הבלוג שלי

הי,

במרבית הפעמים שאני שואל בעלי עסקים כיצד הם משווקים ומאיפה מגיעים אליהם הלקוחות, התשובה הכמעט מיידית (ולרוב היחידה) שלהם היא: מפה לאוזן.

שזו דרך "מכובסת" לומר ש"אני לא ממש עושה שיווק, ומדי פעם איזה לקוח ממליץ למישהו עלי".

שלא תבינו אותי לא נכון, "פה לאוזן" זו אחת הדרכים הטובות יותר לקבל לקוחות חדשים בעסק, אבל מרבית בעלי העסקים מאד פאסיביים במה שנוגע לשיווק מפה לאוזן ולא מגרדים את מה שהם היו יכולים להפיק ממנו.

הבעיה הראשונה היא הציפייה שהלקוחות יפנו אלינו לקוחות בלי שנצטרך לעשות משהו בשביל זה.

הציפייה השגויה הזו מניחה שהלקוחות שלנו רק חושבים עלינו כל הזמן, ושהם עסוקים בשאלה "איך אני יכול להפנות עוד לקוחות?".

צר לי לאכזב אולי מישהו – הם לא.

הלקוחות שלנו ממש לא עסוקים בנו, הם לא ממש חושבים עלינו והם לא ממש עסוקים בלהפנות אלינו לקוחות חדשים.

לפעמים, במקרה או "על הדרך" הם יתקלו בחבר שמחפש משהו שיש לנו ואז הם יזכרו בנו (וגם זה לא בטוח) ויפנו אלינו לקוחות.

כך שאם אתם היום רק סומכים על טוב ליבם והזכרון של הלקוחות שלכם כדי שיפנו אליכם לקוחות חדשים, אתם משאירים ה-מ-ו-ן כסף על הרצפה!

גם אם אתם מקבלים היום לקוחות מהפניות כאלו ואחרות, מבלי לעשות שום דבר אקטיבי בשביל זה, תארו לעצמכם כמה הייתם יכולים לקבל אם הייתם אקטיביים יותר.

הרעיון הוא פשוט: כדי להעצים את כמות ההפניות שאנו מקבלים מלקוחות, אנחנו צריכים להיות מאד אקטיביים, ולבקש מהם! להזכיר להם את קיומנו ולבקש מהם שיפנו אלינו לקוחות נוספים.

כמובן שצריך לעשות את זה בצורה נעימה, לא נדחפת וכזו שתגרום להם הנאה כשהם עושים את זה ולא הרגשה שהכריחו אותם או לחצו עליהם.

אבל – צריך לבקש!

לא להניח שזה משהו שיקרה מעצמו.

באופן כללי, הלקוחות צריכים שנאמר להם מה לעשות. זה נכון בתהליך המכירה וזה לגמרי נכון גם לאחריו. הם צריכים את ההכוונה מאיתנו.

הנה דוגמה טרייה: לפני כשבוע חזרנו מטיול שערכנו בארה"ב. מספר ימים היינו בטיול בצפון קרוליינה ווירג'יניה לאורך ה-Blue Ridge Parkway ובכל יום היינו מגיעים למקום חדש וישנים בו ללילה ולמחרת ממשיכים בדרך למקום הבא.

הזמנו כמה מקומות נחמדים לישון בהם לאורך המסלול, ובאחד הימים הגענו ל-Bed and Breakfast חביב שנקרא The Doctor’s Inn.

כאשר נכנסו לחדר, שמתי לב למגש כסף קטן שהיה מונח על שידה ובתוכו מעטפה ועליה הכיתוב הבא:

מעטפת הוקרה של האורחים

תודה רבה על הנדיבות שלכם!

אנחנו לא מצפים לטיפ, אבל אנחנו תמיד מעריכים אותו.

כמה פשוט, ככה חכם!

והנה העניין – עד אותו רגע הרעיון של להשאיר טיפ בחדר בכלל לא היה קיים במחשבה שלי. אבל לאחר שנתקלתי במעטפה הוא כבר היה קיים שם.

עכשיו יתכן שבמקרים מסויימים היו אורחים שחשבו על כך והשאירו טיפ. אבל אני משוכנע שזה היה באחוזים קטנים בהרבה מאז שהכניסו את המעטפה עם הכיתוב הזה.

אבל זה לא נגמר כאן.

ליד המעטפה היה גם מתקן קטן לכרטיסי ביקור. לקחתי כרטיס והסתכלתי עליו.

הצד הראשון שלו שגרתי לחלוטין.

אבל בצד השני הופיע הכיתוב הבא:

"ההפניה של החברים והמשפחה שלך אלינו זו המחמאה הגדולה ביותר שאתה יכול לתת לנו. תודה על השהות שלך ועל האמון – מרגו".

עוד דוגמה מעולה להנעה של לקוח להמליץ עלינו. פשוט להסביר ללקוח מהי ההתנהגות המצופה ממנו: להמליץ לחברים ולבני המשפחה.

וגם הסיום והחתימה בשם הפרטי: מרגו (זהו שמה של האשה שמנהלת את ה-B&B).

אז מה ראינו כאן:

הנחיות ברורות לפעולות שאנו רוצים ומבקשים מהלקוחות

שימוש בשפה נעימה, ללא לחץ ועם הכרת תודה

פניה אישית ושימוש בשם האישי

ובעיקר – לקיחת אחריות ופרואקטיביות על התהליך.

כמה פשוט ליישם, לא דורש יותר מדי התעסקות ועבודה ומביא בוודאות תוצאות.

ואגב, אם אתם במקרה מגיעים לווירג'יניה ומחפשים B&B מקסים לשהות בו – קפצו ל-Doctor’s Inn ומסרו למרגו ד"ש 🙂

שלכם, ערן

הי

ד"ש מצפון קרולינה בארה"ב!

הגענו לארה"ב לפני כשבוע. שילוב של פגישות עסקיות, לקוחות, וגם כמה ימים של חופש.

התחנה הראשונה שלנו היתה בלאס ווגאס. ושם באחד הערבים, יצאנו להסתובב ב-downtown של העיר, ברחוב פרימונט המפורסם.

