קטגוריה: מעורר מחשבה

אני שאלתי – התשובות שלכם!

שלשום, ביום העצמאות שלחתי לכם שאלה: מה זה חופש ועצמאות עבורכם?

קיבלתי מכם חזרה עשרות תשובות, עברתי והגבתי לכולן, וריכזתי מתוכן כמה תשובות מייצגות, שהאחרות היו דומות להן.

אפשר ללמוד הרבה על אדם מתוך התשובה שלו, לראות את המקום המנטאלי והתודעתי שהוא נמצא בו, מה האמונות שמחזיקות אותו ומתוך כך גם נגזר, מן הסתם, המקום שהוא נמצא בו בחיים שלו.

אז הנה המקבץ הראשון של התשובות שקיבלתי:

בשבילי חופש זה לקום כל בוקר מחדש ולבדוק את המחשבות של אתמול

עצמאות בשבילי זה חופש לבחור🦋

עצמאות היא חופש לעשות את הבחירה שלי בהשלמה מלאה

היכולת לקום בבוקר ביקיצה טבעית ובלי לחץ, לתכנן את היום/השבוע בעצמי ללא תלות באף אחד.

הזמן שיש לי לזרום עם ההחלטות שלי מאפשר לי עצמאות יומיומית.

הנשימה וההתבוננות בה מאפשרת לי עצמאות של הרגע.

מחשבות יום הולדת, ובכלל…

אז היום יום הולדת. יום מורכב יצא לי השנה, יום הזכרון וערב יום העצמאות, ועוד בשנה הכי מורכבת וכואבת שהמדינה הזו חווה.

יצאתי בבוקר להליכה בשדות של המושב שאני גר בו. וחשבתי עד כמה המציאות שלנו שברירית. עד כמה היא יכולה להיות לא צפויה והפכפכה, ועד כמה יש בה מהכל: כאב ושמחה, צער ואושר, הצלחה וכישלון, ביחד ולבד. מציאות של הפכים וניגודים.

למעשה, היום היינו אמורים בכלל לצאת ליום השישי של הליכה על הקמינו דה סנטיאגו בספרד. מחר היינו אמורים להגיע לסנטיאגו דה קומפוסטלה, נקודת הסיום של המסע שלנו.
רצה הגורל וחמישה ימים לפני הטיסה שברתי את יד ימין שלי.

כל התוכניות השתנו לחלוטין.

ברגע אחד.

כמו שברגע אחד, לפני כשבעה חודשים, ב6:29 בבוקר, השתנו החיים של כולנו כאן במדינה.

מציאות משוגעת כזו.

והנטייה הכי אנושית שלנו היא לנסות להיאחז ולחזור למה שהיה לפני.

אני רואה את זה עם היד שלי. עד כמה קשה לי להתמסר לחוסר האונים של יד מושבתת, של חוסר היכולות לעשות פעולות בסיסיות הכי פשוטות כמו לשים משחה על מברשת השיניים, לפתוח צנצנת או לסגור את חגורת המכנסיים.

אני רואה עד כמה הרצון לחזור לרגע של לפני, למוכר, לוודאי, הוא גדול וחזק.

רק שאי אפשר. וזו המציאות שלנו ויש בה מהכל.

גם כשאני מסתכל על החיים שלי היום, ביום ההולדת שלי, אני חווה את הכל. את הרגעים הטובים והיפים, ואת הכואבים והמורכבים. ממש כמו היום הזה שחלקו יום זכרון וחלקו חג עצמאות. הכאב והשמחה מחוברים ביחד. אלו החיים עצמם.

ולפעמים דווקא מהמשברים הכי קשים והכי כואבים נוצר משהו חדש וטוב. עברתי את זה אינספור פעמים לדעת שזו לא קלישאה אלא אמת פשוטה.

ואנחנו לא באמת יודעים מה יבוא מחר, ומה נפגוש בחיים שלנו, ומתי כל הסיבוב שלנו כאן יסתיים.

אז כל מה שנותר הוא לחיות. עכשיו. בכל רגע. ולהפיק מכל מצב את המיטב.

מזכיר את זה גם לעצמי עכשיו, עם היד השבורה 😊

האדם עושה תוכניות, ואלוהים צוחק מלמעלה

תמיד כמהתי לחופש. כל חיי חקרתי היבטים שונים של חופש בחיים שלי.
הדבר הראשון שמשך אותי היה "חופש כלכלי". חשבתי והאמנתי שאם רק יהיה לי מספיק כסף, אז אהיה חופשי באמת. אז הרווחתי הרבה כסף וגם הפסדתי הרבה כסף, וגיליתי שבשום מקרה, מצב חשבון הבנק שלי לא גרם לי להרגיש חופשי יותר או פחות.
חשבתי שאם רק אצא לטיול ארוך בעולם, אשתחרר מהמחויבויות היומיומיות אז באמת ארגיש חופשי. עשיתי את זה, יצאתי לטיול של שנה בעולם, רק כדי לגלות, שאין זה משנה איפה אהיה בעולם, אני תמיד לוקח לשם את עצמי איתי. שהחופש הוא לא שום דבר חיצוני, אלא פנימי אצלי.

