מרצה אך לא מרוצה

חלק ניכר מחיי הייתי אדם מרצה.

קל לי לומר את זה היום, אבל בעבר לא יכולתי לראות שכך הייתי, לא הייתי מודע לכך. וכשאנחנו לא מודעים למשהו אנחנו נשארים שבויים בתוכו.

ריצוי הוא דפוס פעולה טיפוסי להרבה אנשים.

פשוט כי הוא נראה לנו כמו "פתרון קל" להרבה מצבים שאנו חוששים או לא רוצים להתמודד איתם.

נכנסנו לקונפליקט עם מישהו? זה לא כיף. אז מרצים והבעיה לכאורה "נעלמת".

מתקשים לעמוד על דעתנו? או חסרי בטחון? ריצוי פותר את הבעיה, פשוט כי וויתרנו על דעתנו.

מבקשים מאיתנו משהו שלא ממש בא לנו לעשות, אבל לא נעים לנו לומר "לא", או שאנו חוששים לפגוע במישהו? מרצים.

מרצים, אך לא מרוצים.

זהו דפוס פעולה מאד קל ומהיר, שלרוב "מעלים" את הבעיה. כך נדמה לנו לפחות.

כי הבעיה לא באמת נעלמת. היא רק מודחקת הצידה ומצטרפת להר הבעיות המודחקות שאנו חוששים להתמודד איתן.

הבעיה לא באמת נעלמת, היא רק מחליפה צורה.

במקום להתמודד עם קונפליקט חיצוני שחששתי ממנו, כעת אני צריך להתמודד עם קונפליקט פנימי. בתוכי.

עם הדיסונאנס הפנימי שנוצר בגלל הריצוי שלי, בגלל שויתרתי על עצמי, בגלל שאני עושה דברים שאינם מיטבים לי.

ובגלל, כשאנחנו מרצים אחרים, אנחנו מקריבים את החופש שלנו.

מקריבים ומאבדים את החופש שלנו להיות אותנטיים, כנים ואמיתיים בעולם.

ואז אנחנו חיים זיוף ושקר.

ומשלמים מחירים יקרים על הריצוי שלנו.

אני זוכר את הפעם ההיא, כשהסכמתי לדרישה של לקוח שלא הייתי שלם איתה. לא באמת רציתי לעשות את זה, אבל פחדתי לאבד את העסקה. הרגשתי את הבטן שלי מתהפכת כשאמרתי "כן, בסדר", אבל הקול שלי נשמע יציב ובטוח.

או בפעם אחרת, כשאדם קרוב דיבר אליי בצורה מזלזלת, בפני אחרים, ואני פשוט חייכתי והעמדתי פנים שזו בדיחה, כי לא רציתי להתעמת איתו. בפנים הרגשתי פגוע ומושפל, אבל המשכתי לשחק את ההצגה של זה, שזה לא מזיז לו.

אלה רק שתי דוגמאות קטנות מתוך אינספור רגעים שבהם הקרבתי את האמת שלי על מזבח הריצוי.

והמחיר? הוא היה כבד מנשוא.

איבדתי את הקשר עם עצמי. כבר לא ידעתי מה אני באמת רוצה, מה באמת חשוב לי. הייתי כל כך עסוק בלנסות לרצות את כולם, שאיבדתי את היכולת לרצות את עצמי.

הרגשתי מרוקן, כאילו אני חי חיים שאינם שלי. כל יום הרגיש כמו הצגה, ואני השחקן הראשי בהצגה שלא אני כתבתי אותה, ויותר גרוע מכך, שאני בכלל לא נהנה ממנה או רוצה להיות בה!

אבל הכי קשה? היה כשהבנתי שבמאמץ שלי לגרום לכולם לאהוב אותי, איבדתי את היכולת לאהוב את עצמי. כי איך אני יכול לאהוב את עצמי כשאני חי בזיוף?

איך אפשר לאהוב את עצמך כשאתה יודע, עמוק בתוכך, שאתה לא נאמן לעצמך?

המסע שעברתי, היה בין השאר גם מסע של שחרור מהריצוי, מסע של גילוי עצמי אמיתי. הוא לא הסתיים, הוא אף פעם לא יסתיים, כי כמה שלא אגלה עוד על עצמי, תמיד יש עוד לגלות, ועוד להעמיק ועוד לשנות ולהשתנות.

אבל למדתי. למדתי להכיר את עצמי.

למדתי להקשיב לקול הפנימי שלי, גם כשהוא לוחש ממש בשקט.

למדתי לומר "לא", ו"לא מתאים לי" בלי להרגיש אשם (לא תמיד, אבל לרוב)

למדתי להביע את דעתי, גם כשהיא לא פופולרית (ולהיות מוכן לשלם מחירים על כך)

ובעיקר, למדתי לבחור בעצמי, גם כשזה מאכזב אחרים, או שהם עלולים להיפגע מכך.

זה לא מסע קל. יש בו רגעים של פחד, של בדידות, של ספק עצמי.

אבל לצידם, ישנם גם רגעים של שחרור, של גילוי, של שמחה אמיתית.

ושל חופש. החופש להיות אני.

אני זוכר רגע מיוחד, שלי עם עצמי, לפני מספר שנים, כשעוד הייתי בעיצומו של התהליך שעברתי, ירדתי לבד במעלית בבניין שהייתי בו, וכמו שכולנו עושים בסיטואציה הזו, הסתכלתי על עצמי במראה.

וזו היתה הפעם הראשונה, כשהסתכלתי על עצמי במראה, שאמרתי לעצמי – "וואלה, אני אוהב את מה שאני רואה". זה היה רגע מכונן עבורי, כשהבנתי שאני רואה שם במראה, אדם שאני אוהב. אדם שהוא באמת אני.

אני מזמין אתכם להסתכל במראה, ולשאול את עצמכם, האם אתם אוהבים את מה שאתם רואים בה?

איפה בחיים שלכם אתם מרצים אחרים? למה?

מה המחירים שאתם משלמים על הריצוי הזה?

איך היו נראים החיים שלכם אם הייתם חופשיים להיות אתם, באמת אתם?

זה לא קל לשחרר את דפוס הריצוי. לרוב הוא הופך להיות חלק כל כך אינטגראלי ובלתי נפרד ממי שאנחנו. אבל זה גם הדבר הכי משחרר שנוכל לעשות עבור עצמנו.

כי כשאנחנו משחררים את הצורך לרצות אחרים, אנחנו מרוויחים את החופש שלנו. החופש להיות אני.

בריטריט "50 גוונים של חופש", אנחנו עובדים יחד על שחרור מדפוסי הריצוי. לומדים לזהות את הרגעים שבהם אנחנו מוותרים על עצמנו, ומפתחים כלים להיות אותנטיים ואמיתיים.

כי החופש האמיתי מגיע כשאנחנו מעזים להיות אנחנו, במלואנו, בלי התנצלות ובלי פחד.

מוכנים לצאת למסע הזה? מוכנים לגלות מי אתם באמת, מעבר לכל הריצוי?

אני מזמין אתכם לבוא ולעשות את זה יחד. כי החיים יכולים להיות עשירים, אותנטיים ומלאי סיפוק – כשאנחנו חופשיים להיות אנחנו.