבל, לצערי, התקשורת, הממשלה וגופים בעלי אינטרסים (כלכליים, בריאותיים, פוליטיים וכו’) זורעים פחד ובהלה.

רק חשבו מה יכולת ההפחדה הזו עושה לגופי התקשורת שנהנים פתאום מפריחה ברייטינג, או ליצרני ג’ל הידיים…

באמת שאני לא מצליח להבין את ההגיון של ג’ל הידיים – כאילו שזה הדבר שיציל אותנו מהקורונה, ועדיין הוא נהנה מגידול של 3500% במכירות. אגב, לא פשוט יותר לשטוף ידיים עם סבון???

הפגיעה הקשה ביותר של הקורונה, או יותר נכון לומר – ההיסטריה של הקורונה, היא הפגיעה הכלכלית, והפגיעה בשגרת החיים של האנשים, של כל אחד מאיתנו.

וזה לא קשור בכלל לנגיף עצמו, אלא להפחדה.

אנשים שפועלים מתוך פחד, עושים לרוב הרבה מאד טעויות.

למשל, אנשים מסתכלים על מדדי הבורסה שצונחת וממהרים למשוך את כספם מקרנות הפנסיה… לא כי הם עשו כאן איזו הערכה כלכלית מחושבת שבוחנת את הגיל שלהם, את הצורך שלהם בזמינות של הכסף או שיקולים אמיתיים אחרים, אלא מתוך חרדה, פניקה וכי זה מה שהשכן או החבר שלהם אמר להם לעשות.

זה החזיר אותי לימים הטרופים של סוף 2008 שבהם כותרות האימה בעיתונים בישרו שהציבור מושך את כספו מקרנות הפנסיה, ואכן רבים מאלו שקראו את הכותרות הללו הלכו ומשכו את כספם. וברגע אחד של חוסר מחשבה, וההליכה אחר חשיבת ההמון, השמידו את העתיד הכלכלי שלהם. ב-2010 כבר חל התיקון והכל חזר למקומו וכל ההפסדים של קרנות הפנסיה השתקמו, אך מי שמשך את כספו, איבד הרבה מאד מערכו בגלל החלטה פזיזה.

כל אלו הם ארועים חיצוניים שאנו נותנים להם להשפיע עלינו.

אבל זה לגמרי לא חייב להיות כך.

וכאן נכנס עניין הבחירה החופשית שיש לכל אחד מאיתנו, אך לצערי לא רבים מאיתנו עושים בה שימוש מושכל.

אדם צריך לשאול את עצמו מהיכן מונעות הבחירות שלו – האם מתוך פחד או מתוך תקווה?

אני לא אומר שאתם צריכים עכשיו להזמין טיסה לסין או לאיטליה, אבל מצד שני, אם אתם לא באוכלוסיית סיכון ספציפית אין באמת סיבה להכניס את עצמכם לבידוד מרצון (עוד לפני שאתם באמת נדרשים לבידוד על פי החוק).

אפשר לנקוט בזהירות, אבל זהירות יתר והיסטריה הן כבר מסוכנות יותר.

ומצד שני, השמירה על השגרה חשובה לבריאות הנפשית שלנו. אני מנסה להימנע עד כמה שניתן מפגיעה בשגרה המתוכננת שלי. לא ביטלתי שום פעילות, לא הפסקתי לעשות שום דבר שתכננתי קודם לכן.

אני בוחר בתקווה ולא בפחד.

אז כמה המלצות פרקטיות:

שמרו על השגרה, עד כמה שניתן. אל תמהרו לבטל דברים שתכננתם לעשות.
אל תהיו נמהרים בהחלטות על הכסף שלכם, אם אינכם בטוחים מה לעשות, קחו יעוץ עם מי שמתמחה בכך (ולא, השכן שקרא פוסט של “מומחה שקר” כלשהו בפייסבוק אינו נחשב למומחה)
כל משבר טומן בחובו את זרעי ההזדמנות. זה לא משפט שלי, נפוליון היל טבע אותו כבר ב-1934 (אחרי המשבר הכלכלי הגדול של 1929) בספר “חשוב והתעשר”. שבו לחשוב, איפה ההזדמנות כאן? בעסק? במשפחה? בבריאות? בהשקעות? בכסף שלי?
המעיטו בצריכת החדשות / העיתונים / הפוסטים של הפאניקה ברשתות החברתיות (מציע להתנזר מהם לגמרי). אנרגיה היא דבר מדבק. הרבה יותר מהקורונה, ואנרגיה שלילית ופחד הם מדבקים במיוחד
והכי חשוב – תבחרו בתקווה! ולא מתוך פחד!

ואם מצאתם ערך דברים הללו, אשמח שתשתפו, שיהדהדו למרחק גדול יותר. ככל שנגביר את ההדהוד של התקווה, כך נוכל למגר את הפחד… וגם את הקורונה!

ורק תהיו לי בריאים! 🙂

שלכם, ערן.

לאמן את שריר הכסף

הי!

התמונה הזו צולמה בשבוע שעבר במפגש השני בתוכנית החדשה שלי לשכירים: “עושים שינוי!”, כחודש לאחר שיצאנו לדרך.

מה שאתם רואים שם, אלו הם הסכומים שהחברים בתוכנית דיווחו של “הכנסות נוספות” (מעבר למשכורת הרגילה שלהם) שהם ייצרו במהלך החודש הראשון בתוכנית.

9 משתתפים יצרו ביחד 21,388 ₪.

אלו הם 21,338 ₪ יותר, מאשר היו להם בחודש שעבר. בממוצע, כל אחד מהם הגדיל את ההכנסה שלו ב-2,372 ₪ נוספים.

זהו כמובן הממוצע. כפי שאתם יכולים לראות, יש כאלו שהגדילו בהרבה יותר… כמו מי שהוסיפה החודש 8,800 ₪ לחשבון הבנק שלה.

ויש גם שניים שכרגע עדיין לא.

אחד מהם, ביצע מהלך שבסופו של דבר לא התממש ולא ייצר לו את ההכנסה שציפה לה. הוא כבר עובד לשנות את התמונה לחודש הבא.

השני, עשה מהלך אסטרטגי מול המעסיק שלו, שעדיין לא הסתיים סופית, אבל בסיומו עומד להכניס לו עוד עשרות אלפי שקלים נוספים בשנה.

בכל מקרה, ההכנסה שהם ייצרו או לא ייצרו החודש היא לא הדבר הכי חשוב בעיני.

הרבה יותר חשוב בעיני הוא השריר שהם עובדים לחזק ולפתח אותו.

זהו שריר הכסף.

ליצור ולייצר כסף זהו שריר, כמו כל שריר שיש לנו בגוף.

אצל מרבית האנשים (ובוודאי אצל השכירים) השריר הזה די מנוון. לרוב הוא כל כך מנוון שהוא בכלל לא פעיל. ולא, אני לא מחשיב את תלוש השכר שמגיע אחת לחודש כתוצאה של השריר הזה.

אני מדבר על שריר הכסף שפועל (או שלא), באופן עקבי ושיטתי לייצר לאדם הכנסות נוספות. מעבר למשכורת הרגילה שלו.

מהילדות, דרך בית הספר היסודי, התיכון והאוניברסיטה מחנכים אותנו לדבר אחד – לעבוד תמורת משכורת. רובנו לא מכירים משהו אחר.