מדובר ברחוב לא ארוך מדי, המקורה כולו בתקרת מנורות לדים שיוצרים ביחד תצוגה מרהיבה, מספר להקות המנגנות בפינות שונות של הרחוב, המון חנויות, ברים, אנשים וגם "אומני רחוב" מסוגים שונים.

יש את אלו המציירים פורטרטים, יש את אלו שנראים כמו פסלים דוממים, יש כמה כאלו שמחופשים לגיבורי על ומעודדים אותך להצטלם איתם….

ואז ראיתי אותו.

הוא בהחלט היה שונה מכל השאר. לבוש במעיל עור שחור וג'ינס, מחזיק ביד אחת שלט. מתבונן לעברנו בעיניים רושפות ומלאות כוונה וביד השנייה הוא מכוון לעברנו את ה-אצבע…

כן, אותה אצבע שלישית מפורסמת, בתנועה האוניברסלית שאי אפשר לטעות בה

וכדי חס וחלילה לא נתבלבל בכוונות שלו הוא צעק לעברי בקולי קולות את 2 המילים שגם היו כתובות באותיות בולטות על השלט שהחזיק בידו: F**k You !

זה בהחלט גרם לי לעצור (אגב לא רק לי, אלא גם לרבים אחרים שעברו שם). נעצרתי והסתכלתי עליו.

F**k You הוא צעק אלי שוב, F**k You!

אם יש משהו שאני מאד אוהב לראות, זו יצירתיות ותעוזה. ולבחור הזה היה משניהם והרבה.

הוצאתי כמה דולרים מהארנק ונתתי לו. אם לרגע חשבתם שהוא אמר לי תודה, אז לא ממש.. קיבלתי ממנו עוד F**k You אחד

צילמתי אותו והמשכנו הלאה ברחוב (התמונה שלו כאן למטה…). ואז לאחר כמה מטרים ראיתי בחור נוסף, עומד על ארגז קטן, ומחזיק בשתי ידיו שלט… וכן, גם על השלט שלו אותן 2 מילים: F**k You.

אבל להבדיל מהראשון, שסביבו התגודדו אנשים, צחקו, התעניינו וגם נתנו לו מדי פעם כסף (כמוני), סביבו לא היה אף אחד. יותר מזה, היה נראה אפילו שאנשים התרחקו ממנו.

זה כבר היה מעניין.

למה הראשון משך אליו אנשים והשני לא?

אני חושב שכמעט בכל סיטואציה אפשר למצוא שיעור ותובנות שיווקיות.. וכך גם במקרה הזה. אז הנה כמה דברים מעניינים שאפשר ללמוד משניהם.. לא שאני חושב שאתם צריכים להכין שלטים כאלו ולצאת לרחוב (מי שממש רוצה אני לא אעצור בעדו..), אבל העקרונות הללו רלוונטיים לכל עסק.

הי!

זה היה כמה שנים אחרי שכבר עזבתי את אינטל ויצאתי לדרך עצמאית.

הקמתי את העסק הראשון שלי, וכשלוש שנים לאחר מכן כבר פתחתי חברה נוספת שהפכה בזמן קצר גם היא לסיפור הצלחה משגשג.

הצלחה היא דבר מתעתע לפעמים. יש לה הרבה צורות והרבה פנים.

יש את הרובד החיצוני – הכסף, ההכרה, הפרסום, ההערכה, ההשפעה וכל מה שמשתמע מכך. 

אנשים רבים נמצאים בסוג של "מרדף" אחרי הסממנים החיצוניים הללו. ואין בכך שום דבר רע או פסול.

גם אני נהניתי מהם. ועם רוב מה שהם מביאים אותם.

לרוב אנו פועלים על מנת לממש ולהגשים צרכים חיצוניים שיש לנו (בית גדול, רכב חדש, נסיעה לחו"ל, קידום בתפקיד, הכרה ופרסום וכו') מתוך תקווה שאלו יתנו לנו את תחושת האושר שאנו רוצים.

אבל זה לא קורה כך. אפילו אם אנו מרגישים אושר כאשר השגנו יעד כזה או אחר, תחושת האושר הזו אינה מחזיקה לאורך זמן, היא רגעית ואינה מתמשכת.

כי גם כשמשיגים אותם, זה לא מבטיח שבאמת נרגיש שהגענו אל ה"מנוחה והנחלה".

כי זה לא באמת משנה כמה "הצלחה חיצונית" אנחנו חווים, אם בפנים, בתוכנו הדברים לא "יושבים לנו במקום הנכון" ומסונכרנים עם הרצונות האמיתיים שלנו:"הרצון הנשמתי" שלנו.

אני קורא לזה הרצונות האמיתיים, כי לא פעם אנחנו רודפים אחרי דברים שנראה לנו שאנחנו רוצים או צריכים, אבל הם לא באמת מה שהנשמה שלנו מחפשת, רוצה וצריכה.

כי הנשמה שלנו לא באמת צריכה את הכסף, ההכרה והפרסום כדי להרגיש מסונכרנת, שלמה ומוגשמת.

היא מחפשת דברים אחרים…

אני מאמין שלכל אחד מאיתנו יש איזה שהוא תפקיד מסויים מאד שבאנו למלא כאן בעולם זה, ובתקופה שאנו נמצאים בה.

תקראו לכך יעוד, שליחות, תפקיד או איך שאתם רוצים. זה לא ממש משנה איזה שם ניתן לכך, אבל השורה התחתונה היא שיש לנשמה שלנו רצון כלשהו.

לא תמיד הרצון ה"נשמתי" שלנו מסונכרן עם הצרכים של ה"אגו" שלנו שהם אותם סממנים חיצוניים.

למשל האגו שלנו צריך כסף, הכרה ופרסום כדי להרגיש שאנחנו בעלי ערך.

הנשמה שלנו יודעת שהיא בעלת ערך ולא זקוקה לאישורים או להוכחות החיצוניות בצורה של כסף, מכונית או בית גדול.

לאורך זמן, ובעיקר כאשר אנו ממוקדים מאד בלהשיג את אותם "רצונות חיצוניים" של האגו שלנו, אנו לרוב מגלים את הפרדוקס הגדול של החיים: כל ההצלחה החיצונית אינה באמת עושה אותנו מאושרים.

