קטגוריה: שיתוף אישי

50 תובנות על החיים לגיל 50

אז היום אני משדרג גרסה ועובר לגרסה 5.0. ולכבוד המאורע התקבצו אצלי בשבועות האחרונים 50 תובנות שלי על החיים לרגל גיל 50…

אין כאן סדר חשיבות מסויים, הם בעיקר לפי הסדר שעלו לי בראש כשנכתבו…

תהנו 😊

שלום 2020 ותודה!

הי 2020,

כן… כן, אני יודע את לא ממש רגילה לקבל הודעות תודה…

בעיקר את מקבלת הודעות נאצה, לאורך כל השנה ובמיוחד עכשיו כשסיימת את תפקידך.

ובכל זאת, רציתי לומר לך תודה.

שלא נתבלבל, היית מאד קשוחה אלינו. אפילו קשוחה מאד. בטח בהשוואה לאלו שקדמו לך.

ובכל זאת, בין כל הקשיחות הזו שלך והאתגרים שיצרת כאן בעולם, אני עדיין רוצה לומר לך תודה.

התחלנו את היחסים שלנו, ממש בשבוע הראשון של ינואר בבשורות טובות. ה-CT שעשיתי הראה שהגוף שלי נקי לגמרי מהסרטן.

ואמרתי לעצמי שאת ממש סבבה ככה לתת לי כזו מתנה, מיד כשהתחלנו את היחסים ביננו, עוד לפני שהכרת אותי יותר מדי לעומק. מבחינתי זה לגמרי היה צעד בונה אמון מצידך!

המשכנו עם הפתיחה של התוכנית החדשה “עושים שינוי” ועם הקבוצה הראשונה של אנשים מופלאים ומרגשים שהחליטו לתת בי אמון ולצאת לדרך ארוכה ומשותפת ביחד. ולאורך כל השנה, עם 4 קבוצות שכבר בתוכנית, הרגשתי איך מחודש לחודש זה הופך להיות יותר נכון, מדויק ועוצמתי.

אמנם כבר אז התחלנו לשמוע כל מיני קולות מהעולם על איזה שהוא וירוס סיני שמסתובב, אבל זה לא ממש הפריע לי להמשיך ולהתקדם.

בילינו ביחד שלושה חודשים, וזה כנראה הספיק לך כדי להכיר אותי ולהבין שאני צריך משהו חדש שיגרום לי להעמיק ולחקור את עצמי. ראית שאני פועל בקצב כל כך מהיר ועושה כל כך הרבה דברים שאולי כדאי שקצת אאט ואפילו אעצור כמעט לגמרי כדי להתבונן פנימה.

אז עצרת את הכל בחוץ. הכל. כדי לגרום לי באמת באמת להסתכל פנימה. לחקור את עצמי. להכיר ובאמת מקרוב את ערן. את עצמי. להבין מה אני רוצה, מה אני צריך. מה אני אוהב ומה פחות. מה יושב עלי בול ומה כבר פחות.

לא, זה לא היה מסע רומנטי פנימה. בכלל לא חושב שרומנטיקה זו תכונה חזקה אצלך 2020…. נקודה לשיפור עבורך.

זה היה מסע פנימי כואב ומטלטל. אבל בריא. בריא מאד. מרגיש שהתחזקתי מאד בזכותך. שנעשיתי יותר מדויק. יותר נכון – לעצמי וכלפי עצמי.

את יודעת 2020, זו הפעם הראשונה שממש הרשיתי לעצמי לשים את עצמי במקום הראשון. לפני כל האחרים. לפני כל מה ש”צריך”, “נחשב” או “מקובל”.

זה לא היה קל. זה עדיין לא. כי באים עם זה גם מחירים לא פשוטים ולפעמים גם כואבים. כואבים מאד.

ואז אבא נפטר. הוא בחר לסיים כאן את הסיבוב ולחזור הביתה. ועד כמה שזה היה כואב, תהליך הפרידה ממנו גם היה סוג של ריפוי עבורי וריפוי עבור היחסים שלנו. ולמרות שהוא כבר היה דמנטי ולא זיהה כמעט אף אחד, יכולתי לתקשר איתו ברבדים אחרים, להיפרד ממנו ולתמוך בו בתהליך החזרה שלו. זו היתה חוויה יוצאת דופן ומשמעותית עבורי. והיום אני מרגיש יותר קרוב אליו עוד יותר משהיה בחייו. אני מרגיש את הנוכחות שלו איתי לעיתים ויודע שהוא משגיח עלי שם מלמעלה.

זה לא היה הכאב היחידי השנה 2020… את יודעת את זה.

הדבר הקשה ביותר היה לקבל עם ויקי את ההחלטה לסיים את הנישואים שלנו, אחרי 30 שנים של זוגיות. זו בוודאי לא החלטה פשוטה או קלה. ועדיין זה קרה. ולמרות הטלטלה שזה הביא למשפחה שלנו, יש בי בטחון וידיעה שכך ייטב לכולנו. וגם כשהאבק ישקע, תמיד נדע ונזכור עד כמה היינו משמעותיים אחד לשני בשנים הללו.

לא פשוט 2020… לא פשוט בכלל.

ועדיין אני רוצה לומר לך תודה.

תודה על כל מה שהבאת איתך לחיים שלי.

תודה על הזמן שאיפשרת לי להתכנס פנימה ולשאול את עצמי את השאלות החשובות באמת…

תודה על האומץ שגיליתי בתוכי שאיפשר לי לפעול גם במקומות שקשה ומפחיד…

תודה על הכאב שאיפשר לי להרחיב את המנעד הרגשי שלי…

תודה על ההיכרויות והאנשים החדשים והמופלאים שנכנסו לחיים שלי…

תודה על הקשרים שהעמיקו השנה לרבדים חדשים שלא ידעתי שאפשר…

תודה שלמדתי לסמוך על האנשים החשובים שסביבי ושעובדים איתי…

תודה על הורדת המסכות וההצגות…

תודה על היכולת לתקשר בבהירות וללא דרמות…

תודה על הפשטות המרעננת שנכנסה לחיים שלי..

