למה אף פעם אנו לא משיגים את מה שאנו באמת רוצים?
הי,
אחת השיחות הפנימיות שמתקיימת לדעתי אצל כולנו היא שיחה על הפער.
הפער בין איפה שאני נמצא לאיפה שאני רוצה להיות.
ויש כאן משהו פרדוקסלי, שאין זה משנה כמה נתאמץ, נשתדל ונפעל להשיג את המטרות שלנו, מיד כשהשגנו אותן (או זמן קצר לאחר מכן) נתחיל מיד להרגיש שוב את אותו הפער.
זה כמו לנסות ולהגיע אל האופק – כמה שלא נתקרב לקראתו הוא הולך ומתרחק מאיתנו.
הסרטון הבא (גאוני בעיני) ממחיש זאת בצורה מצויינת
אני מניח שהתחברתם לרעיון 😊
אם ננסה להבין את התהליך הזה, שקורה אצל כולנו, בעוד רמה, הרי שבעצם בכל פעם שאנו שמים לעצמנו מטרה מסויימת ומשיגים אותה, מיד עולה בנו הרצון והצורך הפנימי להשיג משהו נוסף.
לרוב, אנו תולים בהשגת המטרה הזו, את מידת האושר שלנו.
"אם רק אצליח לגור בבית שאני רוצה ואוהב אז אהיה מאושר"
"אם רק אצא לחופשה שאני חולם עליה, אני אהיה מאושר"
"אם ארוויח יותר כסף אז אהיה חופשי ומאושר"
וכו'…
לפני מספר ימים ישבתי עם לקוח, והשיחה שלנו נסובה על כסף. הוא מתמודד כעת עם סיטואציה לא פשוטה של סגירת חובות ורצון שלו "ליישר קו", ולהצליח לצמוח משם, לעזוב את העבודה שלו כשכיר ולהקים את העסק העצמאי שלו.
הוא אמר לי משפט בסגנון של "אני רוצה להגיע למצב שיש לי מספיק כסף, כדי שאז אהיה חופשי".
ניסיתי להסביר לו שההרגשה של חופש (שאליה הוא בעצם שואף) אינה קשורה לכמה כסף יש (או אין) לו בבנק.
אחת החוויות שהיא זכורות לי בהקשר הזה הוא יום מסויים, לפני כשלוש שנים שבמהלכו רצה הגורל והיו לי 2 פגישות עם אנשים שונים. שניהם מצליחים מאד עסקית, כל אחד מהם הקים במו ידיו עסק שמגלגל מחזור של כ-130-150 מליון ₪ בשנה.
טכנית "על הנייר" ובבנק – הם חופשיים כלכלית.
למרות שמצבם הכלכלי היה מאד דומה (לכאורה נטולי דאגות כלכליות) החוויה שלי בפגישה עם כל אחד מהם היתה שונה לחלוטין.
הראשון היה באמת חופשי. כשדיברתי איתו הרגשתי את החופש שהוא חווה, את תחושת השפע שהוא חי מתוכה, את האופטימיות שלו, את שמחת החיים ואת הרווחה והשקט הפנימי שהוא חי עמה.
עם השני, למרות שמצבו הכלכלי כאמור זהה לראשון, החוויה היתה שונה לחלוטין. הוא היה מפוחד, השרדותי, חושש, סקפטי וציני. הוא דיבר איתי כל הזמן במונחים של פחד ושל כך שבעצם בכל רגע הכל יכול להשתבש, וכל העסק יכול ליפול.
למרות מצבם הכלכלי הזהה – החיים שלהם שונים לחלוטין.
חווית החיים שלהם שונה לחלוטין.
המקרה הזה, הראה לי יותר מהכל, עד כמה התלות שלנו ב"דברים חיצוניים" היא גדולה ועד כמה גדולה הטעות שלנו כאן. כל יעד או מטרה חיצונית שנשיג לא יגרמו לנו להרגיש באמת את מה שאנו רוצים להרגיש.
זה לא משהו חיצוני שמשפיע על מי שאנחנו בפנים.
זה הפוך לגמרי.
הרבה אנשים מסתובבים בעולם ומחפשים להשיג את "הדבר החיצוני" שיעניק להם את תחושת האושר שלהם. בדרך הם קצת מאבדים את מי שהם. את מי שהם באמת. את מה שנכון ומדוייק להם.
הם אפילו מתרחקים עצמם כדי להשיג "משהו חיצוני", ואז כשהם משיגים אותו, תחושת ההישג נמשכת זמן קצר (לעיתים אפילו דקות בודדות), ומיד תופסת את מקומה תחושת התסכול, כי בעצם האושר שהם ציפו לא הגיע.
אנחנו רוצים להגיע ל"שם", וכשאנו מגיעים לשם סוף סוף, ה"שם" הופך ל"כאן" ופתאום יש לנו "שם" חדש שאנו רוצים להשיג… וחוזר חלילה.
אז מה הפתרון?
אז אפשר להמשיך ולרדוף אחרי ה"שם" הבא שלנו… אבל אני חושב שבשלב הזה כבר הבנו שהאסטרטגיה של לרדוף אחרי האופק היא לאו דווקא האסטרטגיה היעילה ביותר.
ואפשר ללכת לכיוון אחר. להבין מי אנחנו באמת. מה תפקידנו כאן בעולם.
אחד הגורמים המשמעותיים שמשפיעים על תחושת האושר שלנו הוא המשמעות. שאנו עושים משהו בעל משמעות. שיש משמעות לנוכחות שלנו כאן בעולם.
אנחנו לא תמיד מבינים את זה או ששוכחים ואז מחפשים את ה"דבר החיצוני" התורן שיעניק לנו קצת אושר.
הדוגמה הפרקטית לכך, הוא למשל אדם שנמצא במקום עבודה שהוא אינו אוהב. הוא לא מרגיש שם ממומש ומוגשם. הוא מתוסכל מכך.
הוא משווע לחופשה.
הוא מאמין שאם תהיה לו את חופשת החלומות שלו, אז הוא יהיה סוף סוף שקט ומאושר כמו שהוא רוצה.
הוא עובד מאד קשה על מנת להשיג את החופשה הזו, ומצליח סוף סוף להגיע אליה.
אבל אז היא מסתיימת, ואפילו עוד לפני שהיא הסתיימה, תחושת התסכול מציפה אותו שוב.
כי הפתרון לתסכול שלו הוא לא עוד חופשה (ממש אין לי דבר וחצי דבר נגד חופשות.. אני מאד בעד!!), אלא משמעות.
הפתרון לתסכול שלו הוא החיבור לעצמו, למי שהוא באמת. למי שהוא חושב שהוא צריך להיות.
הפתרון הוא לא "שם" בחוץ, הוא לגמרי "כאן" אצלנו.. בפנים.
ומי שרוצה לעשות צעד משמעותי פנימה, אני מזמין אותו לפגוש אותי ב"תגלית".
