אז מה אתה מאחל לעצמך ליום ההולדת?
זו השאלה שחזרה על עצמה הבוקר, בין כל אלו שהתקשרו לברך אותי…
שאלה שאני גם שואל את עצמי כבר תקופה…
השנה האחרונה, היתה שנה שאולי, יותר מכל השנים לפניה, קרבה אותי בעוד קצת – אל עצמי.
זו היתה שנה שתחילתה, היתה סופו של תהליך ההחלמה מהסרטן שביקר אצלי ביקור חטוף, השאיר אותי קצת מטולטל ובעיקר עם שאלות שאף פעם לא העזתי לשאול את עצמי…
שנה שבה קילפתי בתוכי שכבות שונות, הורדתי הגנות ועשיתי דברים, בעיקר עבור עצמי, שמעולם לא הייתי מאמין שאעשה.
שנה שבה הרשיתי ואפשרתי לעצמי לחוות לראשונה רגשות בעוצמות שמעולם לא חוויתי… אהבה, סליחה, כאב, אשמה, שמחה, קבלה…
שנה שבה התיידדתי באופן אינטימי וקרוב עם אי הוודאות, ואפשרתי לעצמי, יותר מתמיד לשהות באזור הזה, שכל כך נמנעתי ממנו עד כה.
זו היתה שנה שהיה בה הכל מהכל. כמו שרוני, חבר קרוב, קורא לזה: חיים מלאים.
אז בכל זאת, מה אתה מאחל לעצמך ערן? כך שאלו אותי הבוקר…
חשבתי וחשבתי ובסוף המילה היחידה שעלתה לי בראש היתה: אומץ.
אומץ ללכת עם הדברים שהכי מפחידים אותי…
אומץ לגלות את עצמי ואת האמת שלי…
אומץ לפרק בתוכי מבנים של תפיסות, אמיתות, הרגלים ודפוסים שכבר אינם משרתים אותי יותר…
אומץ לשהות בחוסר הוודאות מבלי לדעת כיצד ואיך המבנים החדשים שאצור יראו…
אומץ להתמסר עד הסוף לנשמה שלי ולאן שהיא מורה לי את הדרך…
אומץ לומר לה (לנשמה): "באשר תלכי, אלך" ואז באמת ללכת איתה…
בגיל 48, נראה לי מתאים שאפתח בתוכי סוג חדש של אומץ. ❤️
ואם בא לכם להגיב על הפוסט הזה, יכולים לכתוב לי כאן