תודה לך 2020 על שנה מורכבת, מאתגרת, מפחידה ומרגשת, שבה, אולי לראשונה באמת בחיי: אני מרגיש חי.

אם אתם רוצים להגיב לדברים הללו, מוזמנים לעשות זאת כאן

לך אל האור אבא…

הדברים שאמרתי לך היום על קברך:

אבא אהוב שלי,

לפני כמה שבועות, באחת משיחות הטלפון האחרונות שהיו לנו, כשכבר לא זכרת ולא זיהית עם מי אתה מדבר, אמרתי לך תודה. ואתה, בסוג של תמימות של ילד שלא מבין מה רוצים ממנו, שאלת אותי: על מה אתה מודה לי? ועניתי לך: על החיים שנתת לי. תודה על החיים שנתת לי אבא. אני לא בטוח שאז יכולת להבין מה אני אומר לך, אבל אני יודע שעכשיו אתה שומע ומבין.

אז תודה לך אבא.

תודה על כל מה שלמדתי וקיבלתי ממך.

תודה על החריצות, ההתמדה, האופטימיות, היצירתיות ויכולת האלתור.

תודה על היכולת להסתדר בכל מצב ולהמציא את עצמי מחדש בכל פעם, ממש כמוך, כשהמצאת את עצמך ואת חייך מחדש, מתוך עיי החורבות והתופת של אירופה של אחרי המלחמה.

תודה על חוש ההומור שהורשת לי, על האהבה והנתינה לאנשים.

תודה על הצניעות שלמדתי ממך, על העקשנות והדבקות במטרה.

תודה על האהבה לחיים שהדגמת לי מתוך איך שאתה חיית את חייך.

אתמול בלילה, דקות ספורות אחרי חצות, מיד לאחר שיום ההולדת שלי התחלף ליום חדש, כאילו שחיכית שיום ההולדת שלי יעבור. איך שעצמתי את עיני לישון, פתאום הופעת מולי, הרגשתי את הנוכחות שלך. קראת לי ואמרת לי שזהו, שאתה כבר לא מתכוון להתעורר מהשינה. אמרת שאתה עוזב שלם ושמח. שאתה שקט עכשיו וגאה בכולנו ואוהב אותנו מאד.

אתם הניצחון שלי. ככה אמרת לי בלילה. הניצחון שלי בחיים. הניצחון שלי עבור כל אחד מאלו שנשארו שם מאחור.

אתה ניצחת אבא. ניצחת בגדול. וכמה שאהבת לעשות את סיבוב הניצחון שלך, בבודפשט בהונגריה, במקום בו נולדת, ואותו עזבת כדי לעלות לארץ, רק כדי לחזור לשם שוב, ושוב ושוב, עם אמא, איתנו ועם הנכדים כדי לחגוג את הניצחון של החיים שלך בגדול.

כמו בחייך, כך גם בלכתך, אתה הובלת, אתה בחרת. החלטת לסיים את דרכך כאן, עם אותה נחישות עקשנית שתמיד היתה לך, עצמת את עיניך, וסגרת את פיך. ובחרת לעזוב בשנתך. מהר, בלי לגרום לסבל מיותר, לא לך ולא לנו.

בשבועות האחרונים, כל הזמן ביקשת לחזור אל הבית שלך. ביקשת שנקח אותך לבקר ולפגוש את ההורים שלך. עכשיו אתה בדרך הביתה אבא, אתה חוזר הביתה, חוזר להורים האהובים שלך שכל כך רצית לפגוש.

אנחנו אוהבים אותך אבא, כולנו, אני, ויקי, תומר, ניר ואופיר.

הכל טוב אבא, אתה נמצא במעבר, הירגע, כולנו איתך.

אבא, אני אוהב אותך, לך אל האור, אבא. לך אל האור.
❤️❤️

לזכרו של אבי, מיקי (פרטיזן) שטרן ז”ל, 24.9.30 – 14.5.20

אז מה אתה מאחל לעצמך ליום ההולדת?

זו השאלה שחזרה על עצמה הבוקר, בין כל אלו שהתקשרו לברך אותי…

שאלה שאני גם שואל את עצמי כבר תקופה…

השנה האחרונה, היתה שנה שאולי, יותר מכל השנים לפניה, קרבה אותי בעוד קצת – אל עצמי.

זו היתה שנה שתחילתה, היתה סופו של תהליך ההחלמה מהסרטן שביקר אצלי ביקור חטוף, השאיר אותי קצת מטולטל ובעיקר עם שאלות שאף פעם לא העזתי לשאול את עצמי…

שנה שבה קילפתי בתוכי שכבות שונות, הורדתי הגנות ועשיתי דברים, בעיקר עבור עצמי, שמעולם לא הייתי מאמין שאעשה.

שנה שבה הרשיתי ואפשרתי לעצמי לחוות לראשונה רגשות בעוצמות שמעולם לא חוויתי… אהבה, סליחה, כאב, אשמה, שמחה, קבלה…

שנה שבה התיידדתי באופן אינטימי וקרוב עם אי הוודאות, ואפשרתי לעצמי, יותר מתמיד לשהות באזור הזה, שכל כך נמנעתי ממנו עד כה.

זו היתה שנה שהיה בה הכל מהכל. כמו שרוני, חבר קרוב, קורא לזה: חיים מלאים.

אז בכל זאת, מה אתה מאחל לעצמך ערן? כך שאלו אותי הבוקר…

חשבתי וחשבתי ובסוף המילה היחידה שעלתה לי בראש היתה: אומץ.