וכך אנו גדלים עם שריר מנוון לגמרי. השריר שמאפשר לנו ליצור כסף מעוד מקורות הכנסה.

אחד הדברים המשמעותיים שעשיתי עוד במהלך השנה האחרונה כשעוד עבדתי באינטל היה להתנסות. להתנסות ביצירה של כסף מעבר למשכורת הסדירה שלי מאינטל.

ניסיתי הרבה מאד דברים: למדתי השקעות בשוק ההון, למדתי יזמות, הקמתי עסק ראשון עם שותפים (שהפסדנו בו את כל ההשקעה – אחד השיעורים העסקיים הכי חשובים שלמדתי), השקענו בנדל”ן, הצטרפנו לשיווק רשתי, עברתי סדנאות של התפתחות אישית. כל מה שעשיתי וניסיתי היתה לו תרומה מכרעת להתפתחות של שריר הכסף אצלי.

ואגב, עד היום, זה שריר שאני עובד לפתח ולחזק אותו.

אבל צריך להתחיל.

צריך להתחיל ולחזק את השריר הזה.

בעידן של היום, במציאות הכלכלית והתעסוקתית של היום, זה לא אחראי בעיני להשאיר את שריר הכסף מנוון. פשוט לא אחראי לבנות את עתידך על מקור הכנסה אחד. וזה מה שרוב השכירים עושים…

אז איך מאמנים את שריר הכסף?

אני לא יכול לחשוף כאן בדיוק את התהליך שהם עברו כי זה יקלקל לבאים אחריהם את האפקטיביות של התרגילים שהם יקבלו.

אבל בגדול אני יכול לומר, שזה שילוב של שינוי התודעה האישית (של כל אחד מהם) והקולקטיבית (של הקבוצה) בנוגע לכסף, למה נדרש על מנת ליצור אותו, העלאת תחושת המסוגלות שלהם ותפיסת הערך והשווי העצמי שלהם, ומסגרת מחייבת שמעודדת אותם להמשיך, לפעול ולמתוח את הגבולות של עצמם.

מוזמנים לכתוב לי בתגובה למייל: מה אתם עושים על מנת לאמן את שריר הכסף שלכם??

שלכם,

ערן

נ.ב. – אם אתם רוצים לקבל עוד מידע ופרטים על התוכנית “עושים שינוי!” ועל המועד הקרוב, הכנסו לקישור הזה:  מכאן הכל מתחיל…

מומנטום (ככה זה נראה)

הי!

אתמול, אחת המשתתפות בתוכנית “עושים שינוי!” עברה תהליך של אימון ביחד עם יעל, מאמנת היישום שלנו, בקבוצת הווטסאפ הסגורה של הקבוצה.

זה היה אימון על פחד.

היא היתה שכירה שנים רבות, בתפקידי ניהול בכירים, ועזבה לאחרונה את עבודתה. פשוט כי לא יכלה יותר.

היא הביעה את הפחד שלה מכך שתצטרך לחזור לעבוד בעבודה שהיא לא אוהבת, עם אנשים שאינם חולקים איתה את אותו סט הערכים.

הפחד הזה ממש שיתק אותה.

תוך כדי השיחה, יעל ביקשה ממנה שתבחן את כל טווח האפשרויות שעומדות בפניה. הטובות והפחות טובות.

איך זה יהיה עבורה אם הכל ילך טוב כמו שהיא רוצה.

ומצד שני, איך זה יראה וירגיש לה להיות אם תצטרך לחזור למקום שאותו היא עזבה. פשוט מחוסר ברירה.

בהתחלה היה לה ממש קשה לראות את המקום הזה. אפילו לחשוב על להיות בו שוב. זה עורר בה המון חששות ואפילו סלידה.

אבל לאט לאט, תחת ההנחיה המדוייקת של יעל, היא יכולה היתה לראות, שגם אם התרחיש הגרוע מבחינתה יתרחש, היא תדע להתמודד איתו. ולא רק להתמודד איתו, אלא אפילו להפיק ממנו את המיטב.

ההבנה וההכרה הזו שחררה אצלה משהו עצום. היא שחררה את הפחד.

או, אם נשתמש בציטוט שלה לגבי הפחד: “איזה צימוק קטן הוא נהיה, מחר הוא גם יהיה יבש! ואנפנף אותו עם מטלית לפח”.

הפחד נעלם!

כשהסתכלתי על התהליך העוצמתי שהיא עברה, רק מתוך כך שהסכימה לחשוף את הפחד, ולהסתכל לו בעיניים, היא הזכירה לי את עצמי ואת מה שעברתי כאשר התגלה לי הגידול הסרטני לפני כשנה.

האבחנה הראשונית שקיבלנו הצביעה על כך שאצטרך לעבור טיפול כימותרפי.

ישבתי מול הרופאה, במשרד שלה, שומע את כל התאורים וההסברים על מה שאני צפוי לעבור, על תופעות הלוואי והסיבוכים האפשריים ובתוכי מזדחל לו פחד עצום. פחד משתק.

זה לא היה פחד או חשש לחיים עצמם, אלא לאיכות החיים שתהיה לי וההשפעה של הטיפול עלי, על הגוף שלי והבריאות שלי.

זה היה ביום חמישי בבוקר.

יצאתי לסוף שבוע שהיה אחד מהקשים שאני זוכר בחיי. המחשבות על מה שאני צפוי לעבור לא הפסיקו, ואותו פחד שהיה בי, כבר לא הזדחל יותר. הוא השתקע לי עמוק עמוק בתוך הבטן. ומשם התפשט לכל איבר ואיבר בגוף שלי. ממש הרגשתי איך הפחד אוכל אותי מבפנים.

עם כל השנים של ההתפתחות האישית שעברתי, התרגולים והמודעות, עדיין הפחד הזה היה משהו שלא ידעתי איך להתמודד איתו. זה היה פחד שמעולם לא חשתי לפני כן בחיי.

כך עבר לו סוף השבוע.

כשהיינו אצל הרופאה, ביקשתי ממנה שתתן לי פרטים של מישהו שעבר את מה שאני אמור לעבור. רציתי לדבר עם מישהו שהיה שם. שיודע מנסיון איך זה.

ביום ראשון, בשמונה בבוקר התקשרתי אליו. גם לו קוראים ערן.

עבורי ערן היה סוג של מלאך שנשלח להרגיע אותי. וזה מה שהוא עשה. הוא סיפר לי באריכות על מה שהוא עבר, הוא לא הסתיר דבר. הוא אמר שזה קשה, שזה לא נעים ובוודאי לא נחמד, אבל באותה נשימה הוא גם אמר לי “עוברים את זה, וגם אתה תעבור את זה”.

תוך כדי השיחה איתו, הרגשתי איך אותו מטען של פחד שהיה בי, אותם 60 טונות של פחד ששכנו בתוכי, לאט לאט מתפוגגים.

ובסיום השיחה איתו, יכולתי “להסתכל לפחד בעיניים” – יכולתי לראות את הסיטואציה שכל כך הפחידה אותי ושנמנעתי מלהסתכל עליה. הסתכלתי על התסריט והתרחיש הגרוע ביותר שיכולתי לדמיין שם, עם כל הכאב והפחד ויכולתי גם לראות שאני מתמודד איתו.

