חרדה כלכלית

והפעם פוסט אורח של יעל לב-אור (מאמנת היישום בתוכנית "עושים שינוי")

יש לבני אדם כמה פחדים שמשותפים כמעט לכולם: פחד נטישה, פחד מוות וגם פחד כלכלי.

תעצמו עיניים, תחשבו שאתם הומלסים – איזה פחד. באפריל האחרון צפיתי בסרט על השואה, היה קטע בסרט שהאמא מגלה שנשאר להם כמה שטרות אחרונים והיא מתחילה לבכות, נזכרתי באמא שלי מספרת על החיים בגטו, על אמא שלה בוכה לאבא שלה מאיפה הם ישיגו אוכל.

נזכרתי באבא שלי, שהיה מנכ"ל איטונג, כל הזמן מודאג כלכלית. יום אחד שאלתי אותו "אבל למה אתה דואג, יש לך כסף, בתים, עבודה בטוחה?". הוא ענה לי שבטריפולי, סבא היה צורף והם היו עשירים ואז בסוף המלחמה סילקו אותם. הם הגיעו לארץ עם הרבה זהב, אבל מה יש לעשות עם זהב בארץ בתקופת הצנע? זה שבר את סבא שלי. אבא שלי שהיה בן 16 יצא לעבוד כדי לעזור להחזיק משפחה עם 9 ילדים, היה מספר בגאווה שהוא היה אוכל כל היום כיכר לחם ו-100 גרם זיתים, ככה הוא הצליח במשך חצי שנה, להעביר הרבה כסף למשפחה שלו.

אז גדלתי עם אבא, שעד גיל 16 חי בבית עם משרתים, ובחייו הבוגרים כמה שלא היה לו, לא הספיק, לא משנה כמה שהרוויח. לנו לא היו משרתים בבית (זוכרת את אמא צועקת עלינו שנסדר אחרינו כי אין משרתים בבית הזה) ואמא שהתחילה את חייה בגטו ועם השנים רק השתפר מצבה, חייה בחוויית רווחה.

ואני? אני הבת של אבא, ירשתי את הכסף שלו ויחד איתו גם את החרדות הכלכליות שלו.

אז כשהגעתי לאמן את מירב (שם בדוי, משתתפת בתוכנית "עושים שינוי"), על החרדות הכלכליות שלה, לא צפיתי מהצד, לא הפעלתי את האסטרטגיות והתאוריות האימוניות שעברתי. הפעם, דרכה, חוויתי את התהליך שלי, של השחרור מהחרדות הכלכליות.

כשהייתי רווקה והתחתנתי, אמרו לי: "טוב את יפה חכמה, לא פלא שמצאת בן זוג". אבל זה שהייתי "יפה וחכמה" לא עזר לי למצוא זוגיות עד גיל 35.

אחרי זה אמרו לי "לא פלא שהקמת עסק ויצרת הכנסות פאסיביות, היה לך הון התחלתי ואבא עשיר" (לא הוא לא היה עשיר, לתפקיד מנכ"ל איטונג הוא הגיע רק בגיל 55). אבל היו לי שני אחים עם אותו אבא והם לא הקימו עסק או יצרו לעצמם הכנסות פאסיביות. ומצד שני, קרוב משפחה שבא מבית עם הרבה פחות ממה שהיה לנו, גר היום בוילה בסביון.

אז חרדות הן כמו מכות מצרים, הן לא פוסחות על אף אחד. אלא אם אתה "העם הנבחר". מי הוא "העם הנבחר" שחרדות כלכליות פוסחות עליו? בפוטנציאל, זה אנחנו. כולנו. אנחנו שעבדנו בשביל כסף, שקיבלנו חינוך כלכלי שגוי, שחיינו בפחדים שכשנהיה זקנים ולא נוכל לעבוד… אלה שפחדו והשתחררו מהפחד: הם "העם הנבחר".

הבחירה להשתחרר, ביחד עם המסע שהיינו מוכנים לעבור כדי להשתחרר – זה מה שהפך אותנו ל"עם הנבחר".

במסגרת התוכנית "עושים שינוי", יש לנו קבוצת ווטסאפ בה החברים משתפים בתהליכים אותם הם עוברים. מירב בדיוק התפטרה מהחיים הקודמים שלה. לא מהעבודה, מהחיים הקודמים. היא היתה מנכ"לית בכירה בחברות גדולות, הובילה חברות, הובילה שינוי. כשהיא מלאה בביטחון, אמרה פעם לבעלים של אחד הקרטלים – "אם אתה לא מסדר את שולחן הקבלה, אני לא פותחת את החברה הזו!" , שבועיים לפני הפתיחה המתוכננת ומול כל הצוות.

כן, מדובר באישה אמיצה. היא יודעת להרוויח טוב, יודעת לחיות טוב, אבל לא רצתה יותר לחיות במרוץ המטורף של החיים. היא "מכרה את הפרארי" והחליטה לצאת לחיים חדשים.