אומץ ללכת עם הדברים שהכי מפחידים אותי…
אומץ לגלות את עצמי ואת האמת שלי…
אומץ לפרק בתוכי מבנים של תפיסות, אמיתות, הרגלים ודפוסים שכבר אינם משרתים אותי יותר…
אומץ לשהות בחוסר הוודאות מבלי לדעת כיצד ואיך המבנים החדשים שאצור יראו…
אומץ להתמסר עד הסוף לנשמה שלי ולאן שהיא מורה לי את הדרך…
אומץ לומר לה (לנשמה): “באשר תלכי, אלך” ואז באמת ללכת איתה…

בגיל 48, נראה לי מתאים שאפתח בתוכי סוג חדש של אומץ. ❤️

ואם בא לכם להגיב על הפוסט הזה, יכולים לכתוב לי כאן

רק תפתח את הלב…

הפוסט הזה פורסם במקור בפייסבוק וזכה לתגובות רבות. ניתן לראות אותו כאן

“תפתח את הלב ערן. אתה רק צריך לפתוח את הלב”

“אני מבין את מה שאת אומרת שני… אבל איך עושים את זה?”

“לא עושים את זה. זו לא עשייה. רק תפתח את הלב”

….

הדיאלוג הזה חזר על עצמו כמעט בכל פגישה שלנו במשך כ-4 שנים שבמהלכן שני היתה המטפלת הרוחנית/רגשית שלי.

אני הבנתי את כל מה שהיא התכוונה אליו. הבנתי בראש, בשכל, אבל לא היה לי מושג איך ליישם את זה בפועל, בחיים, ביום יום שלי. כאדם סופר משימתי ותכליתי, לא ידעתי איך לתרגם את מה שאמרה לי: “תפתח את הלב” למשהו קונקרטי שאני יכול לעשות כדי לגרום לזה לקרות.

באיזה שהוא שלב גם הפסקתי לשאול אותה “איך עושים את זה?”, כי כבר ידעתי (שוב בשכל) את התשובה שאקבל: “זו לא עשייה או פעולה כלשהי”.

הלוואי והייתי יודע לומר לכם עכשיו “איך עושים את זה?”. אבל בשנה האחרונה זה קרה.

אני היום יודע לומר שהמחלה שקיבלתי, הסרטן שהתגלה בגופי לפני כשנה, נועד לגרום בדיוק לדבר הזה לקרות. להזיז משהו בתוכי, להניע אותי לתובנות מסוימות ולפעולות מסוימות שגרמו לכך לקרות.

אני בריא לחלוטין היום. הבדיקות האחרונות מלפני כמה שבועות הראו שאני נקי לגמרי.

אבל הפתרון הוא לא לחלות כדי שהלב יפתח. ממש לא ממליץ על זה כדרך הפעולה 🙂

אז לצערי אין לי פתרונות או נוסחאות הפעם (עדיין?? 🙂 ) לאיך עושים את זה. אבל לפחות אני יכול לתאר לכם (ולעצמי…) איך זה מרגיש. או מה נוכח בחיי מאז שזה קרה.

קודם כל הפסקתי לפחד. אם אדייק את המשפט הזה, המשפט הנכון והמדויק יותר יהיה: שעדיין עולה בי הפחד, אבל הוא לא עוצר אותי (כמעט) יותר.

אני רואה את הסיטואציה שמעלה בי פחד, ואני די מהר יכול לזהות מה הוא הגורם האמיתי לכך. לפעמים זה הפחד מ”להראות רע” בעיני אחרים, או הסתרה או הבושה. הפחד מדחייה, מכשלון או שפשוט לא אקבל את התוצאה שאני רוצה ומכוון אליה.

וכשיש בי את הבהירות הזו, אני לרוב יכול לראות שגם אם “הנורא מכל” יתממש ויקרה, עדיין זה לא סוף העולם. כנראה שמחלה כמו סרטן נותנת לך את הפרספקטיבה הזו… 🙂

אני מרגיש הרבה יותר ברור בתקשורת שלי עם אנשים ועם העולם בכלל. בעבר, בסיטואציות מסוימות הייתי נמנע מלומר באמת או “עד הסוף” מה אני חושב ומרגיש. לפעמים כי הייתי פוחד לפגוע באחרים, או שמה שאומר ייתפס “לא טוב”, או שזה פשוט יסגור אופציות מסוימות ש”פחדתי לאבד” אם אומר שכרגע דבר כזה או אחר לא מתאים לי. אני בהיר בתקשורת שלי עם בני המשפחה שלי, עם לקוחות ואנשים אחרים ומסוגל להביע את מה שאני מרגיש בלי חשש שאפגע אם איחשף.

יש לי בהירות חזקה מאי פעם לדעת מה נכון ומתאים לי ומה לא. מי מתאים לי ומי לא. אני הרבה יותר קשוב לעצמי, סומך הרבה יותר ופועל על האינטואיציה שלי ופתוח להתנסויות, שבעבר, אין סיכוי בעולם שהייתי מעז לנסות אותן.

יש בי אהבה כלפי אנשים כמו שמעולם לא הרגשתי בעבר. גם כאלו שלא הייתי מאמין שאי פעם אוכל לאהוב. גיליתי את היכולת לסלוח, לא רק לאחרים, אלא גם וקודם כל לעצמי.

אחת אחרי השניה, מערכות ההגנה והחומות שנבנו לאורך שנים בתוכי וחצצו ביני ובין האנשים סביבי וביני ובין העולם, ירדו והתמוטטו. אני מרגיש שמימד חדש ונוסף התווסף לחיים שלי.

אם אני מנסה להסביר לעצמי (ועל הדרך גם לכם) מה בעצם הדבר שהשתנה בי, אני חושב שחלק משמעותי הוא המוכנות להיות במקום ה”פגיע”. וזה מקום שונה לגמרי (בצד השני של הסקאלה) מהמקום של ה”פאסון” שעד כה האמנתי שנדרש ממני להחזיק בו.

זה שיודע הכל, זה ש”חזק”, הדמות של “המצליח”. שנים, כמעט כל חיי, עבדתי לבנות, לשמר ולתחזק את הדמות הזו. וכיום אני יודע, שככל שחיזקתי אותה יותר, כך גם סגרתי את עצמי ואת הלב שלי יותר.

