הדברים המשמעותיים שאנו מפספסים…
|
שלום חברים,
כמה שאנחנו עסוקים… אנחנו כל כך עסוקים. הרבה פעמים אנו עסוקים בלהיות עסוקים!
ואנו כל כך עסוקים עד שאנו מפספסים לגמרי את הדברים החשובים באמת שנמצאים לנו מתחת לאף… הסיפור הבא ימחיש זאת:
ביום קריר, בינואר 2007, עמד איש בתחנת הרכבת התחתית במרכז וושינגטון וניגן בכינור. הוא ניגן 6 יצירות של באך במשך 45 דקות. במשך הזמן הזה, שנחשב לזמן שיא בתעבורת אנשים בתחנה, חלפו על פניו אלפי אנשים, רובם בדרכם לעבודה.
עברו 3 דקות עד שאיש מבוגר אחד הבחין בנגן הכינור. הוא האט קצת את הליכתו, כשהוא מאזין לנגינה, ואז חידש את מהירות הליכתו ומיהר בדרכו לעבודה. דקה מאוחר יותר, נגן הכינור זכה לקבל את הדולר הראשון שלו. אשה עברה לידו, וזרקה שטר של דולר לקופסה שלו, מבלי להאט את צעדיה.
עברו עוד כמה דקות, ואדם אחר נעצר, נשען על הקיר ממול לנגן, והאזין לנגינה לדקה קצרה, ואז הביט בשעונו ומיהר ללכת מהמקום, ככל הנראה הוא איחר לעבודתו. מי שהקדיש הכי הרבה תשומת לב לנגן הכינור, היה ילד בן 3, שנגרר אחרי אימו. אימו ניסתה להחיש את צעדיו, אבל הוא נעצר מול הנגן והתבונן בו. לבסוף האמא היתה צריכה לגרור אותו פיסית מהמקום ולהמשיך בדרכם. הילד נגרר אחריה, אך לא הפסיק לסובב את ראשו לאחור ולהתבונן בנגן.
התופעה הזו חזרה על עצמה פעמים נוספות עם ילדים אחרים, וכל ההורים, ללא יוצא מהכלל גררו את ילדיהם מהמקום.
במשך 45 הדקות בהם הוא ניגן בכינור, רק 6 אנשים עצרו והאזינו לזמן מה. כ-20 נתנו לו כסף והמשיכו בדרכם. הוא אסף 32 $. וכשהוא סיים לנגן, השקט השתלט על התחנה, אף אחד לא הבחין בכך, אף אחד לא מחא לו כפיים על נגינתו או הוקיר אותו על כך.
אף אחד גם לא ידע או שם לב לכך, שאותו נגן כינור היה ג'ושוע בל, אחד מטובי המוסיקאים החיים היום בעולם. הוא ניגן את היצירות המוכרות ביותר בעולם על כינור השווה יותר מ-3.5 מליון דולר! ואף אחד לא שם לב לכך!
יומיים קודם לכן, ג'ושוע בל ניגן בקונצרט בבוסטון אליו נמכרו כרטיסים במחיר הממוצע של 100 $ לכרטיס…
ניתן לראות כאן כמה דקות מצולמות מהארוע:
את הארוע הזה ארגן עיתון הוושינגטון פוסט כחלק מניסוי חברתי שנועד לבדוק תפיסות של אנשים, העדפותיהם וסדרי העדיפות שלהם.
אחת המסקנות האפשריות מהניסוי הזה היא שאם אין לנו רגע קצר אחד לעצור את קצב החיים, ולהקשיב לאחד מטובי המוסיקאים החיים כיום – אילו דברים נוספים אנו מפספסים בחיינו?
חישבו על כך… כמה דברים אנו מפספסים בחיינו בגלל שאנו כל כך עסוקים?
מתי בפעם האחרונה עצרתם לרגע לחשוב על מה שאתם רוצים בחייכם? על מה שעושה לכם טוב? או על מי שעושה לכם טוב?
מתי עצרתם בפעם האחרונה להוקיר את הדברים הטובים שקורים בחייכם? את האנשים הטובים שמסביבכם?