לפעמים זה אפילו להיפך – ככל שההצלחה החיצונית גדלה, כך גם גדל איתה התסכול ותחושת הפער הפנימי.

(כתבתי על כך בהרחבה במניפסט שלי: "החתיכה חסרה" שניתן לקבל כאן ללא עלות)

ואז אנחנו מגיעים לנקודה שאין מנוס מאשר לשאול את עצמנו: אז מה אני עושה פה לעזאזל?

כי הרי אם אחרי כל המאמץ שהשקעתי וכל הצלחה החיצונית שהגעתי אליה, אני עדיין לא מרגיש מסופק ומוגשם, אז בשביל מה אני בעצם באמת כאן?

השאלה הזו: למה אני כאן בעולם הזה? היא אחת השאלות החשובות ביותר שאדם יכול לשאול את עצמו.

אני יודע שבאותה תקופה, של מה שיכול להראות כ"שיא הצלחה" עבורי, השאלה הזו העסיקה אותי רבות.

השאלה הזו הביאה אותי לתהליך עמוק של חקירה וברור פנימי, להבין באמת למה אני כאן. מה היעוד ומה השליחות הגבוהה שלי בחיים.

התוצאה של התהליך הזה הביאה אותי לרמת דיוק וידיעה פנימית עמוקה של הסיבה שלשמה אני כאן: "להוציא לאור את מנהיגי המחר, להסיר את הקטנות מליבם ולהביאם למימוש נשמתי מלא".

הדיוק הזה הביא לכך שכל העשייה שלי השתנתה. הפכה להיות מדויקת יותר. מדויקת בסוג הלקוחות המגיעים אלי, בסוג המוצרים והתוכניות שאני מציע ללקוחות שלי,

לפני כארבע שנים התחלתי התחלתי ללמד ולעזור לאנשים לזהות את היעוד האמיתי שלהם.

התוצאות הן מדהימות.

מאות האנשים שעברו את התהליך וזיקקו את הגדרת היעוד שלהם, מספרים על חווית חיים שונה בתכלית. על חיבור גבוה לעצמם ולמהות הגבוהה שלהם, על השגת תוצאות בקלות ובזרימה, על הנאה ואיזון בחיים שלהם ועל ידיעה פנימית עמוקה ומוחלטת שהם עושים את הדבר הנכון והמתאים ביותר עבורם.

אשמח לתגובות שלכם כאן – האם אתם מתחברים לדברים הללו? כיצד זה מופיע בחיים שלכם ומה עשיתם כדי לפתור את זה?

מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם!

שלכם, ערן.

להקים עסק זו כבר לא פריווילגיה.

התחנה הראשונה בטיול הגדול שלנו בעולם לפני כשנתיים וחצי היתה נפאל (למי שלא יודע במה מדובר, הציצו כאן… ).

ואני זוכר שאחד הדברים שהיה מאד מעניין לראות אותם הוא שחלק ניכר מן האנשים הנפאליים היו בצורה כזו או אחרת "בעלי עסק" ו"יזמים".

אלה הם לאו דווקא עסקים במובן שאנו רגילים לראות אותם בעולם המערבי. ברוב המקרים היה מדובר במשהו משפחתי שנסמך על אב או אם המשפחה, ושאר בני המשפחה שתומכים בהם.

זה יכול להיות דוכן מומו קטן ברחוב (אם לא ניסיתם את המומו הנפאלי, מומלץ בחום!), עגלת פירות קטנה שהם דוחפים ברחוב ומציעים לעוברים ושבים, שרותי כביסה לתיירים, או במקרים שבהם בית המשפחה היה גובל ברחוב, מכולת קטנה שמוכרת כמה מוצרים.

במקרים רבים הם גם בונים את הבתים שלהם כך שלמטה ישנה חנות כלשהי, והדירה מעליה (אפשר לראות למטה בתמונה).

אחד ההסברים לתופעה הזו נעוץ בנתון כלכלי משמעותי בכלכלת נפאל – אחוזי האבטלה במדינה הם למעלה מ-40%! וגם המשכורות של אלו שכבר כן מועסקים ב"עבודה" הן לא גבוהות במיוחד.

מה שאומר, שעל מנת לשרוד, אין לנפאלים יותר מדי ברירה. הם לא יכולים להסתמך על "מישהו אחר" שידאג להם לפרנסה שלהם. לא על המעסיקים, לא על הממשלה, או על משהו כמו "ההסתדרות".

כל אדם לעצמו – אם לא ידאג לעצמו, לא יהיה לו.

ולכן הם חייבים להיות יזמים.

אני מניח שיש כאלו שיצקצקו בלשונם ויאמרו שזה לא בסדר, וכואב להם על הנפאלים שככה זה אצלם, ושהממשלה צריכה לדאוג להם…

אבל לדעתי, דווקא הנפאלים, עם תפיסת האחריות האישית הגבוהה שלהם: "אם אני לא אעשה לביתי, אף אחד אחר לא יעשה לביתי" הם אלו שערוכים טוב יותר מהרבה אנשים במערב, להתמודד עם העולם שמשתנה לנו מול העיניים.

בעידן התעסוקה היום, יותר ויותר משרות נעלמות, מקומות עבודה מצטמצמים, האוטומציה, הרובוטים והמחשבים מייתרים עוד ועוד משרות מסורתיות, ומעסיקים מעבירים יותר ויותר תפקידים למדינות "זולות" יותר או לפרילנסרים ברחבי העולם.

בעוד כמה שנים זו כבר לא תהיה פריווילגיה של מישהו להפוך להיות יזם ולהקים עסק, פשוט לא תהיה לו ברירה אחרת!

כתבתי על כך כבר לפני כמה שנים בספר השני שלי "להתעורר" (יכולים להוריד כאן בחינם את הפרק שמדבר על כך), ומאז המציאות ממשיכה להשתנות עוד ועוד לכיוון הזה.

