הם מ-פ-ח-ד-י-ם

והפעם פוסט אורח של דבורה רומי שעובדת איתי כבר מספר שנים, ועד היום קיימה אלפי שיחות עם לקוחות לגבי התוכניות השונות שלנו… אז יש לה פרספקטיבה מאד רחבה ועמוקה.

מכירים את אלו שמספרים לכם, עד כמה הם היו רוצים שהדברים יהיו אחרת בחיים שלהם?

אלו שמאמינים שהחיים שהם חיים, הם לא באמת החיים שהיו רוצים לחיות?

שאם רק היה להם "את זה" ו"את זה" או אם היה כך או כך אז הם היו מאושרים? אבל באמת מאושרים?

מכירים אלה שיספרו לכם כמה הם כמהים לשינוי?

ממש ממש משוועים לו?

מבחינתם, זה ממש להיות, או לחדול!

הם בוחנים את חייהם ומבינים שלא לזה הם התכוונו, לא לשם הם כיוונו?

מכירים את אלו שטוענים שהם רוצים שינוי ומחפשים את הדרך לעשות אותו, בכל מחיר!

הם יספרו ויסבירו שהסביבה לא מבינה או לא מקדמת אותם…

שהם למדו ולמדו ולמדו והרחיבו את התודעה שלהם בכל מיני סדנאות ועם אינספור כלים, אבל הם אף פעם לא מיישמים…

שהם יודעים בדיוק מה הם צריכים לעשות, אבל לא ממש מצליחים לסגל לעצמם הרגלים שיובילו אותם לשם…

שהם "מאוהבים" באיזורי הנוחות של עצמם…

שהם ממש, אבל ממש, צריכים מסגרת או ליווי צמוד שיראו להם את הדרך…

שיש להם שפע של אמונות שמעכבות אותם…

שהם יודעים רק מה הם לא רוצים ולא יודעים מה הם כן רוצים…

שיש להם רעיון מדהים, אך הם לא יודעים אך ליישם אותו…

שכל פעם שעולה להם רעיון מבריק, הוא נופל כי יש להם יותר מדי "למה לא"…

הם יודעים לתאר את הכל בפירוט מדויק להפליא.

הם מנסים לשכנע את הצד השני למה לעשות שינוי זה הדבר הכי נכון עבורם עכשיו.

הם מבינים בדיוק מה הם צריכים.

על פניו, הכל מעולה ונראה להם מתאים.

עד שפתאום מגיע לסביבה שלהם, משהו שיכול להיות פתרון אמיתי.

משהו שעלול (בטעות!) להביא אותם למקום שהם רוצים להיות בו.

עד שהם מגיעים לרגע האמת, שבו כל הסיפורים נגמרים, ובו צריך לנקוט בפעולה: להחליט, להתחייב לסגור ולשלם.

ואז ברגע הזה, ברגע האמת, ב-Money Time – פתאום כל הסיפור משתנה ומתחיל סיפור חדש…

סיפור חדש שהוא הפוך לגמרי מהסיפור הקודם שהם סיפרו:

שמה פתאום שהם צריכים מסגרת? ברור שהם יכולים לבד, כי הם למדו כל כך הרבה סדנאות ורכשו כל כך הרבה כלים… (כן, עם אותו ידע ואותם כלים שהם לא השתמשו בהם עד היום…)

כי ממש עוד רגע הם יוצרים לעצמם את המסגרת שהם צריכים לעצמם, כי הם ממש אלופים בזה (בדיוק כמו שעד היום הם לא יצרו מסגרת כזו…)

שעכשיו זה לא ממש הזמן הנכון, כי רק לפני רגע סיימו ללמוד משהו אחר ועדיין לא הטמיעו אותו (בדיוק כמו שלא הטמיעו את כל מה שלמדו לפני כן…)

אם זה רק היה יותר קצר / אם זה רק היה יותר ארוך / אם זה רק היה בשעות הבוקר / אם זה רק היה בסופי שבוע / אם זה רק היה יותר כמו שבדיוק הכי נוח שיהיה להם… (וגם אז זה כנראה לא היה מתאים, כי זה לא בדיוק כמו…)

אם זה היה יותר אישי מקבוצתי / אם זה היה יותר קבוצתי מאישי…

שלא לא נוח להם כך ולא מתאים להם אחרת (ושוכחים שבעצם פנו מלכתחילה בגלל שממש לא נוח להם במצב הנוכחי).

