הבלוג שלי

צפיתי לאחרונה בסדרה "הזוג המושלם" בנטפליקס.

לא אעשה לכם ספוילר גדול מדי, אבל הסיפור הוא ידוע ומוכר: זוג יפה ומושלם, משפחה יפה, חיים מושלמים, קריירות מבריקות, בית חלומי, הכל נראה מבחוץ בדיוק כמו שצריך להיראות.

ואז מתברר (כצפוי) שהכל פאסון. מאחורי הדלתות הסגורות, בין ארבע הקירות – לא כל הנוצץ הוא זהב.

ישבתי מול המסך וחשבתי לעצמי: "וואו, כמה זה מוכר".

יכולתי לראות תקופות קודמות בחיים שלי, שבהם זה היה בדיוק כך, שמבחוץ הכל היה נראה יפה ונוצץ, אבל מבפנים התמונה היתה אחרת לחלוטין.

ובטיימינג מעניין היום, חג הפורים, חג התחפושות והמסכות, החג שבו מותר לנו להיות מישהו אחר ליום אחד, אולי דווקא היום אפשר במקום להתחפש (כמו שאנו עושים 364 ימים בשנה), אולי דווקא היום, בחג הזה, נרשה לעצמנו להסיר אותה.

אני חושב שכעת, כולנו כבר מבינים שאנחנו כבר כמעט שנה וחצי חיים בעולם אחר.
אנחנו חיים במציאות חדשה. מציאות של אי-ודאות מתמשכת.

כיצורים אנושיים אנחנו מאד זקוקים לוודאות הזו. אפילו מכורים לה. היא מעניקה לנו איזה שהוא בסיס מוכר ובטוח שאנחנו יכולים לעמוד עליו.
וכשהוודאות הזו איננה, אנחנו מרגישים מאד לא יציבים ולא בטוחים.

בשיחות שלי עם אנשים בתקופה האחרונה, אני שומע את אותו המשפט שוב ושוב: "אני מחכה שהדברים יתייצבו קצת לפני שאני מקבל החלטות".
"אולי אחרי המלחמה…"
"כשיהיה ברור מה קורה עם המשק…"
"כשאדע מה יהיה עם המילואים…"

אבל כמו שכולנו מבינים – אנחנו עלולים לחכות הרבה זמן.

לפני שחליתי בסרטן, גם אני חייתי באשליה שיש לי שליטה. שאני יכול לתכנן את החיים שלי קדימה, לדעת מה יקרה. ואז, בן רגע, הקרקע נשמטה מתחת לרגליים שלי.

איך אדם חופשי, שנולד עם אינסוף אפשרויות, מוצא את עצמו בתוך כלא בלתי נראה?

זה מתחיל מוקדם מאוד. חשבו על תינוק שזה עתה נולד. אותו תינוק בדיוק, אם היה נולד בבני ברק, היה גדל להיות מישהו אחד ואם היה נולד בצפון תל אביב – היה גדל להיות מישהו אחר לחלוטין. בהודו? בסין? בניו יורק? בכל מקום הוא היה מתפתח לאדם שונה, עם אמונות שונות, עם תפיסות עולם שונות, עם "אמיתות" שונות לגמרי על החיים – וכמובן, עם תוצאות אחרות ועם חיים אחרים לחלוטין.
ישנם כמה שלבים שגורמים לכלא הסמוי שלנו להיווצר.

מכירים את ההרגשה שאתם יודעים שעשיתם משהו נכון? משהו טוב? שכל החלקים מתחברים בצורה טבעית והרמונית, כאילו נועדו להיות כך תמיד?

יש משהו עילאי בתחושה הזו. תחושת הגשמה, משמעות וסיפוק מאד גבוהים.

זו התחושה שאני מרגיש בכל פעם בסיום של הריטריט "50 גוונים של חופש".

מבחינתי, זו היצירה הכי טובה שלי, עד היום.

היצירה הכי מדוייקת, אותנטית ואמיתית שלי.

אחת המשתתפות בריטריט "50 גוונים של חופש" שלחה את התמונה הזו בקבוצת הווטסאפ של הריטריט.

