צפיתי לאחרונה בסדרה "הזוג המושלם" בנטפליקס.
לא אעשה לכם ספוילר גדול מדי, אבל הסיפור הוא ידוע ומוכר: זוג יפה ומושלם, משפחה יפה, חיים מושלמים, קריירות מבריקות, בית חלומי, הכל נראה מבחוץ בדיוק כמו שצריך להיראות.
ואז מתברר (כצפוי) שהכל פאסון. מאחורי הדלתות הסגורות, בין ארבע הקירות – לא כל הנוצץ הוא זהב.
ישבתי מול המסך וחשבתי לעצמי: "וואו, כמה זה מוכר".
יכולתי לראות תקופות קודמות בחיים שלי, שבהם זה היה בדיוק כך, שמבחוץ הכל היה נראה יפה ונוצץ, אבל מבפנים התמונה היתה אחרת לחלוטין.
ובטיימינג מעניין היום, חג הפורים, חג התחפושות והמסכות, החג שבו מותר לנו להיות מישהו אחר ליום אחד, אולי דווקא היום אפשר במקום להתחפש (כמו שאנו עושים 364 ימים בשנה), אולי דווקא היום, בחג הזה, נרשה לעצמנו להסיר אותה.
בחיים האמיתיים, רבים מאיתנו לובשים מסכה 364 ימים בשנה.
אני זוכר את עצמי "לפני 14-15 שנים, בתקופת "הקוד המנצח", עומד על הבמה, חליפה מגוהצת, נעליים מבריקות. הבן אדם המושלם. מנצח!
מבחוץ: אדם מצליח, עסק משגשג, הכרה ופרסום, שרבים היו רוצים גם.
מבפנים: ריקנות. תחושה עמוקה שאני חי חיים של מישהו אחר.
אני זוכר, בחודשים האחרונים שלי בפעילות הזו, עולה על הבמה, לוחץ play ואומר את מה ש"היה נכון" להגיד. הייתי עטוף בפרסונה שלא הייתה אני.
והמחירים הם עצומים.
המחיר הראשון הוא אנרגטי. זה דורש המון אנרגיה לשמר את הפאסון, להעמיד פנים, לתחזק את המסכה והפרסונה. הרגשתי כלוא בתוך החיים שיצרתי לעצמי.
אתם מכירים את המשפט "תהיה אותנטי"? שלפעמים נשמע לנו כמו קלישאה שחוקה, אבל האמת היא שאין דבר יותר מתיש מאשר להיות *לא* אותנטי.
גם המפגש עם הסרטן, לא הספיק לי לשבור את המסכה ולהוריד את התחפושת. רק אחרי שהחלמתי, ועשיתי עבודה רגשית עמוקה, התחלתי לראות בבירור את קירות בית הכלא שבניתי לעצמי.
המחיר השני היה באיכות הקשרים שלי. כשאני מעמיד פנים, אי אפשר ליצור קשרים אמיתיים עם אנשים. כי הם לא פוגשים אותי, הם פוגשים גרסה מצונזרת ו"משופרת" של ערן. הם פגשו את הפרסונה שלי. לא את מי שהייתי באמת.
ויצרתי לעצמי מצב מוזר: אנשים העריצו את ה"דמות" שיצרתי, אבל לא הכירו אותי באמת. וזו תחושת בדידות איומה – להיות מוקף באנשים שאוהבים רק את המסכה שלך.
המחיר השלישי הוא אבדן החופש. החופש האמיתי, החופש להיות אני.
כי פרסונה מושלמת היא כלא. היא כובלת אותנו לציפיות ודפוסים שבחרנו ואימצנו לעצמנו (או שנכפו עלינו) בשלב מוקדם בחיים:
"גבר צריך להיות חזק ומצליח"
"בעל טוב הוא תמיד חזק ויציב"
"אבא טוב מקריב הכל למען הילדים שלו"
כמה כבלים אנחנו שמים על עצמנו בשם הפרסונה ה"מושלמת"?
כמה תחפושות ומסיכות אנחנו לובשים על עצמנו, שמרחיקות אותנו ממי שאנחנו באמת?
והנה אנחנו היום בפורים… והחלטתי לכתוב את הדברים האלו דווקא היום.
כי מה זה פורים באמת? היום שבו מותר לנו להתחפש. אבל האירוניה היא שדווקא ביום הזה, כשכולם מתחפשים, הרבה פעמים אנחנו דווקא מרשים לעצמנו להיות מי שאנחנו באמת.
ביום-יום אנחנו מתחפשים למושלמים. בפורים יש לנו את האפשרות להתחפש לדרקולה, לקוסם, לפיה – ודרך זה להביע, ואפילו רק לכמה רגעים או שעות, את האנרגיה האמיתית שלנו, את החלקים שאנחנו משתיקים ומתאמצים כל כך להסתיר.
אני מכיר את זה טוב מאוד. במשך שנים חייתי בחליפה המטפורית שלי, עד שהבנתי שאני כבר לא נושם. ופורים היתה בשבילי תמיד ההזדמנות להשתחרר, ולהביא לביטוי צדדים שהשתקתי והסתרתי בתוכי.
בריטריט "50 גוונים של חופש", אחד הדברים המרגשים ביותר שקורים הוא הרגע שבו אנשים מעזים להסיר ולהוריד מעצמם את המסכות.
לא, אני לא מדבר על חשיפה דרמטית או וידויים מביכים. אני מדבר על הרגע הקסום הזה, שבו אדם מרשה לעצמו פשוט להיות הוא עצמו – אותנטי. בלי להצטדק, בלי להסביר, בלי לרצות.
גבר בן 40+ שמרשה לעצמו לבכות בפעם הראשונה מאז ילדותו.
אישה שמודה שהיא לא רוצה את החיים "המושלמים" שהיא בנתה לעצמה.
מנהל בכיר שמודה שהוא מרגיש חסר משמעות, למרות כל ההישגים "העסקיים".
זוג שמעז לראשונה לדבר על הפערים האמיתיים ביניהם, במקום להמשיך לשחק ולהציג לעולם את "הזוג המושלם" שהם.
זה לא קל, וזה לא קורה ביום אחד. אבל כשזה קורה – זו תחושת שחרור שאין דומה לה.
וזו אולי האירוניה המושלמת: האנשים שנראים הכי "מושלמים" מבחוץ, לרוב משלמים את המחיר הכבד ביותר בפנים.
צריך המון אנרגיה כדי להחזיק פרסונה מושלמת. צריך להדחיק, לדכא, לצמצם – לנעול חלקים גדולים מאיתנו בתא כלא פנימי.
אז שאלה קטנה לסיום: איזו מסכות אתם לובשים ביום-יום? ומה המחירים שאתם משלמים על כך?
ואסיים בהזמנה: אם הרגשתם בקריאה שמשהו מזה נוגע בכם, אם הרגשתם פתאום את המסכה שלכם מציקה לכם, אני מזמין אתכם להצטרף אלי לחמישה ימים של שחרור אמיתי.
כי החופש האמיתי מתחיל רק כשאנחנו מורידים את המסיכות, ומציגים את הפנים האמיתיות שלנו לעצמנו, ולעולם.
חג פורים שמח, שיהיו לנו בשורות טובות, ושנזכה כולנו להרגיש בנוח עם מי שאנחנו באמת – גם אחרי שהתחפושת יורדת.
*** בתמונה: בצד שמאל אני בתחפושת, בימין – פשוט אני