זה לא שרציתי לעבור אותו, אלא שהסכמתי לעבור אותו. קיבלתי עם עצמי הסכמה שאם אדרש לעבור אותו – אתמודד איתו.

אני יודע היום שבאותה הנקודה בדיוק – שם החלה ההחלמה שלי.

באותה נקודה שהפסקתי לפחד מהפחד. שהרשיתי לעצמי להסתכל עליו ולא להתקפל בפניו, אלא לומר לעצמי (ולו) – אם אצטרך, אתמודד איתך.

המציאות החיצונית הגיבה מאד מהר.

למחרת בבוקר, קיבלתי שיחת טלפון מהמזכירה של הרופאה שהזמינה אותנו לפגישה נוספת. ויום למחרת ישבנו שוב מולה במשרד שלה.

כל שפת הגוף שלה השתנתה, היא היתה נינוחה יותר ופחות עצורה.

היא אמרה שלי שהיא ורופאים נוספים עברו על הבדיקות שלי והאבחנה העדכנית שלהם מראה שאוכל להסתפק בטיפול פשוט יותר, רק בהקרנות. ללא צורך בכימותרפיה.

ברגע שהסכמתי בתוכי לעבור דרך הכאב והפחד הגדול ביותר שלי, כבר לא הייתי צריך לעבור דרכו.

כשהסכמתי לקבל את השיעור, כבר לא הייתי צריך לעבור אותו שוב.

זה היה אחד הרגעים המכוננים בחיים שלי.

רגע חשוב שהבנתי מה זה באמת אומץ.

אומץ הוא לא מה שהרבה אנשים חושבים. אומץ זה לא היעדר הפחד.

אומץ זו היכולת שלנו להישיר עיניים אל הפחד, ולא להתקפל מולו. אלא להסכים בתוכנו, לעבור דרכו, אם נצטרך.

היו אמיצים!

מייל מלקוח: אני רוצה לשמוע על הכישלונות!

הי!

מייל שקיבלתי מגדעון, בעקבות הפוסט שכתבתי על “השרירים שחשוב לאמן”.

הוא מתייחס בו, בין השאר, לנתונים שפרסמתי בו מתוך סקר השכירים שקיימתי לפני כחודשיים.

והנה מה שהוא כתב לי:

“מאד מעניין מה שאתה כותב, אבל חסרים לי קצת נתונים ויותר מאשמח אם תוכל לשתף:

הסטטיסטיקה שאתה מציין, אשמח שתשתף במאמר המקורי אם הנתונים שפורסמו. מה שקשה לי להבין זה אם כל כך הרבה אנשים רוצים להיות עצמאיים, אז למה הם לא? אני חושב שמי שלא עצמאי פשוט לא רוצה או לא יכול. כמו שלא כולם מפקדים, מנהיגים או מנכ”לים.
אתה מפרסם את כל אלה שבאו אליך והצליחו להפוך משכירים לעצמאיים: מה הרקע שלהם? מאיזה משפחות הם באו?
אשמח לשמוע מה אחוז האנשים שבא אליך ואכן הצליח להפוך משכיר לעצמאי? זה תמיד טוב לספר על הצלחות אבל לפני שאני מחליט האם להצטרף לקורס שלך אני דווקא רוצה לשמוע על הכישלונות.”

אני מאד אוהב שאנשים כמו גדעון כותבים לי ושואלים שאלות בצורה עניינית, כי זה מעיד בעיני על הרצינות והמחויבות שלהם. וזה גם מאפשר לי לענות להם ומתוך השאלות שלהם להבין מה מעניין את שאר הקוראים שלי.

אז במקום רק לענות לגדעון באופן אישי, בחרתי לענות לו כאן, כדי שעוד אנשים יוכלו להפיק ערך מהתשובות.

ראשית לגבי הסטטיסטיקה שפרסמתי, כאמור היא לקוחה מתוך סקר שקיימתי לפני מספר חודשים, שהקיף קרוב ל-500 שכירים, מכל רחבי הארץ. אני מתכוון לפרסם את כל נתוני הסקר בקרוב כך שתוכלו להעמיק בנתונים עוד.

לגבי השאלה “אם כל כך הרבה אנשים רוצים להיות עצמאיים, אז למה הם לא?”, התשובה כאן מורכבת יותר. זה כמו לשאול: “כל כך הרבה אנשים רוצים להיות עשירים, אז למה הם לא?”. גדעון מציע שזה עניין של רצון או של יכולת.

אני חושב שאם נחבר את האנשים למכונת אמת ונשאל אותם אם הם באמת רוצים להיות עצמאיים (או לצורך העניין אם הם באמת רוצים להיות עשירים), אז נקבל תוצאה חד משמעית שהם באמת רוצים.

כלומר, אני לא חושב שזה בעיה של חוסר רצון. האנשים רוצים.

מי לא היה רוצה לשפר את חייו?

כולם היו רוצים.

השאלה היא מה הם מוכנים לעשות בשביל זה.

אני גם לא חושב שזה עניין של יכולת. יכולות ניתן לפתח.

הרבה אנשים שאלו אותי בעבר האם נולדתי עם יכולת הכתיבה או עם היכולת לעמוד על הבמה מול מאות ואלפי אנשים.

ממש לא! רחוק מכך.

אם הייתם אומרים לי לפני כ-20 שנים, שאלו יהיו שתיים מהיכולות היותר חזקות שלי, הייתי חושב שלקחתם פטריות הזיה.

אלו הן יכולות שפיתחתי לאורך השנים. השקעתי בכך הרבה מאד זמן, כסף ואנרגיה.

וזה בדיוק העניין בעיני.

אנשים לא עושים שינוי בחייהם (למרות שהם מאד רוצים), לא כי אין להם את היכולת לעשות את השינוי, אלא כי הם לא מוכנים לעשות את מה שנדרש כדי להשתנות.

הם לא מוכנים להשקיע את הזמן, האנרגיה והכסף לשם כך.

הם רוצים את התוצאה, אבל הם לא מוכנים ללכת בדרך שצריך ללכת בה כדי להגיע לתוצאה שהם רוצים.

השאלה השניה של גדעון היא מעניינת, כי חבויה בה ההנחה שכדי להצליח, אדם צריך להיות בעל רקע מסוים. ממשפחה מסוימת או ממוצא מסוים.

ואני חושב שזו תפיסה שגוייה בעליל.

האמת אני לא רק חושב כך, אני יודע שזה לא רלוונטי בכלל.

אנשים נוטים לייחס את ההצלחה של אחרים למאפיינים שחסרים להם בעצמם וכך הם יכולים לתרץ לעצמם למה הם לא יכולים להשיג את אותה ההצלחה. הרי אם המוצא שלי הוא לא מהמוצא “הנכון”, הרי שאין לי סיכוי להצליח, אז למה בכלל שאנסה?

אני לא צריך לתת לכם כאן את הדוגמאות ה”באנליות” של סטיב ג’ובס, ריצ’רד ברנסון, סטף ורטהיימר ואחרים כדי להוכיח למה ההצלחה שלהם אינה קשורה למוצא, להשכלה, למין או למצב ההתחלתי שהם נמצאו בו בתחילת דרכם.

לאורך השנים, פגשתי אינספור אנשים שעשו שינויים יוצאי דופן בחייהם. אין שום מאפיין חיצוני שמשותף להם. לא הגיל, המין, המצב המשפחתי, העדה, המשפחה, כמות הכסף שהיתה להם בהתחלה או הגיאוגרפיה שהיו בה.

