המחיר של להיות מישהו אחר

פורים הוא החג החביב עלי.

זוכרים את המסיבות בפורים כשהיינו ילדים? (וגם כמבוגרים), איך אנחנו אוהבים להתחפש, לשים מסיכה ותחפושת, ולהיות למישהו אחר ליום אחד?

זה משחרר, מרגש, כיף.

אבל מה קורה כשהמסיכה והתחפושת הזו הופכת להיות חלק קבוע מהחיים שלנו?

לפני שנים, בתקופה שהייתי ב"קוד המנצח", הייתי לובש חליפות. לסדנאות, להרצאות, ולפעמים גם לפגישות "חשובות".

אבל לא רק את החליפה לבשתי – לבשתי מסיכה שלמה. מסיכת "המצליחן", הבטוח בעצמו, זה שתמיד יודע מה לעשות.

בבית, היתה לי מסיכה אחרת: של האבא "המושלם", הבעל "האידיאלי". תמיד חזק, תמיד יציב, אף פעם לא מראה חולשה. זה שיודע מה צריך לעשות ומה הדבר הנכון.

עם החברים? מסיכה של הבחור הכיפי, השמח, המצליח, זה שאף פעם לא עייף או מדוכדך.

כל יום, החלפתי מסיכות. הייתי מאסטר של הסוואה עצמית.

אבל מתחת לכל המסיכות האלה? הרגשתי אבוד. מנותק. לא אמיתי.

כי בכל פעם שאנחנו שמים על עצמנו מסיכה, אנחנו מאבדים עוד חלק קטן מעצמנו. ממי שאנחנו באמת.

בכל פעם שאנחנו מעמידים פנים שאנחנו מישהו אחר, אנחנו מתרחקים עוד קצת מהאני האמיתי שלנו.

וככה, לאט לאט, כמו הצפרדע שמתחממת לאיטה בסיר, איבדתי את עצמי.

לקח לי זמן להבין את זה.

לקח לי זמן להבין את הזיוף שחייתי בו.

לקח לי זמן, לקבל את האומץ, ולהסתכל על עצמי במראה ולהודות, לראשונה, בפני עצמי – שאין לי מושג מי זה האדם שמסתכל עליי בחזרה.

היה לי ברור, שהדמות הזו, היא לא אני.

הבנתי שאני כבול ושבוי בתוך הפרסונה והדמות שאני יצרתי בעצמי.

ואז הגיעה השאלה המפחידה באמת: אז מי אני באמת, מתחת לכל המסיכות האלה?

מה אני באמת מרגיש?

מה אני באמת רוצה?

מה נכון לי?

לא היה לי מושג.

וזה מפחיד. כי אם אני לא יודע מי אני, איך אני יכול לדעת מה אני רוצה מהחיים? איך אני יכול לדעת מה באמת יעשה אותי מאושר?

יצאתי למסע.

מסע לחזרה לעצמי.

התחלתי בצעדים קטנים:

– להודות בפני עצמי שאני לא תמיד יודע מה לעשות.

– ליצור את הגבולות שלי ולומר "לא" כשבאמת לא התאים לי לעשות דבר כזה או אחר.

– להראות לילדים שלי שגם אבא שלהם יכול לפעמים להיות עצוב או כואב

– לומר "אני לא בטוח" במקום להעמיד פנים שאני תמיד יודע הכל

זה מפחיד.

הרגשתי חשוף ופגיע.

מה יחשבו עליי? האם עדיין אזכה לאהבה והערכה?

אבל משהו מוזר קרה. ככל שהייתי יותר אמיתי, יותר פגיע, יותר "אני" – כך האנשים סביבי התחברו אליי יותר.

כי אנשים מתחברים לאמת. לאותנטיות. לאנושיות.

לאט לאט, התחלתי להרגיש יותר בנוח בעורי. יותר שלם (שלם זה לא מושלם). יותר… אני.

היום, כשאני מסתכל במראה, אני רואה אדם אמיתי. לא מושלם, לא תמיד חזק, לא תמיד בטוח בעצמו – אבל אמיתי.

וזה החופש האמיתי והאולטימטיבי, להיות אמיתי ואותנטי עם עצמי ועם העולם.

בדיוק כמו להתחפש בפורים, רק שהפעם אני מתחפש לעצמי האמיתי.

אז הנה כמה שאלות לאמיצים שביניכם:

– אילו מסיכות אתם עוטים בחייכם?

– מה המחירים שאתם משלמים על ההסתרה והמסיכות האלו?

– ואיך הייתם מרגישים אם הייתם יכולים להיות פשוט… אתם?

בריטריט "50 גוונים של חופש", אנחנו יוצאים ביחד למסע של גילוי עצמי. מסע שבו מסירים את המסיכות, כדי לזהות את הקול האמיתי שלנו, ולהעז להיות מי שאנחנו באמת.

זה לא משהו שאני מלמד, אלא משהו שהמשתתפים חווים.

זה לא תמיד קל. לפעמים זה מפחיד. אבל עבורי זה היה המסע הכי משמעותי שעשיתי בחיי.

כי כשאתה מעז להיות אתה, באמת אתה, ללא מסיכות וללא העמדת פנים – אתה מגלה חופש שלא ידעת שקיים.

מוכנים לגלות מי אתם באמת? להסיר את המסיכות ולחוות חופש אמיתי?

בואו נצא למסע הזה יחד.