מתי עצרתם בפעם האחרונה לעשות משהו עבור עצמכם? ולא עבור מישהו אחר… מתי בפעם האחרונה השקעתם בעצמכם, בהתפתחות שלכם, בלמידה שלכם?
מתי בפעם האחרונה??
אנו כל כך עסוקים שאנו לא רואים הרבה מההזדמנויות שנמצאות סביבנו… מהאפשרויות שעומדות בפנינו… מהיופי שקיים סביב… מהדברים הטובים שכבר יש לנו בחיים… ממה שאנו באמת רוצים להיות – אנו פשוט לא מקדישים לכך רגע זמן – כי אנחנו כל כך עסוקים!
אז מה עושים עכשיו?
מסתכלים סביב כשאתם הולכים ברחוב – מה נמצא שם ממש מתחת לעיניים ואנו לא רואים אותו? אילו הזדמנויות נמצאות מולנו ואנו מפספסים אותן? אילו אפשרויות פתוחות בפנינו שאנו חוסמים? מה כבר יש בסביבה שלנו – שכל מה שאנו צריכים לעשות הוא רק להרים קצת את העיניים ולראות?
כתמיד אשמח להערותיכם ותגובותיכם!
שלכם,
ערן
|
הי ערן
אני מכיר את הסיפור הזה כבר כמה שנים
ופעם ראשונה שרואה את הקישור מצולם ,כאילו במציאות
ורק עכשיו ה"סיפור האמיתי "חודר וממחיש
כמה אנחנו מפספסים בחיים,במרדף ובלחצים
שווה מחשבה,ופעולה…
שיהיה אחלה שבוע
אורן
לדעתי, יש עוד מסקנה שניתן להסיק מן הארוע הזה:
אם אתה מציע את השרות הכי טוב בעולם בעיתוי לא מתאים ובדרך לא נכונה, אין סיכוי שאנשים ישימו לב אליו.
היי ערן,
כמה נכון. כל כך במרוץ המטורף שפשוט לא עוצרים לעיתים להקשיב לעצמנו, לגופנו.
חוויתי זאת על בשרי בשבוע שעבר. נסעתי לחו"ל והתלבטתי אם לנסוע ל24 שעות או 48. משהו אמר לי כי יהי נכון בעבורי להשאר 48. אז התבטתי אם לקחת איתי חומרים ללמידה/עבודה. החלטתי שלא.
רק כשהגעתי למקום ועצרתי "לנוח" הבנתי כמה היה נכון. קלטתי לפתע שכל כך הייתי שקועה ביומיום, במרוץ/במרדף שלא ראיתי כמה אני לא נוכחת. כמה טובעת "בביוב"-כמה לא "רואה" מעבר.. וכמה גופי היה זקוק לאתנחתא זו-לשאיפת אוויר ללא לחץ, ללא צורך להספיק לאן שהוא.
חתיכת לקח ושעור זה היה. לכאורה "בזבזתי 24 שעות. בפועל הרווחתי בענק, רוגע, מיקוד וחמלה לעצמי.
רינה שינברג
050-7366276
לווי, תמיכה והעצמת מטופלי פוריות.
ניהול חלומות והגשמתם
ואני ראיתי פה משהו מכיוון אחר:
כשאנשים יודעים בדיוק מהי מטרתם ואיך להשיג אותה, ובמקרה שלנו: להגיע לרכבת או לפגישה או לכל מקום אחר, שום דבר שבעולם לא יכול להסיח את דעתם. רק הילדים שפתוחים להכל נעצרים להקשיב אבל מצד שני הם לא ממש דואגים מאיחור כזה או אחר לרכבת.
אבל יחד עם זאת עם היסח הדעת יהיה הרבה יותר משמעותי כמו הקליפ של הריקודים בתחנת הרכבת (https://www.youtube.com/watch?v=WkBepgH00GM) כולם יעצרו את מהלך חייהם ויהיה מוכנים לשלם את מחיר האיחור.
וגם הכנר הבודד מתפרש כקבצן מסכן שלא שוה את העצירה עבורו לעומת אותם רקדנים שנותנים פה חוויה ייחודית.