שום דבר מאלו.

מה שהיה משותף לכולם – היתה להם תשוקה בוערת בעצמותיהם לעשות שינוי ולשפר את חייהם, והם היו מוכנים לעשות את מה שצריך לעשות, כדי להפוך ולהיות מי שהם רוצים להיות.

זו כל התורה.

זה פשוט, אך זה לא תמיד קל.

רוב האנשים לא מוכנים לעשות את זה. הם לא מוכנים להתמודד עם חוסר הוודאות (האם השינוי יצליח או שלא), הם לא מוכנים להתמודד עם האפשרות שיכשלו, ולהתמודד עם ההשלכות של הכישלון.

הם פשוט לא מוכנים לעשות, את מה שאלה שמצליחים, עושים.

וזה מוביל אותנו לשאלה השלישית שבה גדעון ביקש ממני לשמוע דווקא על הכישלונות.

מי שבאמת מעוניין להבין ממה עשויה הצלחה, שיקרא ביוגרפיות של אנשים מצליחים, שישוחח ויראיין אותם, שיחקור לעומק את הדרך שעשו. אני מבטיח לכם שתגלו שיש דבר נוסף חשוב שמשותף לכולם: כולם, ללא יוצא מהכלל, נכשלו!

הם נכשלו. ולרוב, הרבה יותר מפעם אחת.

הקלישאה שאומרת שהכישלון הוא צעד בדרך להצלחה היא לא באמת קלישאה. היא האמת לאמיתה.

לא מאמינים לי?

תמצאו לי דוגמה אחת של מישהו שהגיע להצלחה, בלי שיש לו אוסף כישלונות מפואר שהוא גורר אחריו. אין דבר כזה. זו פיקציה.

אז גדעון – אם אתה רוצה דוגמאות לאנשים שנכשלו, קח כדוגמה את כל אחד מהאנשים שכתבתי עליהם בעבר שהם הצליחו. אותם אנשים הם גם אלו שנכשלו. הם נכשלו לפני שהם הצליחו, והם נכשלו גם אחרי שהם הצליחו.

והם גם יודעים – שהם עוד ימשיכו להיכשל בעתיד.

אז השאלה החשובה באמת גדעון היא: האם אתה מוכן להיכשל?

האם אתה מוכן ללכת בדרך שהיא לא תמיד ברורה, קלה או פשוטה?

האם אתה מוכן לקבל את העובדה (אולי הכואבת) שבדרך להצלחה ולשינוי שאתה רוצה כנראה תצטרך להתמודד עם כישלונות. להכיל אותם, לכאוב אותם?

האם, כדי לעשות את השינוי שאתה רוצה, אתה מוכן להשתנות?

אלו הן השאלות החשובות באמת בעיני.

ואני לא אומר שזה כרוך בלקיחת סיכונים חסרי אחריות. ממש לא. להיפך, זה אומר להעריך את הסיכונים, לכמת אותם, ולבחור בחירה מודעת האם זהו מחיר שאני מוכן לשלם אותו במקרה והגרוע מכל יקרה ואכשל.

אל מול המחיר הזה, כדאי להעריך גם את המחיר האלטרנטיבי.

אני קורא לכך: מחיר ההישארות במקום.

רוב האנשים כלל לא מודעים ולא מסתכלים על המחיר הזה שהם משלמים אותו, יום יום, דקה דקה.

המחיר של להמשיך להיות באותו המקום, בתחושה של תסכול, תקיעות, חוסר סיפוק ואכזבה מהחיים שלהם.

כפי שכתבתי קודם, מרבית האנשים אינם מוכנים להשקיע את הזמן, הכסף והאנרגיה כדי לעשות את השינוי שהם רוצים. אבל הנה האבסורד הגדול ביותר: בסופו של דבר הם משקיעים את אותו הזמן, הכסף והאנרגיה – רק שהם לא עושים זאת כדי לקבל את תוצאות החדשות. הם משקיעים זאת, כדי להמשיך ולהיות באותו המקום!

למשל, אם אדם שממשיך להישאר באותו המקום, היה משקיע ביצירת השינוי שהוא רוצה, ומגדיל את הכנסותיו כתוצאה מכך, הרי כל יום שהוא לא עושה את זה, עולה לו כסף!!

כדוגמה קחו מישהו שמרוויח 10,000 ₪ לחודש ונשאר תקוע באותו המקום. לעומתו, מישהו אחר היה פועל להגדיל את הכנסותיו בעוד כמה אלפי שקלים לחודש, נניח ל-15,000 ₪.

הרי שבכל חודש שהראשון לא עושה שינוי, הוא מפסיד 5,000 ₪!! זה 60,000 ₪ בשנה.

שזה לרוב, הרבה יותר יקר, ממה שהיה עולה לו לקבל עזרה לעשות שינוי.

וזה רק המחיר הכלכלי שזה עולה לו.

זה עולה לו גם במחיר של מערכות היחסים שלו (הוא מתוסכל, עצבני וחסר מנוחה וזה משפיע על הסביבה שלו), בבריאות שלו (מתח הוא הגורם מספר אחת למחלות) ובכל אספקט אחר של חייו.

את המחירים הללו אנחנו משלמים, כך או כך. השאלה היא רק, האם אנו משלמים אותם למען השינוי שאנו רוצים, או שאנו משלמים אותם ונשארים באותו המקום?

ועל השאלה הזו – רק אתם יכולים לענות לעצמכם…

אם אתם באמת רוצים שינוי (ומוכנים לעשות את מה שצריך!), אני מזמין אתכם לעשות אחד משני הדברים הבאים (או את שניהם):

אתם יכולים לתאם”שיחת בהירות”עם דבורה, היועצת הבכירה שלי, שבה היא תעזור לכם להבין מה יכולים להיות הצעדים הבאים שלכם. זוהי שיחה ללא התחייבות וללא עלות.

הדבר היחיד שאתם נדרשים לו, הוא למלא שאלון מקדים, שלאחריו דבורה תתאם אתכם מועד לשיחה. גם אם תחליטו שהתוכנית אינה מתאימה לכם, זה בסדר גמור. אבל אני מבטיח לכם, שכבר בשיחה הזו תקבלו ערך רב!

אתם מוזמנים לצפותבהדרכה היחודית שקיימתי לשכיריםלפני כמה שבועות. זו הדרכה שבה אני פורש בפני המשתתפים את הדרך המעשית שבה יוכלו ליצור שינוי בחייהם, מבלי לסכן את העתיד הכלכלי שלהם. ההדרכה זמינה לכם לצפייה מיידית (ללא עלות) כאן בקישור.

יתכן ויש לכם עוד שאלות, או שאתם רוצים עוד פרטים על התוכנית החדשה “עושים שינוי!”. זה הגיוני – הדרך לקבל את הפרטים והמידע, הוא למלא את שאלון ההתאמה ולתאם את שיחת הבהירות עם דבורה. זה הצעד הראשון לשינוי שאתם רוצים.

השרירים שחשוב לאמן (במיוחד אם אתה שכיר)

הי!

