הכי חשוך

המילים האלו מחכות להיכתב כבר ימים ארוכים, עוד מאותה שבת ארורה. הלב לא יכול לתפוס ולהכיל את עוצמת הכאב של כל מה שקרה.

כמו הרבה אחרים, אחרי השוק הראשוני ממה שקרה, גם אני נכנסתי למוד של עשייה בעצימות גבוהה. זו דרך ידועה להדחיק ולברוח מהחדשות והמדיה וכל מה שאופף אותנו.

ביחד עם קבוצה של כ-20 יזמים הקמנו מרחב דיגטלי בשם "חיבוק לנפש" שנועד לאפשר מעגלי תמיכה ואיוורור לכל מי שזקוק לכך. www.hibuk.co

יום רדף יום, והייתי מסיים אותו תשוש. לא ישנתי הרבה בימים הראשונים. מי יכול היה? התמונות, המחשבות על כל מה שקרה שם, על האבדן, הכאב.

ואז החלו להגיע השמות, אנשים שמכירים, מעגל ראשון ושני ושלישי. אני לא חושב שיש מישהו במדינה שזה לא נגע בו במעגל ראשון או שני.

ואז ההלוויות, וניחומי האבלים. ועוד הודעות ועוד הלוויות. מעגל כאב שאינו נגמר.

לאחר שבוע כבר לא יכולתי יותר, הרגשתי מותש. זה פשוט יותר מדי להכיל. אז עצרתי לרגע, הורדתי הילוך וחזרתי קצת להתמקד בעצמי.

ובתוך כל הימים האלו, חוזרת לי שוב ושוב השאלה, למה דבר כמו זה קורה?

לפני יומיים נתקלתי בפוסט שכתבתי ב-25 ביולי השנה. ושם כתבתי את הפסקה הבאה:

"הכל מתפרק עכשיו ובקצב הולך וגדל. אני לא חושב שזה דווקא דבר רע. להיפך. כל שינוי קורה מתוך כך שמשהו ישן מתפרק ומת. זה הכרחי כדי שמשהו חדש יווצר.

לפני מערכת הבחירות האחרונה, אמרתי באיזה מפגש משפחתי (וזכיתי לקיטונות של ביקורת על כך) שכנראה מה שצריך לקרות זה שביבי יזכה ויקים ממשלה משלו עם כל הקיצוניים, ויקח את הדברים לקיצון. אולי רק אז אנשים יתחילו להתעורר ולהבין.

זה בדיוק מה שקורה עכשיו, רק עדיין כנראה לא מספיק.

כנראה שזה עוד צריך להחמיר ולהסלים (לצערי) לפני שזה יתפרק לחלוטין.

אני אגב מאמין שזה יתפרק. ויחסית מהר (לא יודע אם זה עניין של כמה חודשים או שנה שנתיים, אבל זה לא מאד רחוק).

אבל כנראה שכעת, נדרש משהו קיצוני עוד יותר. כדי שאנשים יתעוררו עוד ובעוד רמה."

לא יכולתי לדמיין שמשהו קיצוני כל כך וכואב כל כך יקרה, וכל כך מהר.

לא יכולתי לדמיין שהמחיר יהיה כל כך קשה ויקר.

כל כך הרבה מערכות סביבנו כבר מתפרקות והתפרקו. זה תהליך שקורה כבר במשך כמה שנים, והואץ מאד מאז הקורונה. זה לא יחודי רק לנו כאן בישראל, זה קורה בכל העולם.

מערכות מוכרות, מוסדיות, שלטוניות, וכאלו שלכאורה הינן "מובנות מאליהן" מתפרקות כל הזמן ומאבדות את הרלוונטיות שלהן.

זה קורה במערכת החינוך, מערכת הבריאות, המערכת הכלכלית, התקשורת המגויסת שאיבדה רלוונטיות, וכעת גם מערכת הבטחון. שלא נדבר על המערכת הפוליטית שמזמן איבדה את זכות הקיום שלה "בזכות" קבוצה של 120 עסקנים ומושחתים שמנותקים מהעם.