בתור מי שכל חייו היה מוכוון פעולות ותוצאות, למדתי שהרבה יותר חשוב (עבורי) לשחק ולנוע בדרך עצמה גם אם התוצאה לא תמיד היא מה שציפיתי שתהיה. למדתי להנות מהדרך אפילו הרבה יותר (לפעמים) מהתוצאה.

התחלתי לראות את החיים כסוג של משחק, שבו התוצאה עדיין חשובה, אבל היא משנית לדרך ובעיקר לחוויות שאני צובר ולהתפתחות שאני עובר בדרך. עוד כשחזרנו מהטיול הגדול שעשינו לפני כ-3 שנים, התחדדה בי הידיעה שחשוב לי הרבה יותר לצבור חוויות מאשר רכוש. בשנה האחרונה זה התעצם בעוד מימד.

כל זה עוד יחסית טרי וחדש לי. זה עדיין מרגש אותי בכל פעם מחדש. לא מזמן, ויקי (שהלב הפתוח שלה מהדהד מהיום שהכרתי אותה למרחקים עצומים) ואני צחקנו על כך, שאני כמו ילד קטן שנכנס לחנות ממתקים כשמותר לו לטעום מכל מה שהוא רואה מסביבו 🙂

זה בדיוק מסוג הדברים האלו – “שאנחנו לא יודעים, שאנחנו לא יודעים” – עד שאנחנו יודעים.

אז אני ממשיך לחקור את האזור הזה, בחיים שלי, להתנסות בו ולנסות.

ואם מתי שהוא, אצליח לגלות מה הנוסחה או השיטה – אני מבטיח לגלות 🙂

שלכם, ערן.

שיתוף אישי: זה לא נראה טוב!

אזהרה: זה פוסט ארוך… אפילו מאד 🙂

הפוסט פורסם במקור בפייסבוק וזכה למאות תגובות, ניתן לראות אותו כאן

אני שוכב על מיטת הטיפולים ורופאת המשפחה בודקת אותי במשך מספר שניות. היא מסיימת, ואומרת לנו: “זה לא נראה טוב”.

היא ניגשת מיד למחשב שלה ומתחילה להקליד, בלי לומר לנו עוד מילה נוספת.

המדפסת מתחילה לזרוק דפים החוצה, דף ועוד דף ועוד אחד ועוד אחד…

היא לוקחת את חבילת הדפים מהמדפסת ועם טוש צהוב זוהר כותבת עליהם בגדול – דחוף.

אני שואל אותה מה זה? במה מדובר?

היא עונה בשקט ומבלי להרים את העיניים אלינו: “חשש לגידול”.

ואז העיניים שלה מתרוממות ופוגשות את שלנו. אתם מבינים את המשמעות? היא שואלת. אתם צריכים להיכנס לנוהל מזורז. ולטפל בזה.

מה הכי דחוף כרגע? אבחון של מומחה. חכו רגע בחוץ אני מנסה לקבוע לכם תור.

כשלוש שעות מאוחר יותר, אצל הרופא המומחה, התסריט חוזר על עצמו. שוב על מיטת הטיפולים, שוב בדיקה שאורכת מספר שניות בודדות, וגם הוא חוזר על אותו משפט בדיוק: “זה לא נראה טוב”.

וגם הוא, כמוה, ניגש למחשב ומתחיל להקליד, והמדפסת יורקת עוד דף ועוד דף ועוד אחד החוצה.

המדפסת מסיימת להדפיס, והוא אומר לי: “ב-99.9% זה גידול סרטני. עוד צריך לעשות את הCT והאולטראסאונד, אבל מאיך שזה נראה ומרגיש אין לי ספק שזה זה”.

“אבל אתה תחיה” הוא אומר לי, תוך כדי שהוא מחתים את ערימת הדפים שלקח מהמדפסת, מכתב הסיכום וההפניות לבדיקות.

רגע לפני שאני קם לצאת, הוא עוצר אותי “תראה, אני לא יודע אם אתה מבין את כל מה שאמרתי כאן. קשה לראות עליך כי אתה מאד רגוע. אבל זה משהו שלגמרי מחלימים ממנו. יש לזה תהליכי ריפוי מלאים. אתה מבין את ההבדל בין טיפול לריפוי?”

“לא. מה ההבדל?”

“מריפוי מחלימים לגמרי. וחיים חיים רגילים אחר כך. כאילו זה לא היה. יש ריפוי לדבר הזה. זה כמעט 100% החלמה. רק שברפואה, אתה יודע אין 100%”.

ככה הכל התחיל לפני כמה חודשים.

ברגע אחד, הכל משתנה.

כל מה שהיה חשוב עד לאותו הרגע, הופך להיות משני. סדרי העדיפות מתהפכים, כל הפוקוס זז למקום חדש. לטריטוריה חדשה, מפחידה ובלתי מוכרת.

כל מה שהיה לכאורה ברור מאליו עד אותו רגע – כמו החיים עצמם, התוכניות שהיו להמשך השבוע, הפעילויות השונות – הכל מקבל משמעות חדשה.

יומיים מאוחר יותר, בסיומו של יום ארוך של בדיקות במיון, הרופאים מאשרים את הקביעה הראשונית: גידול סרטני. יש גרורות. סוג נדיר יחסית (רק 5% מהגברים בעולם זוכים בו).

והבשורות הטובות (כן, מסתבר שיש גם כאלו…): יש טיפול מאד אפקטיבי שמביא ל-98% החלמה.

הימים הראשונים מאד מאתגרים. החיים מטולטלים ברגע. חוסר הוודאות, מה העתיד צופן, מה יש לי בכלל? מה הטיפול שנדרש? מהן תופעות הלוואי? איך זה ישפיע עלי? על המשפחה? על העסק?

הרבה מדי שאלות ומעט מדי תשובות.

