מ-שבר

ככל שהימים מתקדמים ועוברים כך נראה ברור יותר שזה עוד יקח זמן.

כנראה לא מעט זמן. עד שהדברים יחזרו ל"מסלולם".
ואני לא חושב, או יותר נכון, מקווה, שזה מה שעומד לקרות.

אני חושב שכל התקופה הזו באה להזיז אותנו מהמסלול. מהמסלול הרגיל שלנו, כמעט בכל תחומי החיים שלנו.

המילה משבר באה מהשורש ש.ב.ר – לשבור.

וזה מה שאני חושב שהקורונה באה לעשות בעולם – לא לשבור אותנו, אבל לשבור את המבנים והמסלולים שהתרגלנו אליהם.

לשבור את תפיסות העולם שלנו בנוגע לדברים.

לשבור את האמונות שלנו שדברים צריכים להעשות בדרך מסויימת

לפתוח מחדש הסכמים קיימים ולהסתכל האם הם משרתים אותנו או שכבר לא

לשבור דפוסי פעולה שאנו רגילים אליהם

צריך לשבור מבנים קיימים כי זו אולי הדרך המהירה והאפקטיבית יותר ליצור שינוי מהותי וארוך טווח.

וכבר בימים האלו שחלפו אפשר לראות (לפחות בעיני) ניצנים של שבר בכל מיני מבנים שונים, ושככל שהמצב הזה ימשך, והתקופה הזו תתארך, כך גדל הסיכוי שהמבנים הללו ישברו.

למשל, המבנה של מערכת היחסים של החרדים עם החילוניים. ואולי כרגע השבר הזה מלווה בקריאות שנאה וכעס, אבל לפעמים כנראה אין מנוס מכך, ותמיד קצת יותר רע לפני שהופך לטוב.

אבל אולי נלמד שאפשר אחרת, ובצד אחד יהיו יותר אנשים שיקחו אחריות וישתתפו בערבות ההדדית ובצד השני יהיו יותר אנשים שיהיו סבלניים יותר גם לצרכים ולאמונות של האחר.

או מערכת היחסים של המדינה והעצמאיים, גם שם הגיע הזמן לשבור את המבנים הקיימים. ואולי רק "שבירת הכלים" בצורה של מרד מיסים של העצמאיים שיחליטו שאין הגיון להמשיך לשלם ל"חברת ביטוח" פרמייה חודשית (גבוהה) רק כדי לגלות שכשבאמת קורה משהו (תאונה) חברת הביטוח הזו מתנערת מכל אחריות ומנפנפת אותם. אני חושב שאנחנו קרובים לנקודה הזו יותר מתמיד.

או במערכת היחסים של השכירים עם מקום העבודה שלהם, שיפסיקו את התלות החד צדדית הזו (של שכיר במקום עבודתו) ויבינו שהם צריכים לקחת אחריות על עתידם הכלכלי ולא לשים את כל מבטחם במעביד או בעבודה אחת, כי לא לעולם חוסן.

ואולי במערכת הפוליטית שבה האנשים שמתיימרים לקרוא לעצמם "מנהיגים" יבינו שכדי שמנהיגות היא קודם כל דוגמה אישית, ושימת האינטרס הלאומי לפני הצרכים האישיים או צרכי האגו. או שהעם יחליט שמגיע לו מנהיגים מסוג אחר.

או במערכת היחסים שלנו עם כדור הארץ שכפה עלינו עצירה מוחלטת כי הוא הרגיש שכבר קשה לו לנשום והוא צריך להתנקות.

לא חסרים מבנים שנדרשים להישבר כדי להשתנות.

המבנים היותר מהותיים שכדאי להסתכל עליהם הם המבנים האישיים יותר.

אלו שנמצאים במעגלים הקרובים יותר אלינו. זה כמובן הירואי יותר לעסוק במעגלים הרחבים של דת ומדינה, והשמירה על כדור הארץ, אבל מה שיותר מהכל, משפיע על איכות החיים שלנו כאן, הוא היחסים הקרובים ביותר אלינו.

קודם כל ובעיקר, של אדם עם עצמו.

להסתכל ולבחון את החיים ולראות האם יש שם מבנים שכבר לא משרתים אותי יותר.

האם אני ממשיך לעשות את מה שאני עושה רק כי ככה "צריך", זה מה ש"נחשב" או שזה הדבר "הנכון" לעשותו?
האם אני פועל לפי דפוסים שכבר אני יודע בתוכי שאינם משרתים אותי יותר?
איפה המקומות שאני נמצא בהם בהכחשה, בהדחקה או בהתעלמות?
ממה אני מעלים עין, או שאני מפחד להסתכל עליו?
איפה המקומות שבהם אני משקר לעצמי?

אלו הן שאלות לא פשוטות לשאול אותן, במיוחד את עצמך.
ובעיקר מפחידות.

מה שמפחיד הוא התשובות האפשרויות. שאולי יהיו שונות ממה שהיינו רוצים שיהיו?

מה שמפחיד עוד יותר הן ההשלכות האפשריות של התשובות לשאלות הללו…

צריך הרבה אומץ להסתכל על כך מקרוב.

ואני חושב שזו אחת הסיבות שהקורונה הגיעה אלינו.

לגרום לנו לעצור.
לגרום לנו להפסיק את ההתמכרות לכל מה שקורה "שם בחוץ" ולאפשר לנו כמה רגעים של שקט כדי להסתכל "כאן בפנים"…

לא קל להסתכל פנימה.

ולכן היינו צריכים עצירה כל כך דרסטית של החיים.

כל מי שפועל בעולם ההתפתחות האישית, העסקית והכלכלית ידברו אתכם עכשיו על "ניצול הזדמנויות" ועל "היום שאחרי" (וכך גם אני), אבל אני חושב שההזדמנות הכי גדולה שניתנה לנו כעת, היא פסק הזמן הזה, להסתכל פנימה, בכנות, באומץ ולשאול כמה שאלות חשובות, גם אם איפה שהוא עמוק בפנים אנחנו יודעים את התשובות, צריך להישיר עיניים לשאלות הללו ולשאול אותן בכל זאת. ולהיות מוכנים להתמודד עם כל תשובה שתעלה.

לא פשוט, בטח לא קל, אבל כך גם להישאר במקום. במיוחד אם אתם יודעים שאתם רוצים שינוי.