כאשר הנכם חושבים שאתם לא יכולים…

שמונים וחמש פעמים הוא דחף את בנו המוגבל, ריק, 42 קילומטרים במרתונים. שמונה פעמים, הוא לא רק דחף אותו 42 קילומטרים בכיסא גלגלים, אלא גם גרר אותו אחריו בשחיה כארבעה קילומטרים בסירה קטנה, והסיע אותו באופניים כ-180 קילומטרים כאשר הוא יושב בהתקן מיוחד על כידון האופניים. והכל ביום אחד.

דיק גם גרר אותו אחריו במסעות סקי למרחקים, נשא אותו על גבו במסעות טיפוס הרים ופעם אחת ערך איתו מסע ברחבי ארה"ב על אופניים.

ומה ריק עשה עבור אביו? לא הרבה, מעבר לכך שהציל את חייו.

סיפור האהבה הזה מתחיל בווינצ'סטרת מסאצ'וסטס, לפני כ-43 שנים. כאשר ריק נחנק מחבל הטבור שנכרך מסביב לצווארו בעת הלידה. הוא נולד עם נזק מוחי וללא יכולת לשלוט באברי גופו.

"הוא יהיה צמח לכל ימי חייו" כך אמרו הרופאים לדיק ולאשתו, ג'ודי, כאשר ריק היה רק בן 9 חודשים. "הכניסו אותו למוסד".

אבל דיק ואשתו לא קיבלו את קביעת הרופאים. הם שמו לב כי עיניו של ריק עקבו אחריהם כאשר הם הסתובבו בחדר. כאשר ריק היה בן 11 הם לקחו אותו למחלקה להנדסה באוניברסיטת טאפטס ושאלו האם יש איזו שהיא דרך שיכולה לעזור לילד לתקשר איתם. התשובה שהם קיבלו היתה: "אין מצב, שום דבר לא קורה במוח שלו".

דיק אמר להם, ספרו לו בדיחה. הם סיפרו וריק החל לצחוק. הסתבר כי קורה הרבה במוח שלו. כאשר הוא מצוייד במחשב המאפשר לו לשלוט בסמן על ידי מתג מיוחד הנוגע בקצה ראשו, ריק הצליח סוף סוף לתקשר עם הסביבה שלו. המילים הראשונות שלו היו "Go Bruins" (קבוצת ההוקי של בוסטון).

כאשר בן כיתתו של ריק הפך למשותק לאחר תאונת דרכים שעבר, בית הספר ארגן עבורו מירוץ צדקה. ריק הדפיס "אבא, אני רוצה להשתתף בזה".

כן בטח. כיצד יתכן שדיק, אשר מתאר את עצמו כ"יושב כורסה עב כרס", שמעולם לא רץ יותר ממייל בודד בכל פעם, ידחוף את בנו היושב בכסא גלגלים לאורך 5 מיילים?

ובכל זאת, הוא ניסה. "ואז אני הפכתי להיות משותק" אומר דיק, "הייתי פצוע וחבול למשך שבועיים".

היום הזה שינה את חייו של ריק. "אבא" הוא כתב, "כאשר רצנו ביחד, הרגשתי שאיני מוגבל ומשותק יותר!".

והמשפט הזה, שינה את חייו של דיק. הוא נעשה אובססיבי להחזיר לריק את ההרגשה הזו שוב ושוב ככל שהוא היה יכול. הוא נכנס לכושר כל כך טוב שהוא וריק היו מוכנים לנסות ולהשתתף במרתון של בוסטון לשנת 1979.

"אין מצב" אמרו לדיק מארגני התחרות. דיק וריק לא היו משתתפים רגילים יחידים, והם גם לא ממש היו מתחרה בודד בכסא גלגלים. במשך מספר שנים דיק וריק הצטרפו להמון המשתתף במרתון ורצו בכל זאת. אחר כך הם מצאו דרך להשתתף במירוץ באופן רשמי: ב-1983 הם הגיעו לתוצאה כל כך טובה שהכשירה אותם להשתתף במרתון בוסטון בשנה שלאחר מכן.

ואז מישהו אמר "הי דיק, למה לא תשתתפו בטריאתלון?"

כיצד מישהו שמעולם לא למד לשחות, ולא רכב על אופניים מאז גיל שש עומד לגרור את בנו השוקל 50 ק"ג במשך טריאתלון? ובכל זאת, דיק ניסה.

עד כה הם השתתפו ב-212 תחרויות טריאתלון, כולל 4 תחרויות מפרכות של "איש הברזל" בהוואי. אין ספק – שלמשתתף צעיר ובריא בן 25, לראות זקן גורר אחריו בשחייה סירה קטנה ובה יושב איש מבוגר – זה יכול להראות כמו מתיחה של "פספוסים"…

"מדוע לא תתחרה לבדך בתחרות" נשאל דיק מספר פעמים. "בשום אופן לא" הוא אומר. דיק עושה זאת רק כדי להרגיש שוב ושוב את ההרגשה המופלאה שהוא חש כשהוא רואה את ריק עם חיוך ענקי על פניו, כאשר הם רצים, שוחים ורוכבים יחדיו על האופניים.

השנה, כשדיק בן 65 וריק בן 43, הם סיימו בפעם ה-24 להשתתף במרתון בוסטון, במקום ה-5,083 מתוך יותר מ-20,000 משתתפים. התוצאה הטובה ביותר שהגיעו אליה ב-1992 היא שעתיים וארבעים דקות. רק 35 דקות יותר מהשיא העולמי בתחרות זו. כאשר, להזכירכם, בשיא זה מחזיק אדם אשר לא דחף אדם אחר היושב בכסא גלגלים…

"אין ספק בכך", מדפיס ריק, "האבא שלי הוא האבא של המאה".

וגם דיק קיבל מכך משהו. לפני כשנתיים הוא עבר התקף לב קטן במהלך מירוץ. הרופאים גילו כי אחד מעורקיו היה סתום ב-95%. "אם לא היית בכושר כל כך טוב, כנראה שהיית כבר מת מלפני 15 שנה" נאמר לו על ידי אחד מרופאיו. אז בדרך מסויימת – ריק ודיק הצילו איש את חייו של רעהו.

ריק, אשר גר בדירה משלו ועובד בבוסטון, ודיק, משוחרר מן הצבא וגר במסצ'וסטס, תמיד מוצאים דרכים להיות ביחד. הם נושאים נאומים משותפים בכל רחבי המדינה ומתחרים בתחרויות מפרכות בכל סוף שבוע. כולל בסוף השבוע החל ב"יום האב".

באותו הערב, ריק יזמין את אביו לארוחה, אבל הדבר שהוא באמת רוצה לתת לו, היא מתנה שאף פעם לא יוכל לקנות.

"הדבר שאני הכי רוצה", אומר ריק, "הוא שפעם אחת, אבי ישב בכסא ואני אדחוף אותו".