יצאנו למסע. מסע שנכפה עלינו על ידי המציאות. לא בחרנו בו, לא ייחלנו לו, אבל הוא שם וצריך לעבור אותו ובדרך הטובה ביותר שאפשר.

אני כותב יצאנו, כי לרגע אחד לא הייתי שם לבד. מהבדיקה הראשונה ולכל אורך הדרך ויקי היתה שם איתי ועבורי ואני חושב שהדבר הכי משמעותי שיצא מהמסע הזה (יש יותר מאחד) הוא שהוא חיבר ביננו בעוד רמה וחיזק אותנו כזוג וכמשפחה.

לפני שאתאר את סיפור המסע והתחנות השונות, אני אתחיל מהסוף: אני בריא.

אני כבר אחרי הטיפולים והבדיקות האחרונות הראו שזה כבר מאחורי.

חשבתי הרבה האם לכתוב את הפוסט הזה. אני אדם פרטי וחשובה לי הפרטיות שלי. אני לא נוהג לשתף יותר מדי על הדברים האישיים שאני עובר. אבל הפעם אני מאמין שיש כאן דברים שיכולים לעזור גם לאחרים. בין אם הם מתמודדים עם מחלה, או כל אתגר אחר בחיים, אני חושב שבמסע שלי אספתי כמה הבנות ותובנות שאולי גם אחרים יוכלו למצוא בהן ערך.

אז הנה, כמה תחנות במסע שלי…

תחנה ראשונה – יש אתגרים בחיים, אף אחד לא חסין מהם

במחלקה הרדיולוגית, בקומה -2 באיכילוב, פגשתי את כולם. מבוגרים וצעירים (וילדים קטנטנים), חרדים וחילוניים, יהודים וערבים, גברים ונשים, שכירים ועצמאיים.

אף אחד לא חסין. וכאן כולם שווים. כולם מתמודדים. כל אחד בדרכו. חלקם מגיעים לבדם, האחרים עם בן משפחה או חבר.

כולם בני אדם, לכולם יש אתגרים.

לאתגרים שבוחרים אותנו לא משנה המגדר שלנו ולא אכפת מהגדרות וממאפיינים כאלו או אחרים. כל החיים יש לנו אתגרים. חלקם משמעותיים יותר, חלקם פחות.

אחת האמונות שיש לי היא שאנו מקבלים על עצמנו את האתגרים שאנו יודעים להתמודד איתם. גם אם ברגעים הראשונים אין לנו מושג איך ומה לעשות, אני יודע בתוך תוכי, שאם קיבלתי אתגר מסויים, זה בגלל שיש לי את היכולת להתמודד איתו.

זה כמו סוג של מחנה אימונים ליכולות שלנו. על מנת להתמודד עם אתגרים מורכבים יותר, אנו נדרשים לפתח יכולות חדשות.

אחרי השוק, ההלם והפחדים הראשונים, קיבלתי על עצמי את האתגר, הבנתי שכעת, זה חדר הכושר שאני צריך להתאמן בו. ושבסוף התהליך, אני אצא לא רק בריא, אלא גם חזק יותר ועם יכולות גבוהות יותר לחיים.

תחנה שניה – הכל מתחיל ונגמר באנרגיה

הכל זה אנרגיה. האנרגיה שלנו והאנרגיה שבסביבה שלנו היא אולי הדבר החשוב ביותר.

כבר מהרגעים הראשונים, ויקי ואני היינו מאד מודעים לאנרגיה שאנו נמצאים בה ולאנרגיה שאנו מאפשרים לה להתקיים בסביבתנו. זה משהו ששנים רבות הקפדנו עליו, אבל מהרגע של האבחון זה הפך להיות אפילו “קיצוני” יותר.

היה לנו ברור שלכל מי שנספר תהיה השפעה על האנרגיה שבסביבה שלי. כי גם אם אתה האדם הכי מודע בעולם, ברמת המודעות המפותחת ביותר, עדיין יש לסביבה ולאנרגיה הסובבת אותנו השפעה.

כך שמהרגע הראשון כמעט, קיבלנו החלטה שלא לשתף מה שאני עובר, אלא אם מדובר באנשים שאנחנו יודעים שיוכלו לסייע ולעזור וכאלו שידענו שנקבל מהם אנרגיה גבוהה.

יש משהו במילה הזו: “סרטן” שמקושר אליה המון פחד.

אני מודה, שאפילו אני היום, ובכלל לכל אורך הדרך, כמעט לא השתמשתי בה. גם כשסיפרתי על כך, השתמשתי לרוב במילה “גידול” במקום.

פשוט הרגשתי מיד את הפחד שעולה גם אצלי וגם בצד השני כאשר השתמשתי במילה “סרטן”.

והיה כאן גם משהו נוסף, מרגע האבחון פתאום השתייכתי לקבוצה של “חולים” של אנשים שיש להם את ה-מחלה. לא רציתי שיתייגו אותי. לא רציתי לתייג את עצמי. יש כח עצום לסביבה שלנו ולאנרגיה שהיא מביאה איתה ופשוט החלטנו להיות זהירים ביותר עם סוג האנרגיה שאנו מאפשרים לה להיות במרחב שלנו.

מצד אחד יש הקלה מסויימת בלספר לאחרים על מה שאתה עובר. גם תחושת השחרור, וגם התגובות, האמפתיה, האהבה שמקבלים מהצד השני. אבל היה לנו ברור שלצד אלו, במקרים מסויימים זה יכול להגיע גם עם פחד, רחמים וחשש. לא רצינו לאפשר את זה במרחב ולכן מיעטנו לספר ולשתף.

שיתפנו עם קבוצה מצומצמת של אנשים, חברים ובני משפחה. מי שידענו שיכול לעזור, לתמוך ולקדם את ההחלמה שלי.

יצרנו סוג של קבוצת תמיכה. אנשים שהיו שם עבורנו בשלבים שונים של המסע הזה, שנתנו יד, עצה טובה, ועזרו, כלאחד בדרכו ועם המון אהבה ואכפתיות.

