אט אט דועך…
השיר הזה, של מרתה מדיירוס (שמיוחס בטעות לפאבלו נרודה), נוגע בי בכל פעם מחדש.
"אט אט דועך
מי שלא נוסע
מי שלא קורא
מי שלא שומע מוסיקה
מי שלא מוצא את החן בתוך עצמו
אט אט דועך
זה שהורס את האהבה לעצמו
זה שדוחה עזרה מושטת
אט אט דועך זה המשועבד להרגליו
החוזר יום יום לאותם המסלולים
אט אט דועך
זה שלא מחליף את המותג
שלא מחליף את צבע הלבוש
שלא משוחח עם מי שהוא לא מכיר
אט אט דועך
זה שמתחמק ממערבולת החושים
המונע מעצמו תשוקות
המחזירות את ברק העיניים
ומשקמות את הלב ההרוס
אט אט דועך
זה שלא מסובב את ההגה
כאשר הוא לא מאושר …
מעבודתו, ממעשיו, מאהבתו
אט אט דועך
זה שלא מסכן את הוודאי
או הלא ודאי
בכדי ללכת אחרי חלום
אט אט דועך
זה שלא מרשה לעצמו
אפילו פעם בחיים
לברוח מהעצות הנבונות
חייה היום
סכן היום
עשה היום
עשה מיד
אל תסכים לדעוך לאט
הסר את המכשולים
אל תסרב לאושר"
אני פוגש אינספור אנשים, שלאט לאט דועכים. חלקם תופסים את עצמם, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי, ועושים עם זה משהו. הם עושים שינוי.
אבל הרוב אינם כאלו. הם דועכים לאט לאט.
יש משהו מאד מסוכן בדעיכה האיטית הזו… זה כמו הסיפור על הצפרדע שיושבת בסיר המתחמם לאיטו על הכיריים. היא לא מרגישה בשינוי קיצוני שקורה לה, הטמפרטורה עולה לאיטה.. עשירית המעלה בכל רגע.. והצפרדע מתחממת לה לאט לאט לאט…
ואז, ברגע אחד, פתאום היא קולטת שהמים רותחים והיא מתבשלת בסיר.
אבל אז, לרוב, זה כבר מאוחר מדי.
(לכל אוהבי בעלי החיים, זה כמובן ניסוי מחשבתי, לא נוסה על בעלי חיים, לצפרדע שלום 🙂 )
הרוב דועכים לאט לאט. רואים את זה בעיניים שלהם. אני קורא להם אנשי ה-Walking Dead – המתים המהלכים.
הם איבדו את כל חדוות החיים, אבל העצוב יותר מכל, הוא שהם גם איבדו את התקווה.
את התקווה שהם יכולים לשפר משהו.
את התקווה שמשהו יכול להשתנות.
את התקווה שהם יכולים להשתנות.
ואז הם ממשיכים לדעוך, little by little, עוד ועוד.
בוב פרוקטור, אחד המנטורים המשמעותיים בחיי אמר על כך, ש"מרבית האנשים הולכים בזהירות, על קצות האצבעות, כל חייהם, רק כדי להגיע בבטחה אל המוות".
הם כל כך נזהרים, מחפשים את הוודאות (שלא באמת קיימת, כי מי יודע מה יהיה מחר), את הבטחון של להישאר במוכר ובבטוח, ומשלמים על כך מחירים מאד כבדים.
הם משלמים על כך בחייהם. בחוסר סיפוק, בתסכול, בשעמום.
רוב האנשים תמיד יסתכלו על "המחיר" שהם צריכים לשם כדי לעשות שינוי כלשהו, אבל כמעט ואינם מסתכלים על המחיר שהם משלמים כשהם לא עושים את השינוי. ולרוב, זהו מחיר יקר יותר.
ואז, אט אט, הם דועכים.
חזרו עכשיו לראש הפוסט, וקראו את השיר מההתחלה. תרגישו אותו, את המשמעות העמוקה של הדברים. ואז בחרו לחיות, בחרו לעשות צעד אחד, קטן ככל שיהיה, לשנות משהו אחד בחייכם.
ואז – עשו אותו!
שלכם, ערן.