אז בעיני מה שחשוב זה לעצור אבל לבחור טוב עבור מי אנו עוצרים ומשלמים את מחיר האיחור לרכבת. אחרת נמצא את עצמנו מוסחים כמו ילדים מכל דבר קטן ולא ממוקדים במטרות שלנו.
בעיני הסיפור הוא פשוט המחשה ל"מה שלא עולה כסף לא שווה כסף" ומה שעולה הרבה כנראה שווה הרבה.
בזה יש לכולנו מה ללמוד מערן
הי. האמת כולם צודקים כי מוזיקה היא שפה שמדברת לכל הגילאים, לכל אדם ובואדי ילדים. המשמעות של סבלנות ואבחנה, עצירה ולימוד של מה יש מסביבי או מי לידי ומסביבי הוא חשוב ובאמת לא סתם מחפשים יהלומים מתחת לפנס ומרוב אור לא רואים את אורם הנוצץ ואיכותם. דוד הביא דוגמא מדהימה: מוזיקה מוכרת שמדברת אל כולם בשפה של ריקוד ותנועה מקרבת, שוברת קירות וממחישה כמה שמחה והנאה יש בכולנו. מצד שני כתבה ברכה כמה נכון – אם לא מכירים ולא נמצאים באולם קונצרטים – אלא ברחוב, אז ככה זה מתורגם לעולה או פחות, שווה או שווה הרבה יותר. אישית הייתי רוצה תמיד לעצור את מחוגי השעון שלא מפסיקים לעבוד ולהזכיר לנו ולנוח, ולראות יופי ולהנות. תודה על המאמר.
ערן תודה על סיפור מדהים שממחיש לכולנו עד כמה אנחנו עסוקים בלהיות עסוקים !!
איך אנחנו מפספסים את הדברים הכי חשובים של החיים שחולפי כל כך מהר לנגד ענינו !
בואו לא ניקח את החיים כמובן מאילו ונעצור בתוך כל מערבולת הזמן ומרוץ החיים ונסתכל מה חשוב לנו באמת!!
תודה ושיהיה לכולנו שבוע מצויין !!!
אסף משולם- השף הפיננסי
יחד נבשל הצלחות.
היי ערן, אהבתי את הסיפור, ואהבתי את כל אחת מהתגובות שקיבלת, יש שיר : עת לעבוד ועת לנוח,
כשאני מקשיבה למוסיקה , אני אשלם כדי שאאזין כשאני נינוחה ובפוקוס. כשאני צריכה להגיע לאן שהוא, אני צריכה להגיע לאן שהוא, וזה לא עיתוי מתאים.
הרבה פעמים אנחנו לא מקשיבים לצרכים שלנו , ויוצרים אי איזון, אבל זו הגדולה של העידן החדש.
אנחנו יכולים להתפנות ולהקשיב להתבונן, להרגע ולחוות, אין צורך לרוץ הכל באיזון.
תודה ערן
נפלא מאד
גם התגובות המגוונות מציגות היבטים מעניינים
אני רוצה להציג עוד היבט
לא תמיד אנחנו מסוגלים במבט להבחין מיהו ומהו אותו "מסכן" שעומד מולינו לעתים אותו אדם הוא אישיות ייחודית עם פוטנציאל גדול. אך לא עסקנו מספיק בשביל לגלות זאת או ייתכן שאותו אדם עטוף בקליפות של מסכנות, עייפות או שקוע בטרדות, שהחיים זימנו לו…
אבל אם רק ניתן לעצמנו את האפשרות, ואת הזמן להעמיק בו יותר,
ואם רק ניתן לאדם, את הזמן והאפשרות להביע את עצמו יותר ונקשיב לו,
אנחנו בדרך כלל, נגלה דברים מדהימים! ואןלי גם נוכל לכוון אותו, להפיק מעצמו את מה שגלום בו…
תודה
אלחנן
מאמן ומשווק רשתי
שלום ערן,
הפתגם הידוע "זמן הוא כסף". לכן אנשיםשקועים מדי בעינייניהם,
ואדישים לגמרי לכל מה שקורה בסביבתם. מסיבה זאת אנשים מחמיצים
הרבה יופי ,וגם הזדמניות שצצות להם לפתע מהסביבה בגלל האדישות
לכל דבר שאינו נוגע אישית אליהם או לעיניניהם המידיים.