והיא גרמה לי לחשוב כמה היא מדוייקת.
הרבה פעמים אנחנו חושבים שאנחנו יוצאים מכלוב השעבוד, אבל בעצם, אולי פיסית יצאנו מהכלוב, אבל הראש שלנו והמחשבות שלנו עדיין נשארו כלואות.

לקראת הריטריט הקרוב של "50 גוונים של חופש", יצרתי אתגר של שבעה ימים, שבו, בכל יום עסקנו במפתח חופש נוסף.

ריכזתי כאן את כל המפתחות וכל התרגילים במקום אחד, שיהיה לכם נוח לעבור עליהם ולתרגל.

בכל יום שיתפתי בקצרה מפתח חופש אחד, פשוט אבל מאד משמעותי, שאם תשתמשו בו, תוכלו להכניס יותר חופש לחיים שלכם.

"כשיהיה לי מספיק כסף, אז אהיה באמת חופשי"
כמה פעמים שמעתם את המשפט הזה?
כמה פעמים אמרתם את המשפט הזה לעצמכם?
כמה פעמים חלמתם על היום שבו החשבון בבנק יהיה מלא מספיק כדי לפתור את כל הבעיות?

אני יודע שאני חלמתי על זה. במשך שנים.

אבל אז קרה משהו מפתיע.
במהלך השנים, חוויתי עליות ומורדות כלכליים. היו תקופות של שפע, כשהרווחתי סכומים שפעם חשבתי שהם בלתי אפשריים. והיו תקופות של מחסור, כשהייתי צריך לספור כל שקל.

והתובנה המפתיעה? בשני המצבים, תחושת החופש שלי לא השתנתה באופן משמעותי.
כשהיה לי הרבה כסף, גיליתי שאני עדיין מרגיש לחוץ ומודאג בגלל כסף, הייתי עסוק בליצור עוד ממנו, וזה לא עשה אותי יותר מאושר או מסופק. מעבר לסיפוק רגעי של ה"הישג".
וכשהיה לי פחות, למדתי להעריך דברים פשוטים שפעם התעלמתי מהם, מצאתי חופש בפשטות ובמינימליזם, בלשחרר דברים שהחזקתי בהם כי היה "צריך" או "מקובל" או "נחשב".

בהמשך הדרך, ראיתי שזה נכון לא רק אצלי, אלא גם אצל אנשים אחרים שליוויתי לאורך השנים. ביניהם היו כאלו שהיה להם הרבה (מאד!) כסף, וכאלו שכמעט ולא. ולא היתה שום התאמה בין כמות הכסף של האדם, ובין תחושת החופש שהוא היה בה.
בלא מעט מהמקרים, זה אפילו היה מדהים לראות את הקיצוניות בין כמות הכסף שהאדם החזיק בה, לעומת תחושת המלכוד והשעבוד שהוא היה נמצא בה.
כך שהבנתי שחופש אמיתי לא תלוי בכמות הכסף בחשבון הבנק שלנו.

חלק ניכר מחיי הייתי אדם מרצה.
קל לי לומר את זה היום, אבל בעבר לא יכולתי לראות שכך הייתי, לא הייתי מודע לכך. וכשאנחנו לא מודעים למשהו אנחנו נשארים שבויים בתוכו.

ריצוי הוא דפוס פעולה טיפוסי להרבה אנשים.
פשוט כי הוא נראה לנו כמו "פתרון קל" להרבה מצבים שאנו חוששים או לא רוצים להתמודד איתם.

נכנסתם לקונפליקט עם מישהו? זה לא כיף. אז מרצים והבעיה "נעלמת"
מתקשים לעמוד על דעתנו? או חסרי בטחון? ריצוי פותר את הבעיה, פשוט כי וויתרנו על דעתנו.
מבקשים מאיתנו משהו שלא ממש בא לנו לעשות, אבל לא נעים לנו לומר "לא", או שאנו חוששים לפגוע במישהו? מרצים.

מרצים, אך לא מרוצים.