וזה אחד הדברים הכי ממלאים באנרגיה שיש.

תחנה שלישית – ניהול משברים

החיים בנויים ממשברים ומאתגרים. כמובן שלא רק, אבל יש כאלו. תמיד. לא מכיר מישהו שחסין מהם (עיינו ערך בתחנה הראשונה).

אחד הסממנים של משברים ואתגרים הוא חוסר הידע וחוסר הוודאות.

אתה פשוט לא יודע בפני מה אתה עומד ואין לך גם שום מושג כיצד לפתור את הבעיה ואיך מתמודדים איתה.

הגישה שעבדה לי במקרה הזה היתה קודם כל להחליט שאני אחראי על ההחלמה שלי.

יש לנו נטייה לפעמים, במקרים של מחלה, לשים את כל משקל האחריות להחלמה שלנו על מישהו אחר – בדרך כלל זה יהיה על הרופאים. וברור שתפקידם לסייע לנו להחלים, אבל לתפיסתי, האחריות היא קודם כל ולפני הכל שלנו.

וזה מתחיל בלסמוך עלינו, על עצמנו. אפילו יותר מעל הרופאים. הם בני אדם כמונו. יש להם כמובן ידע ומומחיות שלנו אין, אבל זה לא מסיר מאיתנו גרם של אחריות לברר, ללמוד, לשאול, להתייעץ וגם להיות מי שמקבל את ההחלטות. אלו הם החיים שלנו.

שיחת הטלפון הראשונה שלי, ביום הגילוי, אחרי שיצאתי מהרופא המומחה עם האבחנה הראשונית היתה לויקי לספר לה.

שיחת הטלפון השניה, היתה ליובל. יובל הוא חבר, שלאורך השנים צבר נסיון רב בהתמודדות עם המחלה. תחילה במשפחה שלו ובהמשך כשעזר ועודנו עוזר לאנשים רבים.

אני מחייג, הוא עונה ואני מייד מספר לו.

הוא מתחקר אותי על מה שאני יודע. וזה לא הרבה.

“טוב. תן לי שעתיים ואני חוזר אליך. מברר לך מי הכי טוב בארץ ואיך מגיעים אליו”.

זו שיחה מאד עניינית של מנהלי פרויקטים מנוסים. והוא הרבה הרבה יותר מנוסה ממני בתחום הזה.

הוא אומר לי שאני פשוט צריך להכנס לתחום חדש וללמוד אותו. כמו שאני עושה בכל תחום אחר שמעניין אותי בחיים ובעסק. אז נכון שהפעם אני לא בחרתי את התחום הזה, אבל אופיין הפעילות הוא אותו הדבר.

מסיימים את השיחה לא לפני שהוא אומר לי שהכל יהיה בסדר, שעוברים את זה. שזה מאד נפוץ, שיש טיפולים. ושהוא כאן עבורי לכל מה שאני צריך.

חוסר ידע וחוסר וודאות – אלו הם שני הקשיים הגדולים באתגרים מסוג זה. הפתרון הוא פשוט – לצבור ידע. ללמוד, לדבר עם אנשים שעברו דברים דומים, לקרוא באינטרנט (באתרים רשמיים) ולהתייעץ עם אנשים שעברו משהו דומה.

ככל שאני לומד יותר וחוקר יותר רמת הידע שלי עולה, רמת החששות יורדת. גם חוסר הוודאות מתחלף לאט לאט.

לרגע לא היה לי חשש אם אחיה או אמות. גם הרופאים לכל אורך הדרך די הורידו את האפשרות הזו מהפרק. הפחד העיקרי שלי היה על ההשלכות של הטיפולים, תופעות הלוואי וההשפעות לטווח ארוך על איכות החיים והיכולות שלי.

זה גרם לי לחקור ולחפש עוד פתרונות, עוד דרכים להתמודד, מה עוד יכול לעזור.

הרפואה הקונבנציונאלית היא חשובה ובעלת ערך רב, אבל אני מאד מאמין ופתוח גם לדברים נוספים, ואני יודע שחלק משמעותי מההחלמה שלי הוא גם בזכות התהליכים הנוספים שעברתי לאורך הדרך.

תחנה רביעית – הנכונות לבקש ולקבל עזרה

אני חושב שעבורי, זה היה אחד השיעורים המשמעותיים ביותר שעברתי בחודשים הללו.

באופן כללי, אני לא טיפוס שיותר מדי מבקש עזרה. יותר מכך, ברוב המקרים ומן הסתם גם מתוקף העשייה שלי, אני לרוב בצד השני – זה שעוזר לאחרים.

גיליתי שהפעם אני חייב לבקש עזרה. לא הכל אני יכול ללמוד בעצמי. לא הכל אני יכול לעשות בעצמי. וגם היו רגעים וימים תוך כדי הטיפולים שעברתי, שפשוט לא יכולתי לעשות דברים שקודם היו מאד טריוויאליים עבורי.

אני חושב שלבקש עזרה, עבורי היה סוג של סימן לחולשה. ואני לא יכול להפגין חולשה. זה משהו שלאגו שלי מאד קשה איתו. קשה לו להיות במקום הזה.

אבל הפעם, לא היתה לי יותר מדי ברירה. הייתי חייב לבקש עזרה.

לבקש עזרה זה רק צד אחד של המשוואה. צריך גם לדעת לקבל אותה.

ולפעמים, זה לא פחות קשה מלבקש אותה.

אז ביקשתי, וגם קיבלתי עזרה. לא מעט.

זו אחת החוויות המרגשות והממלאות יותר שחוויתי מעודי. האנשים שביקשתי מהם עזרה מילאו אותי בכל כך הרבה אהבה והכרת תודה.

באחת הנסיעות שלנו ברכב, בדרך לבדיקה כלשהי, אמרתי לויקי שאני מרגיש מבורך. מבורך על כך שלאורך השנים צברנו כל כך הרבה אנשים שאכפת להם מאיתנו, שאוהבים אותנו ורק רוצים לעזור.

