השעון המעורר שלי

יש לכם שעון מעורר?

אני מניח שכן. בעולם של היום קשה לא להתנהל עם אחד כזה. אלא אם כן אתם באמת מהסוג הזה של אנשים של "יקיצה טבעית".

היו לי תקופות כאלו של יקיצה טבעית, אבל עדיין, תמיד הייתי צריך להרגיש את הבטחון של השעון המעורר שיעיר אותי אם במקרה לא אתעורר טבעית.

אז איך הוא? השעון המעורר שלכם?

מניח שאצל רבים הוא בטלפון הנייד. באופן כללי אני לא אוהב שהטלפון הנייד נמצא איתי בלילה בחדר השינה, אז האופציה הזו ירדה מהפרק.

אז יש לי שעון פשוט ממש. עלה 9 שקלים באיקאה. אבל עושה את העבודה בצורה נאמנה כבר שנתיים לפחות.

יכול להיות שכאן כבר איבדתם אותי.

מה כבר יש לומר על שעון מעורר? חפץ סתמי וחסר משמעות, ועוד כזה של 9 שקלים?

צודקים, אין בו שום דבר מרגש או מיוחד.

אבל השעון הזה הוא רק אחד משני השעונים המעוררים שיש לי.

את הראשון קניתי באיקאה.

את השני קיבלתי במתנה.

סוג של מתנה. תלוי מאד איך מסתכלים על זה.

השעון המעורר השני שלי לא מונח ליד המיטה.

הוא הולך איתי לכל מקום שאני נמצא בו.

הוא לעולם לא עוצר, לא מתעייף, לא צריך להחליף לו את הסוללות, יש לו יכולת להטעין את עצמו.

מדי פעם הוא מצלצל.

לא בשעה או ביום קבועים. יותר בהתאם לנסיבות.

יש לו גם כמה סוגים שונים של צלצול.

יש את הצלצול העדין הזה, שכאילו מתגנב אל תוך השינה, לפעמים נכנס לתוך החלום. מאד עדין כך שלפעמים קשה בכלל להבין שזה השעון שמצלצל. הוא פשוט משתלב כל כך טוב במציאות עצמה, שהוא מרגיש חלק טבעי ממנה ולא מעורר יותר מדי תשומת לב.

לא תמיד אני תופס את הצלצול העדין הזה.

לפעמים מפספס אותו ורק בדיעבד קולט או מבין שהוא היה שם.

לפעמים יש לו צלצול חד יותר.

כזה שמקפיץ אותי מיד במקום. כזה שאי אפשר להתעלם מקיומו. אפילו מלחיץ.

כשהצלצול הזה קורה, אני כבר יודע לעצור רגע ולהבין שהוא מבקש את תשומת הלב שלי ושאי אפשר, וגם לא כדאי שאתעלם ממנו.

אז אני עוצר לבדוק מה הוא מבקש לומר לי.

יש גם את המצבים האלו שהוא מצלצל, ואז אני לוחץ על ה-snooze. מרגיע ומשקיט אותו.

זה נותן לי הקלה רגעית, בדרך כלל לכמה רגעים, או אפילו ימים או שבועות.

אבל כמו ש-snooze עובד, הוא לא משתיק את הצלצול לתמיד. ואז מתישהו, בהמשך הוא שוב מצלצל.

ויש לו את הצלצול הקבוע. זה שאני יודע שמגיע. יש לו אפילו תאריך ומועד ידועים מראש.

בדרך כלל ידועים כבר כשנה מראש. אני אפילו מסמן אותו ביומן. לא שבאמת אני צריך, כי אני לא שוכח אותו, אבל כך אני. מסודר כזה.

למרות שאני יודע שהוא עומד להגיע, הצלצול הקבוע הזה, ככל שהמועד מתקרב אני נדרך.

לפני כחודש היה לו שוב את הצלצול הזה. הקבוע מראש.

קדמו לו כמה הכנות נדרשות: בדיקות דם, בדיקת CT, צילום חזה. אני כבר מתורגל בכל הסדרה הזו.

ואז מגיעה הפגישה עם האונקולוג.

ולמרות שכבר קראתי את תוצאות הבדיקות וכתוב שם שהכל תקין, והכל טוב.

ולמרות שאני יודע שהוא לא יגיד לי משהו שסותר את זה, עדיין אני מגיע דרוך.

מחכה לשמוע את המילים שלו שאומרות ש"הכל בסדר" ואז נרגע ויכול להמשיך עם חיי.

חמש שנים.

חמש שנים עברו מאז שקיבלתי את השעון המעורר הזה במתנה.

מהצלצול הראשון שלו אי אפשר היה להתעלם. לא יכולתי.

הוא היה חזק, צורם, מטלטל מאד. וכן, גם מפחיד. מאד מפחיד.

אחר כך זה קצת נרגע, עברתי את הטיפולים שהייתי צריך לעבור. הבדיקות הראו שהכל בסדר.

ועברו להם כך כמה חודשים. אולי שלושה או ארבעה, לא יותר.

ואז הוא צלצל שוב. הפעם לא בגלל שמשהו לא בסדר. אלא כדי להזכיר לי שלא באמת הפנמתי את המסר. את המסר של הצלצול הראשון.

שמעתי את הצלצול שלו, לא יכולתי להתעלם מכך. אבל עדיין ניסיתי ללחוץ על ה-snooze כמה פעמים, בתקווה שזה יגרום לו להפסיק.

זה לא הפסיק.

אז לא היתה לי הרבה ברירה ויצאתי לחקור מה הוא רוצה לומר לי. למה הוא ממשיך לצלצל בתוכי, למרות שכבר "טיפלתי" לכאורה בבעיה שבגללה הוא צלצל מלכתחילה.

ואז יכולתי לראות שלא באמת טיפלתי בבעיה, אלא רק בסימפטומים שלה.

אז התמסרתי לו, ונתתי לו להוביל אותי במסע חקירה עמוק, משמעותי, מפחיד, כואב, מטלטל.

הייתי מוכן, לראשונה בחיי, להסתכל על כל היבטי החיים שלי ולשאול את עצמי בכנות שאלות לא פשוטות.

וגם לענות תשובות לא פשוטות.

ובעיקר – לעשות שינויים לא פשוטים בחיים שלי.

חמש שנים עברו מאז.

חמש שנים שבהם הפכתי אינספור אבנים בחיים שלי, והתבוננתי מה הן מסתירות מתחתן.

ואני עדיין ממשיך להפוך. זה לא נגמר.

בנתיים גם למדתי להתרגל אליו, לצלצולים שלו. להרגיש מתי זה צלצול עדין כזה, שרק דורש ממני להתבונן על משהו. ומתי זה צלצול שדורש ממני להזיז ולשנות דברים בחיים שלי.

חמש שנים שאנחנו הולכים ביחד, אני והשעון המעורר הפנימי שלי.

הוא יושב אצלי מעל כתף שמאל, ומזכיר לי את החיים עצמם, את הזמן שעבר ושלא יחזור, את הרצונות שלי, את החלומות שטרם מימשתי, את זה שאין באמת וודאות בשום דבר, ושהכל נזיל ויכול להשתנות ברגע.

זה קצת פרדוקסלי, אבל השעון המעורר הזה, שכשקיבלתי אותו במתנה לראשונה, סימל עבורי יותר מהכל את המוות, היום הוא מזכיר לי בכל יום ובכל רגע – לחיות.