התחושה היא של התפרקות מוחלטת, ובעיקר מה שמתפרק עוד ועוד – הוא האמון של האנשים במערכות האלו, ויחד איתו גם הוודאות והבטחון שהתלות במערכות הללו יצרה אצל האנשים.

וזה מפחיד, ומטלטל מאד.

כי אם אנו לא יכולים לסמוך על המדינה שתשמור עלינו, על הצבא שיגן עלינו, על הרופאים שידאגו לנו (ולא לאינטרסים של חברות הפארמה), על התקשורת (שתדווח אמת ולא מניפולציות ושקרים), או על הפוליטיקאים שיפעלו מתוך דאגה לאינטרסים שלנו (ולא רק של עצמם ושל מקורביהם), אז איפה זה משאיר אותנו?

עם הרבה פחד, בלבול, חרדות ובאופן כללי דכאון של עם שלם שנמצא כעת בטראומה בלתי נתפסת.  

זו תקופה שחורה וחשוכה. מהחשוכות שידענו.

אחד החוקים האוניברסליים בעולם שלנו הוא חוק הקוטביות. שאומר בפשטות שלכל דבר בעולם שלנו, כמו למגנט, יש שני קטבים: חושך ואור, טוב ורע, גבוה ונמוך, חם וקר וכדומה.

למעשה, הדברים מוגדרים מעצם קיומו של הקוטב הנגדי. כלומר, לא היה קיים אור, אלמלא היה חושך שמנוגד לו. לא היינו יכולים להעריך את גובה הפסגה שטיפסנו אליה, אלמלא היינו לפני כן בתחתית ההר. לא היינו יכולים להעריך את קור המזגן אם לא היה חמסין בחוץ.

וכך גם עכשיו. בתוך כל החושך הזה, יש גם אור.

לא תמיד קל להבחין בו בתוך כל השחור שאופף אותנו, בין ההלוויות לשבעה, בין זעקות משפחות החטופים, האזעקות, הפיצוצים והדי המלחמה מכל עבר. זה טבעי שנתמקד רק במה שחשוך, ובמה שכואב. אבל יש גם אור.

אז הנה כמה נקודות אור שאני יכול לראות כרגע, מן הסתם יש עוד אחרות שכבר קיימות או שיווצרו בעתיד:

כדי שיוולד כאן משהו חדש, הישן צריך למות

אני חושב שהארוע הדרמטי שאנו עברנו ועוברים הוא כזה שבעקבותיו דברים לא יוכלו לחזור לרגיל שלהם. זה לא רק בהיבט של הממשלה והכנסת הזו שתיפול / תופל או תתפטר (מה שפחות סביר שיקרה), אני לא חושב שיש הרבה אנשים שחושבים שהם ימשיכו להחזיק במפתחות. החכמים ביניהם יניחו את המפתחות וילכו בשקט, אלה שלא, יגורשו בבושת פנים ובקלון.

השינוי שנדרש כאן הוא לא "עוד מאותו הדבר", אלא restart מוחלט על כל השיטה והמנגנונים הישנים. כשהכל מתפרק, אפשר ליצור משהו חדש.

והחדש הזה מתחיל להיווצר.

ההתארגנות האזרחית שהחלה מיד עם פרוץ המלחמה היא בסדרי גודל שלא נראו כאן בעבר. אפשר לומר כמובן שהמענה היה צריך להינתן על ידי המדינה, וזה נכון, אבל כשהכל מתפרק האזרחים קמו ויצרו כאן מערכות חלופיות, יעילות יותר, הומניות יותר, נטולות אינטרסים ופוליטיקה.

היוזמות החדשות שקורות בשטח, חזקות יותר מכל דיון תאורטי בוועדה כזו או אחרת על "איך אפשר לפתור את הבעיה". מהמקומות האלו יגיעו הפתרונות החדשים, מאנשים אחרים שאינם נגועים בשיטה הישנה ובחשיבה הישנה.

