שבעת מפתחות החופש
לקראת הריטריט הקרוב של "50 גוונים של חופש", יצרתי אתגר
מעבר לחופש הכלכלי
"כשיהיה לי מספיק כסף, אז אהיה באמת חופשי"
כמה פעמים שמעתם את המשפט הזה?
כמה פעמים אמרתם את המשפט הזה לעצמכם?
כמה פעמים חלמתם על היום שבו החשבון בבנק יהיה מלא מספיק כדי לפתור את כל הבעיות?
אני יודע שאני חלמתי על זה. במשך שנים.
אבל אז קרה משהו מפתיע.
במהלך השנים, חוויתי עליות ומורדות כלכליים. היו תקופות של שפע, כשהרווחתי סכומים שפעם חשבתי שהם בלתי אפשריים. והיו תקופות של מחסור, כשהייתי צריך לספור כל שקל.
והתובנה המפתיעה? בשני המצבים, תחושת החופש שלי לא השתנתה באופן משמעותי.
כשהיה לי הרבה כסף, גיליתי שאני עדיין מרגיש לחוץ ומודאג בגלל כסף, הייתי עסוק בליצור עוד ממנו, וזה לא עשה אותי יותר מאושר או מסופק. מעבר לסיפוק רגעי של ה"הישג".
וכשהיה לי פחות, למדתי להעריך דברים פשוטים שפעם התעלמתי מהם, מצאתי חופש בפשטות ובמינימליזם, בלשחרר דברים שהחזקתי בהם כי היה "צריך" או "מקובל" או "נחשב".
בהמשך הדרך, ראיתי שזה נכון לא רק אצלי, אלא גם אצל אנשים אחרים שליוויתי לאורך השנים. ביניהם היו כאלו שהיה להם הרבה (מאד!) כסף, וכאלו שכמעט ולא. ולא היתה שום התאמה בין כמות הכסף של האדם, ובין תחושת החופש שהוא היה בה.
בלא מעט מהמקרים, זה אפילו היה מדהים לראות את הקיצוניות בין כמות הכסף שהאדם החזיק בה, לעומת תחושת המלכוד והשעבוד שהוא היה נמצא בה.
כך שהבנתי שחופש אמיתי לא תלוי בכמות הכסף בחשבון הבנק שלנו.
מרצה אך לא מרוצה
חלק ניכר מחיי הייתי אדם מרצה.
קל לי לומר את זה היום, אבל בעבר לא יכולתי לראות שכך הייתי, לא הייתי מודע לכך. וכשאנחנו לא מודעים למשהו אנחנו נשארים שבויים בתוכו.
ריצוי הוא דפוס פעולה טיפוסי להרבה אנשים.
פשוט כי הוא נראה לנו כמו "פתרון קל" להרבה מצבים שאנו חוששים או לא רוצים להתמודד איתם.
נכנסתם לקונפליקט עם מישהו? זה לא כיף. אז מרצים והבעיה "נעלמת"
מתקשים לעמוד על דעתנו? או חסרי בטחון? ריצוי פותר את הבעיה, פשוט כי וויתרנו על דעתנו.
מבקשים מאיתנו משהו שלא ממש בא לנו לעשות, אבל לא נעים לנו לומר "לא", או שאנו חוששים לפגוע במישהו? מרצים.
מרצים, אך לא מרוצים.
המחיר של להיות מישהו אחר
פורים הוא החג החביב עלי.
זוכרים את המסיבות בפורים כשהיינו ילדים? (וגם כמבוגרים), איך אנחנו אוהבים להתחפש, לשים מסיכה ותחפושת, ולהיות למישהו אחר ליום אחד?
זה משחרר, מרגש, כיף.
אבל מה קורה כשהמסיכה והתחפושת הזו הופכת להיות חלק קבוע מהחיים שלנו?
לפני שנים, בתקופה שהייתי ב"קוד המנצח", הייתי לובש חליפות. לסדנאות, להרצאות, ולפעמים גם לפגישות "חשובות".
אבל לא רק את החליפה לבשתי – לבשתי מסיכה שלמה. מסיכת "המצליחן", הבטוח בעצמו, זה שתמיד יודע מה לעשות.
בבית, היתה לי מסיכה אחרת: של האבא "המושלם", הבעל "האידיאלי". תמיד חזק, תמיד יציב, אף פעם לא מראה חולשה. זה שיודע מה צריך לעשות ומה הדבר הנכון.
עם החברים? מסיכה של הבחור הכיפי, השמח, המצליח, זה שאף פעם לא עייף או מדוכדך.
כל יום, החלפתי מסיכות. הייתי מאסטר של הסוואה עצמית.
