ידעתי מה אני לא רוצה, אבל לא היה לי מושג מה כן…
הי!
כמו בכל תחילתה של שנה חדשה השיח על הצבת מטרות ויעדים לשנה החדשה נמצא בשיאו.
שנת 2005. אני בתפקיד ניהולי בכיר באינטל. מנהל פעילות בינלאומית בחברה, יש לי עובדים בארץ, בארה"ב, באירופה, במזרח.
על פניו, למי שהסתכל עלי מבחוץ, הכל היה נראה מצוין – תפקיד בכיר, משכורת מעולה, בונוסים, אופציות, פינוקים, נסיעות לחו"ל. המיטב שיש להייטק להציע באותן השנים.
זה מבחוץ.
מבפנים הרגשתי שאני מת.
כבר לא עניין אותי מה שעשיתי, כבר לא אהבתי את זה כמו פעם. למרות שהתקדמתי בצורה מאד מהירה בארגון, כבר לא ראיתי מה יכול להיות "האתגר הבא" שירגש אותי, שיסעיר לי את המחשבה ושיתן לי אנרגיה חדשה של יצירתיות.
אני אדם יצירתי. כשאני מפסיק ליצור אני מתחיל למות מבפנים.
זו "קללתם" של היצירתיים. הם חייבים להתחדש, לשנות, להמציא את עצמם מחדש בכל פעם מחדש.
הסתכלתי על חלק מהמנהלים הבכירים ממני, כאלו שהיו בארגון 10 שנים ויותר ממני, וראיתי כמה מהם ש"חיים את החיים הטובים".
הם כבר לא מתאמצים יותר מדי, הם נמצאים במקום די "בטוח" (לפחות כך חשבתי, היום אני מבין שזו רק אשליה), הם לא צריכים להוכיח את עצמם יותר מדי.
מה שנקרא – הם עשו את שלהם, והגיעו למקום שבו הם יכולים להמשיך ו"להתגלגל" עוד שנים רבות עד שיפרשו.
ראיתי אותם, אבל לא יכולתי לראות את עצמי עושה את זה.
למה? חלק מקללת היצירתיים. לשקוט על השמרים זה לא בשבילנו.
ידעתי דבר אחד באופן וודאי – זה כבר לא בשבילי. אני לא רוצה לעשות את זה יותר.
ידעתי היטב מה אני לא רוצה.
לא היה לי שמץ של מושג, באותו הזמן, מה אני כן רוצה?
אני מסוג האנשים שכאשר יש לנו מטרה ברורה ומוגדרת מול העיניים, יודע לגרום לדברים לקרות ולהשיג אותה.
כל חיי הייתי כזה ופעלתי כך.
ופתאום, כמעט לראשונה בחיי, המטרה שהיתה כל כך ברורה ומושכת עבורי, לתקופה כל כך ארוכה, הפסיקה להיות כזו.
ויותר גרוע – לא היתה לי שום מטרה חדשה שתחליף אותה.
זה מאד מתסכל. זה בעצם תסכול כפול.
מצד אחד, התסכול של להמשיך לעשות משהו שאני כבר לא אוהב ולא רוצה לעשות יותר
ומצד שני, אין לי מושג מה אני כן רוצה – אין לי מטרה חדשה לנעוץ בה את השיניים ולהסתער עליה.
זה לקח לי כמה חודשים טובים, עד שיצרתי לעצמי מטרה ומטרות חדשות.
למדתי מהתהליך הזה שאנחנו צריכים את המטרות הללו בחיים שלנו. הן גורמות לנו לפעול, לזוז, ליצור, לשנות, להשיג, להגשים, להצליח, להכשל, ליפול ולקום. הן מעניקות משמעות וחיות לחיים שלנו.
למדתי שלפעמים בחיים, צריך להתמסר למה שקורה לנו, גם אם לא ברור לנו עדיין לאן זה לוקח אותנו, מה המטרה ואיך תראה הדרך לשם.
למדתי שהדבר החשוב ביותר שאני יכול לעשות עבור עצמי – זה ללמוד, להתפתח, ולהקיף את עצמי באנשים מהסוג הזה: מתפתחים ולומדים.
ואני כותב היום בפניה מיוחדת לחבר'ה השכירים ביניכם.
לאלו מכם שמרגישים את תחושת המיצוי והתסכול ממה שאתם עושים כעת.
לאלו שברור להם שמה שהם עושים זה כבר – "לא". ושאולי עדיין לא ברור להם מספיק – מה כן?
אני פונה היום במיוחד אליכם, כי יתכן ומה שיש לי להציע לכם עכשיו הוא מאד רלוונטי.
מדובר בתוכנית "המעגל הפנימי" שהשקתי בתחילת החודש.
הכוונה המקורית שלי היתה ליצור קבוצה קטנה, נבחרת ואיכותית של בעלי עסקים.
ההיענות לתוכנית היתה כל כך מהירה ומשמעותית שהקבוצה התמלאה בתוך ימים ספורים. במקביל, קיבלתי הרבה פניות מאנשים שאין להם עסקים עדיין, או שהם עדיין שכירים וממש בתחילת הדרך העסקית שלהם, ושביקשו גם להצטרף לקבוצה.
אבל זה לא מתאים לערבב בקבוצה קטנה מסוג זה אנשים שהם וותיקים בעסק שלהם וכאלו שהם שכירים או בתחילת דרכם העסקית.
לכן החלטתי לפתוח קבוצה נוספת, המיועדת לכאלו שהינם שכירים עדיין או שהם רק בתחילת הדרך העסקית שלהם.
גם לקבוצה הזו כבר נרשמו רבים, ונותרו לנו מקומות אחרונים לחלוטין.
למי זה מתאים:
שכירים שכבר מרגישים שמיצו את מה שהם עושים, עדיין לא ברור להם מה הדבר הבא (לאו דווקא להקים עסק), ורוצים לצאת למסע מרתק של גילוי
שכירים שיודעים כבר מה ה"דבר הבא" ורוצים להתקדם בדרך לשם
בעלי עסק בתחילת הדרך או שכירים שרוצים להקים עסק, ומחפשים את המסגרת והתמיכה שתקח אותם לשם.
כתבתי מכתב מעמיק שמסביר כיצד התוכנית בנוייה, במה היא עוסקת, ומה צפוי למשתתפים בה. אשמח לשלוח לכם גם את המידע, אך לפני כן אני רוצה לוודא את ההתאמה שלכם לקבוצה.
לשם כך ישנו שאלון קצר שיש למלא, ולאחר שאעבור על השאלון אשלח לכם את הפרטים המלאים.
אם זה מהדהד לכם נכון בפנים – הנה הצעד הבא שלכם!
מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם!
ערן