בגלל זה יש הרבה ניכור סביבתי, שמורגש במיוחד בארצות הברית.
תודה לך ערן ותודה למגיבים המגוונים על העושר שבדיבריכם
אני אישית אוכל להבחין בעושר ובאיכות הצליל רק כשלא אהיה טרוד בדרכי.
אמנם זה נראה שהטרדה היא סוג של עושק שבו אני עושק את נפשי
אך בואו נחשוב גם על המחויבות לתיקון העולם ולמילוי המחויבויות שהתמסרנו אליהם.
אם נעצור לכל קול ויהיה איכותי וממלא ככל שיהיה האם באמת נגיע רחוק יותר מאשר אם נהיה ממוקדים למה שהתחיבנו בו?
זה נחמד לקרא מאמרים פוקחי עיניים על מה שעובר לנו מתחת לאף בלי שימת לב
אך האם מי מאיתנו לוקח אחריות על המסקנות שכלל הקוראים יסיקו?
-למשל האם אתה מוכן שכל שיחות הטלפון הנזעמות של הבוסים שעובדיהם איחרו, יגיעו אליך?
רוב האנשים עושקים את עצמם בהבלי תקוות הקריירה וחובות שלפי האמת אינם אלא מותרות ומיותרות
אך במבט-על, מה קורה לאנושות על ידי כל אותם שגעונות? שמעתי פעם משפט חכם (מישהו יודע את המקור?) שאומר: ללא המשתגעים היה העולם חרב
אז מי אתה -אדם ממוקד לתיקון האמיתי
או אחד מהמשתגעים שבזכותו העולם קיים
או משתגע ללא שום מטרה
???
סתם קצת חומר למחשבה בעולמנו המורכב
בברכה ממנחם גורדון
יועץ נישואין ומאמן אישי
היי ערן,
ראיתי בעבר את הסירטון המדהים הזה…והוא ריגש מאוד… בנוסף לזה הסירטון ממחיש את הדרך שבה החיים מנהלים
את האנשים ולא להיפך…הסדר עדיפויות של האנשים משתנה עם השנים וזה מודגש ברגעים שהאמא צריכה לסחוב או
לגרור את הילד שלה שעצר והקשיב לנגינה…וסביר להניח שעם חלוף השנים הוא ילמד באופן שגוי שצריך לרוץ ולא
לעצור מדיי פעם ולחשוב-האם אני חי את חיי כפי שאני רוצה, או שהחיים אומרים לי ומחליטים בשבילי כיצד
לחיות?..ישנם אנשים שמעדיפים לעבור ליד החיים ולהסתכל עליהם מהצד כאילו היו של מישהו אחר…ואני בכל אופן
מנסה בכל סוף יום לבדוק מה עשיתי וכיצד פעלתי היום על מנת לקדם את חיי??…
אפשר ללמוד את זה מילדים-הם ממחישים את הנושא הכי טוב משום שהם מסתכלים על הדברים באופן שבו "יום
שעובר ולא נהנינו ממנו ולא עשינו דברים שהופכים את היום שלנו לקצת יותר מעניין-לא חוזר"
אז …זה בסדר גמור לעצור ולהסתכל ולהקשיב…אלה אותם רגעים שבו אנשים מצליחים רבים קיבלו את
ההשראה…והצליחו…
בהצלחה
אפרת
שלום לכולם,
שמח על הדיאלוג המעניין שהתפתח כאן 🙂
בשבילי הנקודה המשמעותית במקרה הזה היא שההזדמנויות מקיפות אותנו כל הזמן. במרבית המקרים אנו "עסוקים" מדי מכדי לראות אותן – וכאן הפספוס הגדול בעיני.
יום מצויין
ערן
לערן וכל המגיבים שלום.