המסע האישי שלי עם חופש

תמיד כמהתי לחופש. כל חיי חקרתי היבטים שונים של חופש בחיים שלי.
הדבר הראשון שמשך אותי היה "חופש כלכלי". חשבתי והאמנתי שאם רק יהיה לי מספיק כסף, אז אהיה חופשי באמת. אז הרווחתי הרבה כסף וגם הפסדתי הרבה כסף, וגיליתי שבשום מקרה, מצב חשבון הבנק שלי לא גרם לי להרגיש חופשי יותר או פחות.
חשבתי שאם רק אצא לטיול ארוך בעולם, אשתחרר מהמחויבויות היומיומיות אז באמת ארגיש חופשי. עשיתי את זה, יצאתי לטיול של שנה בעולם, רק כדי לגלות, שאין זה משנה איפה אהיה בעולם, אני תמיד לוקח לשם את עצמי איתי. שהחופש הוא לא שום דבר חיצוני, אלא פנימי אצלי.

השעון המעורר שלי

יש לכם שעון מעורר?

אני מניח שכן. בעולם של היום קשה לא להתנהל עם אחד כזה. אלא אם כן אתם באמת מהסוג הזה של אנשים של "יקיצה טבעית".
היו לי תקופות כאלו של יקיצה טבעית, אבל עדיין, תמיד הייתי צריך להרגיש את הבטחון של השעון המעורר שיעיר אותי אם במקרה לא אתעורר טבעית.

אז איך הוא? השעון המעורר שלכם?
מניח שאצל רבים הוא בטלפון הנייד. באופן כללי אני לא אוהב שהטלפון הנייד נמצא איתי בלילה בחדר השינה, אז האופציה הזו ירדה מהפרק.
אז יש לי שעון פשוט ממש. עלה 9 שקלים באיקאה. אבל עושה את העבודה בצורה נאמנה כבר שנתיים לפחות.

יכול להיות שכאן כבר איבדתם אותי.
מה כבר יש לומר על שעון מעורר? חפץ סתמי וחסר משמעות, ועוד כזה של 9 שקלים?
צודקים, אין בו שום דבר מרגש או מיוחד.

אבל השעון הזה הוא רק אחד משני השעונים המעוררים שיש לי.

את הראשון קניתי באיקאה.
את השני קיבלתי במתנה.

סוג של מתנה. תלוי מאד איך מסתכלים על זה.

It's now or never!

לפני כמה חודשים קיימתי פגישת מיקוד חד פעמית עם בחור כבן 28. הוא היה בסוף תקופת התמחות של כשנתיים, לאחר שסיים לפני כן את התואר.

הוא התלבט מה לעשות.

מצד אחד הוא כבר עלה על מסלול מסויים, של לימודים, התמחות, והכיוון המתבקש מבחינתו היה לקבל תפקיד בארגון שהתמחה בו או לחפש עבודה בארגון דומה אחר. ולהמשיך לפתח את הקריירה שלו.

ומצד שני, יש לו חלומות, רוצה לטייל בעולם, רוצה לחוות איך זה לגור במדינה אחרת לתקופה מסויימת, לפגוש אנשים, להתנסות בדברים.

בשני המקרים, הרצון שלו בהמשך הוא גם להכיר מישהי, משפחה, ילדים וכל "החבילה".

עיצרו רגע לחשוב.

אם הייתם בנעליו. מה הייתם עושים? לאיזה כיוון הייתם הולכים?

דיברנו על המצב שלו, בחנו היבטים שונים, מה "נכון" או עדיף לעשות מההיבט הכלכלי, התעסוקתי, הקריירה, מגורים, רצונות, חלומות, שאיפות…

ואז אמרתי לו שלדעתי יש עוד פקטור אחד חשוב שצריך להכניס לשיקולים שלו. קראתי לזה: It's now or never

עכשיו, או לעולם לא.

"מה שלומך?"

"מה שלומך?"

כמה פעמים שנשאלתי את השאלה הזו בשבוע האחרון. כל פגישה, כל שיחה נפתחת איתה.

בימים רגילים זו שאלה פשוטה, שקל לענות עליה, אפילו בהיסח הדעת. אבל היום, בכל פעם, לפני שאני עונה עליה, יש רגע קטן כזה של היסוס.

איך עונים על שאלה כזו בימים האלו? כשהכל בחוץ כל כך כואב, שחור ומפחיד מסביב.