זהו ארוע מכונן להתעוררות של האנשים

עד כמה שזה חבל וכואב שהיה נדרש ארוע כל כך טראומתי, האימפקט שלו על האנשים הוא כל כך עצום, שאף אחד לא יכול להישאר אליו אדיש.

הקורונה גרמה להרבה אנשים להתעורר ולהבין את ההונאות, השקרים והמניפולציות שמאכילים אותנו כאן במשך שנים. אבל העוצמה של מה שקורה עכשיו היא אחרת.

הרבה מאד אנשים מתעוררים ומבינים שאין להם מה לסמוך על "המנהיגים", המדינה ואפילו (בצער גדול) על הצבא.

המשמעות היא שאנשים מבינים שהם צריכים להיות אחראיים על חייהם. לדאוג לעצמם. ולא להיתלות במישהו אחר, חיצוני שיציל או ידאג להם.

ראינו את זה כבר בשבת עצמה כאשר אזרחים יצאו לשטח לחלץ את בני משפחותיהם ואחרים. אין ספק שזה אבסורד שהם היו צריכים לעשות את זה במקום הצבא, אבל בהסתכלות רחבה יותר, אני רואה בכך את המקום של לקיחת אחריות אישית למצב ולסיטואציה.

ההתעוררות וההתפכחות הזו תביא בעיני אנשים למקום שבו הם עוברים למקום פרואקטיבי ופעיל בחייהם. למקום שהם לא נתלים במישהו אחר, חיצוני, ולוקחים אחריות מלאה על חייהם.

כך היה גם בקורונה, אצל אנשים ובעלי עסקים, שבמקום לחכות שהממשלה תציל אותם עם מענק מפוקפק, לקחו אחריות ויצרו לעצמם את הפתרונות הכלכליים.

הסיבה הגבוהה יותר

אם ננסה רגע להתנתק מהכאב של האירועים ונעלה גבוה יותר להסתכל על מה שקרה וקורה כאן, אני מאמין שתמיד לדברים יש סיבה גבוהה יותר.

גם כשחליתי בסרטן, חיפשתי מה הסיבה הגבוהה יותר לכך שיצרתי חווית חיים כזו עבורי.

אני חושב שבמיוחד לארועים בעלי עוצמה כזו גבוהה, ברמה הלאומית וברמה האישית, יש סיבה גבוהה יותר.

ואני מחזיק בתקווה שהארוע הזה יהווה את הטריגר להתפכחות וליצירה של משהו חדש לחלוטין בישראל.

אם נסתכל היסטורית, מדינת ישראל הוקמה מתוך החורבות של השואה. נכון שהתנועה הציונית היתה קיימת לפני והיו מחשבות על הקמה של מדינה, אבל הארוע היווה את הזרז המשמעותי שאחריו הוקמה המדינה בפועל.  היא גם יצרה אקלים פוליטי בעולם שאיפשר לזה לקרות.

אני מרגיש, שבמידה מסוימת, אנו נדרשים להקים את המדינה שלנו מחדש עכשיו. וכרגע, בהרבה חזיתות, נראה שהעם הוא זה שמוביל ומנהיג

אין ספק שהמחיר ששילמנו ואנו משלמים הוא יקר וכואב. אבל אם לא ניצור מתוך הסיטואציה הקשה הזו משהו חדש, הרי שזה מחיר ששילמנו לריק.

אז מה עכשיו?

במקום שבו המנהיגות נעלמה ודוממת (ועדיף שיהיו כך, שמענו אותם מספיק וראינו לאן הם יודעים להוביל), נוצר ואקום שבתוכו יכולים להיווצר מנהיגים חדשים. מתוך אותן יוזמות אזרחיות, יש אנשים שמביאים בשורה אחרת.

במקום שבו המדינה אינה דואגת לאזרחים שלה ומפקירה אותם, עלינו להתעורר, לקחת אחריות על חיינו כאן ולעשות עבור עצמנו את העבודה. אף אחד אחר לא יעשה את זה עבורנו.

אני אופטימי. כמו שכתב שלום חנוך ב"נגד הרוח": תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. השחר עוד יבוא.