דרך האושר עם טל קרן כץ
21 באוקטובר 2024
שלום חברים, אני רוצה לשתף אתכם היום, בארוע אמיתי על עצמי שקרה לי בכיתה ד' – זה היה בשיעור ערבית. עד כמה שזה יכול להשמע מוזר, ובמיוחד על רקע העיסוק שלי, שבו אני עומד ומרצה מול קהלים של מאות אנשים, בבסיסי אני אדם מאוד ביישן. בצעירותי, הייתי אפילו עוד יותר ביישן. הייתי אחד מאותם הילדים שמעולם לא משתתפים בשיעור, גם אם ידעתי את התשובות, כמעט ואף פעם לא הייתי מרים את היד להצביע. עד אותו שיעור ערבית בכיתה ד'… עד היום לא ממש ברור לי מה קרה באותו היום בשיעור, כאשר המורה שאלה שאלה מסויימת, שהתשובה עליה היתה לי ברורה לגמרי, והחלטתי לאזור אומץ ולהצביע. עד היום לא ברור מי מבין שנינו התרגש יותר: אני שהצבעתי, או המורה שראתה אותי מצביע, ונוכח הארוע יוצא הדופן הזה, כמובן שהיא פנתה אלי ואמרה "כן ערן… מה התשובה?". אני בטוח שאתם מכירים את הרגעים האלו של הבלק-אאוט. שפתאום המחשבה שלכם דוממת, ואתם לא זוכרים דבר? זה מה שקרה לי. באותו הרגע, כאשר הבנתי שבאמת אני עומד לדבר – השתתקתי! שכחתי מה רציתי לומר! ובסוף – לא הוצאתי הגה מהפה והרגשתי מגוחך שבכלל ניסיתי. מילמלתי איזה שהוא משפט עמום שאני בעצם לא זוכר, וכפי שאתם יכולים לצפות, גרפתי קולות צחוק רבים מן הילדים האחרים בכיתה. 🙂 לכאורה הארוע הטראומתי הזה יכול היה להסתיים שם. אבל זה לא מה שקרה… הארוע הזה נחקק בראשי כל כך טוב ובאופן כל כך עוצמתי, שבאותו הרגע אני זוכר שאמרתי לעצמי "שמעולם אני לא אדבר שוב בפני אנשים אחרים!". באותו רגע, ילד בן 10, קיבל החלטה שעתידה להשפיע על כל חייו לאחר מכן. אני זוכר את זה כאילו זה היה היום. במשך שנים עמדתי בהבטחתי ואותה החלטה מנעה ממני להשתתף ולהתבטא. בכל פעם שרציתי לפתוח את הפה… אותו זיכרון הדהד בראשי, אותו שופט פנימי נדנד לי והזכיר לי "הרי ניסית בעבר ולא הצלחת" והתחרטתי באותה מהירות שבה החלטתי לדבר. מאותו יום הבנתי שאני לא נועדתי לדבר מול קהל וככה יהיה מעתה ועד עולם. היום אני יודע לומר, שמה שבעצם עשיתי הוא זה: לקחתי תוצאה מסוימת שקרתה בעבר, וקיבעתי אותה כמציאות מאותו רגע ואילך, ולעתיד. בפועל מה שקרה, הוא שקיבעתי לעצמי את הדימוי העצמי שלי כנמוך, בהקשר של עמידה מול קהל ומול אנשים. זה מה שקורה לנו בכל פעם שאנו מקבלים החלטות מסוג זה לגבי עצמנו – אנו מקבעים את הדימוי העצמי שלנו. האם אתם גם מכירים מקרים דומים לגבי עצמכם? שבהם לקחתם תוצאה מהעבר שלכם וקיבעתם אותה חזק לתוך העתיד שלכם? היום אני יודע, שרובנו עושים זאת שוב ושוב. אנו נותנים יותר מדי כוח ומשמעות לחוויות שלנו מן העבר. ובמקרה שלי, מי שיחס את החשיבות הגדולה הזו לאותה החוויה, היה – רק אני! אז לא הבנתי את העובדה, שביכולתי לשנות את התפיסה הזאת של עצמי. הרבה אנשים נותנים כוח למצבים קבועים שבעצם יכולים להשתנות. להרבה מאוד אנשים יש הרגל להשאיר תוצאות לא רצויות או נסיבות כאלה ואחרות בראשם ולהגדירם כמציאות. הם תולים את האשמות שלהם ואת התרוצים שלהם באותן נסיבות ומגדירים את עצמם לפיהם כאילו שהם היו קבועים ובלתי ניתנים לשינוי. השאלה שאני שאלתי את עצמי ושאתם צריכים לשאול את עצמכם