לשבור את כבלי ה"צריך"
אני זוכר את הרגע ההוא, כשישבתי על שפת הבריכה של הבית היוקרתי שלי. מסתכל על הבריכה, על החצר הגדולה והבית הגדול, וחושב לעצמי שהנה, השגתי את זה. עכשיו אני אמור להרגיש מאושר.
הרי השגתי את כל מה שהחברה שלנו אומרת שצריך להשיג: קריירה משגשגת ומצליחה, משפחה "מושלמת", בית חלומותי.
אבל לא הרגשתי מאושר.
אפילו לא קרוב לכך.
הרגשתי ריקנות מוחלטת. סוג של חנק. כאילו קירות בלתי נראים סוגרים עליי מכל עבר.
ואחרי הריקנות, הגיע הדיסוננס הפנימי הגדול: איך זה יכול להיות שיש לי את מה שרציתי אבל אני לא מרגיש מאושר מכך? או לכל הפחות מרגיש טוב.
לא הרגשתי טוב.
רק כמה שנים מאוחר יותר, בעקבות תהליכים עמוקים שעברתי עם עצמי, הבנתי למה.
הבנתי שהייתי כלוא.
אמנם זה היה כלא עם רמת חיים גבוהה, אבל עדיין – כלא.
איך ליצור יותר חופש ביום יום בעסק שלך
בהרצאה דיברתי על מה יאפשר לנו ליצור יותר חופש בעסק שלנו. בין השאר תוכלו לשמוע:
מה המשמעות של חופש בעסק?
מהן מלכודות החופש הנפוצות בעסקים שמונעות מאיתנו לחוות חופש בחיים שלנו
איך ניתן לעצב את העסק כך שיאפשר לנו יותר חופש וגמישות.
וכיצד נוכל להביא יותר חופש להיבטים שונים בעסק שלנו: מול כסף, בשיווק, מול הלקוחות ועוד
הרגשתי כלוא בחיים שיצרתי לעצמי
במשך כמה תקופות במהלך החיים שלי, הסתובבתי בהרגשה שאני כלוא.
כלוא בחיים שיצרתי לעצמי.
שזה אולי אחד האבסורדים הגדולים שקיימים בחיים שלנו: לרוב אנחנו הסוהרים והכולאים של עצמנו.
חיפשתי את החופש בהרבה דברים חיצוניים, עוד כסף, בית גדול יותר, טיול ארוך לחו"ל והתנתקות מהחיים "הרגילים" כאן בארץ.
חשבתי שאם רק יהיה לי את ה______ אז אגיע לחופש הנכסף.
אף אחד מאלו לא נתן לי את החופש שביקשתי ורציתי.
כששואלים אותי איך אני מגדיר חופש, אז ההגדרה הפשוטה שלי היא: *לחיות את החיים בתנאים שלי.*
בגדול זה אומר: היכולת שלי לקבל החלטות עצמאיות, לא מתוך כפייה או הכרח חיצוני, שיש לי אפשרויות בחירה שונות ושאני יכול לנווט את חיי בהתאם לרצונות ולאמונות שלי.
וזה לא דבר פשוט בעולם שרק מנסה לשעבד אותנו וליישר אותנו לתוך מסגרות, מערכות אמונה, כללים וחוקים.
מחכים לגודו (או) לאירן (או) ל…
לא מזמן עשיתי קצת סדר בספרייה שלי ונתקלתי בספר "מחכים לגודו", המחזה שכתב סמואל בקט.
פעם לפני הרבה שנים קניתי אותו כי השתמשתי בקטע קצר ממנו בסדנה שהעברתי.
מאז לא פתחתי אותו.
תכל'ס זה אחד המחזות הכי משעממים שיש בעולם.
שני קבצנים/בטלנים יושבים מתחת לעץ כל היום ומחכים.
מחכים לגודו.
הם בדיאלוגים אינסופיים ומשמימים, תוהים, שוקלים וחושבים מה יעשו אם הוא יבוא, ומתי הוא יבוא, ואם בכלל…
ובפועל, בנתיים לא קורה כלום.
הם עדיין יושבים שם מתחת לעץ ומחכים, באותו המקום שלפני כ-15 שנים היו כשקניתי את הספר הזה.
כל המצב הזה די מזכיר את המצב של הרבה אנשים כרגע סביב המצב עם אירן.
יושבים, ומחכים.
קוראים פרשנויות, מלהגים, מתדיינים, שוקלים לכאן ולכאן, יוצרים תרחישים משל עצמם, מנתחים תרחישים של אחרים…
ובפועל – לא עושים כלום.
