"אני אהיה חופשי כשהילדים יגדלו"
"אהיה חופשי כשאסיים לשלם את המשכנתא"
"אהיה חופשי כשיהיה לי מספיק כסף בבנק"
"אהיה חופשי כשאפרוש לפנסיה"
כמה פעמים אמרתם את המשפטים האלה לעצמכם? כמה פעמים דחיתם את החופש שלכם ל"יום אחד", למועד עתידי שבו כל התנאים החיצוניים יסתדרו בדיוק כמו שצריך?
אני אמרתי זאת לעצמי לא מעט פעמים בעבר.
חשבתי שאם רק אצא קצת מהמרתון של חיי היומיום – רשימת ה-TODO שלא מסתיימת, רשימת המטלות האינסופית בבית, הוואטסאפים שלא מפסיקים להכנס – אז ארגיש חופשי.
אז לקחתי את המשפחה ויצאנו לטיול של שנה בעולם. רחוק מכולם. ואתם יודעים מה? המחשבות, תחושת המחנק, חוסר המנוחה – הם פשוט ארזו מזוודה ונסעו איתי. שינוי המיקום לא שינה את מה שהתרחש בתוכי.
חשבתי שאם רק יהיה לי יותר זמן פנוי לעצמי, ארגיש חופשי. אז ארגנתי את הלו"ז שלי מחדש, פיניתי לעצמי זמן, הורדתי מטלות – ועדיין הרגשתי כבול באותם חבלים פנימיים.
וזו אולי הטעות הגדולה ביותר שאנחנו עושים: אנחנו מחפשים את החופש בחוץ: בנסיבות, בתנאים, באחרים ובמצבים חיצוניים.
בכל פעם שאנחנו אומרים "אהיה חופשי כש…", אנחנו למעשה מעבירים את האחריות על החופש שלנו למישהו או משהו מחוץ לנו. אנחנו הופכים את החופש שלנו לתלוי בגורמים שאין לנו שליטה עליהם.
וככה, אנחנו לוקחים את החופש, את הדבר שהוא אולי הכי שלנו, ומניחים אותו באדיבות בידיים של מישהו אחר.
אני זוכר היטב שיחה עם יובל, איש עסקים בשנות הארבעים שלו שליוויתי, שבאחת השיחות שלנו, סיפר לי שבדיוק קיבל מכתב מהבנק לאחר שסיים לשלם את המשכנתא על הבית שלו. אבל במקום לשמח אותו, הוא המשיך לחוש תסכול ואכזבה.
הוא חלם על הרגע הזה במשך 15 שנה. כל חודש, כשהיה מעביר את התשלום לבנק, היה חושב לעצמו 'כשאסיים עם התשלום הזה, אהיה חופשי'.
הרגע שיובל ציפה לו כל כך הרבה שנים הגיע, אבל תחושת החופש המיוחלת לא באה איתו. הבית היה שלו, אבל הוא עדיין הרגיש כבול.
במהלך התהליך שעברנו ביחד, יובל גילה שהמשכנתא הייתה רק סמל. הוא האמין שהכבלים שלו הם חיצוניים, אבל למעשה הם היו פנימיים לגמרי. מה שהחזיק אותו כלוא, היו הפחד להביע את דעתו בצורה חופשית, הצורך האינסופי שלו לרצות אחרים (כי חשש להתעמת איתם), התחושה שהוא צריך להוכיח את עצמו שוב ושוב (ללא קשר להישגים המרובים שלו).
השינוי המשמעותי אצלו קרה, כשהוא החל להיות קשוב לעצמו ולשים גבולות ברורים מול הסביבה שלו, לומר "לא" לבקשות שלא התאימו לו. זה המשיך בלבטא את עצמו בצורה כנה ואמיתית, להביע את דעתו האמיתית עם האנשים בחיים שלו. אחר כך בתיעדוף של עצמו, לאפשר לעצמו את הזמן לדברים ולפעילויות שהפיק מהם הנאה, במקום רק את אלו ש"צריך" לעשות.
לכאורה, שום דבר דרמטי לא השתנה בחיים החיצוניים שלו, אבל הכל השתנה אצלו בפנים.
החופש האמיתי הוא לאו דווקא "היכולת לעשות מה שבא לי, מתי שבא לי".
החופש האמיתי הוא היכולת להיות מי שאני באמת – גם בתוך מסגרות, כללים ומחויבויות. גם בתוך השגרה, גם בתוך מציאות שלעיתים נראה שכובלת אותנו יותר ויותר.