התפתח כאן (בין הפעמים היחידות) רב שיח ופרשנות מגוונת למאמר של ערן, שחיזק אותו בסרטון הממחיש את התופעה.
רוצה לתרום את תרומתי הצנועה בהצבעה על תופעה פסיכולוגית ידועה: אדם אינו יכול להביע רעיון חדש אם אין לו את המילים, סמלים וכלי ביטוי מתאימים, ולכן העשרת השפה, הסמלים וכלי הביטוי, הם שמאפשרים היווצרות רעיונות חדשים ויצירתיות.
תופעה ידועה נוספת היא שאם אין לך כיוון, מטרה, יעד, תכלית ברורים, לא תהיה ערני ולא תזהה הזדמנויות שיקדמו אותך לשם. בעליסה בארץ הפלאות, מופיעה שיחה קצרה בין עליסה לחתול הנעלם.
עליסה נבוכה נמצאת ליד עמוד הכוונה בצומת דרכים ושואלת את החתול להיכן עליה לפנות. הוא שואל אותה להיכן היא רוצה להגיע, והיא עונה "טרם החלטתי". "לפיכך", עונה החתול, "לא משנה באיזה כוון תלכי". בחוסר ביטחון שואלת עליזה "האם אגיע למחוז חפצי" והחתול עונה, "אם תלכי מספיק זמן תגיעי".
המשמעות הנגזרת בחשיבה העסקית היא הגדרת ומיקוד תוחלת הארגון או היזם "מה"), למה הוא רוצה את זה ולא משהו אחר ("מדוע"), עם מי ולמי, עד מתי, איך.
כל עוד הגענו לתחנת הרכבת כדי להגיע למקום מוגדר ותחת לו"ז תנועת הרכבות, כמעט אין סיכוי שנתפנה ונקדיש זמן לנגן אלמוני (שאיננו מכירים) אפילו הוא מנגן נפלא במיסוך רעשי הרכבות והתחנה.
אבל אם נפגוש חבר קרוב שלא ראינו מזמן, נתיישב עימו בקפטריה ונסע ברכבת הבאה, תוך התנצלות טלפונית לאלו הממתינים לנו ביעד הרכבת.
זה מעט ארוך אבל נותן זוויות ראיה נוספות.
דר' אורי בן נשר, יועץ, מאמן, סופר והוגה דעות.
לדעתי הרעיון נכון אבל הדוגמא לא מתאימה. באותה מידה אפשר היה להביא את זה כדוגמא לכך שאנשים הממוקדים ביעד ובדרך שלהם אינן מוסטים בגלל גירויים חיצוניים, יהיו אשר יהיו (ודוקא על זה יש לי דעה ביקורתית שאזכיר בשורה האחרונה).
הרעיון שכדאי להיות קשוב להזדמנויות שמקיפות אותנו כל הזמן הוא ודאי נכון, כי זה מגדיל את פוטנציאל האפשרות להשגת יעדינו.
ילדים קטנים הם הדוגמא הקיצונית של לחיות את הרגע. מבחינתם אין למעשה זמן אחר זולת ההווה, והיעד העיקרי שלהם (מעבר לצרכיהם הבסיסיים) הוא למכסם את הנאתם מהרגע. במובן הזה התנהגותם לא שונה מהתנהגות הוריהם, שממהרים לרכבת ולא נותנים לגירויים חיצוניים להפריע להם להגיע ליעדם, גם הם ממוקדים בהשגת היעד.
כבוגרים לדעתי ראוי לשאוף למצוא את האיזון בין הנאה מהרגע, לבין פעולות נדרשות להשגת יעדים, בין אם הם קיומיים ובין אם הם אחרים. אין בהכרח סתירה בין הדברים, אבל גם לא תמיד הם הולכים יד ביד בכל רגע.
בעיני – גם אנשים שנעולים על יעד מסויים שהם שואפים להשיגו, וננעלים כלפי כל פעילות אחרת שעשוייה להביא להם הנאה (אפילו אם אינה מקדמת אותם מיידית ליעדם) – מפספסים משהו בחיים.
תודה רבה רבה על המאמר המדהים!!!