בחוץ הכל שחור, אבל אצלי בפנים – לא.

בפנים, בתוכי, אני בטוב. לא בטוב עם כל מה שקורה בחוץ, בטוב עם עצמי.

אבל מתקשה לענות כך כשנשאל מה שלומי.
כאילו אין לגיטימציה, בתקופה הזו, להרגיש טוב עם עצמך. כאילו שאם אני מרגיש בטוב עם עצמי אז זה מבטל את כל מה שקורה בחוץ, או שאולי אני לא רגיש למה שקורה בחוץ ולאיך שאחרים מרגישים עכשיו.

זה ממש לא נעים להרגיש בטוב בתקופה כזו.

וגם לכתוב את זה כאן עכשיו, יכול להרגיש כמו לתקוע אצבע בעין של האחר.

ואולי זה רק סיפור בראש שלי? אני יוצר לעצמי איזה סיפור או סרט על זה, שזו לא תקופה שזה מתאים ולגיטימי להרגיש בה טוב.

זה לא נעים להיות בטוב, כשכל כך הרבה אנשים, גם קרובים אלי, מרגישים וחווים כל כך הרבה כאב עכשיו.

אז כששואלים אותי מה שלומי, אני מתמהמה רגע ובקול חלש, חצי מתנצל אומר שאני בטוב.

כי לומר משהו אחר, לא יהיה אמת. אז אני בוחר באמת.

הכי חשוך

המילים האלו מחכות להיכתב כבר ימים ארוכים, עוד מאותה שבת ארורה. הלב לא יכול לתפוס ולהכיל את עוצמת הכאב של כל מה שקרה.

כמו הרבה אחרים, אחרי השוק הראשוני ממה שקרה, גם אני נכנסתי למוד של עשייה בעצימות גבוהה. זו דרך ידועה להדחיק ולברוח מהחדשות והמדיה וכל מה שאופף אותנו.
ביחד עם קבוצה של כ-20 יזמים הקמנו מרחב דיגטלי בשם "חיבוק לנפש" שנועד לאפשר מעגלי תמיכה ואיוורור לכל מי שזקוק לכך. www.hibuk.co

יום רדף יום, והייתי מסיים אותו תשוש. לא ישנתי הרבה בימים הראשונים. מי יכול היה? התמונות, המחשבות על כל מה שקרה שם, על האבדן, הכאב.

ואז החלו להגיע השמות, אנשים שמכירים, מעגל ראשון ושני ושלישי. אני לא חושב שיש מישהו במדינה שזה לא נגע בו במעגל ראשון או שני.

ואז ההלוויות, וניחומי האבלים. ועוד הודעות ועוד הלוויות. מעגל כאב שאינו נגמר.

לאחר שבוע כבר לא יכולתי יותר, הרגשתי מותש. זה פשוט יותר מדי להכיל. אז עצרתי לרגע, הורדתי הילוך וחזרתי קצת להתמקד בעצמי.

ובתוך כל הימים האלו, חוזרת לי שוב ושוב השאלה, למה דבר כמו זה קורה?

שנת שמיטה

אנחנו רגע לפני השנה החדשה, ועבור הרבה אנשים שנמצאים בעולמות ההתפתחות האישית והאימון, תחילתה של שנה חדשה היא תמיד הזדמנות לעצור ולהגדיר לעצמנו מטרות חדשות, ליצור תוכניות עבודה לשנה החדשה, לאתגר את עצמנו עם יעדים חדשים.

וזה מעולה. אני חושב שזה תמיד טוב לבחון את המקום שאנו נמצאים בו ולאתגר את עצמנו למקום חדש. זו המהות של התפתחות בעיני. להתקדם, מיום ליום, משנה לשנה. להפוך היום להיות קצת יותר בטוב ממה שהייתי אתמול.

בימים האחרונים, יצא לי לחשוב על כך שהשנה האחרונה, עבורי, היתה סוג של "שנת שמיטה". שנה שבה דווקא לא הצבתי לי מטרות ויעדים לשנה החדשה כמו תמיד.

העולם השתגע!

זה מרגיש כאילו העולם יצא מדעתו. כאילו אי שם מתחילת 2020, כשהגיחה הקורונה לחיינו, אנו מוצאים את עצמנו באיזה סוג של דהירה לעבר כאוס טוטאלי שקורה כאן. בכל המישורים.

הרבה מבנים מוכרים מתפרקים.

מערכות כלכליות, מערכות יחסים, עסקים, הפוליטיקה, הבריאות, הבטחון, רמת האמון של האנשים בגופי הממסד השונים.

מלחמה באוקראינה, נסיון הפיכה ברוסיה, הפיכה/רפורמה (תלוי באיזה צד אתם) משפטית בישראל.

הרבה מאד פירוקים של המוכר (ו"הבטוח").