אני מכיר את זה היטב, מהחיים האישיים שלי. כאבא לשלושה ילדים, בן זוג, יזם עם עסק משלי, יש לי לא מעט מחויבויות. אבל הדבר שלמדתי בדרך הקשה הוא שלחכות עד ש"אהיה חופשי" זו הדרך הבטוחה ביותר להישאר כלוא.
זה מתחיל בדברים היומיומיים. למשל:
בבוקר, כשאתם עומדים מול הארון, ומתלבטים מה ללבוש. יש את הבגדים שאתם באמת אוהבים ומרגישים בהם בנוח, ויש את הבגדים ש"מתאימים" – למעמד שלכם, לגיל שלכם, למה ש"מצופה" מכם…
האם אתם בוחרים, בצורה כמעט אוטומטית, את הבגדים ה"נכונים", למרות שהם לא מרגישים לכם נכון?
אם התשובה היא כן, אז נפלתם למלכודת חופש: ויתרתם על החופש שלכם לבטא את עצמכם אפילו בדבר הבסיסי ביותר – באיך אתם נראים בעולם.
או שבערב שישי משפחתי, חמתך שוב מעירה על הדרך שבה אתה מחנך את הילדים. אתה מרגיש את הכעס בתוכך עולה, אבל בולע אותו מתוך "כבוד" לחמתך ושותק. לא אומר כלום. בדרך הביתה אתה פורק את הכעס על בת הזוג שלך, או גרוע מכך, על הילדים.
ויתרת על החופש להביע את האמת שלך (בצורה מכבדת, כמובן), והתוצאה היא שהכעס מוצא דרכים עקיפות לצאת. והחופש שלך? נעלם.
אלו המקומות, שבהם אנו כלואים. לא במשכנתא הלוחצת או בעבודה, אלו רק התירוצים שאנו מספרים לעצמנו על כך שאנו מרגישים כבולים.
אז איך זה נראה כשאנחנו כן חופשיים?
זה נראה כמו האמא שיודעת להגיד "אני צריכה שעה לעצמי" ולוקחת אותה בלי להרגיש אשמה על כך.
זה נראה כמו העובד שמעז לומר בישיבת צוות "אני חושב שיש לנו אפשרות טובה יותר", גם כשכולם מהנהנים בהסכמה למנהל.
זה נראה כמו הזוג שמעז לפתח קשר ייחודי שעובד בשבילו, גם אם הוא לא תואם את מה ש"כולם עושים", או את מה ש"מקובל".
זה נראה כמו האדם שמסתכל על הציפיות, על ה"ככה צריך", על ה"מה יגידו" – ובוחר, בצורה מודעת ואחראית, איפה להתאים ואיפה לאפשר לעצמו להיות שונה ואותנטי ואמיתי עם עצמו.
החופש הזה לא מחכה לנו "אחרי המשכנתא". לא אחרי שהילדים יגדלו. ולא אחרי שנחסוך מיליון שקלים בבנק.
הוא נמצא כאן. עכשיו. ברגעים הקטנים של בחירה.
ברגעים שבהם אנחנו יכולים לבחור להיות אותנטיים יותר, לבטא את האמת שלנו, להקשיב לקול הפנימי שלנו – גם בתוך כל המגבלות החיצוניות שיש בחיינו.
חופש הוא לא מטרה שמגיעים אליה.
אין קו סיום שאחריו נהיה "חופשיים לגמרי". זהו מסע מתמשך, שבו בכל פעם אנחנו משחררים עוד כבל שמחזיק אותנו, עוד אמונה שמגבילה אותנו, עוד פחד שמצמצם אותנו.
בריטריט "50 גוונים של חופש" שיתקיים בעוד שבועיים בדיוק, זה בדיוק מה שנעשה ביחד: נזהה את הכבלים הסמויים שמגבילים אותנו – לא אלו שבחוץ, אלא את אלו שאנחנו שמנו על עצמנו. ונלמד להשתחרר מהם, צעד אחר צעד.
אני לא מבטיח שתצאו משם "חופשיים לגמרי" – כי זה אין דבר כזה באמת. אבל אני כן מבטיח, שתיקחו איתכם כלים שיאפשרו לכם לחיות בחופש רב יותר, יום יום, בתוך החיים האמיתיים שלכם – עם כל המורכבויות, האתגרים והמחויבויות.
ההרשמה נסגרת בעוד מספר ימים. אם משהו בכם מהדהד עם המילים האלה, אני מזמין אתכם להצטרף אלינו למסע הזה.
כי החופש האמיתי לא מחכה במקום אחר, או בזמן אחר.
הוא מחכה לכם בדיוק כאן ועכשיו.
**בתמונה: אנשים שמרגישים חופשיים לשמוח ולרקוד… בריטריט בנובמבר האחרון…