הבטחון התעסוקתי כבר לא באמת קיים, ההבטחה שקיבלתי מההורים שלי ש-"אם תלמד מקצוע טוב, תוכל למצוא עבודה טובה ולהפליג בבטחון עד לפנסיה" כבר כמעט ואינה מתקיימת יותר.

אנחנו רגע לפני חג החירות, חג החופש וזוהי הזדמנות מעולה לעצור לרגע ולבדוק את עצמנו – עד כמה אנו באמת חופשיים, עד כמה אנו באמת לקחנו אחריות על החיים שלנו ושחררנו את התלות בגורם חיצוני כזה או אחר? (ממשלה, מעסיקים וכו').

אני מאמין שכל אחד מאיתנו חייב לפתח את הכישורים היזמיים שלו, קודם כל בשביל הבטחון האישי והכלכלי, שנית כי זו לדעתי גם דרך מדהימה לחיות את החיים בצד שיוזם ויוצר את נה שקורה, מאשר בצד הפאסיבי שמגיב למה שקורה…

רבים מהאזרחים הנפאלים יודעים שהם תלויים בעיקר בעצמם ולא בחסדים של שום גוף כזה או אחר, ולכן הם הופכים את עצמם ליזמים.

משהו ללמוד מהם…

מאחל לכם חג פסח שמח!

ערן

הי!

לפני כמה שבועות ישבתי עם לקוחה יום שלם בתהליך אסטרטגיה עסקית שבנינו ביחד לעסק שלה.

יש משהו מרתק בעיני בתהליכי האסטרטגיה הללו, כי מתישהו בתהליך, נוצר איזה שהוא קסם, מגיעים לאיזו פריצת דרך, האסימונים נופלים והתובנות מגיעות.

וזה לא רק במה שקשור לאפיון העסקי כמו מי הלקוחות, מה המוצרים, איך משווקים וכמה כסף גובים על המוצרים השונים.

זה קשור, בהרבה מקרים, גם לתפיסת העולם של בעל העסק.

לתפיסת העולם שלו בנוגע לעסק שלו, לחיים שלו, ללקוחות שלו, לערך שהוא מביא לעולם וכדומה.

וכך במהלך היום, פתאום היא אמרה לי משפט שגרם לי לעצור. ולעצור אותה ולעצור את התהליך.

המשפט שהיא אמרה לי היה: "זה לא מצפוני למכור"

שמעתי כבר הרבה דברים בכל מה שנוגע למכירות, אבל משפט שאומר שזה לא מצפוני למכור, זה לא משפט שאתה שומע בכל יום.

אני יכול להבין סוחר סמים שמוכר ללקוח שלו, ומרגיש אולי שזה לא מצפוני למכור. אבל אני מכיר אותה היטב, והיא לא במקצוע הזה, ומה שהיא מוכרת הוא בעל ערך עצום ללקוחות שלה.

אז עצרתי אותה ושאלתי כדי להבין, למה היא מתכוונת.

והיא אמרה שבעצם במקרים מסויימים מגיעים אליה לקוחות שהם קצת מבולבלים, וקצת לא יודעים מה נכון להם ומה מתאים להם, והיא חושבת שאם הלקוח נמצא במקום המבולבל הזה, אז זה לא מצפוני "לנצל את מצבו" (אלו המילים שהיא השתמשה בהן) ולמכור לו.

שאלתי אותה אם במצבים הללו היא יודעת מה נכון ומה מתאים להם, והיא ענתה בוודאות מוחלטת שכן!

אז אמרתי לה שאני לא מבין איפה הבעיה?

הרי אחת הסיבות שבגללן לקוחות מגיעים אלינו מלכתחילה היא שהם מבולבלים!

הם לא יודעים תמיד מה נכון להם, הם מתלבטים בין אפשרויות שונות ודרכי פעולה שונות והם באים אלינו כדי שנעזור להם.

כדי שנעזור להם לבחור, כדי שנעזור להם להסיר את הבלבול.

אבל אם התפיסה שלי היא שזה לא מוסרי או לא מצפוני למכור ללקוח שנמצא במקום הזה, אז אין שום סיכוי בעולם שאני באמת אמכור לו משהו.

ואז אני יוצר ללקוח בעיה גדולה יותר.

כי הוא בא אלי כדי שאפתור לו את הבלבול, ואני, בגלל תפיסה ואמונה שגוייה, שאני מחזיק בה, מונע ממנו את הפתרון שהוא צריך.

ואז הוא עוזב אותי, עוד יותר מבולבל ממה שהוא הגיע, כי בתת המודע שלו נוצרת ומתחזקת האמונה ש"יש אצלי בעיה, כי אפילו המומחה שהגעתי אליו לא יכול לעזור לי!".

אנחנו כאן כדי להעניק לאנשים שרות. להביא לידי ביטוי את השליחות שלנו בעולם, ועל ידי כך לשרת אנשים ולעזור להם.

אנו לא עוזרים לאף אחד אם אנו מונעים ממנו את השרות והשליחות שלנו.

חלק מהערך ומהעזרה שלנו ללקוחות שלנו הוא על ידי כך שאנו מעניקים להם בהירות, מזיזים את הערפל שלפעמים הם אפופים בו, ויוצרים להם נתיב פעולה חדש.

זה התפקיד שלנו.

ואני מאמין שאם הפתרון שהצענו נכון ומדויק ללקוח, הוא יודע להרגיש את זה. ואז הוא יקנה מאיתנו.

אנו לא צריכים למנוע מהלקוחות שלנו את הערך שאנו יודעים לתת להם רק בגלל התפיסות הלא מקדמות שאנו מחזיקים בהן.

אבל זה לא נגמר כאן. יש סיבה לכך שהתפיסה הזו עלתה מלכתחילה. ולדעתי זה קשור לתפיסת הערך העצמי שלנו.

אם אני לא משוכנע לחלוטין שיש לי ערך אמיתי להביא לעולם אז הדרך של האגו שלי "לשמור עלי שלא אפגע" היא לעורר בי ספקות.

ספקות שאני לא מספיק טוב, שאני לא באמת מביא ערך, ושאני לא מתאים לאדם כזה או אחר. הכל כדי שלא אעשה משהו שעלול לגרום לי להיכשל או לא להצליח.