באחת השיחות שקיימתי לפני כמה ימים עם לקוח שביקש להצטרף לתוכנית “עושים שינוי!” (המיוחדת לשכירים) שאני פותח בקרוב עלה לי בראש הדימוי הבא לגבי יכולות מסוימות, שלדעתי, בעידן של היום, הן הכרחיות להצלחה בכל תחום (בין אם אתה שכיר או בעל עסק), אבל בהרבה מקרים, דווקא אצל שכירים הן לפעמים מנוונות, חלשות יותר ובעיקר – לא מביאות את מלוא הפוטנציאל שלהן ושל המחזיק בהן לידי מימוש.

הדימוי הזה עלה לי בראש כי מי ששוחחתי איתו הוא אדם שעוסק בספורט אינטנסיבי. וחשבתי על כך שכאשר הוא רק החל להתאמן, הוא גילה שיש לו בגוף שרירים חדשים שהוא לא היה מודע כלל לקיומם. רק כשהוא החל להתאמן הוא פתאום הכיר אותם, וגם הכיר בחשיבות הגדולה שלהם להצלחה שלו כספורטאי.

באותו אופן בדיוק, יש לנו שרירים נוספים חשובים, שהם הכרחיים להצלחה שלנו, במיוחד היום בעולם שמשתנה בצורה כל כך מהירה ודרמטית:

1. שריר האי-וודאות

אנחנו שונאים אי וודאות. כבני אדם, אנו חייבים וודאות, ומשלמים הרבה מחירים עבורה. איזה מחירים אתם שואלים?

הסטטיסטיקה עומדת היום על כך שכ-85% מהאנשים הם שכירים. האם זה כי הם רוצים להיות שכירים?

חלקם כן וחלקם לא. לפי הסקר שערכתי לפני כמה שבועות 84% מהשכירים אמרו שאם כסף לא היה בעיה הם היו עוזבים מיידית את מקום העבודה שלהם.

כלומר, מרבית השכירים מחזיקים במקום העבודה שלהם, לא כי הם נהנים בו, מרגישים שם מוגשמים או מתוגמלים כראוי (מרביתם דרגו מאד נמוך את הפרמטרים הללו), אלא כי מקום העבודה שלהם מקנה להם (לפי תפיסתם) וודאות.

אני לא נגד זה, ואין בזה שום דבר רע. ואני גם לא חושב שכולם צריכים להיות עצמאיים או לעזוב מחר בבוקר את מקום העבודה שלהם (ממש להיפך).

אבל – מתוך כך שמרבית האנשים מורגלים לסמוך על הוודאות הזו, השריר של ההתמודדות עם חוסר הוודאות שלהם הוא מנוון עד לא קיים.

וזו בעיה גדולה בעיני.

הסיבה שזו בעיה, היא שעד כמה שנרצה וודאות, העולם שלנו הוא אזור נטול וודאות לחלוטין. וגם הוודאות שהשכיר מרגיש במקום העבודה שלו, היא וודאות אשלייתית, היא פיקציה. היא לא באמת קיימת. תשאלו את עובדי טבע שפוטרו בהמונייהם, איך תחושת הוודאות עבדה עבורם…

ולכן, אם אתם רוצים להיות מוכנים ומיומנים לעולם הנוכחי שלנו, אתם חייבים לאמן את שריר האי וודאות. להתנסות בסיטואציות שדורשות מכם להתמודד עם חוסר וודאות ולא להפוך למשותקים בגללה. להצליח לחפש פתרונות, לפעול ולהתקדם גם כשחוסר הוודאות מרחף לכם מעל הראש.

עצמאי יודע שהדבר הכי וודאי זהו חוסר הוודאות. וככל שאתה מרגיל את עצמך להיות בנוח עם התחושה הזו, כך קל לך יותר להתנהל בעולם, להתקדם, ליצור ולהתפתח.

זה שריר שלגמרי אפשר לאמן אותו. וכך, כשתזדקקו לו באמת הוא יהיה זמין עבורכם. זו מיומנות שהיא הכרחית בעולמנו.

2. שריר האחריות האישית

יש הרבה רמות שונות והגדרות שונות של אחריות ואחריות אישית. אני אסביר כיצד אני רואה את הדברים. אחריות אישית עבורי זוהי התפיסה שהדברים תלויים בי (לטוב ולרע). זה לא אומר שאדם שכיר הוא לא אחראי, אבל הרבה פעמים ישנם תחומים שהוא לא תופס בתחום אחריותו. למשל – ההכנסה שלו.

רבים מאמינים שגובה ההכנסה שלהם תלוי במעסיק או בבוס שלהם, בממשלה או בהסתדרות. וכשאדם מחזיק בתפיסה כזו הוא מעניק את הכוח שיש לו בידיו למישהו אחר ומחליש את עצמו. כי ברגע שזה תלוי במישהו אחר, המשמעות היא שזה לא בידיים שלי לשנות את המצב.

רבים סומכים על ה”פנסיה” שלהם שתדאג להם כשיצטרכו אותה (טעות עצובה…). כבר ב-2005 אני זוכר שקראתי מחקר של משרד האוצר שהראה שבמקרה הטוב והאופטימלי, אדם שחסך כל חייו לפנסיה, יזכה לקצבה בגובה 50% לכל היותר מההכנסה שהיתה לו, יום לפני שיצא לפנסיה.

אני מאמין שזו האחריות האישית של כל אחד מאיתנו לדאוג למצב הכלכלי שלו, להכנסות שלו, לרמת האושר שלו, לסיפוק שלו, להגשמה ולמימוש שלו.

אף אחד אחר לא יעשה את זה עבורנו.

אבל, זה דורש לקחת אחריות. וזה משהו שמגיע עם מחירים. למשל, המחיר של “אני לא יכול להאשים אף אחד אחר במצב שלי”, שהוא מחיר לא קטן לחלק מהאנשים. או המחיר של להתאמץ יותר, של להשקיע בעצמי, בהתפתחות שלי, בסדרי העדיפות שלי.

גם אחריות אישית זהו שריר. שריר שניתן לאמן, לחזק ולהשתמש בו כשצריך.

3. שריר יכולת ההשתכרות

כהמשך ישיר לסעיף הקודם, גם יכולת ההשתכרות, או בשפה אחרת: היכולת לייצר כסף. היא שריר.

אצל מרבית השכירים (וגם אצל לא מעט עצמאיים) היכולת הזו מנוונת כמעט לגמרי. זה אומר שהם לרוב יודעים להרוויח כסף רק מדבר אחד: מהעבודה שלהם. מלהחליף את הזמן שהם משקיעים – בכסף.
וגם, להרוויח כסף רק מלעבוד עבור מישהו אחר.

עבור ההורים שלנו זה עבד מצוין. אני זוכר את הורי, חוזרים הביתה מהעבודה, אמא שלי בשעה 15:00, אבא שלי היה מגיע מאוחר יותר בדרך כלל בסביבות 16:00. היתה להם קביעות, המשכורת היתה מובטחת, יוקר המחייה היה סביר (בהרבה הרבה יותר מהיום) והיו להם חיים טובים.

וככה הם גם חינכו אותנו.

רק שהעולם השתנה!!

ומי שלא מפתח את השריר שמאפשר לו להרוויח כסף, ממקורות שונים, בדרכים שונות, ובצורות נוספות, שלא תלויות רק בזמן האישי שלו, גוזר על עצמו חיים כלכליים לא פשוטים.