אבל מה שאף אחד לא יודע, שבלילה בלילה, כשאף אחד לא רואה, כשהיא לבד עם עצמה, היא דואגת. למרות שהיא יכולה לחיות מהחסכונות לתקופה ארוכה, היא גם לא המפרנסת היחידה ותכל'ס אין לה מה לדאוג, אבל היא דואגת, מאד דואגת. לא דואגת – חרדה.

בקבוצת הווטסאפ היא כתבה שהיא לא מבינה איך החרדה הזו משתקת אותה, היא השפן של אנרגיז'ר, היא לא מכירה את עצמה ככה משותקת. אבל ככה זה בשלב הראשון של התהליך: עוצרים וצופים. נותנים לכל הפחדים להציף. יש רגע בכל תהליך התפתחות, כשהישן כבר לא עובד ואין חדש באופק. וזה מלחיץ, מבלבל ומציף פחדים. חייבים לעבור את השלב הזה לנקות את הפחדים, כדי להמשיך "נטולי פחדים" וללא המעצורים שחוסמים מאיתנו פשוט להתחבר לשפע.

כי שפע כלכלי לא מתחיל ב"אבא עשיר", שפע כלכלי מתחיל בתוכנו. בהחלטה שאנו עולים לשחק במגרש השפע, שאנו זכאים לשפע. בהחלטה שאנחנו מדהימים ואהובים וזכאים לשפע הזה ולא ניתן לאף פחד או הסכמה חברתית או חינוך שגוי למנוע מאיתנו לחיות בשפע הזה.

אז שאלתי אותה, בקבוצת הווטסאפ, מול כולם: מה הפחד הגדול שלך?

מירב: שאצטרך לחזור לחיים הקודמים, לצביעות של המערכת, לקמצנות ולניצול

אני: ואם תצטרכי לחזור לשם?

מירב: אני אחיה חיים שיקריים, אצטרך לוותר על הערכים שלי

אני: אז בואי נשחק משחק מחשבתי. נניח שאת חייבת לחזור לשם. שאין שום ברירה אחרת. אבל לשם חוזרת עכשיו מירב "החדשה". האם בסיטואציה הזו, יש מצב שאת יכולה להיות שם מאושרת?

מירב: אין מצב יעל, אני לא חוזרת לשם, לא חוזרת!

גם במחשבה היא לא היתה מוכנה להיכנס לשם. זאת טעות בסיסית של האנשים, הם מפחדים מהתפאורה ששמו על החיים שלהם. אבל זה לא בחוץ, זה אף פעם לא בחוץ, זה בפנים. בפנים היא לא אהבה את מי שהיא הפכה להיות.

כל מה שהייתי צריכה זה רק לחבר אותה למירב העוצמתית שחיה בתוכה. זה לא רק! קל יותר להילחם במנכל"ים, במערכות גדולות מאשר לפגוש את הפחד שלנו מעצמנו (בפחדים שלנו אנו לא נלחמים, אנו עושים איתם שלום) לכן אנחנו מתעסקים בתפאורה החיצונית. לא ויתרתי לה, ומירב הלכה איתי עד הסוף.

אני: האם את יכולה לראות את עצמך, בלי שקר, אמיתית במקום הזה?

מירב: לא, את לא מכירה את המערכת!

אני: אבל ממתי את פוחדת לעמוד מול המערכת? את מבינה שאם תעמדי ותאמרי את האמת שלך והוא לא יסכים, לא יקבל, זה הרבה פחות נורא מאשר אם את לא משמיעה את קולך. תדמייני את עצמך אומרת לו ולכולם את כל האמת שלך. עכשיו, אם תהיי חייבת לחזור להיות מנכל"ית במקום ההוא, האם תוכלי להיות מאושרת?

אחרי שתיקה היא אמרה: את לא מכירה את המערכת.

אני: אבל אותך, את מירב החדשה אני מכירה.

עוד שתיקה ארוכה…

מירב: ואללה, קו#%*%^#* אמק, כן אני יכולה להיות מאושרת!!! גם בסיטואציה הזו!

פתאום נפתחה דרך בתוכה, דרך בטוחה, היא יכלה לראות את עצמה כ"מירב החידשה" שעובדת שוב, אבל הפעם אחרת, שלמה, במקום הקודם.

היא גם הבינה שהיא לא רוצה לעבוד שם כי היא רוצה חיים אחרים. ושאין לה מה לדאוג, היא תוכל להיות בשלמות עם עצמה בכל מקום שתבחר לעבוד. החופש לומר מה שהיא חושבת, החופש לעזוב אם לא מתאים, החופש להוביל את עצמה לחיים מלאים במשמעות – החופש הזה קיים בתוכה.

* * *

ואיפה מירב היום?

היא כבר יצרה לעצמה הכנסות פאסיביות בגובה של 57% מההוצאות השוטפות שלה.. עוד קצת והיא לא צריכה יותר "לעבוד" כדי לחיות בחופש כלכלי.

ברגע שהשתחררה מהחרדות הכלכליות, גם המציאות התאימה את עצמה…

* * *

וכמה שאלות לסיום עבורכם:

איפה הדברים הללו פוגשים אתכם?

איזה פחדים חיים בתוככם שאתם מסרבים לפגוש ולהתמודד איתם?