תחנה חמישית – שינויים מיידיים בהתנהלות

הכל קרה די מהר. בתוך כשבוע מהאבחון הראשוני כבר עברתי ניתוח. לא משהו מורכב, אבל עדיין ניתוח. זה הצריך הערכות. היו לי פעילויות מתוכננות, היו מחויבויות ותוכניות.

סדר העדיפות היה ברור, וניקינו מיד מהלו”ז את מה שצריך. התנצלתי בפני מי שצריך ופיניתי את היומן. עושים את מה שצריך.

אחד הדברים הראשוניים שלמדנו הוא שלתזונה יש משקל מכריע בהחלמה. זה לא משהו שלמדנו מהרופאים (לרוב הם גם לא ייחסו לכך יותר מדי חשיבות), אבל הבנו שזה מאד משמעותי.

בתוך ימים ספורים הפכתי לטבעוני, ללא גלוטן, שומן, סוכר ואלכוהול. התחלתי לקחת תוספי תזונה ספציפיים שהומלצו לי על ידי נטורופתית שמתמחה בטיפול באנשים עם מחלות דומות.

אפילו את המים שאנחנו שותים החלפנו במים מיוחדים, בסיסיים מאד ואנטי אוקסידנטיים.

זה מדהים שלפעמים אנחנו רוצים לעשות שינויים בחיים מהסוג הזה, וזה נראה לנו כל כך מורכב ולפעמים אפילו בלתי אפשרי. אבל כשיש לנו את הסיבות הנכונות, זה קורה בכלום זמן.

לא רק שהשינוי הוא מיידי, אלא גם פתאום לא קשה להתמיד ואין נפילות. בסופו של דבר, זה רק עניין של סדרי העדיפות שאנו נותנים לדברים.

תחנה שישית – להתמסר לתהליך

אני מודה שזה אחד הדברים שהיו לי קשים בדרך, ושאני שמח שהתנסיתי בהם.

מהרגע הראשון, כל ההתייחסות שלי היתה כאל סוג של “פרוייקט” שצריך לנהל אותו ולעבור אותו. שיש בו משימות שצריך לבצע, תוצאות שצריך להגיע אליהן.

כך אני יודע להגיע לתוצאות בחיים שלי. אני מנהל פרוייקטים מצטיין. היכולות והכישורים שלי בתחום הזה הביאו אותי להישגים רבים לאורך השנים.

אבל הפעם, זה דורש גם מיומנויות נוספות שכמעט ולא התנסיתי בהן בחיי.

אחת מהן, זו המיומנות שצריך לפעמים לדעת גם להתמסר לתהליך. להבין שאין משימה ספציפית שצריך לנהל או להספיק, אלא פשוט לאפשר לעצמך לחוות את מה שאתה עובר. גם ובמיוחד אם החוויה לאו דווקא נעימה, רצויה או טובה.

בתחילת המסע, ובמיוחד עוד כשאופן הטיפול הרפואי לא היה עדיין מוגדר וברור, גיליתי שיש בי הרבה התנגדות. התנגדות למחלה, התנגדות לטיפולים מסויימים שמאד הפחידו אותי, התנגדות לתופעות הלוואי. אני זוכר סוף שבוע קשה במיוחד, שלכל אורכו התהפכתי מבפנים. היתה בי התנגדות עצומה למה שחשבתי שעומד לפני ושאני צריך לעבור.

בראשון בבוקר, לאחר ששוחחתי בטלפון עם אדם שעבר את מה שאני הייתי אמור לעבור, משהו בי השתנה. השיחה איתו היתה מאד משמעותית עבורי. הוא היה מדהים. מכיל, תומך ועוזר ולאחר השיחה איתו הרגשתי כאילו מטען של כמה טונות השתחרר לי מהלב.

אני חושב שזו הייתה הנקודה הראשונה שבה השלמתי עם מה שאני עובר והסכמתי להתמסר לתהליך. שחררתי את ההתנגדות העצומה שהייתה בתוכי וקיבלתי בתוכי מתוך הסכמה פנימית את התהליך שאני צריך לעבור.

קרה שם משהו בנקודה הזו. שאני יודע ששם החלה ההחלמה המלאה שלי. ממש באותו הרגע. כשהסכמתי לקבל ולהתמסר לתהליך.

מרבית הזמן הרגשתי טוב. מי שלא ידע על מה שאני עובר, לא היה יכול לנחש. אבל היו ימים שבהם לא הרגשתי טוב וגם בנקודות האלה החלטתי לשחרר ולהתמסר, לכאבים, לחוסר הנוחות, לחוסר האונים ולחוסר היכולת להשפיע על המצב באותו הרגע. פשוט הייתי צריך לעבור דרך זה. לעבור דרך הכאב.

עזרה לי כאן מאד אקסיומה שלמדתי בעבר שאומרת ש”הכאב הוא סופי”. הוא לא ימשך לתמיד. יש לו תוקף מסוים והוא נגמר ועובר.

וזה באמת ככה. וככל שהפסקתי להתנגד לזה ולהתמסר לתהליך, כך זה עבר מהר יותר.

תחנה שביעית – העבודה הפנימית

אחת השיחות הראשונות, עוד ביום הראשון של האבחון הראשוני, הייתה למטפלת הרוחנית והרגשית שלי. זו הייתה שיחה מאד משמעותית עבורי. היא עזרה לי לקבל פרספקטיבות חשובות על מה שאני עובר ועל מה שאני צפוי עוד לעבור.

ממש באותה שיחה התחלתי תהליך של חקירה פנימית בתוכי (תהליך שעדיין נמשך), שבו אני מברר עם עצמי למה זה קרה? למה עכשיו? למה ככה? מה השיעורים שיש כאן עבורי? לאן זה יכול להוביל אותי? וכיצד זה יכול לפתח אותי?