אני לא מדבר כאן על לעשות מיליונים דווקא (למרות שבוודאי אין בכך שום דבר רע), אני מדבר על היכולת הבסיסית של לחיות בכבוד, ברמת חיים טובה שאני רוצה לעצמי ולאפשר לעצמי ולמשפחה שלי חיים טובים שבהם אנו גם יכולים לממש ולהגשים את הדברים שחשובים לנו.

איך אתם מאמנים את השריר הזה?

4. שריר הכישלון

זהו אחד השרירים היותר מוזנחים לטעמי. לא רק שהוא מוזנח ומנוון, מרבית האנשים בכלל לא רוצים לאמן אותו ולא מבינים את החשיבות העצומה שלו – דווקא להצלחה שלהם.

אנחנו מחונכים, כנראה עוד מבית הספר, שכישלון זה דבר איום ונורא.
מי שהיה נכשל במבחן זה היה קטסטרופלי. ההשלכות היו קשות. ההסתכלות של המורים, ההורים והסביבה על כשלון לימדו אותנו שזוהי חוויה שאנו ממש, אבל ממש, לא רוצים לחזור ולחוות אותה שוב.
וכבני אדם בוגרים, אנו נעשה הכל, רק כדי שלא נצטרך לעבור שוב כישלון כלשהו.

אצל רוב האנשים, המשמעות של – לעשות הכל רק כדי לא להיכשל, היא אחת: פשוט לא לנסות לעשות דברים חדשים, שונים או כאלו שבהם ההצלחה שלהם אינה מובטחת.

וזה מביא רק לתוצאה אחת מובטחת: בינוניות.

ואנחנו משלמים מחירים יקרים על הבינוניות הזו, אתם לא צריכים אותי להסביר את זה, אבל בכל זאת, למי שלא בטוח על מה אני מדבר, הנה המחירים שאנשים משלמים על הפחד שלהם מכישלון: תחושות קשות של תקיעות, חוסר סיפוק, חוסר מימוש, סבל במקום עבודה שלא אוהבים, או במערכת יחסים שלא טוב להם בה… מכירים את המחירים הללו?

זה לא שאני מאחל לאף אחד להיכשל, אבל אם יש כמה דברים חשובים שלמדתי לאורך השנים, ומתוך לא מעט כישלונות קשים וצורבים הם ש:
1. הכישלון יגיע, במוקדם או במאוחר
2. ללא הכישלון, אין לאף אחד סיכוי להצליח באמת
3. דווקא בכישלונות קיבלתי כמה מהשיעורים היותר חשובים בחיים שלי

כשאתם מאמנים את שריר הכישלון אצלכם, אתם מאמנים את עצמכם להתאושש מכישלון מאד מהר. לא להיעצר בגללו, לא לפחד לפעול שוב, לא להפסיק לנסות.

יש ברכה בכישלונות, יש ברכה בלמידה שהם מספקים לנו, הם מרחיבים את היכולות שלנו, מותחים את שאר השרירים שלנו ובאופן כללי, הם הופכים אותנו לאנשים עם יכולות חזקות יותר.

5. שריר הביטוי וההשפעה

לדעתי, בעולם של היום, זהו אחד השרירים החשובים שעלינו לפתח. אין זה משנה מה העיסוק שלנו או אם אנו שכירים או עצמאיים. כל אחד רוצה להביא את עצמו לידי ביטוי, וכל אחד רוצה להשפיע.

לאנשים רבים יש תפיסה שיכולת השפעה, יכולת הובלה ויכולת מנהיגות אלו הן יכולות שיש אותן רק למתי-מעט. רק לאותם ה”נבחרים”.
אני חושב שזו תפיסה מגבילה.

כל אחד מאיתנו הוא מוביל ומנהיג. קודם כל בחייו האישיים, ואחר כך במעגלי ההשפעה שלו. מהקרובים יותר ועד לרחוקים יותר.

וזהו שריר. כמו כל שריר אחר שאפשר לאמן. זו יכולת נרכשת.

נשאלתי לא פעם כיצד השגתי את יכולת הביטוי שלי, כיצד למדתי לכתוב, לדבר מול קהל, להנחות אנשים. חלק אמרו לי שכנראה נולדתי עם זה.

אני לא חושב שנולדתי עם זה. אני חושב שזו לגמרי יכולת שהתאמנתי בה המון לאורך החיים שלי, ובמיוחד בשנים האחרונות.

כמו כל סוג של יכולת – יכולת שתשתמשו בה ותתאמנו בה הרבה – תתחזק.

אבל עוד לפני אימון היכולת, השריר הזה נוצר מתוך תפיסת הערך העצמית שלנו. עד כמה אנו מאמינים שיש לנו ערך, שיש לנו מה לתת ולהעניק לעולם, שיש לנו מסר עם משמעות שאנו רוצים להוציא אותו החוצה לעולם.

כשאנו מאמינים ותופסים את עצמנו, קודם כל, כבעלי ערך, אז נכנס השלב של פיתוח המיומנות עצמה.

אז מה אתם עושים, עוד היום, כדי להעלות את תפיסת הערך העצמית שלכם?

ולא, זה לא משהו שיקרה מעצמו, וזה לא משהו שיקרה “עם הזמן”. זה יקרה רק אם אתם תגרמו לזה לקרות.

6. שריר היוזמה

זהו שריר שגם אם אתה שכיר, ומתכוון להישאר שכיר כל חייך, כדאי מאד שתלמד לפתח אותו היטב. כל העולם הולך לכיוון שבו המשרות “הפשוטות”, שלא דורשות יותר מדי יוזמה, מחשבה מעמיקה, יצירתיות וחדשנות, הולכות ונעלמות. הן מוחלפות על ידי אלגוריתמים, מחשבים ורובוטים. או על ידי אנשים המועסקים בשכר נמוך יותר.

בעולם של היום ובזה של העתיד, המשרות הנדרשות יותר, הן אלו שדורשות מיומנויות של יוזמה, לקיחת אחריות, יכולת הובלה וביטוי עצמי.

שריר היוזמה, לרוב מתפתח ביחד עם שריר האחריות האישית, ככל שתפיסת האחריות האישית שלנו גבוהה יותר, כך גם שריר היוזמה שלנו יתפתח ויתחזק יותר.

זהו השריר שמאפשר לנו לצאת מאזורי נוחות רגילים שלנו, לקחת על עצמנו פרויקטים חדשים, ליזום מיזמים, רעיונות, עסקים, שיתופי פעולה ובעיקר לחדש לעצמנו (קודם כל) ולאחרים.

עברו הימים שבהם רק קיבלנו משימות מהמנהל שלנו שאמר לנו בדיוק מה הוא רוצה שנעשה ואיך זה צריך לקרות ולהיראות.

היום, מי שלא יוזם, מי שלא מחדש מאבד את זכות הקיום שלו.

כך זה היה בעסקים מאז ומעולם, אך היום זו יכולת שחשוב מאד להחזיק בה, גם אם אתה שכיר.

7. שריר המחויבות

המחויבות זה מה שגורם לנו בסופו של דבר לצאת ולפעול. ובלי פעולה, לא קורה שום דבר באמת.

להבדיל ממוטיבציה, שלרוב היא חיצונית לנו, המחויבות זהו כח פנימי שאנו מפתחים בתוכנו. כאשר יש לנו משהו שמאד חשוב לנו, אנו נהיה מאד מחויבים לגרום לו לקרות.

