איך אדם חופשי, שנולד עם אינסוף אפשרויות, מוצא את עצמו בתוך כלא בלתי נראה?
זה מתחיל מוקדם מאוד. חשבו על תינוק שזה עתה נולד. אותו תינוק בדיוק, אם היה נולד בבני ברק, היה גדל להיות מישהו אחד ואם היה נולד בצפון תל אביב – היה גדל להיות מישהו אחר לחלוטין. בהודו? בסין? בניו יורק? בכל מקום הוא היה מתפתח לאדם שונה, עם אמונות שונות, עם תפיסות עולם שונות, עם "אמיתות" שונות לגמרי על החיים – וכמובן, עם תוצאות אחרות ועם חיים אחרים לחלוטין.
ישנם כמה שלבים שגורמים לכלא הסמוי שלנו להיווצר.
השלב ראשון: הסללה
זה מתחיל בגיל צעיר מאוד. "ילד טוב לא עושה ככה", "ילדה טובה לא מתנהגת ככה". לאט לאט אנחנו לומדים מה "נכון" ומה "לא נכון". לא כי זה באמת נכון או לא נכון, אלא כי זה מה שהחברה / תרבות / סביבה שלנו החליטה עבורנו.
כמובן שבגיל צעיר אנו לא מטילים ספק. החלק הביקורתי בתוכנו עדיין לא התפתח וההורים והמבוגרים הם "חצי אלוהים" עבורנו, כך שאנו מקבלים את כל ההתניות וההסללות האלו כדבר אלוהים חיים.
השלב שני: עיצוב הזהות
אחר כך מגיע השלב שבו אנחנו מתחילים לאמץ את ה"זהות" שלנו. "אני הילד הטוב", "אני הילדה השקטה", "אני החכם", "אני המרדן". אנחנו לא באמת בוחרים את הזהויות האלה – הן מעוצבות על ידי התגובות שאנחנו מקבלים מהסביבה.
בגלל הצורך האנושי של כולנו בשייכות, והפחד מלהיות לבד, אנו נאמץ זהויות כאלו שאנו מאמינים שיגרמו לנו לקבל אהבה מהסביבה שלנו.
השלב שלישי: בניית הקירות
ואז מגיע השלב שבו אנחנו בעצמנו מתחילים לבנות את קירות הכלא. כל פעם שאנחנו אומרים לעצמנו "אני לא יכול", "זה לא מתאים לי", או "מה יגידו" – אנחנו מוסיפים עוד לבנה לקירות הכלא שלנו.
בכל פעם שאנו נצמדים לזהות שיצרנו לעצמנו, עוד קיר נבנה ועוד חיזוק לחומת הכלא שאנו סוגרים סביבנו.
אילו "אמיתות" על החיים קיבלתם בירושה מהמקום והמשפחה שנולדתם לתוכם?
למשל:
"צריך להיות עם מקצוע מסודר" – זו אמת שמתבטאת בזה שגם כשיש לך תשוקה ליצירה או אמנות, אתה קודם הולך ללמוד משהו "רציני" כמו משפטים או כלכלה. כי "אי אפשר להתפרנס מאמנות".
"אל תעשה גלים" – אתה בישיבת צוות, יש לך רעיון שונה לגמרי מכולם. אבל אתה שומע את הקול של אמא שלך: "למה אתה תמיד צריך להתבלט?" אז אתה שותק. כי "להיות שקט ולהסתדר עם כולם" זו אמת שינקת עם חלב אמך.
"כסף זה דבר מלוכלך" – את מרוויחה טוב, אבל כשמגיע הזמן לדבר על כסף עם הבוס או הלקוחות, את מרגישה אשמה או לא נוח. כי בבית שגדלת בו, "אנשים טובים לא מדברים על כסף".
"חתונה זה הדבר הכי חשוב" – אתה בן 35, יש לך קריירה מצליחה וחיים מלאים, אבל בכל ארוחת שישי אתה מרגיש כישלון. כי בבית שגדלת בו, אדם לא נחשב "מסודר" עד שהוא מתחתן ומקים משפחה.
"תמיד תהיה מוכן ליום שחור" – יש לך חסכונות, ביטוחים, פנסיה. אבל במקום להרגיש ביטחון, אתה תמיד בחרדה מהעתיד. כי ההורים שלך, שעברו מלחמה או עוני, העבירו לך את הפחד העמוק שהכל יכול להיעלם ברגע.
"הילדים קודמים לכל" – את דוחה כל תשוקה או רצון אישי "עד שהילדים יגדלו". כי ככה ראית את אמא שלך עושה, וככה את מאמינה שאמא טובה צריכה להתנהג.
"בנים לא בוכים" – אתה במשבר אישי קשה, אבל במקום לבקש עזרה, אתה "מחזיק את עצמך". כי מגיל צעיר למדת ש"גבר אמיתי מסתדר לבד".
"תמיד תיראה מושלם כלפי חוץ" – הזוגיות שלך במשבר, אבל בפייסבוק את מעלה תמונות מחויכות מחופשה משפחתית. כי בבית שגדלת בו, "את לא מוציאה כביסה מלוכלכת החוצה".
כשאנחנו מתחילים לזהות את ה"אמיתות" האלה, אנחנו יכולים להתחיל לשאול – האם זו באמת האמת שלי? או שזו פשוט מורשת שקיבלתי, שאולי כבר לא משרתת אותי?
והנה הפרדוקס הגדול: אנחנו בונים את הכלא הזה כדי להרגיש בטוחים. כדי להיות "בסדר". כדי להתאים. אבל בסופו של דבר, "הביטחון" הזה הופך להיות הכלא שלנו.
זה כמו אותו פיל שקושרים אותו בחבל דק כשהוא קטן. הוא לומד שהוא לא יכול להשתחרר, ואז, גם כשהוא גדל להיות פיל ענק שיכול בקלות לקרוע את החבל – הוא נשאר במקום. החבל כבר לא פיזי – הוא בראש שלו.
~~~~~~~~~~~~~~~~
זהו קטע מתוך המדריך האינטראקטיבי החדש שכתבתי: "הכלא הסמוי".
אם אתם מעוניינים לקרוא את המדריך המלא, הוא זמין לכם ללא עלות מכאן >>