לשם כך אנו צריכים להיות בתוכנו בפנים מאד מדויקים ושלמים, עם מי שאנחנו, עם הערך שאנו מביאים לעולם, עם השליחות שלנו. כי אם לא, זה ישתקף אצלנו מיד בחוץ.

וזהו תהליך עמוק, שלוקח את הזמן שלו, והאמת שהוא אף פעם לא נגמר. אז לפני שאתם הולכים לחפש עוד "גלולת קסם" שתעזור לכם "למכור טוב יותר", כדאי להתחיל בפנים. עם השאלות החשובות יותר:

מי אני?
למה אני כאן?
מה הערך שאני מביא לעולם?

אשמח לשמוע מה אתם חושבים על כך… האם זה לא מצפוני למכור?

שלכם, ערן

נ.ב – אם אתם מרגישים שחסרה לכם אסטרטגיה עסקית ושיווקית, מובנית, מסודרת וארוכת טווח לעסק שלכם, מוזמנים ליצור איתנו קשר עם הפרטים שלכם, ונחזור אליכם מיד.

אולי גם אנחנו צריכים לבלות קצת זמן איכות ביחד על העסק שלכם? 🙂

הי!

בסרט המצוין Inception (או בשמו העברי "התחלה") באחת הסצינות הראשונות, לאונרדו די קפריו יושב מול הלקוח המיועד ושואל אותו:

מה הוא הטפיל המסוכן והעמיד ביותר בעולם?

האם זו בקטריה?

אולי וירוס?

 לא…

 זהו רעיון.

הוא עמיד, ומדבק ביותר.

 ברגע שרעיון נתפס במוח של האדם, זה כמעט בלתי אפשרי להיפטר ממנו.

 ויותר מכך – רעיון שהוא מאד מובנה, ומאד מבוסס: נדבק.

מאד אהבתי את הסרט (ראיתי אותו כבר כמה פעמים), אבל בעיקר נשארה לי ממנו חרוטה הסצנה הספציפית הזו.

 כי למרות שניתן לטעון שהסרט הוא בדיוני לחלוטין, ההיגד הזה הוא מאד נכון ומאד אמיתי.

 ברגע שרעיון מתחיל להתבסס ולהתיישב אצלנו במחשבה, קשה מאד להוציא אותו משם.

זו הסיבה שלפעמים כל כך קשה לנו לעשות שינויים מצד אחד – כי קשה להוציא את המחשבות וההרגלים הקיימים. אבל מצד שני, לפעמים ישנם אנשים שעושים שינוי בשניה, מהרגע שרעיון חדש התיישב להם במחשבה.

 עכשיו תתארו לעצמכם את הסיטואציה הבאה: נניח שאתם פוגשים בלקוח פוטנציאלי, ורוצים לעניין אותו במוצר או בשרות שלכם.

כמה קל זה היה אם הייתם יכולים, בצורה מהירה, ואפילו אוטומטית, לגרום ללקוח להבין משהו לגבי עצמו ולגבי המוצר או השרות שלכם ובעקבות כך לרצות לקנות מכם, או להמשיך אתכם בתהליך.

 נשמע מעניין?

ובכן, זה לא מדע בדיוני. זה לגמרי אמיתי.

 אני עושה את זה כבר שנים בדרכים מאד מסויימות ומאד ספציפיות.

 ושלא נתבלבל, אני לא מדבר כאן על כל מיני דרכים "מפוקפקות" כאלו ואחרות שמנסות להתיימר לשתול מחשבות במוחו של הלקוח.

 אני מדבר כאן על דרך ישרה, אותנטית, ומהימנה ליצור חיבור מאד עמוק ביננו ובין הלקוחות שלנו, לגרום להם להבין משהו חדש לגבי עצמם ומתוך כך לעורר בהם רצון להמשך התהליך איתנו ולרכוש מאיתנו.

עכשיו אני רוצה להוסיף לכם נדבך נוסף מעניין לכאן – תארו לכם גם, שכל התהליך הזה, קורה מבלי שאתם צריכים להיות מעורבים בו בכלל.

 הוא קורה בצורה אוטומטית לחלוטין, גם כשאתם עושים דברים אחרים או אפילו ישנים.

אם מה שתארתי לכם כאן נשמע לכם מעניין, אז אתם לא רוצים לפספס את ההדרכה: כיצד לגרום ללקוחות המדוייקים לרוץ אליך ולרצות לקנות דווקא ממך!

ולמי שרוצה לצפות בסצינה מתוך Inception הנה היא:

 תהנו!

ערן

הי!

כמו בכל תחילתה של שנה חדשה השיח על הצבת מטרות ויעדים לשנה החדשה נמצא בשיאו.

שנת 2005. אני בתפקיד ניהולי בכיר באינטל. מנהל פעילות בינלאומית בחברה, יש לי עובדים בארץ, בארה"ב, באירופה, במזרח.

על פניו, למי שהסתכל עלי מבחוץ, הכל היה נראה מצוין – תפקיד בכיר, משכורת מעולה, בונוסים, אופציות, פינוקים, נסיעות לחו"ל. המיטב שיש להייטק להציע באותן השנים.

זה מבחוץ.

מבפנים הרגשתי שאני מת.

כבר לא עניין אותי מה שעשיתי, כבר לא אהבתי את זה כמו פעם. למרות שהתקדמתי בצורה מאד מהירה בארגון, כבר לא ראיתי מה יכול להיות "האתגר הבא" שירגש אותי, שיסעיר לי את המחשבה ושיתן לי אנרגיה חדשה של יצירתיות.

אני אדם יצירתי. כשאני מפסיק ליצור אני מתחיל למות מבפנים.

זו "קללתם" של היצירתיים. הם חייבים להתחדש, לשנות, להמציא את עצמם מחדש בכל פעם מחדש.

הסתכלתי על חלק מהמנהלים הבכירים ממני, כאלו שהיו בארגון 10 שנים ויותר ממני, וראיתי כמה מהם ש"חיים את החיים הטובים".

הם כבר לא מתאמצים יותר מדי, הם נמצאים במקום די "בטוח" (לפחות כך חשבתי, היום אני מבין שזו רק אשליה), הם לא צריכים להוכיח את עצמם יותר מדי.