ברור לי שאם משהו כזה פוגש אותי, יש לכך סיבה. אני לא מאמין שדברים קורים סתם או במקרה. יש להם סיבות גבוהות יותר. לא תמיד אנו יכולים לדעת או להבין אותם ואת הסיבות הגבוהות הללו. לפעמים זה מתאפשר רק בפרספקטיבה של זמן ולפעמים גם אז לא.

אז יצאתי לחקירה. תהליכים, טיפולים, שיחות עם מטפלים שונים והרבה שיחות עם עצמי.

אני יודע שלתהליך הפנימי שעברתי ועודני עובר יש משקל משמעותי ביותר בהחלמה שלי. אני הרגשתי את זה בנקודות מסוימות בתהליך ממש בזמן אמת. אם זה בטיפולים מסוימים שבהם הרגשתי פיסית איך מתרחש בתוכי ריפוי מסוים ובמקרים אחרים דרך תובנות חדשות והבנות חדשות שהגיעו לתודעה שלי.

התהליכים הללו גם עזרו לי בהתמודדות הרגשית. הטלטלה הראשונית, חוסר הוודאות והפחד היו מאד כבדים ומורידי אנרגיה. אבל ככל שהתקדמתי, הם השתחררו והוחלפו בתחושת בטחון, וודאות והחלמה.

תחנה שמינית – חשיבות השגרה

כמו שכתבתי קודם, לרוב הרגשתי טוב. וכחלק מתהליך ההחלמה היה לי ברור שהשגרה, עד כמה שאצליח לשמור עליה, גם תשמור עלי.

אז ככל שיכולתי, המשכתי לקיים את השגרה שלי. היו כמובן ימים מסויימים שבהם ביטלתי פעילויות והייתי עסוק בהתאוששות, אבל ככל שהמצב הפיסי שלי אפשר לי (ולשמחתי זה היה רוב הזמן) שמרתי על השגרה שלי. פגישות עם לקוחות, הרצאות, סדנאות ופעילות עסקית שוטפת.

זכור לי במיוחד מפגש בקורס שהעברתי. זה היה המפגש השני בקורס (מתוך ארבעה) והוא היה יום למחרת האבחון הראשוני והפגישה אצל רופאת המשפחה. בדרך לשם עוד שוחחנו איתה והיא הפנתה אותי להגיע למיון יום למחרת כדי לעבור את כל הבדיקות הנדרשות.

איך נכנסים ככה למפגש? איך מעבירים ככה מפגש? הראש בכלל לא במפגש. אבל בכל זאת, יש כאן את המחויבות לאנשים.

נזכרתי כאן במשפט ששמעתי לפני הרבה שנים מהמנטור שלי בוב פרוקטור. הוא אמר: “A pro, is at it’s best, regardless…” כלומר, שמקצוען תמיד יהיה במיטבו, ללא קשר לנסיבות.

אז השתדלתי, עד כמה שיכולתי לפעול כך ככל שיכולתי.

דווקא בתקופות סוערות, השגרה שומרת עלינו.

תחנה תשיעית – מה טוב בזה עבורי?

באחד הלילות, יום או יומיים אחרי שכבר היתה לנו אבחנה ברורה ותוכנית טיפולים, ישבנו ויקי ואני במיטה והכנו ביחד רשימה של כל הדברים הטובים שהחוויה הזו מביאה לחיים שלנו.

גם בארועים הקשים והמאתגרים יש ברכה עבורנו – אם אנו מחפשים אותה.

יצרנו רשימה לא קצרה של דברים שיכולנו לראות, כבר בתחילת הדרך, שהם ברכה עבורנו.

חלק גדול מהם כבר התממש ואני מלא תודה והוקרה על כך.

החשובים בהם עבורי, הם קודם כל החיבור עם ויקי, עם הילדים והמשפחה. חוויתי (ועודני חווה) כמויות גדולות של אהבה ותמיכה שקיבלתי מהאנשים סביבי. יכולתי לראות עד כמה אני חשוב עבורם ועד כמה הם חשובים ומשמעותיים עבורי.

קיבלתי שיעורים שהם priceless לחיים: בסדרי עדיפות. בהתמסרות, בבקשת עזרה ובקבלת עזרה, בשמירה על האנרגיה שלי, ביכולת ההתמודדות שלי עם אתגרים וביכולת שלי להכיל חוסר וודאות ופחד.

התזונה שלי השתפרה בצורה משמעותית, הורדתי כמה ק”ג מיותרים, חזרתי לרוץ ואני היום בכושר טוב יותר משהייתי מלפני שהכל התחיל.

זה יכול להישמע כעוד תובנה רוחנית קלישאתית, אבל הכרת תודה ופחד לא יכולים לגור ביחד. חוויתי את זה בצורה הכי משמעותית שאפשר. היו הרבה ברכות במה שעברתי וחוויתי.

ולסיום, כמה מילות חשובות ביותר של תודה.

קודם כל לויקי, אהבת חיי, הנפש התאומה שלי. אי אפשר לתאר כמה עוצמות שגיליתי בך וכמה אהבה שלא דמיינתי שאפשר לקבל. האהבה שלך מרפאת. היא ריפאה אותי.

לבנים שלי, לאחים ולמשפחה שלי, על כל האהבה, הדאגה והעזרה.

לכל החברים שעזרו, תמכו, חיבקו ובעיקר אהבו אותי ואותנו.

לכל המטפלים שנעזרתי ועודני נעזר בהם, על התובנות, התמיכה והאנרגיה שקיבלתי מכם.

לרופאים ורופאות שטיפלו בי במסירות לאורך כל הדרך.

מהפחד שאשכח ואפספס מישהו אני בכוונה לא מציין שמות כי היו כל כך רבים ומשמעותיים עבורי.

ותודה אחרונה היא לכם. למי שקראו עד כאן… על ההקשבה (בקריאה) הנדיבה שלכם ועל שאפשרתם לי לפרוק. זה גם חלק מהריפוי שלי.