שיש להם זמן / אין להם זמן…

שעכשיו זה הזמן / עכשיו זה לא הזמן…

שכרגע לא כל כך נוח בגלל הבן זוג, הבת זוג, הילדים, השכן והכלב…

כשיהיה זמן מתאים יותר, כי עכשיו ______ (השלימו את החסר). היתה קורונה, היתה מלחמה, השוק קשה…

יש עבודה / אין עבודה…

אם רק המחיר היה כזה וכזה…

אז: הם לרגע קט אפילו לא היו מתלבטים ומצטרפים לתוכנית ועושים את השינוי המיוחל שהם רוצים.

והם ממשיכים לשכנע (בעיקר את עצמם) שרק אם ילמדו עוד מיומנות אחת, רק אחת אחרונה (שתתווסף לאוסף המיומנויות שכבר יש להם) אז הם יתקדמו ויגיעו למטרה שלהם.

מה שתרצו. אני חושבת שבאמת כבר שמעתי את הכל…

חוץ מאשר את האמת: שהם מ-פ-ח-ד-י-ם!

וזה מדהים כמה אנשים מפחדים שפתאום החיים שלהם יראו אחרת.

כמה הם מפחדים שאולי יצטרכו (לפעמים לראשונה בחייהם) להסתכל על עצמם במראה ולא בהכרח לאהוב את מה שהם רואים – למרות שבתכל'ס, זה קורה כבר עכשיו (הם לא אוהבים את מה שהם רואים).

מפחדים שזה באמת יקרה. שהשינוי שהם כל כך משוועים לו – יקרה. ואם הם לא יאהבו אותו?

או שיתגלה להם משהו שהם לא רוצים?

או שחלילה יצטרכו לוותר על מקום של הקורבן, או של המסכן? ולקחת, רחמנא לצלן, אחריות על החיים שלהם?

שיצטרכו לחיות את חייהם, בלי שיש להם את מי להאשים?

זה מפחיד.

זה מפחיד שמישהו יגלה פתאום שהם המלך העירום?

שהם לא באמת רוצים להשתנות, הם רק אוהבים (ומעדיפים) להתלונן?

שהם מעדיפים לשמור על פוזיציית המסכן, והקורבן של "נסיבות החיים".

שתכל'ס טוב להם שם במקום הזה, אז למה לוותר עליו ולזוז ממנו?

למדתי, מניסיוני, שאנשים יספרו הרבה דברים, הכל.

הם יסגננו את השיח כך שלכאורה יראה שהם באמת רוצים להשתנות. הם ישתמשו בכל המילים היפות והמפוצצות ובכל הסיסמאות הנכונות, אבל בפנים, בתוך תוכם, הם מתים מפחד ולא מעיזים להודות, אפילו לעצמם שהם מפחדים להשתנות.

זה די מדהים איך אנשים מחפשים, בכל דרך, לשמר לעצמם את הסיפורים שלהם, להצדיק את המקום שהם נמצאים בו, לפעול מתוך אוטומט של הישרדות ומגננה.

איך הם ממשיכים לשים לעצמם מכשולים ופועלים שוב ושוב ושוב, מתוך אותה תודעה ומתוך אותן הפעולות, כדי לקבל שוב ושוב את אותן התוצאות. את אותן התוצאות, שלטענתם הם לא רוצים.

אנשים חכמים ממני אמרו כי, אנשים לא נמדדים לפי המילים שלהם אלא לפי המעשים שלהם.

ולדבר, עדיין, לא עולה כסף…

עד כאן הפוסט של דבורה. אם אתם רוצים להכיר אותה קצת יותר לעומק, מוזמנים להקשיב לפרק בפודקאסט "עושים שינוי" שהקלטתי איתה.

ואם הדברים האלו נגעו בכם, והחלטתם עם עצמכם שאתם מוכנים לשים את כל "הסיפורים" בצד ובאמת לעשות שינוי, בוחרים בכך ומוכנים להישתנות, הצעד הבא שלכם לא צריך להיות דרמטי או עצום. הוא צעד קטן…

צעד קטן שיכול לעשות שינוי גדול בהמשך.

והצעד שאני מציע לכם הוא להרשם לשוחח עם דבורה ולקיים איתה שיחת בהירות. ללא עלות וללא התחייבות.

אבל עם מחויבות – לעצמכם ולשינוי שאתם רוצים ליצור בחייכם.