זה לא פוסט על טוסטוס!

התמונה הזו צולמה לפני כמה ימים כשהיינו עוד בוורקאלה בהודו.

אם הייתם מדברים איתי לפני כ-3 שנים על לשכור טוסטוס ולנהוג בהודו, הייתי אומר לכם שאתם כנראה לא שפויים, ובטח לא נורמלים!

מן הסתם יש כאלו שיאמרו: מה הביג דיל? מה הבעיה עם הדבר הזה?

והם צודקים.

עבורם זה לא ביג דיל.

עבורי, לפני שלוש שנים, זה היה.

היינו אז בתחילת הטיול הגדול בעולם עם הילדים, והגענו לגואה בהודו.

לעומת שאר המקומות שהיינו בהם בהודו לפני כן (דלהי, רישיקש וערי ראג'אסטן), החוף הקטן שהשתקענו בו בגואה היה הרבה יותר שקט, תנועה דלילה יחסית ברחובות ותשתיות כבישים הרבה יותר טובות (אשכרה היו כבישים!!).

כבר מהימים הראשונים שם, הילדים התחילו ללחוץ שנשכור טוסטוס.

אני סירבתי.

היו לי את כל הסיבות ה"נכונות" לסרב: זה הודו (עם כל המשתמע מזה), הם נוהגים בצד השני של הכביש (שמעולם לא נהגתי בו), לך תדע איזה טוסטוס תקבל כאן ומה המצב שלו, כמעט ולא נהגתי עד אז על טוסטוס לפני…

ובכלל למה צריך, אנחנו במרחק הליכה מהים, מהחנויות ומכל מה שאנו צריכים, יש טוקטוקים בשפע סביבנו שאפשר לקחת בקלות וכמעט בלי כסף אם אנו רוצים לנסוע למקום רחוק יותר. אין שום סיבה הגיונית שנצטרך לשכור טוסטוס.

זה עבד לי!

במשך כמה ימים, הצלחתי לעמוד בלחץ שלהם די בכבוד.

אבל את האמת לא גיליתי להם – פשוט פחדתי.

לשכור לנהוג על הטוסטוס, ועוד בהודו, היה עבורי משהו מאד שונה ממה שהייתי רגיל לו.

לא משהו שנמצא באזור ה"נוחות" שלי.

וכמו תמיד, כאשר אנחנו יוצאים מעבר לרגיל, לוודאי, לבטוח ולנוח שלנו – עולה בנו הפחד. שמטרתו היא בסה"כ לאותת לנו שאנו חורגים מהגבולות ה"נורמליים" שלנו. אבל הפרשנות הכמעט אוטומטית ומיידית שלנו היא שמה שעורר בנו את הפחד הוא "לא טוב" ולכן אנו לרוב מתקפלים וחוזרים מהר מאד למוכר והבטוח שלנו.

ואז בוקר אחד, ליד הצ'אי שופ בפינה של הרחוב שלנו, ראיתי כמה טוסטוסים שעומדים פנויים להשכרה. החלטתי לעשות נסיון.

בלי לספר לילדים, בלי להתייעץ עם אף אחד, שכרתי טוסטוס למשך יום אחד בודד.

אמרתי לעצמי שאראה איך אני מסתדר איתו במשך יום אחד ואז אקבל החלטה אם זה בשבילי או שלא.

שכרתי אותו ויצאתי לרכב, לבד, להתרגל להרגשה, לרעיון, לתנועה מסביב…

ככל שהתקדמה הנסיעה הראשונית, כך התגבר בי הבטחון. אמנם הפעם האחרונה שנהגתי על טוסטוס לפני כן היתה קרוב ל-30 שנים קודם לכן, אבל זה עדיין הרגיש לי מוכר ובטוח.

אחרי כשעה שנסעתי לבד, חזרתי לחדרים שלנו והפתעתי את הילדים עם הטוסטוס.

עוד באותו היום, כבר שכרתי טוסטוס אחר למשך כל החודש ששהינו שם.

ומאז, בהמשך הטיול, גם בתאילנד בהמשך, הטוסטוס הפך לחלק בלתי נפרד מהשגרה שלנו.

בניתוח בדיעבד, אני חושב שמה שחוויתי באותה שעה של נסיעה, היה הדבר המשמעותי שיצר אצלי את השינוי בתפיסה לגבי הרכיבה על הטוסטוס. החוויה שלי היתה – חופש.

הרגשתי שפתאום יש לי חווית חופש חדשה – היכולת לנסוע ולהגיע למקומות שקודם היו פחות נגישים לי. לכאורה זו שטות, כי הרי אין שום בעיה, לעלות בכל נקודת זמן על טוקטוק ולבקש מהנהג שיקח אותך לאן שאתה רוצה, אבל בכל זאת, התחושה והידיעה שאתה לא תלוי באף אחד, לא צריך שום דבר אחר, ובכל רגע נתון אתה מחליט לאן ואיך אתה מגיע, אין משהו שמשתווה לה.

אבל אל תתבלבלו, זה לא סיפור על טוסטוס!

זה סיפור על האופן שבו אנחנו יוצרים את המגבלות לעצמנו, ואנחנו לא באמת יודעים (עד שמתנסים בכך בפועל) מה עוד אפשרי עבורנו, כאשר אנחנו יוצאים אל מעבר למגבלות שאנו שמים לעצמנו.

לא יכולתי לדעת שהחוויה שהטוסטוס יעניק לי תהיה של חופש.

וכנראה, שגם אם הייתי משוחח עם אחרים, שהתנסו בכך לפני, הם לאו דווקא היו אומרים לי (מנסיונם) שזה מה שאני אחווה. כל אחד מן הסתם חווה את זה אחרת.

עד שעליתי לרכיבה הראשונה, הייתי שבוי בקונספציות ובתפיסות המוכרות שלי.

אנחנו לא יודעים, מה שאנחנו לא יודעים – עד שאנחנו מוכנים לנסות את זה.

השאלה היא – האם אנחנו מוכנים לנסות את זה?

הרבה אנשים רוצים שינוי בחייהם, אבל לא מוכנים לעשות את מה שצריך לעשות על מנת להשתנות. הם אינם מוכנים לעשות, אפילו את הצעד הקטן ביותר (במקרה שלי זה היה לשכור טוסטוס ליום אחד בודד, רק להתנסות) כדי להרגיש איך זה יהיה עבורם "בצד השני".

הרבה אנשים משועבדים לחיים שהם לא אוהבים או שהם לא שלמים איתם רק בגלל שזה "מקובל", "נורמלי" או ש"צריך".

והם לא מאפשרים לעצמם אפילו רק את המחשבה (שלא נדבר על הפעולה) הקטנה ביותר על משהו שהוא שונה מה"נורמלי" שלהם.

וזה חבל.