פוסט אורח של יעל לב-אור ( מאמנת היישום בתוכנית "עושים שינוי" )
אופיר הגיע לתוכנית "עושים שינוי" בגיל 40, עם רזומה עשיר. עם תואר שני בכלכלה הוא התמחה בנדל"ן לעסקים בחברה המתמחה במבנים ושטחים עצומים. הוא הכניס לחברה שהוא עובד בה מיליארדים. עם השנים הוא שם לב שהוא מצליח לעזור לאחרים לקנות נדל"ן ולעשות רווחים עצומים. אבל לעצמו, הוא לא מתקרב למה שתכנן. הוא עשה כמה השקעות שמניבות, יש לו הכנסה פאסיבית, אבל עמוק בתוכו הוא ידע שהוא מסוגל הרבה יותר.
הוא מרוויח מצוין ועם זאת הפער בין מה הרווחים שהוא יוצר לחברה שהוא עובד בה, לבין מה שהוא מרוויח לעצמו, הלך וגדל, וגם הפריע לו יותר ויותר.
הוא יצא למסע של התפתחות עצמית, גילוי וצמיחה שהוביל אותו גם לתוכנית "עושים שינוי". הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה, הוא ידע גם מה הפעולות שצריך לעשות. אבל איכשהו בקצב החיים המטורף שהוא חי, לא מצא את הדרך להביא לידי ביטוי את כל הידע שלו. אף פעם לא מצא את הזמן.
כבר בחודש הראשון, כתב תוכנית עם מצגת מרהיבה, לאנשים שרוצים לקנות דירות מגורים להשקעה בחו"ל. תוך חודש כבר נכנסו 2 אנשים שהוא ליווה אותם והיו מאד מרוצים.
ואז הגיע הזמן לצאת לעולם , בגדול, להתחיל לנהל עסק, מיוחד, מורכב, שמכיל את כל אנשי המקצוע להם זקוק אדם בתהליך של רכישת נכס: שיתופי פעולה עם נדלניסטים בחו"ל, רואי חשבון, עורכי דין… ומכל תחום יש מבחר של אנשים מובילים, כדי שהלקוח יוכל לבחור. ושם אופיר נתקע. עבר עוד חודש והוא לא התקדם, הכי לא מתאים למישהו הישגי ופרקטי כמוהו, ומצד שני, אם זה היה זורם לו בקלות הוא לא היה בא לתוכנית מלכתחילה.
כשבדקנו ראינו שאחד החסמים שעצרו אותו היה החשש שלו לפגוע במקום העבודה הקיים. ויותר מכך, עם השנים, אחד מבעלי החברה הפך לחבר טוב שלו. זה לא פשוט לספר לחבר על העסק החדש שהוא בונה, במיוחד כשהוא יודע שהוא איש מפתח בחברה ושאם הוא יעזוב זה יהיה לא פשוט לחברה.
נכנסו לתהליך אימון שמטרתו בירור. בדקנו אפשרויות. את האופציה שיכניסו כשותף לחברה, אך זה פחות התאים ממיליון סיבות. בדקנו היטב, שהעסק החדש לא פוגע או מתחרה בלקוחות של החברה שהוא עובד בה ושאין ניגוד אינטרסים. אפילו גלשנו על ההזדמנות של הקורונה שצמצמה את ההכנסה שלו באופן משמעותי.
וכך אופיר "זרק" לחבר שאין לו ברירה והוא חייב למצוא מקורות הכנסה נוספים. החבר ענה לו – "אני לא יכול לעצור אותך, אבל אני לא יודע על זה".
אז זהו, הזזנו מסיחים, הדרך סלולה, הגיע הזמן לפרוח: להרים קמפיין, לפתוח אתר, לכתוב פוסטים, סרטונים, סיורים. את מה שהוא עשה כבר אינספור פעמים, עכשיו הוא רק צריך לעשות את זה לעצמו.
"יעל. לא מתאים לי לצאת עכשיו בקמפיין, זאת לא הדרך שלי. אחפש שיתופי פעולה שיביאו לי לקוחות בשקט בלי רעש"
"אופיר, כולנו חולמים על זה, שרק נעשה את מה שאנחנו טובים בו: נמכור, נאמן, נייצר, נכתוב… ומישהו אחרי יביא לנו על מגש של כסף את הלקוחות"
זה הפך להיות דיאלוג חוזר ונשנה ביננו.
במשך שלושה שבועות ניהלנו ויכוחים סוערים על לצאת לאור. אני התעקשתי שהוא פוחד הוא התעקש שזה לא פחד, אלא פשוט לא מתאים לו לצאת בגדול, כי הרבה יכולים להיפגע מהמהלך הזה.
לבסוף הוא אמר לי "יעל, זה לא משפטי, זה לא טכני. את מתעקשת שאין ניגוד אינטרסים, אבל נאמנות, זה חשוב. חשוב לי לתת ביטחון לבעלי החברה, זה ערך עבורי ואת מבקשת ממני לפגוע בערכים שלי".