חישבו על מדורה המורכבת מעצים ומאש. העצים זו המחויבות, האש זו המוטיבציה. זה נכון שאי אפשר להדליק אש בלי שניהם, אבל הבסיס של המדורה זו המחויבות שעליה ניתן להדליק את אש המוטיבציה.

ישנם כמה כוחות שעוזרים לנו ליצור את המחויבות בתוכנו.

זה מתחיל ב”יעד ראוי” שמאד חשוב לנו להשיג אותו. אם הוא מספיק חשוב ומשמעותי, אז תהיה לנו מחויבות לפעול ולהשיג אותו.

סביבה היא כח נוסף שיוצר בנו מחויבות, לא סתם הוטבע המשפט ש”סביבה חזקה יותר מכח רצון”. כל העקרון של הגיבושונים והטירונות בצבא מבוסס על העוצמה של שייכות לסביבה מחויבת שיוצרת את המחויבות אצל כל אחד מהאינדיבידואלים.

לא להרבה אנשים יש את שני אלו בצורה מובנית בחיים שלהם:
1. אין להם יעד ראוי שמרגש ומושך אותם
2. אין להם סביבה שמחזקת בהם את המחויבות

אז מה יעשה מי שאין לו את שני אלו?

יצור אותם לעצמו.

אם אתה לא יודע מה אתה רוצה ומה היעד הראוי שלך – צא לחפש אותו. שים את עצמך בתהליך של גילוי וחקירה עד שתמצא אותו. כי אחרת, לעולם לא תמצא אותו.

ואם אין לך סביבה שיוצרת לך את המחויבות הזו, צור לך אותה או הצטרף לאחת כזו. לאורך השנים יצרתי אינספור קבוצות שבהן אנשים התחברו אחד לשני, ויצרו לעצמם סביבה תומכת של מחויבות והתקדמות.

8. שריר המודעות העצמית

והשריר האחרון, אך לא בחשיבותו, זהו שריר המודעות העצמית.

זה אולי אחד השרירים החשובים יותר, כי ככל שהוא מפותח יותר, כך גדלה המחויבות הפנימית שלנו לפתח את שאר השרירים שלנו.

כבני אדם, המודעות שלנו משפיעה באופן ישיר על התוצאות שלנו, על ההישגים ועל ההתקדמות שלנו. ככל שאנו הופכים למודעים יותר, כך אנו חשופים יותר ליכולות שלנו מצד אחד ולמגבלות שלנו מצד שני. והידיעה הזו, של אדם את עצמו מאפשרת לו כעת מסע של התפתחות. אם אני מודע לחולשות שלי, אני יכול לפעול בצורה מודעת לחזק אותן. ואם אני מודע לחוזקות שלי אני יכול להשתמש בהן יותר.

יש סוג של קסם כאשר אנו נחשפים למודעות חדשה. היא מאפשרת לנו גישה לאזורים של “מה שאני לא יודע שאני לא יודע”.

אם אני אסתכל לאחור על חיי, ואחזור לנקודה של פני כ-15 שנים, הרי אז באותה הנקודה לא הייתי יכול לדמיין אפילו בחלומותי הפרועים ביותר את המקום שאני נמצא בו היום. ובטח לא הייתי מסוגל אז, לדמיין, את הדברים שעשיתי ב-15 השנים הללו.

אנחנו אף פעם לא יכולים לראות זאת מראש, רק בדיעבד, אבל ההתפתחות של המודעות שלנו והעליה ברמת המודעות שלנו מאפשרת לנו להגיע למקומות חדשים. ולכן זהו אחד השרירים החשובים ביותר לאמן אותם.

אפשר לאמן מודעות. עושים זאת דרך למידה, דרך התנסות, דרך חוויה של חוויות חדשות, וגם דרך העיניים של מישהו אחר. קוראים לזה: מנטור. מישהו שכבר עשה בהצלחה את מה שאני רוצה לעשות. הלימוד ממישהו כזה, שכבר התנסה במה שאני רוצה להתנסות, הוא בעל ערך בלתי נתפס. הוא יכול לחסוך לנו זמן, כסף, אנרגיה והרבה מאד אכזבות.

ומעבר לכך, למישהו חיצוני לנו, בדרך כלל יהיה הרבה יותר קל לזהות ולראות בנו את הפוטנציאל שלנו לרוב קשה לראות בעצמנו.

המשפט המפורסם של קרליבך אומר ש”כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו”. ואני חושב שהמשפט הזה תופס לכולנו, לא רק לילדים. כל אחד מאיתנו צריך מישהו חיצוני שיאמין בנו ושיכול לראות בנו את אותם הדברים שאנו לא יכולים לראות בעצמנו, ושירחיב לנו את המודעות שלנו, למה שאפשרי עבורנו ובכלל.

אז מה עושים מכאן?

מתחילים להתאמן!

מתחילים לאמן את השרירים הללו. כל השקעה שתעשו באימון השרירים הללו שלכם, תחזיר את עצמה פי כמה וכמה ותשלם לכם דיווידנדים אינסופיים.

אימון נעים!

התוכנית החדשה “עושים שינוי!” נועדה לכך בדיוק – לשכירים שרוצים לאמן את השרירים הללו ואת היכולות הללו.

אם אתם רוצים לברר פרטים נוספים, אני מזמין אתכם לתאם שיחת בהירות עם היועצת המקצועית שלי, ולקבל את כל הפרטים מיידית.

מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם!

שלכם, ערן.

השיווק באימייל מת!

הי!

“השיווק באימייל מת!”

אם רק היה לי שקל על כל פעם ששמעתי את המשפט הזה… 

רבים מדברים בגנותו של האימייל, ועד כמה שזו פלטפורמה שהיא פאסה, שאנשים אינם פותחים, שלא מגיבים, שאחוזי הפתיחה יורדים, שכמות הספאם גדולה מדי..

וכעקרון הכל נכון.

נכון, אבל…

בביקור האחרון שלנו בארה”ב נתקלתי בתופעה מעניינת, שפחות ראיתי אותה קורית בביקורים קודמים, לפחות לא באותם ההיקפים שראיתי אותם הפעם.

בין שאר העיסוקים שלנו, יצא לנו גם לעשות קצת שופינג. ובכל פעם שהגענו לקופה לשלם, כחלק מתהליך התשלום קרה משהו מעניין: המוכרים בקופה ביקשו / הציעו / דרשו מאיתנו את כתובת המייל שלנו.

בכל חנות, זה נעשה באופן קצת שונה.

באחת הציעו לנו 10% הנחה על הקנייה אם נשאיר את כתובת המייל.

באחרת הציעו שנרשם עם המייל ונקבל הטבות לקניות הבאות.

ובשלישית המוכרת ממש הורתה לויקי כחלק מתהליך התשלום לרשום את המייל שלה. באותו טון ציווי החלטי שכמה שניות קודם לכן השתמשה בו כדי לבקש ממנה להקיש את הקוד הסודי של כרטיס האשראי.

בכל חנות, התסריט חזר על עצמו מחדש.

זה כמובן לא דבר חדש, אבל הפעם כאמור, זה היה מאד עקבי, בכל החנויות, בכל הרשתות, כמעט ללא יוצא מהכלל. זה פשוט היה חלק בלתי נפרד ומהותי מתסריט המכירה של הקופאים בקופות.

וזה גרם לי לחשוב למה הם עושים את זה?