מה שנקרא – הם עשו את שלהם, והגיעו למקום שבו הם יכולים להמשיך ו"להתגלגל" עוד שנים רבות עד שיפרשו.

ראיתי אותם, אבל לא יכולתי לראות את עצמי עושה את זה.

למה? חלק מקללת היצירתיים. לשקוט על השמרים זה לא בשבילנו.

ידעתי דבר אחד באופן וודאי – זה כבר לא בשבילי. אני לא רוצה לעשות את זה יותר.

ידעתי היטב מה אני לא רוצה.

לא היה לי שמץ של מושג, באותו הזמן, מה אני כן רוצה?

אני מסוג האנשים שכאשר יש לנו מטרה ברורה ומוגדרת מול העיניים, יודע לגרום לדברים לקרות ולהשיג אותה.

כל חיי הייתי כזה ופעלתי כך.

ופתאום, כמעט לראשונה בחיי, המטרה שהיתה כל כך ברורה ומושכת עבורי, לתקופה כל כך ארוכה, הפסיקה להיות כזו.

ויותר גרוע – לא היתה לי שום מטרה חדשה שתחליף אותה.

זה מאד מתסכל. זה בעצם תסכול כפול.

מצד אחד, התסכול של להמשיך לעשות משהו שאני כבר לא אוהב ולא רוצה לעשות יותר

ומצד שני, אין לי מושג מה אני כן רוצה – אין לי מטרה חדשה לנעוץ בה את השיניים ולהסתער עליה.

זה לקח לי כמה חודשים טובים, עד שיצרתי לעצמי מטרה ומטרות חדשות.

למדתי מהתהליך הזה שאנחנו צריכים את המטרות הללו בחיים שלנו. הן גורמות לנו לפעול, לזוז, ליצור, לשנות, להשיג, להגשים, להצליח, להכשל, ליפול ולקום. הן מעניקות משמעות וחיות לחיים שלנו.

למדתי שלפעמים בחיים, צריך להתמסר למה שקורה לנו, גם אם לא ברור לנו עדיין לאן זה לוקח אותנו, מה המטרה ואיך תראה הדרך לשם.

למדתי שהדבר החשוב ביותר שאני יכול לעשות עבור עצמי – זה ללמוד, להתפתח, ולהקיף את עצמי באנשים מהסוג הזה: מתפתחים ולומדים.

ואני כותב היום בפניה מיוחדת לחבר'ה השכירים ביניכם.

לאלו מכם שמרגישים את תחושת המיצוי והתסכול ממה שאתם עושים כעת.

לאלו שברור להם שמה שהם עושים זה כבר – "לא". ושאולי עדיין לא ברור להם מספיק – מה כן?

אני פונה היום במיוחד אליכם, כי יתכן ומה שיש לי להציע לכם עכשיו הוא מאד רלוונטי.

מדובר בתוכנית "המעגל הפנימי" שהשקתי בתחילת החודש.

הכוונה המקורית שלי היתה ליצור קבוצה קטנה, נבחרת ואיכותית של בעלי עסקים.

ההיענות לתוכנית היתה כל כך מהירה ומשמעותית שהקבוצה התמלאה בתוך ימים ספורים. במקביל, קיבלתי הרבה פניות מאנשים שאין להם עסקים עדיין, או שהם עדיין שכירים וממש בתחילת הדרך העסקית שלהם, ושביקשו גם להצטרף לקבוצה.

אבל זה לא מתאים לערבב בקבוצה קטנה מסוג זה אנשים שהם וותיקים בעסק שלהם וכאלו שהם שכירים או בתחילת דרכם העסקית.

לכן החלטתי לפתוח קבוצה נוספת, המיועדת לכאלו שהינם שכירים עדיין או שהם רק בתחילת הדרך העסקית שלהם.

גם לקבוצה הזו כבר נרשמו רבים, ונותרו לנו מקומות אחרונים לחלוטין.

למי זה מתאים:

שכירים שכבר מרגישים שמיצו את מה שהם עושים, עדיין לא ברור להם מה הדבר הבא (לאו דווקא להקים עסק), ורוצים לצאת למסע מרתק של גילוי
שכירים שיודעים כבר מה ה"דבר הבא" ורוצים להתקדם בדרך לשם
בעלי עסק בתחילת הדרך או שכירים שרוצים להקים עסק, ומחפשים את המסגרת והתמיכה שתקח אותם לשם.

כתבתי מכתב מעמיק שמסביר כיצד התוכנית בנוייה, במה היא עוסקת, ומה צפוי למשתתפים בה. אשמח לשלוח לכם גם את המידע, אך לפני כן אני רוצה לוודא את ההתאמה שלכם לקבוצה.

לשם כך ישנו שאלון קצר שיש למלא, ולאחר שאעבור על השאלון אשלח לכם את הפרטים המלאים.

אם זה מהדהד לכם נכון בפנים – הנה הצעד הבא שלכם!

מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם!

ערן

הי!

כמו בכל תחילתה של שנה חדשה השיח על הצבת מטרות ויעדים לשנה החדשה נמצא בשיאו.

אני מאד מאמין בתכנון, בהצבת מטרות ויעדים, מאמין גדול אפילו. תמיד הייתי עושה זאת, ועושה זאת בהצלחה.

הרי אם אתה מגדיר לעצמך מה אתה רוצה להשיג ולאן אתה רוצה להגיע, הסיכוי שתגיע לשם גדל בצורה דרמטית.

אבל הפעם אני רוצה לדבר אתכם על יעדים מסוג אחר. יעדים שאנחנו בדרך כלל לא בוחרים לעצמנו, אבל כאלו, שבדרכם הם בוחרים אותנו.

אני מניח שאתם מכירים את המשפט "אנחנו עושים תוכניות ואלוהים צוחק מלמעלה". יש לעיתים מקרים בחיים שזה אכן קורה ככה. פתאום פוגשת אותנו סיטואציה שמכריחה אותנו לשנות את התוכניות שלנו, או לפחות לעשות תוכניות חדשות.