זה נשמע כל כך משכנע. וכמובן מאד מוערך בעיני. עם זאת, לאדם כמו אופיר, זה לא התאים לי, הוא יכול להגיע כל כך רחוק. חייב להיות שם פחד. אז התעקשתי איתו.
"ממה אתה פוחד"
"אני לא פוחד, אני מכבד"
"אם לא היית פוחד, מישהו כמוך כבר היה עם קמפיין מטורף באויר"
אחרי שיחה של שעה וחצי לא הגענו לשום פריצת דרך. אופיר ציין כמה וכמה פעמים שבסך הכל הוא אוהב את מקום העבודה שלו, הוא מוערך, מוביל הלכים חדשים ומפתיעים. זה לא שהוא סובל וחייב לעזוב. אני התעקשתי שהוא מוותר על החלום שלו, ברגע האמת, שצריך לעשות את קפיצת הבאנג'י ולעזוב מקום בטוח לטובת הגשמת החלום. (זאת למרות שהיתה לו תוכנית כלכלית, לחצי שנה. מסתבר שאלה ששמים בצד כסף לזמנים מיוחדים, מפחדים, אפילו כמעט חרדים כשצריך להשתמש בו).
בשלב מתקדם של התוכנית יש מפגש עוצמתי שנקרא "מאסטר מיינד", במפגש זה משתתפי התוכנית מקבלים במה להציג את המטרה הגדולה שלהם בפני שאר המשתתפים. קבוצה של ארבעה אנשים דנו בסוגיה שאופיר הציג. אחד הדברים שהוא סיפר במפגש היה על המיומנות המיוחדת שפיתח עם השנים כנדל"ניסט, שהיא לעזור לאנשים לגייס כסף למימון רכישה, כסף שהם שלא יודעים שקיים עבורם, הוא ממש טוב בזה וגם מאד אוהב את זה. החברים בקבוצת המאסטרמיינד הציעו לו לעסוק בכלל בליווי של לקוחות לגיוס כספים, הוא מכיר מלא נדל"ניסטים שישמחו להפנות אליו לקוחות. זה WIN-WIN שלא מצריך ממנו לצאת לאור בגדול.
חשבתי שאופיר מצא את הפתרון המושלם עבורו, אבל הוא התעקש על נאמנות, על כך שהוא אוהב את מקום העבודה. שוב נאמתי לו על לנסות לפתוח אופציה שיהיה שותף. אמרתי לו ש"דרכים חסומות נפתחות" וכמו שהוא הצליח לפצח את מלכוד הפרסום ומצא דרך עוקפת, אולי גם הדרך הזו תפתח. אבל לא התאים לו. לבסוף אחר שיחת אימון ארוכה הצלחנו להבין שלמרות שיש לאופיר חלום גדול, הוא עדיין לא מיצה זמנו במקום העבודה שלו. הוא עדיין מוערך, עדיין יש לו עוד מלא רעיונות שבא לו להוציא לאור.
"חלומות מתנגשים".
אז זהו שחלומות וערכים, אף פעם לא מתנגשים, לכל חלום יש את הזמן שלו. ואופיר מדויק, הוא בונה את עצמו לאט לאט, כדי שכשיגיע הזמן שלו הוא יעבור בצורה חלקה ממקום עבודה אחד עם פרנסה גבוהה למקום שני שכבר יש בו הכנסה טובה כך שהוא לא יצטרך לגעת בחסכונות. ההבנה הזו שהדרך כמו שהיא מדויקת, ושהוא לא מוותר על החלום הוא רק בונה אותו לאט ונכון, החזירה לו את השקט שלו עם עצמו, עם הידיעה הפנימית שהוא במקום שנכון לו.
חודש לאחר שהתוכנית הסתיימה הוא סימס לי שהזרעים שזרע מתחילים לנבוט, חברה שהוא היה בשיח איתם בהתחלה, עושה כנס גדול לאנשים שרוצים להשקיע בחו"ל והציעו לו לתת הרצאה על הדרכים שניתן לגייס את הסכום להשקעה בכנס בפני 300 איש.
הוא התרגש מההרצאה, זה בפני עצמו היה השג. אחרי ההרצאה פנו אליו 10 אנשים, וזאת בטח רק ההתחלה.
ואני כמאמנת שלו למדתי שיעור חשוב עבורי. שתמיד, תמיד ניתן לסלול דרך. גם אם אף אחד לפנינו עוד לא סלל אותה. Never say never.
ומה אתכם? איפה הדברים הללו פוגשים אתכם? עד כמה אתם מחויבים ליצור שינוי בחיים שלכם?
אם אתם באמת רוצים שינוי, הצעד הבא שלכם מתחיל כאן…
שלכם, ערן.