האם הם עושים את זה כי הם מאמינים שהשיווק באימייל מת? שהוא לא אפקטיבי יותר? שאנשים לא קוראים יותר מיילים?

מן הסתם לא.

אף רשת או חנות לא היתה עושה את ההשקעה הזו בעדכון המערכות שלהם בקופות, בהכשרת הקופאים ובבקרה על כל התהליך הזה, אלא אם היו מאמינים שיש בכך תועלת כלכלית מהותית.

בשבועיים שלאחר הביקור בארה”ב מצאתי את עצמי מסיר את כתובת המייל שלי ללא הפסקה מרשימות שונות של כל הרשתות.

אז יאמר מישהו לכאורה בצדק – שאז הנה ההוכחה שאין בכך טעם, נרשמת ומיד הסרת את עצמך אז מה יצא להם מכך?

ואני חושב שזה לגמרי לא מוכיח שום דבר. כי אם אני הסרתי את עצמי כי זה לא רלוונטי עבורי וגם ככה אני לא ליד החנויות הללו בזמן הקרוב, זה לא אומר שכך כולם מתנהגים.

בסוף מדובר כאן במשחק של מספרים וסטטיסטיקות. ועל כל אחד שאומר לכם שהוא לא קורא מיילים ושהשיווק במיילים לא עובד וכו’.. יש אחוז מסוים של אחרים שפותחים, קוראים, מגיבים, וגם קונים.

זה דומה קצת לעולם של המסחר בשוק ההון. אני זוכר לפני הרבה שנים כשלמדתי מסחר יומי, שהמרצה הסביר שיהיו עסקאות שנרוויח בהן, יהיו כאלו שנפסיד, אבל מה שחשוב בסופו של דבר הוא לשמור את הסטטיסטיקה של נצחונות מול הפסדים חיובית לצד הנצחונות. על זה מבוסס המסחר בשוק ההון.

וכך זה גם בשיווק במייל.

אגב, לא רק בחנויות וברשתות הגדולות ביקשו מאיתנו את כתובת המייל שלנו, אפילו בשווקים קטנים של אומנים ודוכני רחוב, היו כאלו שלצד הצמידים ומוצרי האומנות שמכרו, היתה מחברת שבה אנשים נרשמו בכתב ידם והשאירו את כתובת המייל שלהם.

ואתם יודעים משהו מעניין – המחברות הללו לא היו ריקות!

אנשים נרשמו וכתבו בהן את כתובת המייל שלהם.

ואם עד כה עדיין לא שכנעתי אתכם, מוזמנים לצפות כאן בתמונה הזו שלקוחה מתוך כנס שיווקי מוביל בארה”ב (Traffic and Conversion) לפני כמה חודשים.

הגרף השמאלי מציג מהו הערוץ השיווקי הכי אפקטיבי שמוביל להכי הרבה מכירות.

ובמקום הראשון? הפתעה, הפתעה – דיוור באימייל! כמעט 39% מהמכירות מגיעות מהאימייל.

רק לשם השוואה – הערוץ של מדיה חברתית הניב רק 16% מהמכירות, וידאו? רק 2.4%….

ומצד שני (הגרף הימני) העלות של השיווק. במקום הראשון, כלומר הערוץ השיווקי היקר ביותר – פרסום ממומן, עם עלות של 32$ למכירה.

ובמקום הכמעט אחרון, וכמעט הכי זול, בעלות של רק 5$ למכירה – השיווק באימייל.

ומעבר לכל אלו, קבלו עוד כמה סיבות ממש טובות למה אתם חייבים לשווק גם באימייל:

1. מאגר המידע שייך לכם ובשליטתכם המלאה – בעיני זו אחת הסיבות החשובות יותר. כל מי שמסמך רק על פייסבוק למשל, בין אם זה בהגדרות של קהלים בפרסום הממומן, או בלייקים שצבר בדף העסקי, או בחברים בקבוצה העסקית – יכול להתעורר ביום בהיר אחד לגלות שפייסבוק שינו את המודל שלהם, או החליטו שהפרסום שלכם לא נראה להם, או כל סיבה אחרת, ופשוט לסגור לכם את החשבון. 

שלא נדבר על כך שהם יכולים להחליט בעתיד שלנהל קבוצה זה יהיה בתשלום או כל המצאה אחרת. נתקלתי בהרבה יותר ממקרה אחד או שניים של בעלי עסקים שפייסבוק או גוגל החליטו בצורה שרירותית וחד צדדית לסגור להם את חשבון הפרסום או את הקבוצה עם עשרות אלפי החברים שבה, והשאירו את בעל העסק ללא קהל לקוחות ברגע אחד. 

רשימת האימייל היא שלכם ובבעלותכם, אתם שולטים בה. אף אחד לא יסגור לכם אותה פתאום (אלא אם ממש תעשו שטויות ותשלחו ספאם בלי הפסקה).

2. להגיע לקהל שלכם לא רק באימייל – אתם יכולים להשתמש ברשימת האימיילים שלכם גם בפרסום הממומן בפייסבוק ובגוגל. בצורה פשוטה אתם יכולים לטעון את המיילים שאספתם למערכות הפרסום ולטרגט את הקהלים שלכם ואת הקהלים הדומים להם. עוד דרך חכמה ואפקטיבית למקסם את השימוש באימייל. 

3. מי שנתן לכם את כתובת המייל שלו בוטח בכם יותר – להעניק את כתובת המייל שלנו למישהו זהו אקט של הבעת אמון. הרבה יותר מאשר לעשות לייק לפוסט או לשתף תמונה. כתובת המייל שלנו הפכה להיות תעודת הזהות שלנו במרחב האינטרנטי. אנחנו משתמשים בה להכנס לאתרים השונים, לאפליקציות ולכל מקום שבו נדרש זיהוי. 

לקוח שמעניק לכם את כתובת המייל שלו, שווה לכם הרבה יותר מכל אחד שאהב פוסט מסויים שכתבתם. 

אז ההספדים על השיווק במייל קצת הקדימו את זמנם… המייל עדיין איתנו, כערוץ רווח מוביל לכל עסק. ומי שלא משתמש בו, לדעתי משאיר המון, אבל המון כסף על הרצפה.

זה אגב לא אומר שלא צריך להפעיל גם ערוצי שיווק אחרים בעסק, בהחלט צריך, כולל מדיה חברתית, ווידאו, ופרסום ממומן, אבל אל תזניחו את השיווק במייל!

יאללה, מספיק על זה, יש לי עוד כמה מיילים לכתוב 

שלכם,

ערן

נ.ב. – אם נמאס לכם להשאיר המון כסף על הרצפה, כדאי לקרוא את המניפסט המהפכני שלי: “משאירים כסף על הרצפה” שיחשוף בפניכם 11 אסטרטגיות והזדמנויות עסקיות וכלכליות, שמרבית בעלי עסקים המבוססים על הידע והמומחיות שלהם פשוט מפספסים, ולכן משאירים מליוני שקלים בשנה “על הרצפה”!

נ.ב2 – אם אתם רוצים ללמוד עוד על הכח של השיווק בדואר אלקטרוני, מוזמנים לצפות כאן בראיון מיוחד שקיימתי עם דר’ רוני הורוביץ, מנכ”ל חברת רב-מסר המפעילה את הפלטפורמה המתקדמת בארץ לשיווק באימייל.