לרוב זה יגיע אלינו בצורה של משבר כלשהו. משהו שלא תכננו אותו, כנראה שגם לא קיווינו ולא יחלנו לו, אבל הוא הגיע, וכעת אנו צריכים לתת לו את מלוא תשומת הלב שלנו (או לפחות חלק ניכר ממנה).

זה יכול להיות שפיטרו אותנו מהעבודה, או שהתגלתה אצלנו או בן משפחה קרוב מחלה, או אבדן של אדם יקר. זה לא באמת משנה מה זה.

זה קורה.

וזה חלק מהחיים.

לא חייבים לאהוב את זה, אבל בטח שאי אפשר להתעלם מזה.

מכאן ואילך השאלה היא – מה אני עושה עם זה?

באופן טבעי, לרוב כל המשאבים הנפשיים שלנו (וגם הפיסיים) יופנו לעבר המשבר הזה. לעכל אותו, להבין אותו, לקבל אותו (מאד קשה אבל אפשרי) וכמובן גם להתמודד איתו.

באופן טבעי, כל סדר העדיפות שלנו ישתנה מאותו רגע, בגלל הפניית המשאבים הזו.

באופן טבעי, נרצה לשים בצד את כל הדברים האחרים ולהתמקד בהתמודדות החדשה.

באופן טבעי, נוכל לחוש ולהרגיש תסכול, כעס, צער וכאב.

באופן טבעי, נרגיש ונחשוב שכל חיינו משתנים מרגע זה ואילך.

והכל נכון.

אבל גם לא נכון.

כי אנחנו יכולים לבחור כיצד לנתב את המשאבים שלנו. להקצות את מה שנדרש להתמודד עם מה שפוגש אותנו, אבל לא לוותר על שאר הדברים שחשובים לנו.

אנחנו יכולים לבחור שאנו עושים את מה שצריך כדי להתמודד עם מה שפוגש אותנו, אבל במקביל ממשיכים, עד כמה שניתן גם לקיים חיים ושגרה נורמלית כל האפשר.

אנחנו יכולים לבחור את ההסתכלות שלנו על מה שפוגש אותנו ולהבין שלמרות האתגר, חבויה בו גם כנראה מתנה כלשהי. זה לא תמיד קל לזהות אותה ובטח שלא כאשר אנו נמצאים בעיצומו של המשבר, אבל אני מאמין שהיא תמיד שם. מחכה שנגלה אותה.

אנחנו יכולים לבחור להאמין שהחיים שלנו משתנים כל הזמן. ולא רק בגלל משבר כזה או אחר, אלא בגלל כל בחירה וכל ארוע שפוגש אותנו. וזה בסדר. זהו טבעם של החיים.

זה לא תמיד קל. האגו שלנו תמיד יעדיף את המוכר והבטוח. את הוודאות והשגרה. אבל החיים אינם כאלה.

יש בהם הכל מהכל.

יש יעדים שאנו בוחרים לעצמנו ויש את אלו שבוחרים אותנו, ולא משאירים לנו יותר מדי ברירה אלא לבחור איך להתמודד איתם ואיך להמשיך הלאה כשהם פוגשים אותנו.

אז שתהיה לנו 2019 מרגשת, מלאה ביעדים שאנו בוחרים, ואם במקרה יש גם יעדים אחרים שהופיעו, גם בלי שהזמנו אותם, מאחל שתמיד נדע לבחור לקבל ולאמץ אותם ולחפש את המתנה שהם מביאים איתם.

שתהיה שנה טובה!

ערן

נ.ב. – אחד הכלים העוצמתיים שמאפשר לנו להתמודד עם אתגרים ומשברים שפוגשים אותנו הוא החיבור לאינטואיציה הגבוהה שלנו.

לא רבים יודעים, אבל אינטואיציה זו יכולת שניתן לאמן. אם אתם רוצים ללמוד כיצד לעשות זאת, אני מזמין אתכם להצטרף אלי לסדנת "התגלית" הקרובה ששם כבר תוכלו לתרגל באופן מעשי ולראות את הכח שהחיבור הפנימי לעצמנו מעניק לנו.

הי!

לפני כמה שבועות השתתפתי במפגש של קבוצת בעלי עסקים. כשנכנסתי לחדר פתאום ניגש אלי אחד המשתתפים, מציג את עצמו ואומר לי שהוא חייב לספר לי משהו.

אנחנו הולכים הצידה ואז הוא מספר לי את הסיפור שלו.

הוא אמר ששמע אותי מספר על המפגש שלי עם בוב פרוקטור לפני כ-11 שנים שבו בוב שאל אותי את השאלה "מה היית עושה אם הייתי יכול להראות לך כיצד להפוך את ההכנסה השנתית להכנסה חודשית?".

אני לא אלאה אתכם בכל מה שהוא סיפר לי באותה שיחה, אבל כמה ימים לאחר מכן הוא שלח לי את המייל הזה:

"היי ערן,

אני כותב לך את המייל הזה כהוקרה על זה שאתה המנטור הראשון שנחשפתי אליו בעולם ההתפתחות האישית, ואני בטוח שיש לך חלק ענק במה שעברתי בשנים האחרונות.

טוב אז הכל התחיל ב- 2012, בזמן שאני עובד כמאבטח בחברת הייטק ובזמן שאני מעביר משמרות לילה שומע בשקיקה את הספר שלך "להגשים". (עברתי את ה- 50 פעמים לדעתי..)

האמת שבהתחלה עיצבן אותי הרעיון שלך של "להפוך את ההכנסה השנתית להכנסה החודשית"… חשבתי שאני צריך לעבוד פי 12 יותר ולא כל כך התחשק לי… ואז כשהבנתי שאתה בכלל מדבר על ריבוי מקורות הכנסה, זה עוד יותר בלבל אותי, כי לא היה לי מושג מאיפה להתחיל!

הרבה דברים עברו מאז, למדתי ה-מ-ו-ן והתקדמתי בעולם של מכירות, שיווק דיגיטלי ומסחר אלקטרוני. ותוך כדי שאני לומד על עולם העסקים, אני לא מפסיק להשקיע במיינדסט שלי ובפיתוח הערך העצמי שלי.