במצבים כאלו היא, האם זה ניתן לשינוי או האם זה בשליטתי? האם ישנם ארועים שהאמונה שאני מחזיק בה אינה נכונה לגביהם? למשל, אדם שנמצא במצב כלכלי קשה, נוטה לייחס למצב הזה קביעות מוחלטת, שהוא אף פעם לא יוכל לצאת מאותו מצב נתון. אבל מה אם הוא ישאל את עצמו, האם זה ניתן לשינוי? האם זה בשליטתי והאם ביכולתי לשנות את המצב? מעצם השאלה הזאת, אנחנו פותחים את עצמנו לידיעה שכל מה שנמצא בשליטתנו – ניתן לשינוי. אנחנו פותחים את עצמנו לשינוי תפיסתי לגבי עצמנו ולגבי המצב בו אנחנו נמצאים. זה מאוד מאוד חשוב להיות מודעים ולשים לב לזה. לפעמים אני חושב עם עצמי – מה היה קורה אילו הייתי ממשיך לקיים את ההבטחה שנתתי לעצמי באותו יום בכיתה ובאמת הייתי ממשיך להיות נחוש בדעתי לא לדבר מול קהל? מה אם הייתי ממשיך לייחס לאותו יום משמעות כאילו מעתה ועד עולם אני לא אהיה מסוגל לדבר מול קהל? כי זה מה שקרה ואם זה קרה – אז זה בטוח ימשיך לקרות פעם אחר פעם. אז למה בעצם לנסות אחרת? מה היה קורה אם לא הייתי משנה את הדימוי העצמי שלי? לי ברורה התשובה – לא הייתי מממש את הייעוד שלי. לא הייתי חי חיים מלאים ומספקים, לא היה ביכולתי לעזור לאחרים. ולא הייתי מבין כתוצאה מזה, שהיכולת שלי לעמוד מול קהל זו רק אחת מהתפיסות שלי לגבי עצמי ששיניתי, וככה אני יכול להמשיך לתפיסה הבאה שמעכבת אותי ולמוסס גם אותה. ולהמשיך להתפתח. היכולת הזו למוסס תפיסות שונות נכונה לכל אדם. הרי לכולנו יש את השופט הפנימי הזה שאומר לנו "היי, הרי לא הצלחת בעבר… היי, עשית לעצמך פדיחות בעבר… " לכולנו! גם לבן אדם שנראה הכי בטוח בעצמו! היכולת הזו למוסס תפיסות שאינן מקדמות אותנו – היא יכולת שקיימת בכולנו. אנחנו רק צריכים להחליט להסתכל על עצמנו במשקפיים ורודים יותר ולהפסיק לשפוט את עצמנו לחומרה כל כך. כולנו יכולים להעיף את השדונים הקטנים האלה או לפחות להחליש להם את עוצמת הווליום. כולנו יכולים, באופן מכוון ומודע לשנות את תפיסת הדימוי העצמי שלנו. האופן שבו אנו יכולים להשפיע ולשנות את הדימוי העצמי שלנו, הוא אחד מהתחומים בהם התמחתי בשנים האחרונות. במהלך כל שנות פעילותי, קיבלתי המון שאלות שנוגעות לדימוי העצמי שלנו, ובאופן ספציפי יותר, כיצד ניתן להעלות את הדימוי העצמי שלנו. לכם החלטתי לקיים שיחת אימון מיוחדת שנועדה רק לנושא הזה! ביום ראשון הבא, 13.2.2011 בשעה 21:00, אני אקיים שיחה שבה אענה על כל השאלות שלכם בנוגע לדימוי העצמי. ההשתתפות בשיחה היא בחינם – יש להירשם מראש באתר. אני מזמין אתכם לשאול אותי כל שאלה שנוגעת לדימוי עצמי. אני לא מבטיח שאספיק לענות על כל השאלות במהלך השעה של השיחה – אך אני בהחלט מבטיח לנסות. וכמובן, אשמח להערות והתגובות שלכם כאן בבלוג! שלכם, ערן. |
אל תשאירו את כל הידע והטוב הזה רק לעצמכם! שתפו את אלו שבאמת אכפת לכם מהם.
היו הראשונים לקבל את כל התכנים הכי משמעותיים שלי: פרקי פודקאסט חדשים, פוסטים מעוררי מחשבה וכלים מעשיים ישירות למייל שלכם
* בהרשמתי אני מאשר.ת לקבל עדכונים והודעות במייל ובסמס מערן שטרן וחברת "יוצא מהכלל". כמו כן, קראתי והסכמתי לתנאי השימוש
מיטב התכנים שלי זמינים לכם ללא עלות!