מה זה אומר לחקור חופש? (חלק 2 מתוך 2)
בחלק הראשון עסקתי בהיבט הראשון שמאפשר לנו יותר חופש בחיים, והוא גבולות ברורים.
אמרתי שישנן שתי בעיות נפוצות בקשר לגבולות שלנו: הראשונה, שאנו לא יודעים מהם הגבולות שלנו ופעמים רבות בגלל זה, הגבולות שלנו נחצים על ידי אנשים אחרים ומתוך כך פוגעים בחופש שלנו. והשניה היא הפוכה, אנו שמים על עצמנו יותר מדי גבולות, ומתוך כך מצמצמים את החופש שלנו.
מהבעיה השניה נובע ההיבט השני שמאפשר לנו יותר חופש בחיים, והוא: אפשרויות.
כולנו גדלנו (ומגדלים את ילדנו) מתוך הסללות מסוימות. תרבותיות, חברתיות, קהילתיות, ממשלתיות, חינוכיות ועוד.
כולנו תוצר של מערכת שמסלילה אותנו להיות כמו כולם.
להתנהג כמו כולם, לחיות כמו כולם, לרצות את אותם הדברים – כמו כולם.
כל מי שמעז להיות קצת שונה, לרוב יוגחך, יוגלה, יופלה וינודה מהחברה והסביבה.
זהו תהליך "טבעי" שקיים בכל מקום, אף אחד מאיתנו לא חף מכך.
ישנן הרבה סיבות למה ההסללה הזו קיימת, ואחת המשמעותיות מבין כל הסיבות האלו היא שכך קל יותר להשיג שליטה.
כהורים קל לנו יותר לשלוט בילדים שלנו כשהם פועלים ומצייתים לחוקים שאנחנו הגדרנו להם.
לממשלה, לשלטון, למעסיקים וכו' קל יותר לשלוט באזרחים כשהם פועלים ומצייתים לחוקים שהוגדרו להם.
ושליטה בהגדרתה מאד מצמצמת חופש.
בצד השני של זה, מאחר וכולנו יצורים אנושיים שבבסיסם מחפשים אהבה ושייכות, אנו לומדים מגיל מאד צעיר להבין שכדי לא לאבד את האהבה והשייכות כדאי מאד שנהיה כמו כולם, שנציית, ושנלך באותה דרך מוסללת וידועה.
בודדים הם האנשים שיהיו חזקים מספיק נפשית ורגשית להסליל לעצמם דרך חדשה ושונה מהמקובל. הם יהיו חזקים מספיק כדי להכיל את הנידוי וההגחכה עד שיפרצו לעצמם דרך חדשה.
לרוב, מתישהו הדרך שלהם תתגלה כפורצת דרך ותאומץ על ידי ההמון והם יזכו לברכתם. כאלו הם גלילאו, הרצל, ג'ובס, ואחרים.
מה זה אומר לחקור חופש? (חלק 1 מתוך 2)
אני מאמין שבכולנו יש איזו שהיא כמיהה פנימית עמוקה לחופש.
אנחנו לאו דווקא בהכרח נגדיר את זה בצורה הזו. קל לנו יותר לשים מטרות ויעדים ברורים ומובנים יותר כמו שיהיה לנו יותר כסף, בית חדש, זוגיות אוהבת, עיסוק חדש וכו'.
אבל אם נחקור לעומק ובכנות מה נמצא מתחת ליעדים האלו, ניתן לראות שבהרבה מקרים, אנו רוצים את המטרה או היעד ששמנו לעצמנו כי אנו מאמינים שזה יספק לנו יותר חופש בחיים.
אצלי, הרבה שנים, המטרות הכלכליות שלי נבעו מתוך כך שהאמנתי שאם יהיה לי יותר כסף, זה יאפשר לי יותר חופש. או אם יהיה לי עיסוק חדש אהיה בו יותר חופשי.
וישנם דברים שבהחלט יכולים לעזור לנו להרגיש יותר חופשיים, אבל לא בהם תלוי העניין. ראיתי אנשים ללא כסף שחיו בתחושת חופש מופלאה ולעומתם, כאלו שהיו להם מיליונים וחווית החיים שלהם היא של שעבוד.
קודם כל, מה זה אומר בכלל חופש? מה זו השאיפה הזו?
נתחיל בכך שחופש זה לא חופשה.
הרבה פעמים התמונה שעולה לנו בראש היא כשאנו יושבים על איזה שהוא חוף, קוקטייל ביד עם מטרייה קטנה בפנים ולא עושים כלום. זה לא חופש.
עבורי, ההגדרה הפשוטה ביותר לחופש היא: לחיות את החיים שלי, בתנאים שלי ובאופן שבו אני בוחר לחיות אותם.