וזה בדיוק העניין… שהרבה מפספסים, ושגם אני פספסתי בתחילת הדרך. זה הכל מיינדסט.

גם אם בתחילת הדרך הייתי מקים את 2 העסקים שיש לי היום, כנראה שהם לא היו מצליחים.

בספק אם היו שורדים חודש (או יותר נכון אם אני הייתי שורד…). אני מבין את המשפט שההכנסה שלי היא בדיוק לפי הרמה של תפיסת הערך העצמי שלי (בקבלה זה נקרא "גודל הכלי שיכול להכיל את האור").

למדתי שכל מה שאני צריך, במקביל ללימודים, חיפוש הזדמנויות ופתיחת עסקים הוא לעבוד על הערך העצמי שלי ולבנות אותו. ורק כשהוא יהיה שווה פי 100 יותר, רק אז רמת ההכנסה שלי תגדל.

האמת? אני יודע שמעצבן לשמוע את זה, זו לא בדיוק העצה הכי "פרקטית" שאני יכול לתת, אבל הלוואי והיו אומרים לי את זה בגיל 21, אחרי שסיימתי צבא…

והיום?

היום יש לי 2 עסקים שמכניסים לי משמעותית יותר מההכנסה השנתית שלי מלפני כמה שנים (שהיתה אז 5,000 בחודש). האמת שנכון לכתיבת שורות אלה עברתי את ה-5,000 ש"ח ביום.

אז מקווה שהצלחתי להעביר את המסר דרך המסע שעברתי, ומאחל המון בהצלחה לכל מי שיקרא את המילים האלו.

נ.ב.

לי זה לקח 5 שנים… אני יודע שהיום כל אחד רוצה לייצר לעצמו הכנסה פאסיבית וחופש כלכלי כבר מחר, אבל ברוב המקרים זה לא עובד ככה, וזה גם לא נכון שזה יהיה ככה. כי שמקבלים יותר ממה שמסוגלים להכיל, אז המצב תמיד מתאזן וחוזר לעצמו. צריך לבנות את הכל בהדרגה, ולשים המון פוקוס על מיינדסט נכון.

בהצלחה 🙂 "

עד כאן המילים של שגיא.

אני חושב שמה ששגיא מתאר כאן הוא בדיוק, אבל בדיוק לב העניין!

הרבה אנשים רוצים להשיג יותר, להיות יותר, להרוויח יותר. הרבה רוצים יותר כסף, להגדיל את ההכנסות שלהם. זה ברור.

אבל, וזה אבל גדול: מרבית האנשים שרוצים לעשות זאת ולהשיג זאת, אינם מוכנים לעשות את מה שנדרש כדי להשיג זאת.

אם תקראו לעומק את הדברים שכתב שגיא, תראו כמה דברים חשובים בתהליך שהוא עבר ועודנו עובר:

הוא לא הפסיק להשקיע בעצמו, ללמוד ולהתפתח. מתוך ההבנה שככל שהוא יתפתח כך גם ההכנסה שלו תתפתח.
הוא פיתח את יכולות השיווק והמכירה שלו. אלו יכולות קריטיות בעידן של היום, ואין זה משנה אם אתה שכיר, עצמאי או בעל עסק. כולם חייבים לדעת לשווק את עצמם, את הרעיונות שלהם ואת המוצרים והשרותים שלהם.
הוא השקיע בלי סוף בפיתוח הערך העצמי שלו. הוא מבין שככל שהערך העצמי שלו יגדל, כך גם מה שהוא יוכל להעניק לאחרים יגדל, ובאופן ישיר כך גם ההכנסה שלו תגדל
הוא מבין שאין כאן "זבנג וגמרנו". שאין שום גלולת קסם שיכולה לגרום לזה לקרות. יש תהליך שאדם נדרש לעבור, והתהליך הזה דורש השקעה, מחוייבות התמדה ו-זמן. יש משפט שאני מאד אוהב (כי הוא מאד נכון) שאומר ש"אי אפשר לזרז צ'יפס". לדברים לוקח את הזמן שלהם להתהוות.
וכמו שהוא מסכם – זה הכל מיינדסט. הכל בתודעה ובמחשבה שלנו. וככל שהוא השקיע בכך יותר, כך הוא הרוויח יותר.

אגב, אם תקראו לעומק את הדברים ששגיא כתב, תבינו שהוא לא הפך את ההכנסה השנתית שלו להכנסה חודשית אלא הרבה מעבר לכך.. למעשה הוא הפך את ההכנסה החודשית שלו להכנסה יומית!

אני רוצה להודות לשגיא ששלח את המייל הזה ומקווה שלפחות כמה מכם הקוראים זאת כעת תקחו מכאן השראה גם עבור החיים שלכם.

ואם אתם רוצים לעשות יותר מאשר רק לקחת השראה, ואתם מוכנים לעשות צעד נועז ואמיץ כדי לממש את המשפט שנתן השראה לשגיא (להפוך את ההכנסה השנתית לחודשית) גם בחיים שלכם, אני מזמין אתכם לקרוא כאן על התוכנית החדשה שאני עומד לפתוח ממש בקרוב.

מדובר ב"מעגל הפנימי" שלי. לפני כשבועיים פרסמתי אותה לראשונה, וכבר הקבוצה הראשונה המיועדת ל-12 בעלי עסקים מנוסים כבר התמלאה כולה.

פתחתי קבוצה נוספת המיועדת לאנשים שהם עדיין שכירים או לכאלו שנמצאים בתחילת הדרך העסקית שלהם, וגם בה נותרו לנו נכון לרגע כתיבת השורות הללו רק 5 מקומות אחרונים.

כך, שאם אתם רוצים לעשות צעד נועז לשנה החדשה, ובכלל, זה הזמן ללחוץ על הקישור, לקרוא לעומק את ההסבר שלי, למלא את הפרטים שלכם ואת שאלון ההתאמה ולהצטרף ל"מעגל הפנימי".

ומי יודע, אולי בעוד 5 שנים (או אפילו פחות), אקבל גם מכם מייל דומה כזה?

מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם!

שלכם, ערן.