הם מחכים לכם כאן בלחיצת כפתור
אני מזמין אתכם לקבל ממני את מיטב התכנים שלי ללא עלות!
הם זמינים לכם כאן בלחיצת כפתור
8 תגובות
ערן,
חזק מאוד.ראוי להערכה על הפתיחות והמודעות.
בהערכה רבה
חיה וסרמן.
הי ערן!
כל כך הזדהתי עם המקרה שלך, גם לי זה קרה, ואם השנים אתה לומד להתמודד.
ופה בעצם נכנס החומר שממנו קורצת, לא ויתרת, העקשנות שלך להמשיך להוכיח לעולם ובפרט לעצמך, ולזה אני קוראת תיקון או אפילו סגירת מעגל.
מבחינתי אתה מלך, כי היום אין לך את הצורך להוכיח כלום לכולם!
היום אתה אדם חזק בעל אסטרטגיות שמוכן להקריב את נשמתך לחלש,לזה שלא מאמין העצמו.
חזק ואמץ, יישר כח, וכן ירבו אנשים כמותך!!
אילנית קטיפה
לי היה פחד קהל, בכל מה שקשור לעמידה מול קהל ולהרצות. במסגרת לימודי האקדמים הייתי צריכה להעביר הרצאה סמינריונית, ואני זוכרת איך פחדתי מבלק אאוט ןביססתי את ההרצאה על מצגת פאוור פוינט, ואיך במהלך ההרצאה, היה לי בלק אאוט. אך הודות למרצה מפרגן שאיפשר לי להרצות (בתכנון מראש) ב-2 חלקים, בחלק השני כבר הייתי עם יותר ביטחון, והבלק אאוט היה חלש יותר.
בהמשך החלטתי שאני חייבת להתגבר על הפחד הזה, ועשיתי תעודת הוראה. אפילו העמידה מול כיתה, גרמה לי לבלק אאוט. לקח זמן וזה מאחורי. בגדול התגברתי על פחד הקהל. איזה תחושה נהדרת זו………
שלום ערן,
הפוסט שלך כמו תמיד קולע. התחברתי לדבריך אבל הפעם דוקא בהפוך על הפוך, כי אני בנקודה ספציפית זו של לעמוד מול אנשים "סוחבת" זכרון חיובי מביה"ס, מה שגרם לי להרגיש שיש לי מה לומר ואנשים גם יקשיבו. (שנים רבות אני עוסקת בהעברת הרצאות בנושאים שונים – נהנית, וזוכה לתגובות מסוג "איך אמרת בדיוק את מה שחשבתי אך לא ידעתי כיצד לומר")
ושאלתי את עצמי – האם נכון לנסות ולהתרומם מעל החולשות שלנו, או שמא עדיף להתמקד בהעצמת החוזקים?
בהרבה הערכה
שרה
אין ספק… מה שקורה בפנים – זה מה שבאמת קובע !!!
ערן יקר
אני כל כך מסכים עם דבריך, והאמת שמזדהה עימן לחלוטין!
וכשאני אומר לחלוטין אני בהחלט מתכוון למשמעות הרחבה של המילה,
ואומר, שלי קרה אותו הדבר וגם כן בכיתה ד', עת הייתי בן 10,
רק שאצלי בזמן הצגה. אז נעלמתי דום ואילם כאשר לשבריר שניה בלבד
שכחתי המשפט שידעתי בע"פ, אך מהבושה והנבוכות קפאתי ולא יכולתי
להמשיך, והשאר הריי כבר נכתב על-ידך…
כמה שנכונים דבריך אלו.
אני תקווה שרבים יקראו דבריך ובתקווה גם שרבים יפעלו כמוך.
אתה בהחלט דוגמא מהלכת שכדאי לנו להגיע לשמוע וללמוד ממך רבות.
ישר כוח
בהערכה רבה,
שי
תודה חברים – מודה לכולם על התגובות!
ערן
שלום ערן,
אותו אירוע , אבל ממש, גם הגיל, רק שהיה זה בשיעור חשבון אצל מורה בשם ברוכין, קרה לי, ואתה יודע מה, מה זה הקיבעון הזה שהיה לי כולל בתיכון, פשוט לא הבנתי מאיפא זה הגיע אלי, למרות שחלפו שנים רבות מאז, אבל הדימוי –
כבר סיפור אחר , נגררים… וגוררים את זה, הסיפור שלך הוציא מנבכי העבר רגשות, וגם דמעה קטנה. ובכל זאת תודה.